קישורים נוספים
דבר החסידות – פרשת ראה
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ראה
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:39
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 418
ב"ה
דבר החסידות – פרשת ראה
להשתמש ב'דם' לקדושה
אחת משליחות הרבי הוותיקות במדינה אירופאית, שוחחה פעם עם חברתה והביעה את דאגתה מכך שילדיה גדלים בסביבה לא חסידית.
היא אף המחישה את טענתה: היא לקחה קומקום מלא במים רותחים והכניסה אותו לתוך מי קרח. תוך זמן לא רב המים נעשו פושרים...
בדרך כלשהי, הגיעו הסיפור והמשל לאזני הרבי. הרבי ביקש למסור לאותה שליחה: שבמה-דברים-אמורים – כאשר הקומקום מנותק, אבל אם הקומקום מחובר לזרם החשמל – או אז לא רק שהמים לא יתקררו, אלא אף יחממו את סביבתם...
(ע"פ "לחיים ולברכה – התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי" עמ'211)
~~~
בפרשתנו (יב, כד) מזהירה התורה על איסור דם: "לא תאכלנו, על הארץ תשפכנו כמים".
והנה, בפסחים (כב, א) מנסה הגמרא ללמוד מלשון הפסוק שיהיה דם אסור גםבהנאה [כגון מכירה או מתנה לאחר] ? והגמרא עונה "שאני דם דאיתקש למים [=שונה דם שהרי הושווה למים], דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, מה מים מותרים [בהנאה] – אף דם מותר [בהנאה]". כלומר, התורה מקישה דם למים, כדי ללמדנו שהדם מותר בהנאה.
וצריך להבין, מהו אכן הטעם לכך שדם מותר בהנאה?
ויובן בהקדים ההבדל בין אכילה להנאה:
באכילה – המאכל והמשקה נהפך ל"דם ובשר כבשרו", כלומר המאכל נהיה חלקמהאדם האוכל.
בהנאה – האדם אמנם לא אוכל את המאכל עצמו, אבל מקבל ממנו חיות או אפילו תוספת שומן, כנאמר "שמועה טובה תדשן עצם" (משלי טו, ל) – כלומר, שההנאה גורמת להרחבת הגוף (ראה גיטין נו, ב). או בצורה אחרת: שע"י מכירת הדבר האסור (אבל מותר בהנאה) האדם קונה מאכל ומשקה וכו' ומגיע לידי אכילה (אבל לא אכילת הדבר האסור עצמו).
והנה, מבואר בחסידות שהדם הוא מקור הלהט והחמימות שבאדם ("כי הדם הוא הנפש"), וממנו באים כל התאוות. ולכן דם אסור באכילה, כי המאכל נעשה חלק ממנו – ואסור שהחמימות של עוה"ז תהפוך לחלק מאישיותו של האדם.
אם כן, מקשה הגמרא, יהא הדם גם אסור בהנאה! וכך יימנע מהאדם כל מגע עם התאוות, שלא יגיע אליו שום הנאה מהם?
וע"ז עונה הגמרא: שדם הוקש למים, ולכן, כשם שהמים מותרים בהנאה – כך אף דם מותר הוא בהנאה.
ביאור הדברים הוא:
מים יש בהם שתי תכונות מרכזיות;
א) אין בהם הנאה מצד עצמם (תוס' ד"ה דחנקתיה, ברכות מה, א), וכפי שרואים בהלכה שדווקא "השותה מים לצמאו" מברך שהכל נהיה בדברו – כלומר, שלולא הצימאון אין הנאה במים. לכן, המים מסמלים את תכונת הביטול והשפלות, שאין להם תפיסת מקום בעיני עצמם, ולכן אין בהם טעם – הנאה ועונג אישיים.
ב) המים קרים בטבעם (רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ד ה"ב), שזהו ההיפך מחמימות והתלהבות.
וזוהי כוונת הגמרא:
לא שייך מצד טבע האדם למגר לגמרי את החמימות לענייני עוה"ז, שהדם יהיהאסור בהנאה, וכידוע סיפור הגמרא (סנהדרין סד, א) שכאשר כלאו את היצה"ר הבינו שהעולם לא יוכל להמשיך להתקיים, כי אם האדם יתייחס בקרירות מוחלטת לעניני העולם, זה ישפיע גם על יחסו לקדושה – והוא יהפוך לאדיש גם לתורה ולתפילה ח"ו.
אבל מה שכן נדרש מהאדם הוא – "על הארץ תשפכנו כמים"; כלומר עליו לדמות את ה'דם' למים, ועי"ז להתירו בהנאה ("מה מים מותרים – אף דם מותר").
הא כיצד? כאשר יצרף האדם אל הדם את תכונת הביטול (שהיא אחת מתכונות המים, כאמור), או-אז – גם אם תהיה לו חמימות מסוימת בעניני עסקיו וכדומה, בענינים הארציים והגשמיים – עם-כל-זה, ע"י שישתמש בתכונת החמימות שלו, הרי אח"כ יהי' לבבו ער וחם גם לכל ענין שבקדושה*.
שבת שלום!
מבוסס על: רשימת הרבי מט"ז-י"ז מרחשון תש"א, ניצא [כנראה, בתקופת היותו בניצה בימי מלחה"ע השניה, למד בביהכנ"ס עם הציבור מס' פסחים וביאר הסוגיא גם ע"פ חסידות** (כפי שניתן להתרשם גם מרשימת כא-כד טבת תש"א, ניצא, שמבאר הסוגיא דפסחים לא, א)]. נדפס ברשימות חוברת קמד (בספר רשימות ח"ג עמ' 309 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם, תש"ע) עמ' קעג-ד.
______________
*) הא כיצד? כאשר יצרף האדם אל הדם את תכונת הביטול (שהיא אחת מתכונות המים, כאמור), או-אז - גם אם תהיה לו חמימות מסוימת בעניני עסקיו וכדומה, בענינים הארציים והגשמיים - עם-כל-זה, ע"י שישתמש בתכונת החמימות שלו, הרי אח"כ יהי' לבבו ער וחם גם לכל ענין שבקדושה.
שכן, כאשר האדם הוא בביטול - מה שנוגע לו הוא העשיה בפועל של מה שהקב"ה רוצה ממנו [ולא מה הקב"ה רוצה ממנו, שכן כל דבר שהקב"ה ירצה בו - הוא יעשה אותו, ובשמחה. כהמשל הידוע שמביא כ"ק אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה, "אילו נצטווינו לחטוב עצים" - היינו חוטבים עצים, כי זה מה שהקב"ה רוצה מאיתנו]. וכיון שרצונו של הקב"ה הוא שתהיה לו חמימות גם (ואפילו) בעניני העולם, כדי שאח"כ תהי' לו חמימות גם בקדושה - הוא עושה זאת, וע"י שהוא "מפעיל" את מידת החמימות שלו, יש לו חמימות גם בקדושה.
סיבה נוספת: קדושה בכלל, והחמימות בה בפרט, אינה "מסתדרת" עם מי שאינו בטל. וכדברי כ"ק אדמו"ר הזקן בתניא (פ"ו), ש"כל מה שאינו בטל אצלו ית', אלא הוא דבר נפרד בפני עצמו - אינו מקבל חיות מקדושתו של הקב"ה". ולכן, כדי שע"י החמימות בעניני העולם יוכל להגיע לחמימות בעניני קדושה - עליו, לכל לראש, להיות בטל.
**) הרבי ממשיך ומבאר את כל המשך הסוגיא ע"פ חסידות. לדוגמא: הגמרא ממשיכה ושואלת "ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח (שאסורים בהנאה)"? עונה על-כך רבי אבהו "תשפכנו כמים – רוב מים", פירוש, שכשהתורה מקישה דם למים היא הקישה אותו למים הנפוצים ולא למים הנדירים שמנסכים ע"ג המזבח.
והפירוש בזה ע"פ חסידות הוא: הגמרא מקשה, אולי צריך האדם להקדיש את כל ה'דם', החמימות של האדם, למזבח – רק לקב"ה לבדו (ללא כל חמימות לענייני עוה"ז)?
ועל כך משיב רבי אבהו: הפסוק אומר "תשפכנו כמים", מכך אנו למדים שסתם מים 'נשפכים' ואינם שייכים בעצם לא לקדושה ולא לקליפות, אלא שהיהודי יש בכוחו להעלותם לקדושה, אם-כן הדם מותר כמו סתם מים (בהנאה); יהודי יכול גם ליהנות מעוה"ז ובו בזמן להשתמש בהנאה שלו לסייע לו בעבודת ה'.