מאמרים
דבר החסידות – פרשת תצא (עיוני)
- פרטים
- קטגוריה: פרשת כי תצא
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 21:51
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 568
ב"ה
דבר החסידות – פרשת תצא (עיוני)
הטעם שבימינו מקדשים בטבעת
לאדמו"ר הזקן, בעל התניא, היה חסיד מלמד-תינוקות בעיר יאנאוויטש, עני מרוד ואב לחמש בנות.
פעם נכנס המלמד ליחידות והתאונן על כך שאינו יכול להתפלל בכוונה הראויה, כיון שראשו כל הזמן טרוד.
- "במה ראשך טרוד?" שאל הרבי.
- "במחשבה אודות שלשת בנותיי הבוגרות, הן צריכות כבר מזמן להתחתן, אלא שאין לי נדוניה עבורן" השיב המלמד.
- "מבת אחת אני יכול לשחרר אותך, אקח אותה לכלה עבור בני" אמר הרבי, והמשיך: "לשתיים הנותרות חפש בעצמך מחותנים".
וכך הוה, שבנו הבכור של הרבי, הלוא הוא רבינו דובער, אדמו"ר האמצעי – נשא לאשה את הרבנית שיינא, בתו של אותו מלמד מיאנאוויטש.
נקל לשער, שעם מחותן כזה מצא המלמד בקלות שני חתנים נוספים, ומעתה יכל שוב להתפלל בכוונה הראויה...
(ספר "נישואי הנשיאים" (הרש"ז שי' הרצל) עמ' 35, ע"פ ספר הזכרונות ח"ג פרק טו. בשינוי קל נדפס בסה"ש תש"ד עמ' 65 ובמתורגם ללה"ק: עמ' ס')
~~~
מהכתוב בפרשתנו (כד, א) "כי יקח איש אשה" למדים חז"ל (קידושין ב,) שהאשה מתקדשת בכסף. והרמב"ם מפרט (הל' אישות רפ"ג): "אם בכסף הוא מקדש – אין פחות מפרוטה כסף או שוה פרוטה" (כדעת בית-הלל במשנה).
והרמ"א כותב (ריש הל' קידושין) "וכן נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר". כלומר, אף שהאפשרות הראשונהשהמשנה נותנת היא לקדש בכסף (ולא ב"שווה כסף") – נוהגים בפועל לקדש בשווה כסף, בטבעת.
[ולהעיר על דבר פלא, שאף שנאמרו טעמים שונים לקידושין בטבעת בחלק ה'נגלה' שבתורה, כמו בספר החינוך (מצוה תקנב): "שתתן אל לבה לעולם שהיא קנויה לאותו האיש . . להיות בידה תמיד למזכרת" – מביא הרמ"א ושאר פוסקים דווקא את תורת הקבלה בתור מקור למנהג*]
וצריך להבין, מהו הטעם לכך שמנהג הקידושין בטבעת לא הובא ברמב"ם, ואדרבה – מדבריו משמע שעדיף לקדש בכסף (כי מקדים וכותב שהקידושין ב"כסף", ורק אח"כ "או שוה פרוטה")?
אלא, הדבר יובן ע"פ דברי הגאון הרוגוצ'ובי (בצפנת פענח על הרמב"ם שם), שמסביר מדוע בימינו לא מקדשים בכסף:
כי בדורות הראשונים, היו הקידושין ("אירוסין") שנה לפני הנישואין. ולכן כאשר החתן נתן את כסף הקידושין לאשה – יכלה הכלה להשתמש בכסף במשך שנה שלמה ורק אח"כ היא נהייתה אשתו.
אבל בדורותינו, שמקדשים בשעת החופה – יוצא שאין הפסק זמן בין ה"אירוסין" ל"נישואין", וממילא אם יתן לה כסף – הרי "מה שקנתה אשה – קנה בעלה" והכסף לא יהיה שלה! (וגם אם נחשיב את הכסף כ"נכסי מלוג" של האשה – הרי הבעל אוכל בהם "פירות" ונמצא שהקידושין לא ניתנו לה לגמרי אלא נשאר לבעל חלק בהם ולא יחולו הקידושין).
– לכן, מסיים הרוגוצ'ובי: "תתקדש בכלי דהוה כלבוש", כלומר, יש לקדש בתכשיט שהוא כמו לבוש שלה שאין לבעל חלק בו ושפיר אפשר לקדש בו גם בימינו.
מוסיף הרבי, שעל-פי-זה יובן גם ע"פ הלכה מדוע מקדשיםבטבעת דווקא, כי בטבעת יש שתי מעלות:
א) היא יכולה להיות על אצבע של אדם אחד בלבד, וממילא בזמן שהאשה עונדת את הטבעת – אין הבעל יכול לעונדה.
ב) אפילו כשהאשה מסירה את הטבעת מאצבעה – אין הבעל יכול לעונדה מפני האיסור ד"לא ילבש גבר שמלת אשה" (פרשתנו כב, ה)!
ולכן דווקא בטבעת מודגש עוד יותר שאין לבעל שום חלק בו והוא שייך לגמרי לאשה**.
אבל בזמן הרמב"ם היה נהוג לקדש שנה לפני הנישואין, וממילא יכלו לקדש בכסף (המוזכר ראשון במשנה), כי היה שייך לגמרי לכלה ויכלה להשתמש בו במשך שנה תמימה, כנ"ל.
והרבי מסיים:
גם אנו 'מקודשים' לקב"ה ע"י התורה, כדאיתא במדרש (שמו"ר ספט"ו) שמתן תורה היה האירוסין בין הקב"ה וכנסת-ישראל ואילו הנישואין יהיו לעתיד לבוא.
וע"פ האמור, שבימינו נוהגים שהנישואין הם ממש בסמיכות לאירוסין, א"כ גם לענייננו – מכיון שמתן תורה קיים בכל יום, כפי שמברכים "נותן התורה" לשון הווה – מובן שתיכף ומיד צריכה להיות הגאולה, הנישואין, ביום זה ממש!
שבת שלום. כתיבה וחתימה טובה!
מבוסס על: שיחת ש"פ בלק ה'תשד"מ (התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 2114 ואילך. נד' ג"כ ביין מלכות על הרמב"ם ח"ב עמ' 194 ואילך [ובהוצאה חדשה: ח"א עמ' תיג ואילך] וכן בשערי הלכה ומנהג ח"ד עמ' קכא ואילך).
______________
*) ויש לומר, שטעמו של החינוך עולה בקנה אחד עם הטעם המובא בתקוני זהר:
ענין זה מובא בתקו"ז בב' מקומות, ובא' מהם (תקון ה, כ, רע"ב) – מקשר ענין זה עם כריכת רצועות של תפילין על אצבעו של האיש. ומכיון שתפילין עניינם שעבוד המוח והלב, הרי יש לזה שייכות עם הטעם המובא בחינוך אודות קידושין בטבעת – השעבוד דאשה לבעלה. שתהי' "אשה כשרה שעושה רצון בעלה" (ראה תדבא"ר פ"ט).
**) עפ"ז מובן גם, מדוע נוהגים שהחתן עונד את הטבעת על אצבעה של הכלה, דלכאורה היה מספיק שיתן לה את הטבעת בידה?
כי הקידושין בטבעת הם "בכלי דהוה כלבוש" (כלשון הרוגוצ'ובי), ומכיון ש"מוכח בתוספתא דקידושין פ"ב דאם קידשה בכלי לא הוה קידושין עד שתשתמש בהכלי" (צפע"נ מהדו"ת לא, ב) – לכן יש צורך לענוד את הטבעת על אצבעה, כי ע"י שהכלה משתמשת בטבעת – היא קונה אותה ומתקדשת בה.