קישורים נוספים
דבר החסידות – פרשת מטות
- פרטים
- קטגוריה: פרשת מטות
- פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 10:10
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 356
ב"ה לזכות בננו החייל בצ"ה שלום דובער שי' זילבר, לרגל התחלת הנחת תפילין, ביום א' כ"ה תמוז הבעל"ט
דבר החסידות – פרשת מטות
מדוע הקדימו מקניהם לטפם?
עגלון אחד בא להרה"ק רבי ישראל מאלכסנדר, והתלונן על כך שסוסו אינו רוצה לאכול.
שאלו הצדיק:
- וכיצד אתה נוהג באכילתך?
- כדרך כל העגלונים – השיבו האיש – בבוקר, בקומי משנתי, אני נוטל ידי (ואוכל במשך כל היום), ובערב, קודם שאני הולך לישון, אני מברך ברכת המזון.
- אמר לו הצדיק: מפני שאתה נוהג כבהמה, סוסך נוהג כאדם. תתחיל להתנהג כמו אדם, ואז סוסך יאכל כמו בהמה...
("סיפורי חסידים" להרש"י זוין, מועדים, קהלת סיפור 176)
~~~
בפרשתנו (ריש פרק לב) נאמר: "ומקנה רב היה לבני ראובן ובני גד עצום מאוד, ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה . . ויאמרו . . יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן".
ותמוה:
א) איך יתכן שבני גד ובני ראובן רצו להתיישב בעבר הירדן המזרחי, בזמן שכל בני ישראל יודעים שהקב"ה רוצה לתת להם את ארץ כנען שבעבר הירדן המערבי*?
ב) וביותר קשה: לאחר ארבעים שנה שבנ"י נדדו (ומתו) במדבר, מפני קלקול המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ ישראל – איך באו בני גד ובני ראובן וביקשו גם הם "אל תעבירנו את הירדן" – שאינם רוצים להיכנס לא"י**!?
ג) גם הטעם שאמרו "ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה" תמוה מאוד – היתכן שבשביל טובת מקניהם יוותרו על טובתם הם ושל נשיהם וטפם בעניין נעלה ביותר – הכניסה לארץ ישראל? והרי ההתחשבות בטובת המקנה על טובת האדם היא היפך השכל, ובטח לא מתאימה ל"דור דעה" של משה רבינו!
ביאור העניין ע"פ חסידות:
בהבטחת הקב"ה לאברהם אבינו על ירושת הארץ בברית בין-הבתרים (לך טו, יח ואילך) נמנו עשר אומות. ורש"י מפרש שם: "לא נתן להם אלא שבעה גויים, והשלושה – אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני – עתידים להיות ירושה לעתיד".
ועל פי זה מובן:
א) שלכן רצו בני גד ובני ראובן נחלה בארץ סיחון ועוג – כדי למהר ולזרז ירושת ארץ עשר אומות (ולא רק ארץ שבעה אומות שבא"י) שהרי ארץ סיחון ועוג כוללת חלקים מעמון ומואב [כמאמר רז"ל (גיטין לח, א) "עמון ומואב טיהרו בסיחון, וכפי שמביא רש"י על הפסוק "והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו" (חוקת כא, כו) "שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל"].
ב) ועפ"ז יוצא, שלא רק שהם לא הלכו בדרך המרגלים שלא רצו לכבוש את הארץ, כי אם אדרבה – כוונתם היתה לתקן את חטא המרגלים; שירושת הארץ תהיה בשלמות, היינו לא רק ארץ שבע אומות אלא גם (התחלת) כיבוש ארץ עשר אומות, מעין והכנה לירושת הארץ לעתיד לבוא.
ג) ומה שאמרו "ארץ מקנה היא וגו'" – יש לבאר ע"פ הידוע בקבלה וחסידות: שבכל דבר בעולם יש 'ניצוצות' קדושים שעלינו להעלות אותם מהגשמיות לקדושה. וככל שהמקום יותר נמוך וגשמי – הניצוץ המסתתר בו הוא יותר גבוה. לכן רצו בני גד ובני ראובן להישאר דווקא בחו"ל כי שם טמונים ניצוצות גבוהים יותר מבא"י, ולכן גם "הקדימו מקניהם לטפם", כי בדומם-צומח-חי יש ניצוצות יותר גבוהים מאשר במין המדַבר [לפי הכלל ש"כל הגבוה גבוה ביותר נופל למטה מטה ביותר"] שלכן המדַבר ניזון מחי צומח ודומם.
ונמצא, שגם בפרט זה תיקנו את חטא המרגלים; כי בניגוד למרגלים שרצו להישאר במדבר, מובדלים מענייני העולם כדי שלא להתעסק עם הגשמיות [ראה "דבר החסידות" 48 – שלח תשע"ג], ביקשו בני גד אדרבה, לרדת ולעבוד במקום הכי נמוך – אדמת חוץ לארץ ובהמות חו"ל.
אבל משה רבינו טען שאם ישארו בחו"ל ויעסקו בדברים נחותים – עלולים הם ליפול ממרגתם ולשקוע בגשמיות, במקום להעלותו לקדושה. לכן דרש שקודם כל יעסקו בכיבוש ארץ ישראל, ובאופן של מסירות נפש ("חלוצים תעברו"), ומזה יקבלו נתינת כח לרדת, ללא חשש, לכבוש גם את עבר הירדן ולעסוק במקנה, ולהעלות גם אותם לקדושה.
שבת שלום!
מבוסס על: התוועדות ש"פ חוקת ה'תש"נ סעיף ה-ח (נד' בתו"מ תש"נ ח"ג עמ' 400 ואילך). רשימות חוב' נא (מטות ה'ש"ת*, וישי). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקיד-יח.
*) מעניין לציין שחמישים שנה לאחר שרשם לעצמו קיצור העניין – ביארה הרבי באריכות ובפרטות.
______________
*) ואף שמשה כבש את ארץ סיחון ועוג, הרי היה זה רק מצד ההכרח, כיון שבנ"י שלחו מלאכים אל סיחון "אעברה בארצך וגו'" כדי להגיע לא"י – הנה כאשר "לא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו" אז נלחמו איתו וירשו את ארצו (כמפורש בפ' חקת כא, כא ואילך), אבל לא היתה כל כוונה מתחילה לכבוש את ארץ סיחון ועוג.
**) ואמנם משה רבינו גער בהם והשווה אותם למרגלים באמרו "כה עשו אבותיכם גו'", אבל בסופו של דבר, לאחר שהבטיחו שיעברו חלוצים למלחמה – התיר להם לגור שם, כי זה ענה על הטענה "ולמה תניאון את לב בני ישראל מעבור אל הארץ גו'" ["שיהיו סבורים שאתם יראים לעבור מפני המלחמה וחוזק הערים והעם – רש"י], ולא שלל את עצם העובדה שלא נכנסו לארץ כנען! ובלשון המדרש (במדב"ר פכ"ב, ז) "ישבו להם חוץ לארץ ישראל".