movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home סיפורים לכבוד שבת סיפורי תשובה איך אומרים 'תורה' בסינית?

איך אומרים 'תורה' בסינית?

איך אומרים 'תורה' בסינית?


"כשאמא שלי היתה תינוקת, השאירו אתה על ספסל בתחנת הרכבת, וזיידי מצא אותה, ומאז אנחנו יהודים!" סיפר הילד בן השבע, בנה של "התינוקת מעריסת הבמבוק" * ראיון מרתק עם האם המאמצת הגב' שוורצבאום ועם התינוקת הסינית לשעבר הגב' גולדשטיין * מסין לסיני 
מאת ר. כ"ץ
באדיבות מרוה לצמא 

שעת בוקר מוקדמת. פרופסור שוורצבאום יוצא את ביתו, ששכן בכפר הדייגים דנשוי, ליכוון טיפי, שם היה עליו לעלות לרכבת, ובנסיעה של שעתיים וחצי להגיע לאוניברסיטה, שבה לימד כמרצה אורח לסוציולוגיה ברפובליקה הסינית. לרגע עמד מתלבט האם להשתמש בקו המוניות שפעל בין דנשוי לטיפי, אבל במשנהו החליט לעשות את הנסיעה ברכבת, בחברתם של המוני התלמידים הצעירים שמילאו בשעה זו את הרציפים. פרופסור שוורצבאום הצטרף להמון שעלה מהרציף המאסף למסוף הראשי. הוא רכש את הכרטיס לטיצ'ונג, ופסע לאורך האולם הענק לכיוון הרציף. לפתע נמשך מבטו אל חבילה בצבע אדום זוהר, שהיתה מונחת על ספסל ריק בפינת התחנה. היה נדמה לו שהחבילה נעה קלות, והוא ניגש לבדוק זאת. זוג עיניים שחורות וזעירות הביט אליו מתוך פני התינוק שהיו צרורים בתוך החבילה. הוא שמט את תיקו, ונשא בעדינות את התינוקת הזעירה בין זרועותיו. על פתק שנשר מהחבילה העטופה נכתב: "למוצא תינוקת זו - אנא, שמור עליה ברוך ובחמלה וההצלחה תאיר דרכך"....

שנים חלפו מאז אותו בוקר. תמורות כה רבות אירעו מאותו היום שבו הובילה ההשגחה העליונה, בתזמון מדהים, את התינוקת הסינית לידי זוג יהודים אמריקאים, ששהו בסין לתקופת זמן מוגבלת. יצאנו לשוחח עם הגב' ר. שוורצבאום, אישה עשירת רוח, רעייתו של פרופסור שוורצבאום, ועם דבורה, התינוקת מהחבילה, שכיום היא הגב' גולדשטיין, עם ורעיה יהודית ומחנת ב'ית יעקב' בבולטימור, ששיחותיה מלאות האמונה מרתקות אליה רבות בכבלי קסם.

תינוקת סינית מלוכסנת עיניים
כששהינו בסין, היה זה כבר אחרי שמונה שנים מנישואינו, ועדיין לא זכינו בילדים, מספרת לנו גב' שוורצבאום. שנתיים קודם לכן כבר נואשנו כמעט מהתוחלת הממושכת, וחשבנו על אימוץ ילד, אבל לעת עתה לא ביצענו צעדים משמעותיים, ואז הגיחה דבורה כמו קרן אור אל תוך חיינו.

מהרגע שבו אחז בה בעלי, רגע לפני שנמסרה לידיו של קצין המשטרה ונלקחה לבית יתומים סמוך, הוא חש תחושה של אושר גדול. ההחלטה לקחת אותה אלינו היתה ספונטאנית לגמרי, וכבר למחרת ביצענו אותה. התינוקת בת מספר הימים חזרה אלינו. לא בלי קשיים, אבל אלו היו מזעריים לנוכח המתנה הגדולה שקיבלנו.

באותם ימים לא היינו עדין שומרי מצוות, ולא חשנו אי נוחות מהעובדה שהפעוטה, שקיבלה על ידינו את השם 'שין מי' (לבי בסין), היתה ואף נראתה כתינוקת סינית מלוכסנת עיניים. כששבנו לארצות הברית, התערינו בקהילה היהודית המתבוללת במקום מגורינו. בגיל שלוש קיבלה שין מי את אזרחותה האמריקאית. באותו טקס חגיגי החלטנו להעניק לשין מי שם אמריקאי יותר, וכך הפך שמה ל'קים דברה', קים בגלל צלילו המזרחי של השם, ודברה על שם דוד, אביו המנוח של בעלי.

באחד הימים נעשינו ערים לעובדה, כי קים דברה לא תוכל להתקבל למוסדות הלימוד היהודיים ללא גיור. בדרך מופלאה שמר עלינו בורא העולם, ולא נפלנו בפח היקוש של הגיור הרפורמי או הקונסרבטיבי. כשמלאו לילדה ארבע שנים, התוודענו לרב אורתודוכסי, שהסביר לנו בשפה ברורה מה נדרש מאתנו כדי שנוכל להעניק לילדתנו את האפשרות להתגייר ולהתחנך על בסיס שמירת המצוות.

היה זה גילוי השגחה מדהים, כיוון שבאותם ימים לא חיפשנו שינוי לזהות העצמית שלנו. לו היינו מאמצים ילד יהודי, יש להניח שלא היינו מתוודעים לעולה המופלא של היהדות באותה עת. אבל הילדה שנשלחה אלינו משמים היתה שליחה טובה לעשות זאת, ואנו, מתוך לימוד ויישום, קיבלנו על עצמנו את שלוש המצוות העיקריות: שמירת שבת, כשרות ותורת הבית, כשבצעדים אטיים אך עקביים מבצע הבית כולו תפנית של ממש.

לאחר מספר חודשים הודיע לנו הרב, שעמו עמדנו בקשר, כי כעת ניתן יהא לבצע את הגיור. לעולם לא אשכח את אותו יום מרגש. בפעם השלישית והמכריעה ביותר בחייה הקצרים שינתה קים דברה, שהפכה כעת לדבורה, את שמה. במעמד שלושה רבנים חשובים, ובלבבות נפעמים שלי ושל בעלי, הפכה ילדתנו - ליהודיה. 

אחד עשר חודשים לאחר גיורה של דבורה, ואחר שתים עשרה (!) שנות נישואים, נולד בדרך פלא בננו הבכור!

גב גולדשטיין (דבורה) מספרת: הייתי ילדה בת ארבע, כשהחלו הורי לשמור שבת. "את יודעת, דבורה?" הסביר לי אבא "מעתה ואילך יש דברים שלא נוכל לעשות בשבת". אבל אבא ניחן בתבונה מיוחדת. הוא הבין כי כילדה בת ארבע יקשה עלי להבין את התועלות שבשבת, וכדי לא ליצור בעיני תווית שלילית עליה, עליו לעשות מעשה. מדי שבוע היה אבא מגיע לקראת שבת כשבידיו 'מתנת שבת' בשבילי!

בתחילה היו אלו מתנות יקרות, כמו משחק, צעצוע נחשק או ספר, ומאוחר יותר זה הפך לחטיף מיוחד, אבל יותר מכל זה העניק לי את המתיקות שבציפיה. חיכיתי לשבת כל השבוע. מאוחר יותר, כשגדלתי, התחלתי לאהוב את השבת בכל לבי, ולהכיר בהיותה המתנה האולטימטיבית שקיבלנו מבורא העולם. היום, כאם, אני רואה זאת כשיעור מאלף בחינוך. מצאתי עצמי מנחילה לילדי את האהבה העצומה לשבת ולימים הטובים, אהבה שככל שאנו מתבגרים - מתעצמת יותר ויותר.

התרצי להישאר יהודיה?
אט אט הפכה משפחתנו הקטנה לחרדית יותר ויותר, ממשיכה גב' שוורצבאום לספר, ובאחד הימים החלטנו לעלות לביקור של חצי שנה בארץ ישראל.

כשהגענו, הרגשנו שנינו באחת כי הגענו הביתה. בעלי החל ללמוד בישיבת 'אור שמח' ואילו אני השתלבתי בלימודים ב'נווה ירושלים'. בננו הבכור נכנס ללמוד בחידר בסנהדריה המורחבת, והקטן הלך למטפלת. מי שהיה לה קשה יותר היתה דוקא דבורה! כאן בארץ בלטה השונות של תווי פניה המעניינים. רבים היו הסקרנים שהביטו בה, הציקו לה בשאלות ותהו על יהדותה.

כששבנו לארצות הברית, וזכינו לנס המיוחד בפעם השלישית, עם הולדתו של ילדנו השלישי, ידענו שנינו כי אנו חייבים לשוב. רק בארץ ישראל, הרגשנו, נוכל לגדל את ילדינו ברוח התורה הטהורה. ואז שלחה לנו ההשגחה העליונה הבזק נוסף של אור, כשקיבל בעלי משרה כאן בארץ.

עלינו.

היה זה שנה לפני שהגיעה דבורה לגיל מצוות. ידעתי שבשביל דבורה תהא לגיל הזה משמעות מיוחדת. כילדה שהתגיירה בעודה קטנה, היה עליה להביע ביום זה את רצונה להוסיף לדבוק בעם ישראל ובתורה, כדי שלגירות יהא תוקף הלכתי בר קיימא, והיא עשתה זאת!

גב' גולדשטיין מתארת: הייתי בת שתים עשרה, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי, כמה משעשע לשאול אותי האם אני רוצה להישאר יהודיה? והרי מה הייתי אמורה לעשות אם לא הייתי נשארת? הרי לא יכולתי לעזוב! רק לאחר זמן הבנתי כמה עלי להודות לה' שהיה זה ברור ומובן בעיני כל כך. אני כה אוהבת את היהדות ומאושרת כל כך להיות בת ישראל וחלק מכלל ישראל! וההחלטה שלי? החלטה כזו ממש עומדת בכל רגע נתון בפני כל אחת ואחד מאתנו, גרים ויהודים כאחד: לבחור לעשות את רצון ה', ולקבל עלינו את מה שמבקשת מאתנו התורה!

אכן, מוסיפה גב' שוורצבאום, במבט שטחי נראה כי הבחירה ביהדות היתה בחירתה הטבעית של דבורה, אבל עדין אין זה מובן מאליו. הכרתי כמה מקרים של נערים ונערות שגוירו בקטנותם, וכשהגיעו לגיל מצוות לא חפצו להישאר יהודים! על שברון הלב של ההורים קשה בכלל לכתוב, ואני מודה לה' שאצל דבורה שלנו זה היה אחרת. בעצם, בחירתה של דבורה אכן באה לידי ביטוי בהמשך חייה ברוח התורה, לאורך כל הדרך.

הוי, אנשים ידברו עלי...
מהר מאוד באה הבחירה הזו לשעת מבחן נוספת...

היה זה כשדבורה היתה נערת 'בית יעקב' כבת חמש עשרה. באותה שנה, מסיבות שכלל לא היו קשורות בו, נותר בעלי, שהיה עד עתה פרופסור מרצה באוניברסיטה, ללא משרתו, והבית שלנו נותר ללא מקור הכנסה.

היתה זו תקופה לא קלה, שהצריכה מאתנו לאזור את כל מטעני האמונה והביטחון שספגנו עד כה, ולהוציאם מהכוח על הפועל. אבל בעלי היה נחרץ. אני זוכרת איך אמר לי ברגש, שהוא לא מוכן לעזוב את ארץ ישראל, גם אם ייאלץ חלילה להתפרנס מעבודות נקיון... וזה כשמאחוריו עמדו תארים לא מועטים כסוציולוג, ואפיקי פרנסה מכובדים ציפו לו בארצות הברית!

זמן קצר קודם לכן העלה מישהו באוזניו את ההצעה לכתוב את סיפורה המרתק של דבורה כספר. השתלשלות התכנית האלוקית בסיפור היתה כה מוחשית, שעד אז, כל מי ששמע עליה בעל פה - עמד נפעם. כעת הרגיש בעלי כי זהו הזמן לעשות זאת. אבל רגע לפני שפנה למלאכת הכתיבה, הוא ביקש ראשית כל את הסכמתה של דבורה - הגיבורה הראשית. וכך, באחד הימים, העלה בעלי את ההצעה בפני דבורה.

דבורה היתה המומה, אבל אז הגיבה בנחרצות בלתי אופיינית: "טא (הכינוי שבו היתה משתמשת, קיצור של טאטי), בבקשה, בשום פנים ואופן לא!" עד עתה סבלה דבורה במיוחד מהיותה שונה; ילדים היו רצים אחריה בקריאות גנאי, במקומות ציבוריים היו מביטות בה נשים בזרות רבה וקרה. הרעיון של חשיפה כה רחבת היקף, כמו כתיבתו של ספר, היה נראה לה נורא.

אבל בעלי לא התייאש. לאחר מספר ימים, כששככה מעט תדהמתה של דבורה, הוא שב והעלה את הרעיון. דבורה הכירה את בעלי. היא ידעה שאם הוא מתעקש על דבר מה, כנראה יש לו סיבות טובות לעשות זאת, ולאו דוקא סיבות כלכליות.

אני זוכרת איך היא הביטה בו בריכוז, שוקלת בדעתה, ואז אמרה: "טוב, אבא. אתה יודע מה? בוא נעשה ניסוי קטן. אתה תשב מהעבר הזה של השולחן, ותכתוב את כל הסיבות שיש לך לכתוב את הספר, ואילו אני אשב מהעבר השני, ואכתוב את כל הסיבות שבגללן אינני מוכנה שספר כזה ייכתב". וכך הם אכן עשו. אווירת רצינות ירדה על הסלון הביתי שלנו. שניהם ישבו רכונים על הדפים, כשהם כותבים במרץ ובכובד ראש.

בסיום התרגיל, העמידה דבורה את שני הדפים זה לצד זה, בעוד עיניה חולפות במהירות על פני השורות. מהעבר האחד עמד הדף שלה, שעליה נמתחו השורות: "יהא לי לא נעים / לא תהא לי פרטיות / אנשים ידברו עלי, וסיבות נוספות, שסבבו סביב האני הפנימי. מהעבר השני עמד הדף של בעלי, שעליו נכתבות הסיבות: בשביל שיתפרסם שם שמים בעולם / כדי שאנשים יכירו שיש מנהיג לעולם / לחזק אחרים באמונה בה' ובתורתו... ועוד סיבות כמו אלו. דבורה שתקה לרגע, ואז שברה את הדממה ואמרה: "הסיבות שלי הן אישיות לגמרי, ואילו הסיבות שלך, אבא, הן בשביל הכלל כולו ובשביל השם. בסדר, אבא, תכתוב את הספר, אבל בתנאי שאני לא אקרא בו אף מילה עד לאחר שהוא יצא לאור!"

ואכן כך היה! מסיימת גב' שוורצבאום בהתפעלות. דבורה לא נגעה בכתב היד עד לאחר שראה אור, ולא היתה זו משימה קלה כלל!

מאזינים בנשימה עצורה
גב' גולדשטיין מספרת: במובן מסוים, עם פרסומו של הספר, הפכו חיי לציבוריים, אבל הפקתי מכך תועלת לא מועטה. כעת הטרידו אותי פחות אנשים בשאלותיהם. סוף כל סוף הבינו רבים מיהי הנערה הסינית, המתנהגת ומתלבשת כנערה חרדית מהשורה.

אבא, אמא ואני, התחלנו להיות מוזמנים להרצאות רבות של חיזוק ואמונה. ארגון קירוב גדול מאנגליה הזמין את אבי ואותי לסבב הרצאות ברחבי בריטניה הגדולה. היינו בלונדון, במנצ'סטר, בגייטסהד, ואפילו לסקוטלנד הגענו. האולמות התמלאו, והאנשים האזינו לאבי בנשימה עצורה. פתאום הבנו, שדרך החיבור לסיפור האישי של ההשגחה הפרטית שלנו, נפתחים הלבבות בקהל, וניתנת לנו הזדמנות להעביר מסרים חזקים של אמונה בה' ובהשגחתו בלי מחיצות ומחסומים.

היה זה בסיומה של אחת ההרצאות, כשניגש אל אבי יהודי צעיר. הוא סיפר שלפני מספר שנים הוא עזב את דרך התורה, אבל כעת הגיע הסיפור שלנו וטלטל את נשמתו בעוצמה. הוא מרגיש כי יש בורא לעולם, היודע ויכול הכל, והוא חש כי אין דרך אחרת והוא חייב לחזור. אבא ואני פרצנו בבכי, מרגישים כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב, וכי המטרה שלנו - לקדש שם שמים - הושגה!

אני מוסיפה לדבר בכנסים שונים, בפני נשים ונערות סמינר כאן בארה"ב. היום אני מספרת את הדברים מנקודה עמוקה ומבינה מעט יותר, ביחוד לאחר פטירתו של אבי ז"ל לפני זמן מה, והתקופה הלא קלה שעברה עלינו כמשפחה. אני מדברת הרבה על ביטחון ואמונה בה', כשהמוטו שלי: ה' אוהב אתכם! הוא תמיד נמצא שם בשבילכם! בסיומן של ההרצאות ניגשות אלי נשים כשדמעות בעיניהן, ואומרות כי הדברים הללו מעניקים להן כוח לעמוד בניסיונות.

גב' שוורצבאום מוסיפה: אומנם אני כאן בירושלים, ודבורה ומשפחתה מתגוררים בבולטימור שבארה"ב, אבל עד לכאן מגיעים אלי הדי הרצאותיה. בדבורה כישרון דיבור מיוחד, וקסם אישי בלתי מצוי. היא מדברת אל האנשים בכנות נוגעת ללב, ופותחת את הלבבות לדברי החיזוק והנחמה. אני חושבת שה' העניק לה שליחות מיוחדת, והסיפור האישי הבלתי שגרתי שלה הינו הדרך למלא אותה.

חופתה של תינוקת הבמקוק
הרגישות לזולת שבדבורה אי משהו נדיר בהחלט, אומרת גב' שוורצבאום. החיים לימדו אותה להתבונן על הצד הפנימי יותר של האנשים. תקופת השידוכים לא היתה עניין קל. ההצעות שהתקבלו היו שונות ומשונות. אנשים ראו את השונות שבדבורה ומיד חיפשו להתאים לכך משהו שונה וחורג מהמקובל. אבל אז הבנתי, שלפעמים דווקא אותם מוצעים, רואים גבוה יותר מאנשים בריאים הצועדים בראש מורם. הם אלו שוראים פעמים רבות לא רק את החיצוניות, אלא את העיקר, המידות הטובות והאישיות האיכותית.

כשהיו אנשים אומרים לאבי, אומרת גב' גולדשטיין, כמה יהא קשה לי למצוא שידוך ולהינשא, היה אבא משיב: "אינני צריך חמש מאות בחורים. כדי להשיא את בתי, מספיק לי רק אחד, וה' ישלח את האחד האמיתי הזה!" היום, כשאני מתקופת השידוכים של ילדי, אני משחזרת את השיעור המאלף הזה. לפני כשנה השאתי את בני הבכור, ובחסדי ה' התהליך כולו רץ במהירות ובקלות. אכן, אצל רבים זו תקופה לא קלה, ועלינו להיות ערים ורגישים לכך.

חתונתה של דבורה, נזכרת גב' שוורצבאום בנוסטלגיה, היתה אירוע יוצא דופן. בחופה השתתפו למעלה מאלף איש, שאת מחציתם לפחות כלל לא הכרנו. רבים הרגישו מעורבים רגשית, ובאו לראת את חתונתה של 'התינוקת מעריסת הבמבוק'. היתה זו שמחה יהודית אמיתית, וכולם שמחו עמנו.

...ומאז אנחנו יהודים
הסיפור של דבורה, השזור גם בסיפור החיים האישי שלנו, נותן לנו הצצה קטנה לתכנית האלוקית שיוצר בעבור כל אחד ואחת מאיתנו בורא העולמות, אומרת גב' שוורצבאום. אני נזכרת באנקדוטה משעשעת שאירעה פעם לדבורה. היה זה בעת חזרתה הביתה מיציאה מתישה, כשצלצלה עיתונאית וביקשה לראיין את דבורה לכתבה כלשהי. דבורה, שכבר היתה שבעה באותם ימים מראיונות רבים, ומותשת עד מאוד, הציעה לעיתונאית לדבר לחילופין עם בנה בן השבע.

"שלום", השיב הילדון בחשיבות, והכתבת מהעבר השני התעניינה, "האם אתה מכיר את הסיפור שלא אמא?" "בטח!" השיב נכדי בביטחון, "אני יודע שהשאירו אותה על ספסל בתחנת הרכבת, וזיידי מצא אותה, ומאז אנחנו יהודים!" סיים בתרועה. "ומה אתה לומד מהסיפור הזה?" הוסיפה הכתבת לשאול, והילדון השיב: "כשאני אגדל, אתחתן ואהיה אבא, אני לעולם לא אשאיר ילד שלי על ספסל בתחנת הרכבת!"

כשהתפרסמו דבריו באותו עיתון, צחקנו כולנו, אבל צחוק בצד, אומרת גב' שוורצבאום, האם אנחנו לא נוהגים לפעמים כילדים בני שבע? לא שאנו מתיימרים להבין את החשבונות השמימיים וצעדי ההשגחה העליונה, אבל עדין, כשאנו זוכרים והמסך נגלל מעט, ומתגלה לעיניו תצרף מדהים של השגחה, מוטל עלינו ללמוד מהדברים את המסקנה הנכונה. בחינת "קחו עמכם דרים ושובו אל ה'".

מתן תורה, היום שבו קיבלנו את היקרה שבמתנות תבל, מתקרב אלינו. אני מרגישה בכל לבי כי כמו הגרים בכל הדורות, גם נשמתה של דבורה היתה אתנו שם. גם היא ראתה יחד עם כלל ישראל את ההר העשן, ושמעה את הקולות והברקים וקול השופר ההולך וחזק. עובדת היותה נוכחת במעדמ הגדול העניקה לה את הזכות להתקרב אל ה' ואל התורה. היינו שליחיו של הבורא לקרב אותה לייעוד שהפקיד בידיה ה', ומתוך כך זכינו אף אנו למתן תורה הפרטי שלנו, והתקרבנו לאבינו שבשמים!

אני מסיימת את הראיון המרגש עם שתי הנשים הגדולות הללו, ולא יכולה לא לחשוב בהתפעמות: הרי גם אנחנו היינו במעמד נורא ההוד הזה! וגם אם לא הניחו אותנו על ספסל בתחנת רכבת בסין, עדיין אנו מכירות בזכות ובערך של להיוולד יהודיות. ולוואי שנדע לממש את הפוטנציאל הגלום במתנה יקרה זו, ונזכה לקבל את התורה בשתי ידיים!

אחת ממיליארד
סין הינה המדינה שלישית בגודלה בעולם, והצפופה ממדינות העולם כולו. היא מונה למעלה ממיליארד נפש. במשך מאות שנים היתה סין מבודדת מהמערב, והתפתחו בה אמונות רבות של עבודה זרה. עד עצם היום הזה רבים מתושבי סין הינם עובדי אלילים של ממש, העובדים לאלילי חומר רבים ולכל רוחות השמים.
העם הסיני, כך מתאר בספרו פרופסור שוורצבאום, אביה של דבורה, מצטיין בחריצות ובסבלנות, אך גם באפרוריות חסרת מעוף. מתוך העם הזה, מתוך מאות מיליוני בני האדם השוטפים יום יום את רחובותיה של סין ואת רכבותיה, בחר לו בורא העולם אבן יקרה במיוחד, נשמה טהורה, שכבר עם הולדתה זכתה בחיים אחרים: חיים גבוהים ונעלים, חיים של תורה, חיים של נחת רוח לקדוש ברוך הוא!
אי אפשר לחשוב אחרת, אומרת גב' שוורצבאום במהלך הראיון, תמיד ראינו כי נשמתה של דבורה היא משהו מיוחד. משיכתה לכל דבר שבקדושה, ורצונה לעשות רצונו יתברך, העידו על כך.
דבורה עצמה, בהיותה בסך הכל בת שתים עשרה, כתבה: חשה אני קשר מיוחד לעם ישראל. כשמגיעים החגים, גוברת התרגשותי; בשבת אני מרגישה אחרת; בראש השנה וביום הכיפורים אני מתפללת לה' שיקבל את תשובתי. גאה אני להיות חלק מכלל ישראל, בדיוק כפי שאמרה רות לנעמי: "עמך עמי ואלוקיך אלוקי".

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18110507

אתר השבת