בין 'וידבר' ל'ויאמר'

 

השבת אנו קוראים את "פרשת המועדות". גם בפרשת אמור מופיעה פרשת המועדות, אבל ישנו הבדל מהותי ביניהם:

 

בפרשת אמור – עוסקת התורה בעיקר באיסור עשיית מלאכה בשבת ובחג, וכן במצוות החגים השונים; מצה, סוכה, ארבעת המינים ועוד.

 

בפרשת פינחס – עוסקת התורה בעיקר בקרבנות הקרבים בשבת ובחג, וכפי שהיא נקראת גם כן "פרשת הקרבנות".

 

גם בסיום הפרשיות מופיע שינוי קל: בפרשת אמור מסיים הכתוב "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל", ואילו כאן מסיים "ויאמר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' גו'". מה הטעם לשינוי זה?

 

אומר הרבי: את פרשת המועדות שבפרשת אמור ניתן לקיים בכל הזמנים; גם כשאין לנו בית מקדש אנו שובתים ממלאכה ומקיימים מצוות מצה, סוכה וכו' – לכן נאמר דיבור – לשון חוזק, כיון שהדברים תקפים לכל הזמנים.

 

לעומת זאת, פרשת הקרבנות שבפרשתנו – מיועדת לזמן שבית המקדש קיים, ואילו בימינו ניתן לקיימה רק באמירה; כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה. לכן מובן מדוע היא נאמרת בלשון רכה, 'ויאמר', כי הקב"ה מתחנן אלינו שלמרות שאנחנו בגלות ואין לנו בית מקדש נקרא את פסוקי הקרבנות, כפי שאנו עושים בתפילות כל יום, ובזכות העיסוק בתורת המקדש והקרבנות נזכה בקרוב ממש להקריבם בבית המקדש השלישי.

 

 

 

שבת שלום!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י פינחס סוף שיחה ב (עמ' 340 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 369). העיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ד עמ' 124.