אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

טעם איסורי מוקצה

שאלה:

מדוע קיים איסור 'מוקצה'? מה המקור ההלכתי שלו, ומדוע אסור להזיז את אותם דברים בשבת? האם משום 'מראית עין', או שיש טעם אחר ונרחב בענין?

תשובה:

ראשית נבאר "מוקצה" מהו ?

מהו איסור מוקצה? לשון מוקצה הוא דבר שהאדם מקצה ומפריש מדעתו מלהשתמש בו,
כלומר ישנם דברים שהאדם אינו חושב עליהם ואינו רוצה להשתמש בהם בשבת,
וחכמים אסרו לטלטלם בשבת.

ועתה נבאר את טעמי איסור מוקצה:

טעמי האיסור: לאיסור מוקצה מספר טעמים, שהובאו במקורות שונים.

(א) המקור הראשוני לאיסור מוקצה הוא הנאמר בכתובים (נחמיה פרק יג ):

(יד)זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו:
(טו)בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת
ועֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד: (טז)וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם:
(יז)וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת: (יח)הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת
וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת:
(יט)וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (כ)וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם: (כא)וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת:

וכך הובאו הדברים בשולחן ערוך הרב, או"ח סי' ש"ח סעיף ט"ז:
בימי נחמיה בן חכליה שהיו העם מזלזלים באיסור שבת,
כמ"ש בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת ומביאים הערימות וגו'
עשו חכמים סיג וגדר לאיסור הוצאה, וגזרו על כל הכלים אע"פ שמלאכתם להיתר,
שלא לטלטלם כלל אפילו לצורך תשמישן המיוחד להם, חוץ מן כוסות וקערות וסכין,
וכיוצא בהם מהכלים הצריכים ביותר לסעודת השבת.
ואח"כ כשראו חכמים שחזרו העם להזהר קצת באיסור שבת.
חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר לצורך גופו או לצורך מקומו.
ואח"כ כשראו שחזרו העם להזהר יותר חזרו והתירו לטלטל כל כלי שמלאכתו להיתר,
אפילו לצורך הכלי עצמו. אבל לטלטל שלא לצורך כלל עדיין לא נמנו עליו חכמים להתירו,
ונשאר עומד באיסורו שנאסר בגזרת חכמים שבימי נחמיה בן חכליה.

וכך הובאו הדברים במסכת שבת, דף קכג:
"משנה. רבי יוסי אומר: כל הכלים ניטלין, חוץ מן המסר הגדול ויתד של מחרישה...
תנו רבנן: בראשונה היו אומרים שלשה כלים ניטלין בשבת: מקצוע של דבילה,
וזוהמא ליסטרן של קדרה וסכין קטנה שעל גבי שלחן. התירו, וחזרו והתירו, וחזרו והתירו,
עד שאמרו: כל הכלים ניטלין בשבת חוץ מן מסר הגדול ויתד של מחרישה...
אמר רבי חנינא בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו,
דכתיב (נחמיה יג) בימים ההמה ראיתי ביהודה דרכים גתות בשבת ומביאים הערימות".


להלן טעמי איסור מוקצה – ע"פ המובא ברמב"ם הל' שבת פרק כ"ד הלכה י"ב
ובשולחן ערוך הרב, סי' שח סעיף א':
1) אסרו חכמים לטלטל בשבת חפצים שרגיל לטלטלם ביום חול, מהי הסיבה לאיסור,
אמרו חכמים, ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול,
ולא דיבורינו בשבת כדיבורנו בחול שנאמר "וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפציך, ודבר דבר"
בודאי ובודאי שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול, כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו,
ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן,
שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת, והרי השבת ניתנה למנוחה,
כמו שנאמר בתורה (דברים ה') "למען ינוח".
2) חכמים הטילו את "איסור מוקצה", משום "איסור הוצאה" (איסור הוצאה מרשות לרשות בשבת), שמא ישכח ויוציא הדבר שמטלטל בידו לרשות הרבים (ולפי זה היה עלינו לאסור אפילו טלטול כלים שצריך להם (שמא יבוא להוציאם מרשות לרשות בשבת) אלא שאין גוזרים על הצבור יותר מדאי) (ראב"ד).
3) ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומנות אלא בטלים כל ימיהם כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהם הם שובתים ממלאכה ("מובטלים" של ימינו) ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת (ולא יהיה ניכר אצלם יום השבת) לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם ומשום כך אסרו חכמים שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים שצריך להם.
4) טעם נוסף: אם נתיר לו לטלטל חפצים האסורים למלאכה בשבת,
יתכן שהאדם יתעסק בהם קצת וישכח שהיום שבת, ויבוא לעשות בהם מלאכה האסורה.

סוגי המוקצה שונים הם, והלכותיהם רבים הם, אסתפק רק בהבאת סוגי המוקצה:
1) מוקצה מחמת גופו
2) מוקצה מחמת איסור
3) מוקצה מחמת חסרון כיס
4) כלי שמלאכתו לאיסור
5) מוקצה מחמת מצוה
6) בסיס לדבר האסור

סוג המוקצה החמור ביותר הוא מוקצה מחמת גופו - חפץ שאינו ראוי לכלום בגלל עצם מהותו,
ולא רק בגלל שימושו (ריטב"א שבת קכג.).
דוגמאות למוקצה מסוג זה הן אבנים - שאינם משמשים ככלים ואין אוכלים אותם, בעלי חיים ובשר חי.
מוקצה מחמת איסור הוא חפץ שאי אפשר להשתמש בו בשבת,
שכן השימוש בו גורם בהכרח לעשיית מעשה אסור. כך, לדוגמא, שמן שבנר הוא מוקצה מחמת איסור,
שכן אי אפשר להשתמש בו מבלי לעבור על איסור כיבוי. גם סמרטוט רצפה רטוב מאוד הוא מוקצה מחמת איסור, שכן אחיזה בו גורמת בהכרח לסחיטתו.
סוג מוקצה נוסף הוא מוקצה מחמת חסרון כיס - כלי שמקפידים שלא לעשות בו שימוש חריג.
דוגמאות למוקצה מחמת חסרון כיס הן עט או פמוטים יקרים, שאין משתמשים בהם לשימושים חריגים.
כלי המשמש למלאכת איסור, כמו מספריים, עט ומקלדת, מוגדר ככלי שמלאכתו לאיסור,
ואסור גם הוא בטלטול.
מוקצה מחמת מצוה הוא חפץ שהוקצה למצוה, ואסור ליהנות ממנו ביום חול. דוגמא מובהקת לסוג מוקצה זה הם הדסים בסוכות - בחול המועד אסור ליהנות מריחם, שכן הם מוקצים למצוותם, ולכן בשבת חול-המועד (וכן ביו"ט) אסור גם לטלטל אותם.
סוג מיוחד של מוקצה הוא בסיס לדבר האסור - משטח שבין השמשות היה מונח עליו מוקצה. במקרה כזה מקבל הבסיס את שם המוקצה שעליו למשך כל השבת, גם אם המוקצה הוסר ממנו בשבת עצמה.

אני תקוה כי תמצא בדברי תשובה מספקת לשאלתך,

שנזכה ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים את כל דברי התורה הזאת, אמן.

בכבוד ובברכה

הרב משה אריאל הכהן רוט
ראש בית מדרש "בית מנחם"
אוניברסיטת בן גוריון בנגב




נ.ב. לסיום, הנני מצרף לך בזה מאמר רעיוני להבנת איסור "מוקצה", אשר יסייע לך להחכים בנושא זה.

חומר למחשבה- בנושא מוקצה: (מאת עודד פרידמן)
למה אסור לטלטל מוקצה?
39 אבות מלאכה נאסרו עלינו בשבת – מספר לא קטן. בהתחשב בכך שאנחנו יהודים ולא מסתפקים במועט, הגענו, ברוך ה', למספר די גדול של תולדות; עליהם נוסיף את איסורי הדרבנן השומרים עלינו מלעבור עבירות, כך נגיע למאות מעשים האסורים בשבת משום מלאכה ויצירה. זוהי משמעות השבת, במשמעות של "יום מנוחה ושבתון" – עלינו להתרחק מכל מלאכה יצירתית ביום קדוש זה.
טוב, אז החזרנו את כלי העבודה לארגז הכלים, את כלי הכתיבה לקלמר ואף החננו את המחרשה ברחוב צדדי – אנחנו שובתים ממלאכה, נחים. אלא שכאן מגיעה ההפתעה הגדולה: איסור מוקצה. אסור לטלטל אבנים, חול, כלים אסורים, חפצים שאין להם שימוש ועוד כהנה וכהנה. כמעט בכל מקום אליו תביט תראה משהו שמוגדר כמוקצה, אותו אסור לכך לטלטל.
למה? נזעקת השאלה במוחך. איפה כאן המלאכה והיצירה? מה כל כך רע בטלטול אבן קטנה ממקום למקום? שאלה מצוינת! בנקודה זו נעסוק בשורות הבאות.
מספר טעמים הובאו בראשונים לאיסור מוקצה – הרמב"ם מסביר כי חכמים רצו להעניק לשבת צביון של יום שבתון, יום מיוחד ושונה, ולכן אסרו לדבר דברים מענייני החול, ללכת כדרך שהולכים בחול, וכן להתעסק בכלים וחפצים שבהם משתמשים בימי החול (טעם נוסף שמספק הרמב"ם הוא שלא יבוא לעשות עם אותם כלים וחפצים מלאכות האסורות בשבת). הראב"ד אינו מסתפק בכך, ומסביר שחכמים אסרו לטלטל חפצים שהם מוקצה כדי שלא יבוא להוציאם מרשות לרשות ויעבור על איסור הוצאה.
הסברים אלו מניחים את הדעת ביחס לרוב איסורי מוקצה. אך עדיין נשארנו עם כמה איסורי מוקצה הדורשים הבנה. מדוע למשל טלטול עלה שנשר, גוש עפר או סתם שבר כלי, פוגע בצביון השבת? לחילופין, מדוע דווקא בדברים אלו ישנו חשש שמא יוציא מרשות לרשות? ננסה להעמיק יותר, במטרה לפענח את הקוד הצפון באיסור מוקצה.
הניתוק
בשלב זה, כדאי לבחון האם בכלל פשוט כל כך שאיסור מוקצה הוא גזירת חכמים בלבד. הבטה חטופה בגמרא בפסחים (מז smile.gif וברש"י בביצה (ב smile.gif עשויה לגלות לנו כי ישנן דעות בגמרא ובראשונים שאיסור מוקצה הוא איסור דאורייתא (לפחות אכילת מוקצה). ע"פ אחת ההצעות בגמרא, איסור מוקצה נלמד מהפסוק בספר שמות (פרק ט"ז) "והכינו את אשר יביאו", וניתן אף להעניש את העובר על איסור מוקצה, משום שהזהיר עליו הכתוב בפסוק "לא תעשה כל מלאכה". אמנם רוב הראשונים פסקו שמוקצה אסור מדרבנן בלבד, אך כמו שהתפוח בדך כלל לא נופל רחוק מהעץ, כך גם כאן, יתכן שגזירת חכמים על איסור מוקצה קיבלה השראה מאותם הפסוקים.
מה פירוש המילה – "מוקצה"? נראה כי המונח נובע מהמילה "קצה", רחוק, מנותק. אם לדוגמא, ירגיז יוסי את כל חבריו לכיתה, עשויה הכיתה להחליט ל"הקצות" אותו ולהתנתק ממנו; להכריז כי הוא מוחרם, אסור לדבר עמו ולהתקרב אליו. במצב כזה, הרי שיוסי יהיה "מוקצה". בקיצור, כל דבר שמרוחק מאיתנו (מבחינה מציאותית או מבחינה מחשבתית), הרי הוא "מוקצה".
כך גם בשבת - כל דבר שמנותק מעולם האדם מוגדר "מוקצה"; כל דבר שאין לו שימוש מידי עבור בן אנוש בשבת, הרי הוא אסור בטלטול. לדוגמא: אסור לטלטל חול בשבת, משום שבד"כ אין לאדם נורמלי מה לעשות עם חול, אין לו כל שימוש. גם השָלט של הטלויזיה אסור בטלטול, משום שבדומה לחול, אין לאדם מה לעשות עם שלט של טלויזיה בשבת. באותה מידה, גם בשר קפוא מוגדר (ע"פ רוב הפוסקים) מוקצה בשבת, שכן אם אתה לא ממש רעב, אין לבשר זה כל שימוש בשבת. כל שאר הדברים, שיש להם שימוש מידי לאדם, מותר לטלטלם בשבת (כגון: אוכל, ספרים, כיסאות, סכו"ם וכדו').
יצירה תודעתית
בכך עדיין לא סיפקנו תשובה לשאלתנו. אז מה אם יש דברים שמנותקים ממני בשבת; למה אסור לי לטלטל אותם? אם אני מחליט בשבת שיש לי צורך באותו החפץ, מדוע אסור לטלטלו? אם מישהו ירצה בכל זאת לאכול בשר קפוא, מה רע בכך? היכן כאן המלאכה והיצירה?
ברצוננו להציע כי טלטול מוקצה והתעסקות עמו הינה יצירה מסוג שונה – יצירה תודעתית. נניח לדוגמא שיצאת לטיול ביער עם אחיך הקטן. אתה נהנה מהטבע ומאזין לציוץ הציפורים, בעוד שאחיך הקטן מת משעמום. הוא מחפש משהו לשחק איתו. אתה מביט בסביבה ומאתר ענף ארוך שמונח לצידי השביל. "הנה, קח את זה", אתה מושיט לו את הענף, "זאת החנית הקסומה של הפוקימון!". חיוך ממלא את פניו של האח הצעיר; הוא מנופף בחנית הקסומה לכל עבר, והענף הופך להיות צעצוע הילדות שלו, לפחות עד הבר-מצווה. האם היתה כאן יצירה? אמנם לא נעשה כאן כל שינוי בעולם החומר, אך הכנסת הענף מעולם הטבע אל עולם הצעצועים עשויה להחשב ליצירה שאינה נופלת בערכה מכל יצירה חומרית אחרת.
נמצינו למדים כי באיסור מוקצה טמון אותו רעיון כללי הקיים ברוב הלכות שבת – האיסור לבצע מלאכת יצירה. בעוד שמלאכות שבת השונות עוסקות באיסור יצירה חומרי, איסור מוקצה אוסר על האדם תודעתית, ליצור זיקה לחפץ ולשנות את ייעודו ומטרתו.
ההלכות
נמחיש את העקרון האחרון באמצעות מספר דוגמאות מהלכות מוקצה:
א. אחד העקרונות המרכזיים במוקצה הוא שהכל נקבע על פי שעת כניסת השבת (בין השמשות). לדוגמא, אם ישנו חפץ שבזמן כניסת השבת היה מוקצה ותוך כדי השבת נהפך לחפץ מותר, הרי הוא נשאר מוקצה בשבת. נסביר זאת מבחינה מעשית: פרי שעל העץ נחשב למוקצה (שכן אין כל דרך להשתמש בו מבלי לעבור על איסור – הפרי מנותק מהאדם); לעומת זאת, פרי תלוש אינו מוקצה (לכל דבר מאכל יש שימוש ולכן הוא אינו נחשב למוקצה). לפיכך, אם בחצר ביתי מלבלב עץ מִשמש, ובזמן כניסת שבת היו עליו פירות, אסור לי לאכול בשבת גם מִשמשים שנשרו מהעץ לאחר כניסת השבת, שכן בזמן כניסת השבת הם היו מוקצים. ע"פ הסברנו, הדבר ברור – איסור מוקצה הוא איסור ליצור יצירה תודעתית בשבת, איסור להכניס לעולם האדם דברים שהיו מנותקים ממנו. אם החפץ היה מנותק בזמן כניסת השבת, הרי שהאדם לא ראה אותו כחלק מכליו וחפצים, ואם הוא יטלטל או יאכל אותו בשבת, הרי שבכך הוא החליט להפוך את החפץ להיות חפץ שימושי בעולמו.
ב. כל חפץ שבאופן עקרוני מוגדר מוקצה, ניתן לייחד אותו לשימוש האדם לפני שבת. הזכרנו כבר כי אבן נחשבת למוקצה בשבת (אין לה בדך כלל שימוש בשבת ולכן היא מנותקת מעולמו של האדם). אם ירצה מישהו בכל זאת להשתמש באבן לצורך מסוים - כמו לדוגמא לזרוק אותה על מכוניות שנוסעות בשבת - הוא יכול להחליט לפני שבת שהאבן הופכת להיות מסתם אבן, לכלי שימושי, לשמור אותה בפינה כלשהי, ולאחר מכן הוא יוכל לזרוק אותה להנאתו בשבת, באופן חופשי, על מכוניות עוברות ושבות (חלק מהראשונים הצריכו שהשימוש באבן יהיה שימוש קבוע בכל שבת ושבת). ברגע שהחפץ כבר הפך להיות חלק מעולמו השימושי של האדם לפני שבת, אין כל איסור להשתמש בו בשבת, אע"פ שבדך כלל הוא מוקצה מצד עצמו.
ג. דוגמא אחרונה – ע"פ ה'מגן אברהם', אם אדם עבר על איסור מוקצה והתחיל לטלטל חפץ אסור, הוא אינו חייב לזרוק אותו מיד, ומותר לו להמשיך ולטלטל את החפץ לכל מקום שירצה. מדוע? האם אנחנו מעניקים פרס למי שעבר איסור? לא ולא! ניתן להסביר כי לאחר שהאדם עבר כבר על האיסור והפך את החפץ להיות חלק מעולמו השימושי, כעת הוא כבר לא עובר על איסור בהמשך הטלטול – השינוי התודעתי בחפץ כבר נעשה (חשוב לציין כי אין סומכים על היתרו של ה'מגן אברהם' להלכה).
דיברנו על חרם כיתתי, הסברנו כיצד להרגיע אחים קטנים ואף הבאנו הצעות מעשיות כיצד ניתן לארגן מלחמת אבנים בשבת. ומה עוד למדנו? למדנו שיצירה אינה חייבת להיות ניכרת כלפי חוץ; היא אינה חייבת להיות דווקא בעולם המעשה החומרי. ניתן ליצור ולתקן דברים גם ע"י מחשבה; גם ע"י עבודה פנימית.

 

הוסף תגובה


קוד אבטחה
רענן

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: טובה בת חנה מסעודה בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רננה בת רות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת רפאל מאיר צבי בן ברכה בריינדל בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל, ולרפואת הילל רפאל בן יעל בתוך שאר חולי ישראל ולרפואה שלמה לרועי עובדיה בן שולמית רעות בתוך שאר חולי ישראל, לרפואת אשר ורפאל בני שמחה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לתהילה יהודית בת רינה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

לעילוי נשמת מרת אביבה בלה בת מרדכי ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.
לעילוי נשמת מרת טליה בת עזריאל לייב ז"ל ת.נ.צ.ב.ה.

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 15330460

אתר השבת


מאמרים אחרונים