פרטים

קטגוריה: פרשת בראשית

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:57

נכתב על ידי Super User

כניסות: 559

פרשת בראשית - חלק א - הרב אריה קרן שליט"א

מאת הרב אריה קרן שליט"א 

בעלי הרמז אמרו: שחיי האדם על אדמות כולם רמוזים בחומש "בראשית".

בראשית-נח: בהתחלה נח לו, הכל מטפלים באהבה וברוב חיבה, אפילו מלכלך סולחים לו מרוב אהבה, הוא דומה למלך, בין שדה אם ישכב, צוארי אב יקח למרכבתו. (אבן עזרא).

לך לך: מתחיל ללכת כמה טוב לו כמה הוריו שמחים כאשר מתחיל לעשות את צעדיו הראשונים.

וירא: מתחיל לראות ולהתענין בכל, ושואל כל הזמן מה זה? מה זה,  והוריו נהנים מזה.

חיי שרה: הוא מתבגר ומתחתן וקול ששון וקול שמחה נשמעים במעונו.

תולדות: מתחיל להוליד ילדים.

ויצא: יוצא לחפש לו  פרנסה לפרנס את משפחתו.

וישלח: מתחיל לחתן בניו ובנותיו ולשלוח אותם מביתו.

וישב: יושב בביתו בשלוה, ביקש יעקב לשבת בשלוה.

מקץ: בא הקץ הזקנה, מתחיל לחשוב על הסוף

ויגש: מתחיל ל התקרב אל ה’, ויגש לשון קירבה.

ויחי: הגיע עת פקודתו, ואשרי מי שנכתב עליו ויחי בפטירתו כי ידוע שצדיקים שפתהם מדובבות בקבר ואורם אינו ניכבה לעולם.   (מאמרי חן). 

בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

 האדם נקרא עולם קטן וכלולים בו שמים וארץ, גוף ונשמה. בראשית, רמז על הנשמה שהיא ראשית והיא חצובה מתחת כסא הכבוד דהיינו את השמים ואת הארץ זה הגוף עפר מן האדמה. יובן בזה מחלוקת שבין החכמים, רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם ורבי יהושע אומר בניסן נברא העולם. אלו ואלו דברי אלקים חיים.

רבי אליעזר אומר באחד בתשרי נברא העולם כי בראשית אותיות א’ תשרי, כונתו הטהורה בזה לומר כיון שבתשרי נברא האדם, עליו להמשיך על עצמו מעשי חודש תשרי בכל ימי חייו, כמו שבחודש תשרי כל עבודתנו להשי"ת הוא בפרהסיה ובגלוי כגון תקיעת שופר בצבור, סליחות ותחנונים ותפילות יום הכיפורים, הכל בצבור ובפרהסיה דוגמת הגוף הנגלה לעין כל, כך כל עבודתנו צריכה להיות בגלוי כדי שילמדו אחרים.

רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, כונתו הטהורה על הנשמה, כי עיקרו של האדם הוא הנשמה ואז בחודש ניסן כל מצוות הנוהגות בה הם בפנימיות ובסתר וגם בפרטיות ובשתיקה, כגון בדיקת חמץ בלילה, קרבן פסח בלילה, חובת אכילת מצה וארבע כוסות בלילה דוגמת הנשמה הנסתרת החופפת על האדם, הכל דברי אלקים חיים, רוצה לומר כי חובת האדם לאחד כוונת החכמים לקיים ישמחו השמים דהיינו הנשמה עם ותגל הארץ דהיינו הגוף, כלומר לעבוד את הקב"ה בגוף ובנשמה גם יחד, ולהיות ירא שמים בסתר ובגלוי, ה’ יזכנו אמן. (אהבת חיים)

בראשית ברא ה’ את השמים ואת הארץ (בראשית  א-א)

פרשת בראשית נקראת בפי רבים וטובים בשם: "פרשת האמונה", שכן בה מוצאים גדולתו של בורא עולם בבריאתו. ושאכן יש מנהיג לבירה, ועל ידי ידעה זו יתחזק האדם בקיום התורה והמצוות, החוקים והמשפטים. שאין העיקר באמונת "הלב" בלבד, אלא בקיום וישום המצוות בכל תחומי החיים, וכמאמר הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה".

החפץ חיים זכותו יגן עלינו אמן, היה נוהג לקרוא בכל בוקר רשת בראשית, על מנת לזכור מי ברא את העולם, וכדי להתחזק באמונה תמימה ובדקדוקי המצוות בקלה כבחמורה. והעיד בנו, שאמנם ראה צדיקים גדולים במשך חייו, ונתקיים בהם מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "אף על פי שאני גוזר יש כח ביד הצדיק לבטל", אך רבנו החפץ חיים היה שונה בזה, שהיה הוא מקיים כל מה שהשם יתברך גוזר בשמחה ובטוב לבב, והיו מרגישים בכל מצווה שקיים, את הדבקות בבורא עולם, ואת שמחתו בקיום כל מצוות ה’, ובפרט בערב שבת היו שומעים את ליבו פועם מהתרגשות כחתן ביום חופתו.

אדם שעומד ומתבונן בבריאה הנפלאה, "השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע" (תהילים י"ט) חייב להתמלאות ליבו בהערכה ואמונה להשם יתברך. כמה גדול כל כוכב, ומה המרחק בין אחד לשני. המרחק בינינו לבין השמש הוא מרחק של מאות שנים, ואף על פי כן מרגישים אנו בחומה הרב, וזה לאחר שהשמש מצופה במעטה של קרח, שמצנן את החום, ונתקיים בהם "עושה שלום במרומיו" ועוד כמה וכמה ניסים ונפלאות שיש בבריאה, שרק מחמת ההרגל שלנו אין אנו מתפעלים. "יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אומר ואין דברים ולא נשמע קולם", כלומר הבריאה אינה מדברת ולא נשמע קולה בעולם אלא שתמונה אחת שוה אלף מילים שמעידים שיש בורא לעולם שנאמר "השמים מספרים כבוד אל...".

ספרו על אחד הצדיקים שיצא פעם לטייל בשפת הים ביחד עם תלמידיו, וכשראה את הגלים היה צועק בהתלהבות: "איזה ניסים ונפלאות", והיו תלמידיו תמהים על רבם, מדוע מתפלא הוא. עד שהסביר להם, שלמעשה  יש בכח הגלים לשטוף ערים וארצות שלמות, והנה רק מגיע הגל לחוף מיד הוא נעצר, ולכאורה מי אמר לו לעצור, אם לא הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד, והמשיל להם משל לשני אחים, שנולדו אחד רואה ככל האדם, והשני סומא. והנה לאחר שנים נתפקחו עיני הסומא, והיה שמח ואמר: "הנה עצים, הנה ים, הנה שמים וכו’".ואחיו מתפלא מפני מה שמח אחיו, ולא הבין שמחתו אלא שהאמת עם האח הסומא שכן כל הדברים בעיניו כחדשים, ולכן שמח עליהם, וכן הדבר בנוף אדם שמתסכל על הבריאה כדבר טבעי או שגרתי, אכן איננו מתפעל ממנו, אך אדם שמסתכל על העולם, כל פעם בצורה מחודשת, מוצא הרבה דברים להתפעל מהם, וכדברי איוב: "מבשרי אחזה אלוה", דהיינו, אדם שמתבונן על בשרו,  על מערכת גוף האדם, בזה לבד יגיע להכיר בבורא עולם.

אין דבר שאינו מופיע בתורתינו הקדושה, האדם רק חייב להאמין בתורה, ובנותן התורה. לא די באמונה בהשם יתברך,אלא חיונית היא גם ההשתדלות בקיום המצוות, רשב"י כתב בזוהר הקדוש (פרשת נח) שמשנת ת"ר (1840 למנינם). יתחילו גילוים נפלאים, ובאמת שמאז נתגלו, הטלפון, המכונית, הרדיו, הלוין ועוד.

האדם חייב להאמין בהשם יתברך, בשכר ובעונש, אף על פי שאינו רואה אותם.

יש מצוה להכיר בבורא עולם, והוא בבחינת "וידעת היום" וגדולה מזו היא מצות "והשבות אל לבבך" וכבר למדונו המפרשים ממשמעות הכתוב: "וידעת היום" ולא "והאמנת היום" שכן ידיעה לחוד ואמונה לחוד. וידיעה היא מעלה גדולה יותר, שעל ידה מגיע לקיום המצות, בבחינת "והשבות אל לבבך" וכבר אמר אחד המדענים: "אני לא מאמין שיש בורא עולם, אלא יודע שיש בורא עולם" וזו למעשה המדרגה הגדולה ביותר, שידע בפועל שקים ומצוי בורא לעולם. (כותונת פסים)

מספרים (בשנות החמישים) כאשר עלו אחינו בני תימן לא"י לקחו קבוצה מהם לקיבוץ ורצו לעקור מהם את אמונתם. והמרצה החל לומר להם חברים יקרים, מה שאתם רואים תאמינו ומה שאינכם רואים אל תאמינו, ובכן שלחן זה אתם רואים? כולם צעקו כן. כסא זה אתם רואים? כולם ענו כן, וכן בדרך זו המשיך עמם, עד שאמר חברים את הקב"ה אתם רואים? א"ל: לא, אמר להם: א"כ מדוע אתם מאמינים? היה שם נער תימני פיקח אמר להם חבר’ה את השכל של "המורי" אתם רואים? אמרו לו: לא. אמר להם: א"כ אין שכל למורי. אלא ודאי שמעשה האדם מוכחים על שכלו, וכך גם מעשה הבריאה מספרת ומוכיחה שיש הקב"ה, בבחינת "השמים מספרים כבוד אל".

ובאמת אחים יקרים ישנם לפעמים שאלות באמונה, ובגלל זה ח"ו כופרים, אבל צריך לדעת יסוד אחד לא כל מה שלא מבינים סימן שזה לא אמת. כמו שהיה רב גדול שאמר לתלמידו שבא בשאלות באמונה, את גופך אתה מכיר ומבין? א"ל לא, אמר לו: א"כ קודם תכיר את העולם הקטן שבך שזה גוף האדם ואח’’כ תחקור על הקב"ה.

וכן ישנם אנשים שהתאוה סגרה להם את העינים, ואז התחילו בשאלות וקושיות, כמו שמסופר בתלמיד ישיבה שפקר, לאחר זמן פגשו ראש הישיבה, שאלו מדוע פקרת? אמר לו: היה לי הרבה קושיות. אמר לו ראש הישיבה: תהא כנה, מתי החלו אצלך כל הקושיות לפני התאוות או לאחר שכבר התפתת לתאוותיך? א"ל האמת כבוד הרב, לאחר התאוות. ובאמת שכל בן אדם יש בו זיק אמונה רק שתאותו היא שמסמאת את עיניו. כמו ששמעתי מהמשגיח הרב"צ שפירא שליט"א שידוע שעישון סגריה אינה בריאה ומביאה מחלות לאדם, ומשרד הבריאות מפרסם זאת השכם והערב, אבל בכ"ז רואים אנו אנשים מעשנים שמשום שהתרגלו ויש להם תאוה אינם  יכולים להודות לאמת, וכך גם לגבי האמונה. (מאמר אפרים)

אור התבוננות בגדולת הבריאה נגרם בליבנו אהבה עזה כרשפי אש לגדולתו של בורא עולם ורצוננו להתחבר אליו יתברך לכן נתן לנו הקב"ה את התורה הקדושה מי ימלל שבח התורה כי טוב סחרה מסחר כסף וכמו שנאמר בתלמוד: רבי נהוראי אומר, מניח אני כל אומנויות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו (קידושין פ"ב).

וכבר התלמוד והמדרשים והזהר הקדוש וכל ספרי הקודש מלאים זיו בשבח התורה, ולמפורסמות אין צריך ראיה, כי גדולה תורה  ולגדולתה אין חקר (פלא יועץ).

ונאמר בפרקי אבות: אמר רבי יוסי בן קסמא פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד ונתן לי שלום, והחזרתי לו שלום, אמר רבי, מאיזה מקום אתה, אמרתי לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני, אמר לי רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, אמרתי לו בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם, איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב, ולא אבנים טובות ומרגליות, אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר "בהתהלכך תנחה אותך, בשכבך תשמור עליך, והקיצות היא תשיחך", בהתהלכך תנחה אותך בעולם הזה, בשכבך תשמור עליך – בקבר, והקיצות היא תשיחך לעולם הבא.

בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ (בראשית א-א)

לא כתוב אלוהים ברא בראשית וכו’, כי כך יש מקום לכפירה שישות בשם בראשית בראה את ה’ השמים וארץ ח"ו?

ראו איך צדיק כמו הרשב"י הנקרא מחושבי שמו מפרש את הפסוק מנקודת מחשבה של חסיד כדי ללמדנו שאל יוציא אדם את שם ה’ לבטלה. בכל יום שישראל אומרים קדושה ישנם שלוש כתות של המלאכים אומרים כל אחת משפט אחר ואינם יכולים להזכיר את שם ה’ אלא אחרי שלוש תיבות שנאמר קדוש קדוש קדוש ד’...ולישראל יש אליהם יתרון שמזכירים את ה’ אחרי ב’ תיבות. ומ"מ אין לנו רשות להזכירו בתחילת הדיבור. ולכן טעות היא בידי העולם לומר כשמברכים איש את אחיו לומר בכניסה: ה’ יתן לכם ימים טובים. ויש לומר: ימים טובים יתן לכם ה’. שבת טובה יתן לכם ה’,כפי שתראו בספר ויקרא כי כשאדם רוצה לנדור איזה קרבן המביאו לבית המקדש לקרבן אסור לו לומר: לה’ קרבן. אלא קרבן לה’. והטעם הוא מאחר שאין אדם יודע קיצבת ימיו יתכן שאחרי שמזכיר את שם ה’ ימות ונמצא שהוציא שם שמים לבטלה, לפני שסיים שאר הדברים. (מעם לועז)

ורוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א-ב)

זה רוחו של מלך המשיח (מידרש) בעת שברא השם יתברך את העולם, ברא אותו כפי שעתיד הוא להיות אחרי ביאת המשיח, נקי מכל רע. אולם, קילקל האדם בחטאו והשחית את העולם, עד שמוכרח הוא לעבור הרבה צרות ויסורים, גלויות ושעבודים, כדי להיצרף ולהזדכך מחדש, להיות ראוי למשיח. ברם, רוחו של משיח כבר היתה מרחפת לפני השם יתברך עוד בעת הבריאה. (מעינה של תורה)

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית א-ה)

אצל היהודים הולך היום אחר הלילה, והלילה מתייחס אל היום הבא ואילו אצל הגויים הולך הלילה אחר היום, והלילה מתייחס אל היום החולף.

הלילה מסמל חושך ויסורים, דינים ופורענויות, הרי שהיהודים תחילה סובלים הם צרות ויסורים ולסוף זורח להם היום עם שמש ישועה ומרפא. ואילו לגבי אומות העולם הדברים הפוכים, תחילה זורח להם היום, אך סופם הלילה, כדרך שאמרו חכמינו: "צדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה, והרשעים תחילה שלוה וסופן יסורים". (אמרי שפר לוקט ממעינה של תורה)

לפיכך אצל היהודים השבת ביום  השביעי של השבוע, ואצל אומות העולם ביום הראשון של השבוע, משום שהיהודים  תחילתם עמל ויגיעה וסופם מנוחה ושלוה, בעוד  שהגויים תחילתם מנוחה ושלוה וסופם עמל ויסורים....(מעינה של תורה).

משל למה הדבר דומה לחבורה של אנשים שהלכו ביער והגיעו לפרשת דרכים ויש באפשרותם שני דרכים אחת תחילתה קוצים וסוכה סלול והשניה תחילתה סלול וסופה קוצים ובאיזה דרך יבחר לו האדם ברור שאת הדרך הראשונה הדרך של העם היהודי.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור (בראשית  א- ג)

עכשיו מודיעה לנו התורה כל הדברים שנבראו בעולם יום יום ודעו כי נחלקו ר’ יהודה וחכמים בדבר. לדעת ר’ יהודה נברא העולם בששה ימים. ור’ נחמיה אומר שהכל נברא ברגע אחד במאמר ה’ אבל הם הלכו ונתגלו כל אחד ביומו אע"פ שכולם היו כבר מוכנים מן היום הראשון. ובניסן נברא העולם. ויש אומרים בתשרי. ואומרים כי כל הדעות נכונות. שבתשרי עלה במחשבתו של הקב"ה לברוא העולם, אבל לא נברא אלא בניסן, כי כן היה רצונו יתברך.

ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל (בראשית  א, ג- ד).

ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא (רש"י)

מאמר זה מרומז בפסוק גופו, שכן "יהי אור" זה לשון עתיד, וסמוך לכך נאמר: "ויהי אור" (ולא "ויעש" או "ויברא"), ואות "ו" בראש המלה מהפכת אותה מעתיד לעבר, האור היה איפוא מיד לעבר, כלומר היה ואיננו עוד, כי נגנז לצדיקים לעתיד לבוא. (הגר"א )

וירא אלקים את האור כי טוב (בראשית  א-ד)

 כתוב במדרש אמר רבי יהודה ברבי סימון האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון היה האדם צופה ומביט בו מתחילת העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדורות הבאים כמו דור המבול ודור הפלגה וכיוצא שמעשיהם מקולקלים עמד וגנז את האור לצדיקים לעתיד לבוא (מסכת חגיגה), ראה הקדשו ברוך הוא שאינו כדאי שהרשעים ישתמשו בו הבדילו לצדיקים ואין הכוונה לאור כפשוטו כי את האור ברא ביום רביעי שניבראה השמש והירח.

פעם אחת שאלו מהבעש"ט דבר מן הדברים, פתח את ספר הזוהר שהיה מונח על השולחן והסתכל בו ואמר להם כל המאורע, ואחר כך נמצא שהאמת אתו ושכיוון לנכון. שאלו את פיו הקדוש איך זה שפתח את ספר הזוהר והסתכל בו מעט ידע וראה מרחוק?

השיב הבעש"ט הלא מצינו, שאור שברא בו הקב"ה עולמו היה מאיר מראשית העולם ועד סופו, וגם האדם יכול לראות בו, וכיון שראה הקב’’ה שאין העולם כדאי להשתמש באור זה עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא והיכן גנזו? בתורה, וכשאדם לומד תורה לשמה מאיר לו נתיב להשכיל ולראות מתחילת עולם ועד סופו כמו אז, קודם שגנז אור. ולכן כדי ללמוד תורה לשמה באמת ובלי שום ציפיות לשכר ועונש התורה נהפכת לקנינו כמו שנאמר על משה רבנו "תורת משה עבדי". אך זה רק צדיק האמת יכול להגיע לדרגות אלו של אהבה רבה וזה מה שנאמר במדרש ראה הקב’’ה שהצדיקים מעטים אז שתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם. שבכל דור יש צדיק אחד אמיתי שכל הנשמות יונקות את החיות ממנו והוא הצינור הראשי של עם ישראל שמקבל חיות מהקב"ה ופעולתו כפועלת המח שמחיה את כל האברים ואפילו את עקב הרגל האיבר הכי תחתון שמשול לרשעים. יונק מהמוח  שמשול לצדיק יסוד עולם כמובן שישנם יהודים ירא שמים וצדיקים בכל דור ואפילו ל’’ו צדיקים ניסתרים אך בצדיקים ישנם דרגות וישנה דרג הכי גבוהה של הצדיק שנקראת צדיק וטוב לו שהרג את יצר הרע והוא יחיד בדור עין בספר התניא שהניקרא ליקוטיי אמרים של רבנו הגאון רבי זלמן שנאור מלאדי, ותהנה.

מאמר בספר מכתב לאליהו:

בכל פעם שה’ צורך לתת אפשרות לצדיק להתעלות במדרגה גדולה עליונה מאוד, נזרק הצדיק אל סביבת השפלים היותר גרועים למען ילמד מהם את הרע ויתאמץ בטוב עד מרום קצו. ודבר זה מצינו פעמים רבות בתורה, נציין איזה מהם:

א. "מתחילה עובדי ע’’ז היו אובתינו כו’ למה מתחילים לספר את הגדת יציאת מצרים בזה? וכי מתיחסים אנחנו לתרח אבי אברהם? אלא שמספרים מגדולתו של אברהם אבינו, כי בהיותו בין עובדי ע’’ז מכמה דורות (י’ דורות מנח כו’ וכולן היו מכעיסין את ה’) על כן כשהכיר אברהם את בוראו והשיג את  הטומאה הנוראה שמסביבו, ע"י זה עלה אברהם אע"ה אל קצה הקדושה, עד כי אמיצות קדושתו היתה כ"כ שבכל הדרגות עד סוף הבריאה לא תתבטל עוד, ומשורש קדושתו יצמח מלך המשיח ותכלית הבריאה בסוף הדורות.

ב. משה רבנו, אדון כל הנביאים שהגיע אל היכולת להוריד התורה לארץ  ולהיות "בכל ביתי נאמן הוא" וגם "עניו מאד מכל האדם" כל המצב השמימי הזה לא היה יכול להגיע אליו, אלו לא התחנך בתוך ביתו של פרעה ואלו לא ישב על ברכיו באהבתו אותו כבן, כי אך בהיותו כ"כ קרוב אל מקור הטומאה (כל מצרים היו במ"ט שערי טומאה, ופרעה עשה עצמו ע"ז היינו טומאה עצמה) זה עצמו דחף ועורר אותו כ"כ אל הקדושה עד כי עלה במרומי מעלותיה.

ג. גם ישראל כשהוצרכו להכנה אל קבלת התורה, לא שלח אותם הקב’’ה לישיבה של מעלה אשר משם לקח משה את התורה, אלא אדרבא לתוך שיעבוד מצרים להיות עבדים של בעלי מ"ט שערי טומאה, ושיעבוד זה הביאם אל "ויזעקו אל ה’ כו’", אז תשובה זו שהתחילה מן ההפך היא שגרמה להם לעלות עד מדרגת קבלת התורה וראתה שפחה על הים מה שלא ראה גדול הנביאים יחזקאל בן בוזי.

ד. הקב’’ה אמר למשה שלא להלחם בעמון ומואב, ועיין רש’’י שם: "ב’ נשמות טובות יש לי להוציא מהם, רות...ונעמה...". וקשה, נשמות טובות נשמות קדושות עליונות הראויות לבנות את מלכות בית דוד ומלך המשיח, למה הורידן הקב"ה בעמון ומואב? אבל האמת, כי השי"ת יודע אשר לקנות האמיצות הנדרשת למלכות בית דוד א’’א אלא מתוך היות הצדיק מתחילה בין עם שקוע בטומאה.

ה. וכן הגאולה העתידה: "אין ב"ד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב". למה? אם בכולו חייב יכול לבוא למה לא יבוא גם לממוצע? אבל הענין, דכולו חייב אם אך יחזור בתשובה אז בתשובתו דחיפה עצומה מאד ועולה בה למעלה מאד מאחר שרואה עד היכן הגיע בהתחברותו אל הרע אשר הורידו אל קצה האחרון של תהום השפלות משא"כ הממוצע לא יראה את הרע בכל הקפו גם בשעת תשובה. לכן נאמר במקום שבעלי תשובה נימצאים צדיקים אינם עומדין. כי לבעלי תשובה הקדושה היא כמו תחיית המתים כרשעם חשובים כמתים ומרגישים את ההבדל בין אור לחושך.

עוד איתא במדרש (בראשית רבתי מיסודו של ר’ משה הדרשן וביבמות ק"ג) "א"ר יוחנן כל טובתן של רעים רעה היא אצל צדיקים, שנ’ ’השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע’. בשלמה רע לחיי, אלא טוב אמאי לא? אלא ש"מ כל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים...דלמא מידכר לי’ שמא דע"ז". (ובב"ר: למה? שה’ מזכיר לו שם ע"ז) ובמדרש תדש פ"ז "ועץ הדעת טוב ורע אמר רבי פנחס בן יאיר העץ הזה עד שלא אכל ממנו אדם הראשון, לא נקרא שמו אלא עץ בלבד...אבל משאכל ועבר על גזרתו של הקב"ה נקרא שמו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו (בב"ר ומשה החסיד קדם וקראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו)...ולמה קרא שמו טוב ורע אלא שהודיעו הקב"ה שלא יאכל ממנו לא טוב ולא רע, כמש"א ללבן, השמר לך פן עם  יעקב מטוב ועד רע..." פירוש שני המאמרים: שכל דבר שהוא רע בשורשו ובתוכנו אפ’ תוצאותיו הטובות (כנראה) מ"מ הן רעות בתוכנן, כי לא יתכן בשום אופן שמשורש רע יצמח טוב אמיתי. עץ הדעת אפי’ ניצוצות הקדושה בח’ טוב שבו הם רע, וע’’כ הזהיר את אדה’’ר שלא יקח ממנו "לא טוב ולא רע" אפי’לא את בחי’ הטוב שבו. וזהו כוונת הב"ר שמרע"ה קראו עץ הדעת טוב ורע ע"ש סופו, כי הציווי שלא לאכול ממנו ה’ על הטוב ועל הרע שבו. לבן הארמי מכוון שהיה שונא את יעקב בקרב לבו, לא ה’ אפשר שידבר אליו טוב באמת, וכל טוב שיצוייר שידבר אליו מוכרח שיהא רע אצל יעקב, כיון שבא משורש רע, הרע שבלב. וזהו פ ’ שהזכיר לו שם ע"ז שמאחר שהשאיפה לע"ז היתה תקועה בלבד לבן, בהכרח ה’ שם ע"ז מעורב עם כל דבורו אפי’ היותר טוב.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד (בראשית  א-ה)

מה טעם לא נאמר "יום ראשון", כשם שנאמר "יום שני", כי אם "יום אחד"?

משום ש"ראשון" פירושו, שהיום הראשון שייך לימים הבאים אחריו, שהוא ראשון להם. ברם, לאמיתו של דבר היה אז יום זה מיוחד במדרגתו, מבלי כל קשר אל שאר הימים, שכן ביום הראשון נברא ה"אור" שנגנז לצדיקים לעתיד לבוא, שיאירו את נשמות ישראל מכיוון שלא היה העולם כדאי להשתמש בו (ראה  פסוק ג’) וממילא היה זה יום "אחד" ולא "ראשון" שהיה מיוחד במינו ובמדרגתו...(משך חכמה)

ויהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים (בראשית  א-ו)

 כלומר הקב"ה הבדיל בין המים אשר מתחת לרקיע בארץ  ובין המים שמעל לרקיע רצה לומר שלא היו כמים אשר בתוך הארץ, אלא היו תלויים למעלה מעל לרקיע ורחוקים ממנו. ובימי קדם שאל אחד משאר האומות את רבי מאיר כיצד יתכן הדבר הזה? הביא לו מין כד שהיה מנוקב למטה נקבים קטנים, ולמעלה היה לו נקב גדול מאד. שדרכו היו ממלאים המים. וכשנקב זה פתוח מלמעלה נשפכים כל המים למטה. אבל אם סותמים הנקב שלמעלה יפה יפה אינם יוצאים מתחתיו אפילו טיפה אחת של מים. והסיבה לכך הסבירו החוקרים כי אי אפשר להיות בעולם דבר שיתקיים בעודו ריק. לכן כשסגרו יפה למעלה אין מציאות שהמים יצאו כדי שלא להשאיר ריק. ואם פתוח למעלה, מאחר שיש לו מקום להכנס בו האויר יורדים המים מלמטה כי הכד מתמלא מאויר העולם ואותו גוי לא ידע מזה וכשראה שהמים נשפכים מלמטה, ניסה לסתום הנקב במטבע של כסף ושל זהב, וכל כמה שעשה לא עצר את המים. שם רבי מאיר את אצבעו על הנקב ונעצרו המים. והוכיח לו באומרו ראינו כי אצבע אחת מסוגלת לעצור את המים שלא יצאו החוצה ושום דבר אחר אינו יכול לעוצרם. קל וחומר למלכו של עולם הגדול והגבור שיכול לעצור את המים במקומם. ודבר זה הניח דעתו של הגוי שהודה על האמת. והמים שהם למעלה מן הרקיע אינם מים הניתנים למשמוש, אלא הם מים זכים ודקים הנקראים בלשון הקודש רוחניים. אבל מ"מ חייבים להאמין כי יש מים מעל לרקיע, וכן אמר דוד המלך הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים. אך היום כל בר דעת יודע שהעננים הם גזים וברגע שהשמש מחממת את הים עולים אדים דקים שמחממים את העננים שהם גזים והם משנים מצב צבירה מי גז למים ויורד מים מהשמים וגם מחוץ לאטמוספרה יש עננים וישנם גם מיליארדי כוכבים קפואים מלאים במים וזה ידע דוד המלך מבלי לטוס לחלל.

ויקרא אלהים לרקיע שמים ויהי ערב ויהי בקר יום שני (בראשית  א- ח)

מפני מה לא נאמר כי טוב ביום השני?

כמו שנאמר על האור "וירא אלוהים האור כי טוב" כי לא נגמרה מלאכת המים עד יום ג’ ומלאכת המים התחילה ביום שני ונסתיימה ביום שלישי, שנאמר ביום השלישי "ויקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד"... ואז כפל בו כי טוב ב’ פעמים, אחד לגמר מלאכת היום השני ואחד למלאכת היום השלישי שנאמר פעמים כי טוב (רש"י)

ויקרא אלוהים לרקיע שמים:שמים נוטריקון שם מים, שנאמר בתהילים "יהללוך שמי שמים והמים שמעל השמים".

ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו, ועץ עשה פרי אשר זרעו בו למינהו (בראשית א -יב)

לעתים קרובות היה רבי נתן צבי פינקל מוכיח את תלמידיו להזהר בעניני ממונות בכל חומר הדין, לפי עומק ההלכה.

בתקופה מסויימת השתרש נוהג, שעם הופעת ר’ נתן צבי בישיבה לשאת שיחה מוסרית, היתה מתחילה ריצה בין התלמידים כדי לתפוס מקום סמוך לארון הקודש. ר’ נתן צבי היה מוכיחם על כך ומקדים לפני שיחתו דברי ביקורת.

הוא היה גם מעיר לתלמידים על אשר הם דוחקים איש את רעהו, ונמצא לפעמים כשאחד גובר שהוא דוחק את הזולת ונוטל את מקומו. צדיק משול לעץ שיש לו שורשים ואילו רשע משול לעשב בלי שורשים ר’ נתן צבי היה מוכיח מהאילנות כשנבראו במעשה בראשית לא יצאו בערבוביה, אלא כל אילן גדל במקומו, מרוחק מחברו, כדי לא להכנס בגבול השני. והעשבים נשאו מהם קל וחומר לעצמם ומה אילנות שאין דרכן לצאת בעירבוביה שהרי גדולים הם וענפיהם מרובים, ואין ראויים לגדול רצופים ותכופים כי אם מפוזרים, אמר הקב"ה "למינהו", שיצא כל אילן בעצמו בריחוק מחברו שיהא לו היכר, אנו כמו עשבים שרבים אנו ודרכינו לצאת תכופין ומעורבבים, ואם לא יזהר כל עשב לצאת לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה, על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר "יהי כבוד ה’ לעולם, ישמח ה’ במעשיו" שכולם זהירים במצוותיו (חולין ס’, א’ וברש"י).

סיים ר’ נתן צבי על אחת כמה וכמה שעלינו ללמוד קל וחומר מהעשבים ולא לדחוק איש את רעהו. ("תנועת המוסר" לוקט ממורשת אבות)

מעשה ברבי מאיר שיהיו לו שכנים רעים שהיו גורמים לו צער הרבה, והתפלל שימותו. אמרה לו אשתו שאינו עושה יפה, שכן אמר הכתוב: "יתמו חטאים מן הארץ", ומאחר שהכתוב אומר חטאים ולא חוטאים משמע שדוד המלך התפלל שיסורו החטאים, היינו שהיצר הרע יתבטל מן העולם ועי"כ שוב לא יהיו רשעים בעולם וכן צריך אתה להתפלל שהשכנים ישובו בתשובה שלא יעשו רע. וחטא הוא לבקש החוטאים שימותו. שהרי יכול לצאת מהם צדיק. כמו שיצא אברהם מתרח. אלא יש לבקש מאת הקב"ה שיעורר לבם שיחזרו בתשובה שיינצלו מן הגיהנם.

צּריך להשתדל בכל הכח לאהוב אחד את השני ולא לפגוע אחד בשני שנאמר איש את רעהו יעזורו לאחיו יאמר חזק.

היו היה ילד קטן עם אופי רתחני אבא שלו נתן לו שק עם מסמרים ואמר לו שבכל פעם שהוא מתפרץ וצועק על אנשים הוא חיייב לתקוע מסמר בגדר שמקיפה את ביתם ביום הראשון תקע הילד 37 מסמרים בגדר, אך במהלך השבועות הבאים ככל שלמד לשלוט בכעסו ירד מספר המסמרים שהוא תקע בגדר הוא למד שקל לו יותר לשלוט בכעסו מאשר לתקוע מסמרים בגדר לבסוף, הגיע היום בו הילד לא התפרץ כלל הוא סיפר את זה לאבא שלו, ואבא שלו אמר לו שעכשיו, בכל יום שחולף ובו הוא לא התפרץ ושלט בכעסו הוא צריך לשלוף מסמר אחד מן הגדר הימים חלפו ולבסוף הגיע הילד לאביו ואמר לו שכל המסמרים נשלפו מן הגדר.

האב אחז בידו של בנו לקח אותו החוצה אל הגדר, ואמר לו כל הכבוד בני על שלמדת לשלוט בכעסיך, אבל הסתכל נא אל החורים שבגדר הגדר כבר לעולם לא תהיה כמו שהיא הייתה בהתחלה, כשאתה אומר דברים מתוך כעס, הם משאירים צלקת בדיוק כמו החור שבגדר. אתה יכול לתקוע סכין בגבו של אדם ולמשוך אותה החוצה חזרה, אבל לא משנה כמה פעמים תתנצל הפצע עדיין ישאר שם.

פצע מילולי הוא גרוע בדיוק כמו פצע פיזי ולפעמים הרבה יותר גרוע כי פצע פיזי יכול לעבור מהר יותר מפגיעה ברגשותיו של האדם.

חברים הם כמו יהלומים יקרים, הם גורמים לך לחייך ומעודדים אותך להצליח, הם קשובים לך, הם תמיד שם בשבילך, אל תשאיר להם צלקות... ובטח לא בתוך בני משפחתך, כל העולם עומד על ויתור שנאמר באיוב "תולה ארץ על בלימה" העולם מתקיים בזכות מי שבולם את פיו בשעת מחלוקת ומריבה, ויש שכר גדול לפעולתו במיוחד שמדובר ביהודי שנאמר לא תשנא את אחיך בלבבך, ומספיק יש לעם ישראל שונאים מבחוץ ואם לא יהיה שלום בינינו לבין עצמינו אז הספינה תיטבע לכן החי יתן לליבו.

 נספר מעשה: כדי לסבר את האוזן, כאשר שאלו את העצים מדוע כאשר מכה בכם הגרזן אינכם משמיעים קול, אף לא איושה קלה ולעומת זאת, כאשר מכה הגרזן בברזל נשמע קול צעקה המהדהדת למרחקים?

ענו העצים ואמרו: הגרזן הרי ברזל הוא ואנחנו עצים, אין בינינו שום קירבה, לכן, גם הכאב אינו גדול, כאשר מכה בנו הגרזן. אבל, כאשר מכה הגרזן בברזל, נשמעת צעקה גדולה, הרי אחים הם! כאשר אח מכה את אחיו מה נורא הכאב, וכמה מצטער הוא!

לכן, הבה נשתדל לא לפגוע איש ברעהו שהרי כולנו אחים, מצד הנשמות רק שגופינו ניפרדים ואם בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם עליו להבנות על אהבת חינם ואז יבוא משיח שנאמר והאמת והשלום האהבו זאת הדרך היחידה להנצל מהגלות המרה שסובלים עם ישראל מי זה הרבה שנים.

ויאמר אלהים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים (בראשית  א-יד)

והתלוננה הלבנה לפני הקב"ה ואמרה אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד. ואז כעס עליה הקב"ה והקטינה. והשמש נתגדלה יותר מכפי שהיתה קודם לכן, מפני שלא היה לה חלק במחלוקת זו. והלבנה נשארה בצד ולא שימשה כלל, עד שבא אדם הראשון והחזיר אותה בתפילתו ובכל חודש הולכת הלבנה ומצטמצמת עד שלא נשאר ממנה כלום, וכשמגיע המולד, הינו שהלבנה מתחילה להולד, אם אין עוברים שבע או שמונה שעות לפחות, אי אפשר לראותה כלל מרוב קטנותה. ואין ללבנה אור משל עצמה. אלא היא גוף עב וחשוך, ומטעם זה אנו אומרים ביוצר של שבת, ראה והתקין צורת הלבנה. רצה לומר שהיא צורה בלי אור. וכשם שהברזל הנמצא בתוך שלהבת האש ניצת ונראה כמו גחלת בוערת, כך הלבנה המקבלת אורה מן השמש. שכן השמש נמצאת בגלגל הרביעי והירח בגלגל הראשון, ומפני שהיא למטה מן השמש היא מקבלת ממנה אורה. ואע"פ שיש גלגלים אחרים החוצצים בניהם, אבל מאחר שהם זכים ובהירים אינם מסתירים ביניהם. וכשהלבנה מתקרבת לשמש, וזהו יום אחד בסף החודש וביום הראשון של החודש הבא אחריו, נסתרת אור הלבנה בגלל אור השמש הנמצאת בדיוק למעלה הימנה. ומאחר שאנו נמצאים למטה, אין אנו יכולים לראותה. אבל כשהלבנה נמצאת רחוק מן השמש, בא האור מן הצד לחלק שאנו רואים,  ולכן מוארת הארץ מאורה עד הט"ו בחודש כי השמש נמצאת אז למטה מן הארץ והלבנה היא בשמים. אבל כשגם השמש מעל הארץ אי אפשר  לראות את הלבנה מפני שהיא מחשיכה מול השמש. ואע"פ שהארץ חוצצת בין הלבנה והשמש, ובדין היה שלא נוכל לראותה גם בלילה, אבל דעו כי צל הארץ אינה מגיעה עד הלבנה ואינה יכולה להסתיר את אור השמש. שכן השמש היא גדולה בהרבה מן הארץ כפי שנבאר. אע"פ כן אין בזה למנוע צל כל שהוא  ולכן נגרם שהיא חשוכה בלילה, שאם לא כן היתה הארץ צריכה להיות מוארת כמו ביום בגל אור השמש. ודעו כי מלבד המעלות של השמש והירח שמאירות, הן מביאות עוד טובות. שכן השמש מצמיחה כל דבר בארץ ונותנת כוח לכל הדברים הבאים, והירח בלילה גורם גיאות למעיינות  ולנהרות, ונותנת כח לכל הדברים הקרים והרעננים.

מאת אתר רבי www.rabi.co.il

• פרשת בראשית
• הרב אריה קרן

• קודם
• הבא