שלשה פירושים ומוסר-השכל!

 

בסיפור פרשתנו (כז, א) "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" מביא רש"י שלשה פירושים בסיבת עוורונו של יצחק: א) מעשנן של נשות עשיו שהיו מקטירות לע"ז. ב) מדמעותיהם של מלאכי השרת שנפלו על עיניו כשבכו בעקידתו. ג) כדי שיטול יעקב את הברכות.

 

והנה, מכך שרש"י נזקק להביא 3 פירושים מובן שבכל אחד מהם יש קושי שאין בזולתו, מסביר הרבי :

 

הקושי בפירוש ב' וג' הוא שאין להם כל רמז בכתוב. לכן מקדים רש"י את פירוש א' כי פסוק זה בא בהמשך ל"ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה" ולכן "ותכהין עיניו"!  לאידך, הקושי בפירוש א' וב' הוא שסיפור העקדה היה כשיצחק היה בן 37 – שנים רבות לפני שכהו עיניו, גם בנישואי עשיו כבר היה יצחק בן מאה וכבר עברו 23 שנה מאז!

 

אולם על פירוש ג' יש קושי עוד יותר גדול: כיצד יתכן שסבל יצחק מגיל 123 עד לפטירתו בגיל 180 רק כדי שיקבל יעקב את הברכות?! ובגלל קושי זה, מסתבר, הביא רש"י טעם זה באחרונה.

 

אבל כשנתבונן בפירוש השלישי של רש"י, יש כאן מוסר-השכל גדול: כי לכאורה בשביל שיטול יעקב את הברכות יכל הקב"ה פשוט לגלות ליצחק שעשיו הוא רשע וממילא היה מברך את יעקב! אלא ללמדנו עד כמה יש להיזהר מלשון-הרע; שהקב"ה נמנע מלדבר רע על עשיו (למרות היותו "מומר") אף שנגרם ליצחק סבל של 57 שנות עיוורון! ק"ו שיש להיזהר מלדבר לא-טוב על שום יהודי.

 

 

 

שבת שלום!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו, תולדות שיחה ג (עמ' 217 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך)  וחבל להסתפק בתמצית זו (מקוצר היריעה) וכל מבקש ה' ירווה צמאונו ב"לקוטי שיחות". ומשכיל על דבר ימצא טוב.