קישורים נוספים
פרשת בראשית - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת בראשית
- פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:58
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 554
פרשת בראשית - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
ויעש אלקים (בראשית א-כו)
תקנם בצביונם ובקומתן (רש"י)
על ידי כך מופרכות כל הוכחותיהם של חוקרי הטבע, הטוענים שהעולם קיים למעלה מששת אלפים שנה, מכיוון שמצאו באדמה עצמות יצורי קדם, או מחצבים שונים, אשר לפי חוקי ההתפתחות הקיימים כיום בטבע צריכה היתה התפתחותם להימשך מליונים בשנים, ובכך רוצים הם לסתור את מסורתנו בדבר שנות קיומו של העולם.
ברם, טעות גדולה בידם והיא נובעת מכך, שהם מחשבים כל דבר לפי התפתחותו הרגילה, בעוד שלאמיתו של דבר הרי נבראו הברואים בצורה מפותחת ומושלמת, ואי אפשר לדעת מה היה גודלה של חיה זו או אחרת בעת בריאתה, או מה היו צורתו ומתכונתו של מחצב זה או אחר בעת בריאת האדמה.
משל למה הדבר דומה, למי שירצה להביא ראיה בקשר לתקופת התפתחותו של תינוק ולד מתקופת התפתחותו במעי אמו, בו בזמן שגלוי וידוע כי לא תתכן כל שייכות בין זה לזה, מכיוון שהתנאים הם אחרים לחלוטין, כך גם אין להשוות את תנאי ההתפתחות אחרי הבריאה עם תנאי ההתפתחות בעת הבריאה. (ממעינה של תורה)
נעשה אדם (בראשית א-כו)
מה טעם הושלך לארץ רק ה’’אמת" והלא גם ה"שלום: אמר "לא יברא"?
ברם, משמשליכים את האמת יש כבר גם הרבה "שלום". אימתי ישנה מחלוקת בין בני אדם? כאשר כל אחד נלחם ונאבק למען ה"אמת", למען כל דבר הנחשב לאמת בעיניו. ואילו כשבני אדם מסיחים דעתם מן האמת, ממילא אין מקום למחלוקת ול"שלום" אין עוד מה לקטרג,...
ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זרע זרע.... ואת כל העץ "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ....את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן (בראשית א, כט-ל)
המילים "לכם יהיה", נראית לכאורה כמיותרות מאחר שכבר נאמר לעיל "נתתי לכם" כמו כן מה ענין "ויהי כן" אצל ציווי? ומדוע אינו ניתן כאן איסור לאכול בעלי חיים?
ברם, בתחילה לא היו כל הדברים הללו בגדר מאכל ולא היו ניתנים לאכילה, ורק על ידי דבורו של הבורא הוכשרו לדבר מאכל, לכן נאמר: "לכם יהיה לאכלה", כלומר, שיוכשר למאכל בשבילכם, ואכן כך היה "ויהי כן" ממילא, בשר בעלי חיים שלא הוזכרו אז במאמר הבורא נשארו בלתי ראויים לאכילה ולא היה צורך לאסור אותם רק לאחר מכן, אצל נח.
כאשר אמר האלהים: "כל אש הוא חי לכם יהיה לאכלה נעשה גם בשר בעלי חיים מאכל לבני אדם.
בכך מסתבר גם מה שנראה מפשוטו של פסוק, שהבהמות הותרו לאכול רק ירק ולא פירות (ראה רמב"ן), וקשה להבין מה שייך ציווי לגבי בהמות? אלא פשוטו של פסוק כך הוא, שאז היה טבען של הבהמות לאכול רק ירק, מכיון שהפירות לא היו בכל בגדר מאכל לגביהן. (קול שמחה לוקט ממעיינה של תורה)
וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב (בראשית א-לא)
פעם יצא רבי עקיבא לדרך ולקח עמו שלושה דברים: חמור, תרנגול ונר. את החמור לקח עמו כדי שיוכל לרכב עליו, את התרנגול לקח, כדי שיקיצו משנתו בחצות הלילה, ואת הנר לקח להאיר וללמד לאורו.
הגיע רבי עקיבא לעיר אחת וחפש מקום ללון, אך שום איש לא נאות להכניסו לביתו. בלב מלא בטחון ואמונה באלהי עולם, אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!"
כאשר ירד הליל פנה אפוא רבי עקיבא אל שדה סמוך שם לן בודד לנפשו.
לפתע נשבה רוח חזקה וכבתה את הנר. תוך כדי כך הגיח חתול וטרף את התרנגול. לא עבר זמן רב והינה זנק מן היער אריה וטרף את החמור. ועתה לא נותר לו דבר: לא חמור, לא תרנגול, אף לא נר.למרות זאת אמר רבי עקיבא: "כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה!".
בבוקר נודע כי באישון ליל התנפלו אויבים על העיר, ואת כל התושבים לקחו בשבי.
אמר רבי עקיבא:
הוא אשר דברתי: כל מה שעושה ה’ – לטובה הוא עושה! אלמלא טרף האריה את החמור – היה החמור נוער, ואילו לא טרף החתול את התרנגול – היה התרנגול קורא, ואילו לא כבתה הרוח את הנר – הוא היה מאיר ואז היו חילי האויב מרגישים בנוכחותי ולוקחים אותי בשבי". (על פי מסכת ברכות, ס’ ע"ב)
"משפטי ה’ צדקו יחדיו" בית דין של מעלה ובית דין של מטה זהים ותואמים ואז המשפט, משפט צדק ועוד היה אפשר לבאר בס"ד "צדקו יחדיו", כפי שמספרים בשם הרב הצדיק החפץ חיים זיע"א ששאלו אותו פעם על מי שהיה צדיק ונפטר בקיצור ימים, אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה, ליהודי כפרי שהיה גר בכפר, מקום שאין שם בית הכנסת ולא היה יודע מנהגי בית הכנסת, פעם בא לעיר ונכנס לבית הכנסת ביום שבת קודש, ראה את הגבאי מעלה ראשון מצד מזרח בית הכנסת,ושני מצד אחר, שלישי מצד אחר, אמר לו לגבאי למה לא תלך לפי הסדר שורה שורה, ראשון, אחריו סמוך לו, ואחריו סמוך לו, ולמה אתה קופץ ממקום למקום? ענה לו כנראה שאתה לא בא לבית הכנסת בכל שבת ולכן יש לך שאלות, אילו היית בא בכל שבת קודש לבית הכנסת לא היה לך שאלות, הראשון שהעלתי אותו מכאן זה כמה שבועות שלא עלה לספר תורה, שני הסמוך לו עלה לפני שבוע כי היה לו יארצייט והיה צריך להעלותו לכן עתה דילגתי עליו, השלישי כיוצא בזה, ואילו זה כמה שבועות לא עלה לכן הזמנתי אותו השבת. ואילו אתה שבאת רק השבת אתה רואה אי סדר במעשי.
הנמשל אנחנו באים בדור אחד ורואים שזה נפטר בשיבה טובה וזה בקיצור שנים, וחושבים שיש אי סדר ח"ו ואילו היינו באים בכמה דורות היינו יודעים את הטעם, זה שמת בקיצור שנים כבר היה בגלגול הקודם חי וחי חמישים שנה, היה חסר לו עשרים שנה להשלים תיקונו, ולכן בא עתה לתקן, תיקן והלך, מה יעשה עוד...ודפח"ח וש"י.
ועל פי זה נראה לי במ"ד לבאר את הכתוב "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו" בצירוף הדורות אם נראה משפט קשה בדור אחד לא נתלונן, שאם נצרף את זה לדורות שעברו נמצאים "משפטי ה’ אמת צדקו יחדיו". (קול יהודה)
מעשה באדם אחד שראה אניה גדולה מפרשת למדינות הים. רץ לביתו להביא סחורתו לירד בה למדינות הים וקודם שהגיע לאניה נכנס מסמר ברגלו. ולא היה יכול לזוז ממקומו, ומה דביני וביני פרשה האניה והלכה לה. התחיל לבכות ולצעוק על רע מזלו כי לא יהיה אניה אחרת מפרשת למדינות הים עד שנה הבאה. ונשארה סחורתו מוטלת לפניו. לאחר שלושה ימים נודע שטבעה אותה אניה בים. התחיל לשורר ולשמח על מזלו הטוב, והיה נוטל אותו מסמר שנכנס ברגלו ומנשקו כי על ידו ניצול הוא וממונו. דבר הלמד מענינו על כל צרה שלא תבוא על האדם צריך להרחיב לבו ודעתו לקבל באהבה וחבה כי אין דבר רע יורד מן השמים ואם יפגענו הפסד ממון וחלאים וכו’ ידע נאמנה כי חסד גדול עשה הבורא יתברך עמו כי אין בעל הרחמים פוגע בנפשות חלילה. אך ורק בשבט עברתו יכהו ביסורין או בהפסד ממון להחיות נפשו ונפשות בני ביתו. (בן איש חי)
בטרם מלך דוד על ישראל, ישן יום אחד בגנו וראו עיניו צרעה האוכלת עכביש.
"רבונו של עולם", פנה אל הקב"ה בתמיהה, "מה הנאה בבריות הללו שבראת בעולמך? הן הצרעה מפסדת דבש ואין בה כל הנאה, והעכביש, אמנם, אורג כל העת – אך אין מעשה טויתו יוצר לבוש!"
השיבו הקב"ה: "דוד, לועג אתה לבריות אלו – אך בוא תבוא השה שתצטרך להן!"
ואמנם – כך היה.
כשנחבא דוד במערה מפני שאול מלך ישראל, שלח הקב"ה עכביש שיארג חוטיו על פי המערה ויסגרנה. והנה, קרב שאול אל פתח המערה – בחפשו אחר דוד – וכשראו עיניו את קורי העכביש המכסים את הפתח, אמר: "בודאי לא נכנס לכאן איש. אלו היה נכנס, היה קורי העכביש נקרעים" ומיד פנה והלך משם. מבלי שמצא את דוד המסתתר.
ובפעם אחרת, כשראה דוד את שאול שוכב וישן בתוך מעגל אנשיו, היה אבנר בן נר – שר צבאו – ישן בפתח האהל, ראשו בצדו האחד של הפתח ורגליו בצד שנגדו, והיו רגליו זקופות. נכנס אפוא דוד בין רגליו, נטל את צפחת המים ובקש לצאת. אך בדיוק בזה הרגע פשט אבנר את רגליו וכסה את גופו של דוד, עד כי היו שתי הרגלים עליו כשני עמודים גדולים. בקש דוד רחמים מלפני הקב"ה: "אלי, אלי, למה עזבתני!"
מיד עשה הקב"ה נס: שלח צרעה וזו עקצה את רגלי אבנר. מעצמת העקיצה מהר אבנר לזקוף את רגליו, ודוד הצליח לצאת...
באותו שעה שבח דוד את ה’, וכך אמר: "רבונו של עולם! מי יעשה כמעשיך וכגבורותיך, שכל מעשיך נאים!" (על פי אוצר המדרשים לוקט ממעשיהם של צדיקים)
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (בראשית ב-ב)
זהו אחד המקומות שזקני ישראל שינו לתלמי המלך. שאם היו כותבים ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה היה מקום לטעות שהקב"ה עשה מלאכה ביום השביעי, כי כתוב חוזר על כך כמה פעמים. ולכן כתבו ויכל אלהים ביום הששי מלאכתו אשר עשה. כי בסוף יום השישי כבר נשלמו כל מעשי הבריאה. אבל אנו שאנו מאמינים באמיתיות התורה הקדושה נשתדל ליישב הדבר יפה על פי דברי חכמינו.
וכשאנו מעיינים בתרגום אנו מוצאים כי פירוש ויכל אלהים, כי הקב"ה השתוקק לאותו יום, ר"ל כי חפץ ה’ והשתוקקותו היו נתונים ליום זה יותר מלשאר הימים. ובזה תבינו מה שאנו אומרים בשמו"ע של שבת חמדת ימים אותו קראת.
ויכל אלהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשר וישבת ביום השביעי מכל
מלאכתו אשר עשה (בראשית ב-ב)
יש לדקדק כי מאחר שאמר הכתוב "ויכל אלהים ביום השביעי" ברור ש"וישבות ביום
השביעי" אם כן מדוע כפל הלשון?
ברם אמרו רבותינו ז"ל (אבות ה, ו) שהמזיקין נבראו בערב שבת, וכיון שלא נגמרה בריאת גופם עד שלא קדש היום לכן הם בריות פגומות. וקשה היתכן לומר כלפי הבורא יתברך שלא הספיק לגמור איזו שהיא בריאה? הלא ברוח פיו ברא כל העולם! אלא שהשם יתברך רצה ללמדנו את מעלת וחומרת השבת, שאף אם נתחיל במלאכה ונראה שלא יספיק הזמן לגומרה עד שבת, עלינו לשבות ממנה אף אם יהיה נזק רב כדוגמת המזיקין. וזהו שהכתוב כפל את לשונו ולמרות שאמר "ויכל" הוסיף לומר "וישבת" כי מלבד שכלה ולא הוסיף עוד לעשות בריות חדשות פסק אפילו בבריות שהתחיל לברוא. (אור החיים הקדוש)
וכדי שלא יטעה אותנו יצר הרע: לומר הלא אתה מפסיד כל מלאכתך על ידי כן, לכן אמר הכתוב שוב "ויברך אלהים את יום השביעי", שהיום עצמו מבורך, ושאר ימים מתברכים ממנו, ואין מלאכת האדם קובעת, לכן נאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. כיוצא בזה כתוב "כי בו שבת מכל מלאכתו" שעל אף שלא שייך עניין של מנוחה כלפי השם יתברך, הלקח הוא עבור עם ישראל שישבתו בו ביום. ואף הנשמות הנמצאות בגיהנם שובתים באותו יום, כמו שמסופר על טורנוסרופוס הרשע שאמר לרבי עקיבא: שבת שאתם שובתים הוא לחינם. שאלו רבי עקיבא: האם אתה מעלה באוב את אביך שנפטר? ענה לו כן! אמר לו רבי עקיבא: העלהו בשבת. ניסה ולא הצליח. ביום ראשון כשהעלהו, שאל את אביו: למה לא עלית אתמול? ענה לו: שבת היתה ובשבת הכל מושבת. אבל בזוהר הקדוש (פר’ תרומה) כתוב שלמרות שבשבת אש גיהנם לא דולקת, מכל מקום אותם שלא שמרו שבת עושים להם גיהנם של שלג עד מוצרי שבת. כשם שלא נחו בעולם הזה, גם בעולם הבא אין להם מנוחה. (לבוש יוסף)
ויברך אלהים את יום השביעי (בראשית ב-ג)
ברכו במאור פנים אינו דומה מאור פניו של אדם בחול כמאור פניו של אדם בשבת (מדרש)
דין הוא בשבע-ברכות, שאין מברכים אותן בכל יום משבעת ימי המשתה, אלא רק כשיש פנים חדשות - אורח חדש שלא היה בפעמים הקודמות - בסעודה. ברם, בשבת אין צורך בפנים חדשות כדי לברך את שבע הברכות.
"טעמו של דבר הוא, - אמר בעל השפת-אמת ז"ל - משום שבשבת הרי מקבל כל אדם מאור-פנים אחר, וממילא כל אחד ואחד הוא פנים חדשות, שכן אין אלה הפנים מתמול שלשום..." (מעינה של תורה)
וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה’ אלהים על הארץ ואדם אין לעבד את האדמה (בראשית ב-ה)
כבר נאמר לעיל שביום השלישי ציוה הקב"ה על הארץ שתוציא כל מיני אילנות וירק וכאן מודיענו הכתוב שהאילנות והפירות לא יצאו לגמרי, אלא נשארו בתוך האדמה ולא היו יכולים לצאת החוצה כי עדיין לא המטיר ה’.
כי בלי מטר אין כוח לאדמה להוציא שום צמח. ועל כל טפח של מים שיורדים מלמעלה, יוצאים שני טפחים מן התהומות שלמטה, וע"י שני המימות צומחים כל הדברים.
וייצר ה’ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב-ז)
למעלה בפ’ ו קיצר הכתוב בבריאתו של אדה"ר, ועכשיו תשמעו את כל המעשה כהווייתו. כי כבר ראינו לעיל שנחלקו חכמים בדבר מתי נברא העולם. כי ר’ יהושע סובר שזה היה בחודש ניסן, א"כ ביום ששי בששה לחודש נברא אדם הראשון, אבל רבי אליעזר סבור שבתשרי נברא העולם. ולפי דעתו נברא האדם ביום ר"ה, כי מה שאומר נברא העולם הוא מתכוון לבריאת אדם הראשון, אבל העולם עצמו התחיל הקב"ה לברוא בכ"ה לחודש אלול, ולי שאדם הראשון שהיה מבחר היצורים נברא בתשרי, לכן ראוי לומר שהעולם נברא בתשרי.
ויש אומרים שבשעה שנולד אדם הראשון היה כמו בחור בן עשרים. וכן היתה חוה, ויש מפרשים את הגמרא שאין הכוונה על מידת גובהו של אדם הראשון, אלא על מידת חכמתו שהיתה מסוף העולם ועד סופו. כי היה חכם מאוד ונבון עד שהיה משיג כל מה שיש בשמים ובארץ כולם.
והוא נברא מחיל ויש החולקים בזה ואומרים כי לכן לא נאמר כי טוב בבריאת אדם הראשון כפי שנאמר בבריאת שאר היצורים מפני שלא היה מהול.
והיה יפה מאוד שפניו האירו כמו אור הרקיע שהוא למעלה משאר הרקיעים וזיוו היה דומה לאור שנברא בששת ימי בראשית שהאור מסוף העולם ועד סופו, והקב"ה גנז אור זה לצדיקים, ונברא האדם בשעת הנץ החמה וכך היה סדר בריאתו בשעה הראשונה הוצבר עפרו, בשעה השניה נילוש עפרו בשעה השלישית נבראו אבריו ברביעית הופח בו נשמת חיים, בחמישית עמד על רגליו, ואע"פ שהקב"ה היה יכול לעשות את כל זה ברגע אחד כמו שאר ברואי העולם, אלא ביקש הקב"ה להראות למלאכים כי האדם הוא חביב מאד בעיניו ולכן היה שיהה ביצירתו, משל לאדם שעושה דבר יקר ביותר, שהוא בוחן ומעין הרבה לפני יצירתו.
וכן מצינו ברבי שמעון בר יוחאי שעשה משתה גדול לכל החכמים, וכשראו שהוא שרוי בשמחה גדולה שאלו אותו כיצד בא לאותה שמחה פתאום, והלא אין היום שבת או מועד. ענה להם ואמר ביום זה נעשה בני בר מצוה, ובאה לי שמחה עצומה, כי אני מכיר אותו שהוא כשר והיום עומדת לבוא בו הנשמה הקדושה שהיא יציבה ובת קיימא. אבל מי שאינו חפץ לילך בדרך הטובה כשהוא מבן י"ג ומעלה, אינו ראוי למתנה יקרה כזאת והוא נשאר באותה נשמה. וכן אלו שאין להם אמונה בשי"ת ואינם עוסקים בתורה הקדושה, אין להם אלא אותה הנשמה הצומחת מן הארץ, ולכן אין דואגים לו בשמים למנוע ממנו פורענויות העולם. שאל אותו רבי יהודה והלא ראינו הרבה גויים שהם בעלי מום, חגרים אלמים ועיוורים, וכשהם הולכים לאיזה מקום ומבקשים שם, הם מתרפאים ומזה משמע כי בקשתם מתקבל והם מתרפאים. השיב לו ר’ שמעון בן יוחאי ואמר: זה אינו בגלל חסד וחנינה אלא כדי להטעותם שיאבדו מן העולם. וסיפר רב יוחנן על יהודי אחד שהיה חולה ונתייאש מן הרפואות שבעולם ולא מצא ארוכה. לימים ראה גויים שהם חולם והם הולכים למקום אחד של תפלותם ושם מתרפאים. אמר בינו לבין עצמו, אע"פ שעון הוא לילך למקום פלוני. אבל כדי להכיר את העולם רוצה אני לראות את הפלא הזה. וכך הלך לשם והיה ביניהם, והוא שכב באותו לילה בין החולים, והם נרדמו. אבל הוא לא היה יכול להירדם. וראה אדם אחד שהיה הולך ביניהם ובידו רפואות מוכנות
והיה מורח על כל חולה ונתרפאו פצעיו ועבר עליו ולא שם עליו שום תרופה. התחנן בפניו ואמר מה פשעי ומה חטאתי שעברת עלי ולא רפאת את פצעי והרי אין בי כוח עוד לסבול יסורים קשים כאלו. ענה לו כי הוא השטן, וכל זה הוא עושה לגויים המאמינים בעבודה זרה ובכך הם נשארים בטעותם. אבל המחלות של בנ"י אין אני מרפאם, כי אם הקב"ה בכבודו ובעצמו כשהוא חפץ בכך. אז הרים יהודי זה קולו ואמר: אשרי האיש אשר הולך בדרך הישר של התורה הקדושה ויש לו נשמה קדושה, כי בה יהיה לו חלק בעולם הבא.
ועוד שאלו לרבנו הקדוש שיאמר לו מתי נכנסת הנשמה לתוך הגוף, בשעה שמכריזים ברקיע שפלונית תתעבר או אחרי שנוצר כשיש לו כבר בשר ועצמות וגידיו, אמר לו רבנו הקדוש כי הנשמה אינה באה אלא אחרי שנוצר הולד.
אמר לו המלך אנטינינוס וכי כיצד יתכן הדבר שטיפת הזרע מתקיימת בלי נשמה שהרי רואים אני כי הבשר הנשאר יותר משלושה ימים בלי מלח מתקלקל ואינו ראוי לכולם. ואני סבור כי בשעה שמתעברת כשמכריזים ברקעי שפלונית תתעבר, נכנסת הנשמה לתוך אותי הזרע, הודה לו רבנו הקדוש. וכשהגיע לאמירת הדברים אמר דבר זה למדתי מפני אנטונינוס שהנשמה באה לפני שנוצר הולד ונראים דבריו
ויהי האדם לנפש חיה (בראשית ב-ז)
הכתוב מודיענו שהקב"ה ברא לאדם זנב כמו לשאר בעלי החיים.וטעמו של דבר כדי ללמדו לקח שאע"פ שהוא נאה ונכון יותר מכל בעלי החי, אל לו להתגאות כי סוף סוף הוא בא מן האדמה. ואחרי שהראה לו מה שהוא הסיר ממנו מיד אותו זנב, ומכאן ילמד אדם שאע"פ שהוא משופע בחכמה ועושר וכח ונוי, הוא צריך לידע שהוא עפר מן האדמה ואין לו במה להתגאות
וכן נרמז בכתוב כי תכלית בריאת האדם היא כדי שישתדל לנהוג בדרך התורה. ולכן נקרא נפש חיה כלומר שיתעורר מתרדמתו ויהיה חי וחריף לעשות תחבולות ועצות לעבוד את השי"ת (מעם לועז)
ויפל ה’ אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו ויסגר בשר תחתנה ויבן ה’ אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויבאה אל האדם (בראשית ב, כא-כב)
סדר בריאתה:
וכך היה סדר בריאתה. בהיות אדם הראשון בהר המוריה, באותו המקום שבו נבנה בית המקדש, הפיל עליו הקב"ה תרדמה עזה, ובהיותו שקוע בשינה לקח אחת מצלעותיו מן הצד הימני. ודעו כי יש לאדם ט"ו צלעות בכל צד. וזה שנטל הקב"ה היה הי"ג וממנו יצר האשה. ויש אומרים שאדם הראשון נוצר בצלע אחד מיותר כדי שממנו תיברא האשה וכך לא יחסר לו אבר אחד. והטעם שהפיל תרדמה על האדם הוא כדי שלא יראה כיצד נבראת מחתיכת בשר ולא תתגנה עליו. מיכאן לומדים הנהגה מבורא עולם שלא לעשות דברים מאוסים ומגונים כדי שבן הזוג לא יגאל לכן תמיד חשוב להיות נקים מנומסים ונוחים.
ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת: על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבר באשתו והיו לבשר אחד (בראשית ב, כג-כד)
ר"ל בפעם הזאת נבראה האשה מאחת מצלעותיו. ומכאן ואילך יהיה להיפך שהאדם יברא בתוך בטנה של האשה.
עם פירוש אפשר, להבין שהיתה עוד אישה לאדם לפני חוה, אך היה עצוב בחברתה כי היתה אשה רעה ולכן גם שמה לא מוזכר בתורה. כי בתורה לא מוזכר שמות של נשים רעות, אנו למדים מפ"ס זה שהאדם אומר "הפעם זה עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת אקרא אשה". ויש לשאול מה זאת הפעם? מכאן אנו למדים שהיתה עוד אשה שהאדם לא יסתדר איתה והאישה הנוכחית חוה שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו, לכן הוא מרגיש שייכות חזקה בדם ובנפש לאשתו חוה. ואומר בסוף הפס’ "לזאת אקרא אישה", אך פרוש זה עפ"י הסוד והפשט הוא מה שקיבלנו מחז"ל הקדושים שעברו מדור לדור שהאישה הראשונה בעולם היתה חוה בלבד. ויש לצרף פס’ זה למה שנאמר בזוהר הקדוש שאשה הוא פלג גופה וזה אומר החצי השני של בעלה ועליו לאהוב אותה ולדאוג לה כגופו והתורה לא ביקשה מהאדם לאהב את אשתו יותר מגופו כי זה בקשה שמעל לגדר הטבע. כי אין האדם יכול לאהוב מישהו או משהו אחר יותר מעצמו.
לכן כאשר אדם מרגיש את אשתו וחש לצרכיה זאת אהבה בשלמות כמו שאמר האדם הראשון "הפעם זאת עצם מעצמי בשר מבשרי לזאת יקרא אשה" כאשר בני הזוג מרגישים אחד את השני מבחינת האדם הראשון אז הם יהפכו לאחד וכח הנתינה יהיה הדדי. וזה מה שכתוב בהמשך הפסוק על כן איש יעזוב את אביו ואת אימו וידבק באישתו ויהיו לבשר אחד אך כאשר בני הזוג אינם חשים לרגשות ולצרכיהם של הצד השני אז ישנו הפרדה חילוק בין בני הזוג שהופך את חיי הנישואין לא לברית אחים אלא להסכם גשמי ומטופש שתוצאותיו אינן מניבות פירות משובחים במקרה הטו,ב ובמקרה הלא טוב זה גירושין דיכאון משבר כלכלי חינוך ילדים קלוקל וכו’.
חיי נישואין מוצלחים זה שבני הזוג משלימים אחד את השני ומחפשים להעניק אחד לשני ללא תמורה ומבלי להרגיש ניבגדים או נחותים לכן אלמנה זה נוטריקון אל-מנה הקב"ה לקח את הבעל לחיי העולם הבא ומנה אותו לשנים בלשון הזוהר הקדוש פלג גופה חצי גוף. ונבאר כיצד אפשר לתת ולהשלים אחד את השני במאמר שלוקט מהספר העצום הבית היהודי של הרב שמחה הכהן.
מכת מדינה
נצטט בהקדמה מאמר מהספר הבית היהודי.
בין הפעולות החשובות ביותר שעל כל יהודי לעסוק בהן, מצויה החובה להביא שלום בין אדם לחברו ולהשכין שלום בין איש לאשתו. חז"ל אף מבטיחים לעושה כן שיזכה לקבל את פירות שכר פעולתו כבר בעולם הזה, בעוד שהקרן קיימת לו לעולם הבא.
בשפע הרב שהביא הבורא לעולם בדור האחרון, הודפסו ספרים תורניים שלא ראו אור בעבר, וביניהם יצאו לאור גם ספרים רבים העוסקים בנושא שלום בית. תרומתם של ספרים אלה רבה ביותר, עקב החסימה הרגשית שיש לבני זוג להתייעץ בנושאי המשפחה ולהחשף בפני אנשי מקצוע, עתה ניתנת בידם האפשרות ללמוד את הנושא באופן אישי מתוך הכתב, לעיין בסוגיה מורכבת ולמצא דרכים ומסילות לשפר את מערכת הזוגיות, גם אם היא תקינה.
יתירה מכך – כמעט כל נושא תורני וחינוכי נלמד במוסדות החינוך כדי להכשיר את החניך לקראת התמודדותו עם מסגרות החיים בתקופת בגרותו, בעוד שאת מקצוע הנישואין אין כמעט לומדים, על אף שהוא המקצוע הממושך והמורכב ביותר שאדם נתקל בו. מכאן החשיבות שבספרי הדרכה העוסקים במקצוע הנישואין.
כדי להבהיר את החשיבות של לימוד נושא הנישואין, מן הראוי לציין, שרוב רובם של קשיי הנישואין אינם נובעי מרוע לב או מתכונות רעות, אלא מחוסר ידע בסיסי בנוגע להכרת אדם את עצמו, דבר שתנועת המוסר והחסידות בקשו להשלים. אף על פי כן בודדים הם האנשים המכירים את עצמם, ועוד פחות מכך מכיר אדם את תכונות בן המין השני. זאת למרות שרובם של בני האדם סבורים שהם מכירים לפחות את עצמם, ואת המניעים האמיתיים לפעולות רבות שהם עושים. בנוסף לחוסר ידע בסיסי זהום מעטים הם היודעים את הטכניקות הנכונות, והדרכים הטובות והיעילות שבהן יש לנקוט כדי להמריץ את בן הזוג ולהקל עליו לבצע את תפקידיו מתוך רצון עצמי ונכונות רבה.
יש צורך להדגיש זאת, משום שרבים מקרב הנשואים נוטים לחשוב שקשיי נישואיהם נובעים רק מרוע לבו של בן זוגם, ולכן קשה יהיה לשנות אותו. הם נוטים להתייאש מנסיון ללכת לקראתו ולהבין את מניעיו, כדי ליצור מצב שגם הוא ילך לקראתם ויהיה קשוב למשאלות המוצגות בפניו. לעומת זאת, אם יתברר להם שההתנהגות השלילית נובעת בעיקר מחוסר ידע, אזי האפשרות שהמצב במשפחה יכול להיות שונה ומשופר יותר, יקל על חיי המשפחה ויביא אותם לחפש דרך לשיפור.
עובדה היא, שאנשים רבים שהשתתפו בהרצאות בנושאי הנישואין, או קראו מאמרים בנושא, דיווחו על שיפור התנהגויות מסויימות כלפי בן הזוג, ובמקרים רבים הדבר הביא להצטמצמות ניכרת של סבל אישי מתמשך, או שריגשותיהם כלפי בן הזוג פחות העיקו עליהם, לאחר שהבינו שהקשיים בנישואיהם רגילים והתכונות המפריעות המצויות בבן זוגם מצויות בכל הגברים או בכל הנשים, ואינם משום שהוא אישית לוקה באון יחודי במגרעות שהובחנו.
כמעט כל אדם נשוי מכיר את בן זוגו בשתי פנים – פעם הוא נראה כמלאך, ופעם הוא נראה פחות מאדם. חכמת הנישואין היא להביא את בן הזוג לכך להיות יותר ויותר נעלה. אולם במקום ליטול יוזמה ולהמריץ אותו לכך, בני זוג פועלים בשיטת ה’נגרר’ – הם אומרים לעצמם: אם הוא יתנהג אלי יפה, אני אעשה עבורו אף מעל ומעבר למה שהוא מצפה. כלומר, קודם כל שהוא יתייחס יפה ורק לאחר מכן אשיב לו כגמולו הטוב.
תהליך זה אינו מתרחש. כיון שכל אדם סבור שהוא מעניק לשותפו לנישואין יותר ממה שהוא מקבל ממנו, וגם מה שהוא מקבל הוא מובן מאליו. לכן, כל נתינה של בן הזוג תתקבל רק כהחזרה מועטית לעומת החוב שהוא חייב עדיין, ומתוך כך אף פעם הוא לא יבלוט בנתינתו. לכן לא תיווצר סיבה מספקת כדי להשיב לו את הכפל כפליים שהובטח ברגשות.
אדם רציני ירא שמים המעוניין ליטול יוזמה ולשפר את התקשורת והיחסים ההדדיים במשפחתו, מן הראוי שישתחרר מכבילתו להתנהג עם הזולת רק לפי איך שהלה מתנהג עמו. במקום לצפות, יטול יוזמה כדי להביא את בן הזוג לפעול בצורה חיובית ותורמת לחיי המשפחה וזאת ע"י נתינה רבה ושיחה יעילה, כדי להמריץ אותו להתייחס בהתאם למצופה ממנו.
זכו שכינה בינהם
נאמר בתלמוד: דרש רבי עקיבא: איש ואשה זכו שכינה ביניהן לא זכו אש אוכלתן (סוטה יז).
ושמעתי פירוש נפלא על זה – שהרי אם נתבונן במילים איש ואשה בשניהם יש אות א ואות ש שזה יוצא אש ובאיש יש גם כן אות י ואילו באשה אות ה וביחד זה יה שמו של הקדוש ברוך הוא ולכן הפירוש איש ואשה זכו שאם הם זכו אז שכינה בניהם כלומר היוד באיש וההא באשה, וזהו שכינה ביניהם. וכשלא זכו אז הקדוש ברוך הוא מוריד את שמו מוציא את היוד מהאיש ואת ההא מהאשה ואז נשאר בשניהם אש וזה לא זכו אש אוכלתן.
ידוע גם ששם ה' הוא יהוה וכל אות בשם השם יש בה משמעות עצומה וחז"ל אומרים שאם זכו שכינה בינהם כלומר יש בהם יה אך יה זה שם של מילחמות שנאמר בשמות "ויאמר כי יד על כס יה מלחמה ליהוה בעמלק מדר דר ועוד בפרשת המרגלים אמר משה ליהושוע יה יהושיעך מעצת המרגלים כלומר רואים יה זה שם השם שעוזר ומאיר הצלחה במילחמות השם אך מה זוג אוהבים צריכים שהשכינה יה תיהיה בינהם אם זה שם של מילחמות לכן יש לזוג את הכתובה ששם ההסכם בינהם ניכתב ניחתם ונימסר כי בלי מסירה זה לא שווה כמו בראש השנה אנחנו ניכתבים בכיפור ניחתמים ובהושענה רבה נימסר למלאכים הפתקים שלנו מי לרפואה לפרנסה וכו בלי המסירה זה לא אפקטיבי כמו אדם שכותב וחותם על צ'ק של 10000 ש"ח לחתונת חברו אך אם הוא לא מוסר את הצ'ק הוא לא עשה בכך כלום לכן המסירה הכי חשובה וכשמוסרים את הכתובה זה הכי חשוב לכן השם של הכתובה הוא כתב ולא כתובה חז"ל הוסיפו לו וה כדי שלא ישאר בינהם רק יה כמו שאמרנו לעי"ל שאם זכו שכינה בינהם(יה) אז יה ועוד וה של הכתובה נותן לנו את שם השם המושלם והמאיר יהוה
ועל דרך זה גם כן שמעתי שהרי זוג שיש בניהם שלום בית אז הם ביחד אם נתבונן, במילה ביחד יוצא בגימטריה 24 ואילו גט היא 12 בגימטריה, ולכן ה גט הוא מפריד חוצה את ה ביחד לשנים ועוד גם בא-ב הוא חוצה שהרי האות לפני ג הוא אות ב ואחרי ג הוא ד וכן באות ט של גט האות לפני ט יוצא ח’ ואילו האות שאחרי ט היא י ואם נחבר ב-ד-ח-י יוצא לנו ביחד, כלומר: שהמילה גט חוצה גם במספר וגם בא,ב.
ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן (בראשית ג-א)
מדתו של הנחש הקדמוני הוא, להטיל באדם קרירות לגבי המיציות, להקל אותן בדברי ביטול: "וכי מה בכך אם נאמר כך? וזהו פשוטו של פסוק: "אף כי אמר אלהים" מה בכך אם אמר הבורא? אין בכך כלים אם פעם אחת אין שומעים בקולו ואין מדקדקים כל כך ביראת שמים....
וכך מנהגם של כל המסיתים והמדיחים עד היום להטיל קרירות בכל מצווה ולהמעיט בערכה ובמשמעותה לפי דרכו של הנחש הקדמוני. (החידיש הרי"ם ז"ל)
ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו (בראשית ג, ב-ג)
הוסיפה על הצווי לפיכך באה לידי גרעון. (רש"י)
מה עוול היה זה, כאשר עשתה חוה לעצמה סייג וגדר למצוות האלהים? אדרבה, הלא נאמר במשנה: "ועשו סייג לתורה" (אבות פ"א מא)?
ברם, כשעושה לו אדם סייג למצווה, עליו לדעת כי על דעת עצמו הוא עושה זאת ולא לומר: "אמר אלהים לא תאכלו ולא תגעו". שכן על עשיית הסייג כציווי הבורא קיים האיסור "לא תוסיף על דבריו". (מעיינה של תורה)
ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון (בראשית ג-ד)
דחפה לאילן עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כי אין מיתה באכילה (מדרש)
ותרא האשה...ותתן גם לאשה עמה ויאכל (בראשית ג-ו)
מפני מה חטא אדם הראשון מפני שראה שתים ולא ראה שלש (מדרש פליאה)
יש לומר שהדברים מכוונים כאן לשלושת הדברים, שאמר עקיבא בן מהללאל "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות פ"ג מא).
אדם הראשון הלא היה "יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא" ולא ראה אלא שני דברים "לאן אתה הולך ו"לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" ולכן בא לידי חטא. (קול דודי בשם הגר"א לוקט ממעיינה של תורה)
ויאמר לו איכה (בראשית ג-י)
אותן האותיות ל"איכה" ול"איכה", ללמדנו, כי מאז חטא האדם מחפשים אחרי האדם ושואלים "איכה", אך הוא טרם נמצא!
תמיד קורא הקול האלהי אל האדם ושואל "איכה?!" היכן אתה? התבונן נא וראה, עד כמה ששקעת בביצה! נוצרת על מנת שתהיה תמיד בגן עדן, ואילו אתה מקלקל בחטאך וגורם במעשיך שתגרש מגן העדן ותימסר לידי מלאכי החבלה. היכן אתה, אדם?!...
כשהיה אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" חבוש בבית האסורים, ב"מועצה החשאית" ("טייני סוביט") בפטרבורג הבירה, בא אליו שר הז’נדרמים לחקירה ודרישה. ראה השר את אדמו"ר כי איום הוא, וכולו שקוע בהרהוריו, והבין, כי איש מורם מעם לפניו. והשר היה גדול בחכמה וגם בקי בתורה. אמר לו השר לאדמו"ר: שאלה אחת בתורה יש לי לשאול ממך. האם תשיב לי על שאלתי?
השיב לו אדמו"ר: שאלה מה תשאל.
שאל השר: אמור נא לי פירוש הפסוק "ויקרא ה’ אל האדם ויאמר לו איכה". וכי הקב"ה לא ידע, איה הוא אדם?
אמר לו אדמו"ר: האם מאמין אתה, שהתורה היא נצחית, וישנה בכל זמן ובכל דור ובכל אדם?
השיב לו השר: כן, אני מאמין בזה אמר לו אדמור: פירוש הפסוק הוא, שבכל זמן קורא ה’ לכל אדם (על דרך "בת קול שמכרזת בכל יום") ואומר לו "איכה"? איה אתה בעולם? הנה לאדם נקצבו ימים ושנים שבכל יום ובכל שנה יעשה הטוב עם ה’ ועם אנשים, ועל כן התבונן, איה אתה בעולמך, כמה שנים עברו עליך ומה עשית באותן השנים הרי היית, למשל, כך וכך שנים (אדמו"ר תפס בדיוק את מספר השנים שהיה אז לשר) מה עשית בשנותיך, האם היטבת למי שהוא?...
השר נתפעל מאוד, טפח לו בידו על כתפו ואמר: "בראבו!" (יישר כוחך!)
ולאחר שראה ממנו אחר כך עוד כמה חכמות נפלאות בענינים שונים, הפליג השר לפני הקיסר על אדמו"ר שהוא חכם גדול ואיש אלוקי ושלפי דעתו רק עלילות שוא טפלו עליו המלשינים (סיפורי חסידים)
ויאמר ה’ אלהים לאה מה זאת עשית ותאמר הנחש השיאני ואכל (בראשית ג-יג)
בכמה קללות נתקלל הנחש והם:
שירדו מלאכי השרת וקצצו לו את ידיו ורגליו, וקול זעקתו היה נשמע מסוף העולם ועד סופו. בהיותו הגורם למיתה. כי כל ההורג חברו הרי נגרר אחרי תאוות לבו, לכן גם על הנחש נגזר שיגרר על גחונו.
כי עד עכשיו מאכלו של הנחש לא היה כמאכלים של כל הברואים אלא היה אוכל מאכלים רוחניים. אבל עכשיו נתקלל שיאכל עפר הארץ. ואפילו אוכל כל המעדנים שבעולם, הרי הוא טועם בחכו טעם עפר ועוד שאין דעתו מתקררת עד שהוא אוכל עפר. ואל תחשוב שהוא מסתפק בכל מין עפר שהוא, שהרי עי"כ לא היתה ברכה טובה מזו, שלא היה צריך עמול על פרנסתו. אלא שדרכו לרדת לתהומות כדי למצוא גידי עפר שמהם הוא ניזון.
ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג-יד)
אמרו חכמינו, כי על ידי זה שנתקלל הנחש לאכול רק עפר, הרי תמיד מזונותיו מזומנים לפניו. "עולה לגג מזונותיו עמו". וכן אמרו חכמינו "הרואה נחש בחלום פרנסתו מזומנת לו". (ברכות נ"ז)
אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (בראשית ג-טז)
הכתוב מודיענו שגם האשה היתה ראויה לעשר קללות על שנתפתתה והלכה אחר עצתו של הנחש.
ואלו הקללה שנתקללה בהן:
א. צער הוסת שבא לה תמיד. ב. דם בתולים. ג. צער העיבור שיש לה לשאת תשעה חודשים את העובר במעיה. ד. צער ההפלות, כי פעמים מפילה את התינוק לפני הזמן וזה נקרא שנתענתה לחינם. ה. היסורים הגדולם שיש לה בשעת לידה, שאין כאב כזה בעולם. ו. צער גידול בנים, לתת לתינוק חלב ולהלבישו ולנענעו ולהחזיקו על הזרועות ולנקותו. ז. כי היא צריכה תמיד לילך כשראשה מכוסה שלא יראו שערותיה. ח. צריכה לכבד את בעלה ולאפשר לו להנהיג את המשפחה שנאמר ו"הוא ימשול בך" כל עוד שהדבר הדדי מצד הבעל שחייב גם בכבודה. ט. שאינה ראויה לעדות. י. המיתה ומפני שגרמה מיתה לעולם היא צריכה לקיים שלש המצות התלויות בנשים, אלו הן נידה הפרשת חלה והדלקת נרות בערב שבת. וכל אשה שאינה זהירה בג’ המצוות האלו מתה בשעת לידה. בקרצה נאמר שאם זהירה במצוות אלו מתקנת נפשה ומתכפר לה העון מה שהביאה מיתה לעולם, ויהיה לה שכר טוב על כך. (מעם לועז)
וישלחהו ה’ אלוהים מגן עדן (בראשית ג-כג)
אדם הראשון היה מתחילת העולם ועד סופו היה,שנאמר "למן היום אשר ברא אלוקים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים".כיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו.
אדם הראשון היה במדרגה גבוהה ביותר לפני החטא כפי שמובא בגמרא (סנהדרין נט),שהיה מיסתובב עם השכינה בגן עדן, ומלאכי השרת היו צולין לו בשר ומסננין לו יין, והיה עומד לחיות לעולם כמלאכי השרת (ב"ר), וכיוון שסרח הניח הקב"ה ידו עליו ומיעטו (גמ’ חגיגה יב). ודן אותו הקב"ה בשילוחין מגן עדן וגם מעוה"ב. ואם נתבונן נראה שאדם הראשון שלפני החטא היו בו כל המעלות ועתה לאחר החטא הוא בן מוות שנתחייב מיתה הוא וכל דורותיו.
אדם הראשון היה לו בסה"כ חטא אחד ואם נתבונן ונראה שחטאו היה בכך ששמע לקול אשתו ואכל מדבר אסור ועל זה בלבד גירשו הקב"ה מגן עדן וגזר מיתה לו ולכל דורותיו, אז קל וחומר גדול עונשו של החוטא חטאים רבים. רבנו אליהו לאפיאן מבהיר את הדברים – ודבריו מובאים בספר "לב אליהו": וזה שאנו מתפללים "אל תשליחנו מלפנים ורוח קדשך אל תקח ממנו", פירוש: אדם שהוא בדרגה גדולה כזאת בבחינת עומד לפניו ית’ יש לו לדעת ולחשוש שאם יסטה אפילו סטיה קלה שלא כשורה עלול הוא שישליכו אותו מהשמים לרום – עד לארץ לעומק הטומאה.
האדם הראשון שהגיע למדרגות גבוהות ובגלל חטא אחד נענש בעון חמור מאוד ע"י הקב"ה, ק"ו אנו שלא הגענו למדרגתו של אדם הראשון ודאי שצריכים אנו לדאוג על עונותינו. מכאן נלמד מהו כוח ההרס של פגם אחד הפוגם בשלימות האדם וק"ו אם מדובר בחטאים רבים ועצומים, ואם כל אחד יחשב חשבונו ימצא כמה עוונות יש לו בחיים ודי אם נפשפש בחטאים של יום אחד מבוקר עד ערב, נמצא שעוונותינו רבים, כיצד קמנו לתפילה, האם כיוונו בתפילה, האם בירכנו בכוונה, האם למדנו תורה ועוד כהנה וכהנה. והאדם הראשון שהגיע למעלות נשגבות והיה מיסב עם הקב"ה ולא ויתר לו הקב"ה אעפ"י שהחטא לא בא ביוזמתו אלא נתפתה ע"י האשה, אנו מה נענה על אותן עבירות שאנו גרמנו אותן, עבירות שהפכנו אותן למותרות. אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה! מי לא יירא מיום הדין הנורא? (אור דניאל)
מעשה בגנב נכנס לבית מפואר של עשיר גדול,חיפש בכל פינות הבית ולא מצא דברי ערך שאפשר לסחור אותם בקלות. לפני שעמד לצאת נשא עיניו לתיקרה וראה ששם תקועים כמה ברגים שהוא זקוק להם.ניצל את ההזדמנות שהוא נמצא כבר בפנים והתחיל לשחררם.
אחרי שגמר לשחרר את הבורג האחרון נשמעה חבטה חזקה והנברשת הענקית העשויה ממאות חלקיקים של זכוכית יקרה מאוד, נפלה והתנפצה לרסיסים.
בעל הבית שהיה בדיוק בקומה עליונה נבהל מעוצמת החבטה וירד לראות מה קרה, והגנב שנמצא במחתרת פתח פיו להגנתו ונשבע בכל הקדוש לו שח"ו לא התכוון לקלקל ולהרוס את הנברשת ולא היה בדעתו אלא לקחת את הברגים, והוא מוכן להחזיר אותם מיד...
והנמשל מובן ופשוט מאליו, האדם לא יודע כמה עולמות הוא מקיים,זן ומפרנס ומכלכל על ידי מעשיו הטובים,ומאידך גיסא, אין לו מושג כמה עולמות הוא הורס, משחית ומחבל רח"ל ע"י מעשיו הרעים. לכן אם נכשל בעבירה כלשהי הוא חושב שכל חטאו אינו אלא עצם העבירה, והוא לא יודע שיכול להיות שע"י אותה עבירה הקטנה, לפעמים הוא מכריע את הכף לחובה ח"ו ומי יודע כמה צרות רעה ורעב, ביזה ומלחמה גרם לעולם כולו ע"י אותה עבירה. ואם הקב"ה יבוא לדון אותו ולהענישו כפי התוצאה ממעשיו הרי אין קץ וגבול לעונשו. ומה גם שהרי הוא עצמו לא מודע למה שגרם במעשיו.
על כן אל יסתכל אדם על הבורג הקטן אלא ראה את המכלול שלא אותו בורג – הנברשת קורסת...
וכך היא דרכו של היצר להקטין ולגמד את העבירה, למצוא לה את ההיתרים ההלכתיים ואף הוא מוכיח שזהו רצון הבורא, אל נתפתה לתכסיסו, בכל צעד נשאל מהי דעת התורה.
וכך ראו בני ישראל את עשיית העגל כדבר קטן, בסה"כ מדובר בצלם שיחליף את משה רק עד שהוא יגיע. הם לא הבינו שמדובר כאן בדבר נצחי וזו הייתה טעותם. הראיה הקצרה לטווח מצומצם היא הגורם הישיר לחטא. כי בכל דור ודור יש ניצוץ של חטא העגל שבני ישראל צריכים לתקן.
ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה (בראשית ד-ב)
בעצם לא נברא האדם אלא בשביל שיעבוד את הבורא בתורה ובתפילה, אולם כדי שיוכל לפרנס עצמו חייב הוא גם לעסוק במלאכה, כדרך שאמרו חכמינו: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (אבות פ"ב מ"ב).
לפיכך עוסק הצדיק בעניני העולם מתוך צער, משל כאילו היה כפוי לכך, שכן בעיקר רוצה הוא רק לעסוק בעבודת השם. ולעומתו הרשע הלהט אחרי תאות העולם הזה, הרי אצלו המלאכה והמסחר הם העיקר והוא שש לקראת כל עיסוק בעניני העולם הזה.
וזהו שבאה התורה לרמז: "ויהי הבל רועה צאן" – הבל עסק ברעיית צאן מתוך צער, (אין "ויהי" אלא לשון צער), ואילו קין "היה עובד אדמה" – הוא היה עושה את עבודת האדמה מתוך שמחה, (אין :והיה" אלא לשון שמחה). לפיכך, "וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה"... (תפארת שלמה לוקט ממעיינה של תורה)
לתת מהמשובח לה’
והבל הביא גם הוא מבכרות צאנו ומחלבהן... (בראשית ד-ד)
"הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה והמושבח ביותר שבאותו המין שיביא ממנו, שהרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו" (הלכות איסורי המזבח פ"ז רמב"ם).
הרמב"ם למד מכאן שעל האדם להתגבר על פיתויי היצה"ר ולנדב ככל האפשר מן המשובח ביותר הן לחפצי שמים והן לצרכי אנשים נזקקים. "הרוצה לזכות עצמו יכוף יצרו הרע וירחיב ידיו ויביא קרבנו מן היפה והמשובח ביותר, שהרי נאמר בתורה "והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה’ אל הבל ואל מנחתו".
בתהילים נאמר "...וצדקתו עומדת לעד" (קיא, ג).
אומר הגר"ע יוסף שליט"א האם לצורך ביתו הוא מחפש את הטוב ביותר, המשובח ביותר. האדם המחפש דירה בודק את כיווני האוויר, קומה, חזית, יופי והשקעה בדירה, וכנ"ל אם אדם קונה מכונית הוא בודק שהמכונית תהיה משנת יצור אחרונה, שלא יהיה בה פגם, עם מירב השכלולים והחידושים האחרונים.
שאיפתו הטבעית של האדם להתקדם עוד ועוד אבל פעמים רבות כאשר מבקשים ממנו תרומה לישיבה או לנצרכים הוא נותן את אותו סכום מועט במשך שנים רבות. כאן הוא לא מחפש להתקדם, אלא נשאר באותו מצב.
על דרך זה ניתן לומר גם על מצבו הרוחני של האדם. יש אנשים שמסתפקים בתפילה בציבור, שחרית מנחה וערבית, אבל בשיעורי תורה אין הם רואים צורך. כל השנים אין להם שום התקדמות ברוחניות. המצב עומד על כנו. אבל לגבי מצבם הגשמי הם מחפשים כל הזמן דרך לצעוד קדימה ועל זה נאמר "הון ועושר בביתו" בגשמיות מקפיד על הון ועושר אבל לגבי צדקות "עומדת" לא לזמן מועט אלא "לעד" שנאמר צידקתו עומדת לעד.
על כן הנהגתו של האדם צריכה להיות בגשמיות להתספק במועט, להסתכל על אלה שמאחריו שאין להם הרבה, ולעומת זאת ברוחניות כאן השאפתנות צריכה להיות גבוהה, להסתכל קדימה על אלה שהספיקו ללמוד ולהתייגע רבות בתורה, ולהגיע להתעלות רוחנית גבוהה.
לכן אמרו חז"ל צדקה תציל ממות כי במצוות צדקה מקדש האם את כל רמח אבריו שסה גידיו מיגעת כפיו שעבד וחסך ונותן אותם לצדקה וחסד שנאמר עולם חסד יבנה. (אור דניאל)
מעשה ברב אחד גדול ומוסם שמו רבי הירש לייב והיה גדול בתורה ובמעשים טובים ועשיר גדול, והיתה לו ישיבה ברשותו.
פעם אחת נסע לוילנא לאסוף כסף עבור הישיבה, והתארח אצל רב העיר. ובקש ממנו שילך עמו אחד מהגבירים הנכבדים שיש לרב לכמה אחדים מהעשירים של העיר לקבל מהם נדבה הגונה עבור הישיבה. הרב הסכים לתת לו מתלמידיו שילכו עמו. והיה מידי עברו ויפגעו בארמון אחד גדול ומפואר. שאל הרב הירש לייב למי שייך הארמון המפואר הזה? ויענו לו: לגביר יהודי אחד. אמר להם: אם כן כדאי הוא להכנס אליו. אמרו לו: לא כדאי מפני שהעשיר אפילו על אחיו אינו מרחם. אמר להם הרב" אף על פי כן נכנס אליו. מה אנו מפסידים? וננסה להשפיע עליו, ואם לא יועיל לא יזיק. דפקו על הדלת, באותו הרגע רצה בעל הבית העשיר לצאת מהבית, ופתח את הדלת כדי לצאת, ונפגשו בדלת פנים אל פנים. אמר לו המשרת: זה שעומד הוא הגביר.
נתנו לו שלום, והעשיר הזמין אותם להכנס לפנים הבית, וכבדם בכבוד. והתחילו לדבר על מצב העניים. פנה בעל הבית אל התלמיד החשוב שליוה את הרב רבי הירש לייב, ואמר לו: מתפלא אני עליך ידידי, כי אתה יודע אותי כי אני לא נותן על שום צדקות, ולמה הנך מטריח את כבוד הרב! אמר לו הרב בצחוק: שמע אדוני ואל יפחד כי לא באתי אליך בשביל לקבל צדקה, כי אם לקיים מצות בקור חולים, שמעתי שכבודו חולה מסוכן במחלת נפש. צחק בעל הבית ויאמר אנכי בריא אולם, ברוך ה’, אמר לו הרב: טעית ידידי, תפתח ספר קהלת ותראה מה שכתוב: "ראיתי גם זו חולה רעה תחת השמש עושר שמור לבעליו לרעתו. "אם כן אתה חולה בנפש לכן נכנסתי אליך לקיים מצות בקור חולים. אמר לו בעל הבית: אם כל כך חשובה בעיניך מצות בקור חולים בוא ואראה לך לא רחוק מכאן יש בית חולים, ושמה תוכל לקיים מצוה של רבים. אמר לו הרב: בבקשה, ראשית כל אני זקן, איני יכול ללכת דרך רחוקה, ושנית ששם יש הרבה חולים ואיני יכול לסבול מחלת רבים. ולכן באיתי אליך שהנך כעת יחיד חולה בביתך. אמר לו בעל הבית: יסלח לי כבוד הרב, ידעתי שמעולם לא קימתי מצות צדקה מפני שלא נזדמן לי עדין איש תקיף כמו כבודו, ולכן אני מוכרח לתת כמה שכבודו יגזור עלי, אמר לו הרב: יש לי ישיבה של מאה ושלושים תלמידים, כמה שאתה רוצה לתת תן. הוציא סכום הגון ונתן לרב. אחר שקבל הרב את הכסף אמר לו הרב: זה לא מספיק, איני זז מכאן עד שתבטיח לי שתעשה רצון העניים מהיום והלאה. הבטיח לו הגביר ובקש ברכה שמהיום והלאה יפתח אוצרו הטוב לכל נצרך, שיתקיים העושר בידו לטובה. כבוד הרב ברך אותו ויפרדו איש מעל אחיו בשמחה גדולה.
על זה אמרו רבותינו ז"ל :גדול המעשה יותר מן העושה? (אהבת חיים)
מעשה במנבז המלך שעמד ובזבז כל נכסיו לעניים. שלחו לו קרוביו, ואמרו לו: אבותיך הוסיפו על שלהן ועל של אבותיהן, ואתה בזבזת את שלך ואת של אבותיך. אמר להם: כל שהן הוא! אבותי גנזו בארץ, ואני גנזתי בשמים שנאמר: אמת מארץ תצמח וצדק משים נשקף אבותי גנזו אוצרות שאין עושין פרות, ואני גנזתי אוצרות שהם עושים פרות שנאמר: אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו, שנאמר: פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם, אבותי גנזו לאחרים, ואני גנזתי לעצמי, שנאמר: ולך תהיה צדקה אבותי גנזו בעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא, שנאמר: והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך לכן אל תרעמו עלי, כי בכמה מעלות אנכי עושה יותר טוב (ירושלמי פאה).
ר’ יחזקאל גבאי צדקה היה. פעם נזדמנה לידו מצות הכנסת כלה. החתן יתום, ואין ידו משגת אפילו להוצאות עריכת החתונה. גם הורי הכלה אינם יכולים לעזור הרבה. הבית דל, האב חולה, וההוצאות כבדות מאוד.
מספר ר’ יחזקאל הלכתי למספר אנשים שאני מכירם כנדיבים, ואספתי מה שאספתי. אבל עדין היה חסר לי סכום גדול. נזכרתי שיש לי מכר טוב, איש עשיר מאד שידו פתוחה תמיד לכל דבר מצוה. בטוח הייתי שיתן בעין יפה למצוה חשובה זו של הכנסת כלה. מיד אחרי תפילת שחרית הלכתי אליו, כי ידעתי שבשעה זו אמצא אותו בבית. כשעמדתי ליד הדלת, היה נדמה לי, שאני שומע קול בכי חנוק. הססתי האם אצלצל בפעמון, או שמא אין השעה כשרה לכך? אבל הרי אני שליח מצוה, הזמן דחוק, ואסור לי לאכזב את החתן והכלה ומשפחותיהם לחצתי קלות על פעמון הדלת.
שמעתי צעדים מהירים מישהו ניגש לדלת ופתח. היה זה מכרי, בעל הבית עצמו. פניו היו חיורים מאד ועיניו נראו אדומות ועייפות כאילו לא ישן כל הלילה. הוא ברכני בשפה רפה.
"מה קרה? האם מישהו חולה" שאלתי בלחש. "כנראה לא באתי בזמן מתאים אבל הענין שבגללו רציתי לדבר אתך חשוב וגם דחוף." מכרי רמז לי לשבת ליד השולחן ולומר את מבוקשי. ספרתי לו על החתן והכלה העניים, על הצרכים הרבים ועל הסכום הגדול שעדיין חסר ושאותו אני מקוה לקבל ממנו.
הוא התנצל לפני "אינני יכול לעסוק עכשיו בשום דבר. אנא סלח לי ובוא אלי בפעם אחרת, אין ראשי צלול עתה...בנינו היחיד חלה במחלת מסוכנת מאד מצבו הולך ומחמיר. בקושי נושם, אנו מצפים בכל רגע לרופא שיבוא. אבל אפילו יבוא, מה יוכל לעשות?! הרי החולה במצב של גסיסה, חלילה, כמעט שלא נותרה בו רוח חיים!"
לא ידעתי מה לומר לאב האומלל, שבנו יחידו נוטה למות. חשבתי שמוטב אלך ולא אפריע אבל אז מה יהיה על החתן והכלה העלובים? פתאום נצנצה במוחי הארה מלמעלה. נזכרתי בדבר ששמעתי בשם גדולי ישראל. אחזתי בשרוולו של בעל הבית ואמרתי לו: אנא, הקשב לי רקע רגע הרי אתה יודע, מה אנו אומרים בכל בוקר בברכות השחר: "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא...וביקור חולים והכנסת כלה ולוית המת..." חכמינו ז"ל הכניסו את מצות "הכנסת כלה" באמצע בין "ביקור חולים" ל"הלוית המת" ולא במקרה נכתב הדבר. חז"ל ברוח קודשם באו ללמדנו, כי מצות הכנסת כלה בכוחה להגן ולחצוץ בין החיים ובין המתים! סגולה מיוחדת יש בה שהחולים יבריאו, ולא יצטרכו להגיע למצב של "הלוית המת"...
האב המיואש התעודד. חשב מספר שניות ומיד החליט. נכנס לחדר סמוך, וכעבור דקות מספר חזר ובידו כל הסכום שהיה נחוץ להכנסת כלה. דמעות עלו בעיני ברכתי אותו בכל לבי: "ה’ יתברך ישלח במהרה רפואה שלמה לחולה בתוך שאר חולי ישראל" ויצאתי.
וראה זה פלא! לא עברו שעות מועטות ומכרי מופיע לביתי, כולו נרגש מרוב שמחה, תפס בידי מרוב התרגשות ומודיע לי:
"מן השמים נשלחת אלי היום, להציל את חיי בני. מיד כשיצאת מביתנו, הגיע הרופא והיה מופתע מאד מהשינוי הפתאומי. לא מצא הרופא די מילים להביע את פליאתו...ואמנם המצב של בננו הולך וטוב, ממש הוא מתאושש משעה לשעה. ברוך ה’, כבר יצא כליל מכלל סכנה! ממש נפדה ממות בטוח לחיים! (מורשת אבות).
באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il