מאמרים
דבר החסידות – חג השבועות
- פרטים
- קטגוריה: שבועות
- פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 19:59
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 675
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות
חלומות חסידיים
פעם כשנכנס החסיד ר' אבא דאקשיצר לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] – אמר לו הרבי ללמוד כל 'מאמר' ארבעים פעמים.
והסביר לו:
"כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הרי בכל מקום שתהיה – תנצנץ במחשבתך איזו אות מהחסידות, זאת אומרת שתמיד תחשוב חסידות.
והכלל הוא, מה שאדם חושב ביום הוא חולם אחר כך בלילה, זאת אומרת ש'תגדל' בחסידות [כנראה הכוונה שבזמן השינה האדם גדל, וממילא הוא יגדל עם חסידות...]".
ור' אבא סיפר, שבבואו לביתו התחיל לקיים את מצוות הרבי. הוא שכב על מטתו ולא רצה לרדת ממנה כי הרגיש שהוא 'שרוי' בחסידות.
(ע"פ שמועות וסיפורים (להרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א) ח"ג (הוצ' תש"נ) ע' 183)
~~~
המסר מה'פרעושים'
טעם שנעורים [=ערים] בליל שבועות כל הלילה ועוסקים בתורה, מובא במגן אברהם (סי' תצד בתחילתו) סיפור המדרש (שהש"ר פ"א, יב ב) על מה שקרה בליל מתן תורה בפעם הראשונה:
"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", והשינה שלהם היתה כל כך חזקה, עד ש"אפילו פורטענא [=פרעוש] לא עקץ בם". וכאשר "בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים – התחיל מעמיד עליהם בקלאנין [=משמיעי קול]" כמו שנאמר "ויהי קולות וברקים" ו"היה משה מעורר לישראל כמו שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" והקב"ה מתמיה ושואל "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".
וצריך להבין:
א) הרי ידוע עד כמה נזהרה התורה בכבודן של הבריות, עד שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ומדוע כל כך נוגע כאן לספר את הנהגתם הבלתי-רצויה של עם ישראל שישנו כולם בזמן שהקב"ה בא לתת להם את התורה?
[ואף שבפשטות ניתן לתרץ, שהדבר נחוץ כדי שנלמד הוראה מכך – להיות ערים בליל חג-השבועות (ועל דרך זה בכלל, במשך כל השנה), אבל הרי בשביל זה לכאורה מספיק כללות הסיפור – שבנ"י ישנו אז, ומדוע חשוב לספר את כל הפרטים – ש"שינה של עצרת עריבה כו'" ושאפילו הפרעושים לא עקצו אותם?]
ב) גם בסיפור עצמו צריך להבין: מדוע עשה הקב"ה נס מיוחד שלא כדרך הטבע, שהפרעושים לא יפריעו להם לישון, בזמן ששינתם העמוקה היתה לכאורה זלזול והיסח הדעת ברגעי השיא שלפני מתן תורה?
ונקודת הביאור בזה:
ידוע* שכאשר שמעו ישראל שלסוף חמישים יום הם עתידים לקבל את התורה – החלו לספור את הימים, מרוב תשוקתם לקבלת התורה (ומכאן נובעת מצוות ספירת העומר), ואם כן כיצד זה באמת נשכבו בנ"י לישון לילה לפני מתן-תורה [במיוחד ע"פ המבואר בקבלה שבכל יום נזדככו בנ"י והמשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה – הרי מובן לאיזו דרגה נעלית הם הגיעו בערב מתן תורה!]?
ואלא מובן, שהליכתם לישון לא היתה חלילה היסח הדעת ממתן תורה, כי אם אדרבה, זו היתה אחת ההכנות שלהם למתן תורה.
וההסבר:
רבינו הזקן אומר (תניא פל"ז) שככל שדביקות הנשמה באלקות כאן למטה תהיה גדולה – לא תוכל להגיע לדביקות הנשמה למעלה (טרם ירידתה לגוף) כי הגוף אינו מסוגל לסבול כזו דביקות.
בשעת השינה, כאשר הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה (ב"ר פי"ד, ט) ובגוף נשאר "קיסטא דחיותא" בלבד (זהר ח"א פג, א) – מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר, כידוע** שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה – זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה, עד שלפעמים מתיישבים אז הקושיות שהתייגעו עליהם ביום.
ולכן הלכו בנ"י לישון לפני מתן תורה – כי רצו שהנשמה תיפרד מהגוף ותשיג השגות נעלות בעת השינה, שישמשו הכנה הכי מתאימה לגילויים של מתן תורה.
וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":
לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, הרי ה'לילה קצרה' – חושך העולם הוא מועט ביותר, כי כבר הושלמה כל העבודה, וממילא ה'שינה של עצרת' היא 'עריבה' ביותר, כיון שמגיעים בשינה זו לגילויים נעלים. ועד כדי כך היתה דרגתם גבוהה שזה פעל גם על בעלי החיים (הפרעושים) שלא יפריעו לשנתם.
ומדוע אם כן לא היה הדבר לרצון לפניו ית'?
כי כמדובר כמה פעמים, התכלית של מתן תורה היא לפעול זיכוך בעולם ולהפוך את הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המצוות) לקדושה. לכן העבודה של מתן תורה מתבטאת לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם אדרבה בהתעסקות עם הגוף, לחבר את הגשמי עם הרוחני.
ולכן גם בליל שבועות נוהגים שלא לישון – שעניינה התעלות הנשמה מעל הגוף, כי אם להישאר ערים והנשמה עסוק בתורה עם הגוף ודווקא זו ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד, חג השבועות (עמ' 1024 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 6 ואילך).
______________
*) ראה שבלי הלקט ערוגה השמינית בתחלתה סדר עצרת סי' רלו). ר"ן סוף פסחים.
**) ראה ד"ה בלילה ההוא ת"ש ס"א. "היום יום" ע' ח. שיחת שמחת בית השואבה תשכ"ב. ומובא מהרדב"ז (בספרו מגדל דוד על שה"ש עה"פ דובב שפתי ישנים) שהיה נושא ונותן בהלכה בתוך השינה.