מאמרים
הפרנסה- מראש השנה ועד ראש השנה
- פרטים
- קטגוריה: ראש השנה
- פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 13:44
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 905
הפרנסה- מראש השנה ועד ראש השנה
*משכורות תשרי, חשוון, כסלו, טבת, שבט, אדר וניסן * גם המשכורת של חודשי אייר וסיוון, תמוז, אב ואלול התש"ע- כולם ייקבעו בראש השנה הקרוב * זהו הזמן לארגן לנו את המשכורת, הפרנסה והכסף, כדי שנוכל להתפרנס כראוי ולעבוד את הקב"ה * אם אין קמח- אין תורה. כעת, בדיוק בימים אלו, אנו נתפלל, נשקיע ונקבל את הקמת מאבינו שבשמים * הרב ש.ב. גנוט כותב על הוצאות החיים, הוצאות השבת, החג וחול המועד, וכיצד עלינו להתנהג, כדי לחיות נכון*
11 זהובים
אלעד, יום שני לפני שבועיים בביהמ"ד "קהל חסידים", וקהל רב מסלתה ושמנה של עירנו יושבים ועומדים צפופים, מאזינים בכובד ראש לדבריו החמים והנרגשים של נסיך בית לעלוב הרה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א. ר' מיילך סיפר סיפור מופלא, המודפס בדרשתו של רבנו יחיאל מפריז זי"ע, מרבותינו בעלי התוספות, אותו סיפר רבנו יחיאל לקהל שומעי לקחו לפני התקיעות, וכך היה המעשה: שני צורפי זהב וכסף גרו בשכנותו של רבנו יחיאל ז"ל, יהודי בשם נפתלי עזריה ושכנו יעקב אבודרהם. השניים החליטו לערוך "תענית ושאלת חלום" בערב ראש השנה, כדי שהקב"ה יגלה להם בחלומם בליל ראש השנה את אשר ייגזר עליהם השנה בראש השנה בעניין הפרנסה. השניים, שכנראה היו בקיאים בסדרי שאלת החלום וצורתו, כפי שהיה נהוג באותם ימים קדומים, (ראו ב"שו"ת מן השמים" לרבנו יעקב מקורביל ובהקדמתו הארוכה של ר"ר מרגליות לספר זה שבהוצאת "מוסד הרב קוק") וכשעלו על יצועם גילו להם מן השמים מה יתרחש עם הפרנסה שלהם' החל מראש השנה הזה ועד ראש השנה הבא. בחלום גילו ליעקב עזריה שירוויח 150 זהובים ואילו לנפתלי עזריה הוקצבו מהשמים 200 זהובים. השניים נכנסו בבוקר לבית שכנם, רבנו הגדול רבי יחיאל מפריז וסיפרו לו על חלומם. "אני מציע לשניכם לרשום בצורה ברורה את כל הכנסותיכם במהלך השנה, כדי שנוכל לבדוק את חלומכם בסוף השנה", הציע להם רבי יחיאל והשניים הבטיחו לו לעשות כהצעתו.
באמצע השנה התגלע ויכוח ממוני בין שני השותפים. יעקב טען שחברו נפתלי חייב לו 11 זהובים ואילו נפתלי כפר בדרישת שותפו והיה נחרץ בדבריו. "שילמתי לו את חלקו ואני לא חייב לו מאומה". הויכוח התלהט והשניים נכנסו אל שכנם, רבי יחיאל מפריז, שעיין בסוגיה ופסק שמכיוון שאין הוכחה לאף אחד מהצדדים ומאחר שנפתלי הוא המוחזק ו'המוציא מחבירו עליו הראיה', אי אפשר להוציא ממנו את 11 הזהובים. בליל ערב ראש השנה הביאו שני השותפים את דו"ח הכנסותיהם במהלך השנה, והנה- הפלא ופלא, בעוד שיעקב השתכר במהלך השנה 139 זהובים, הרוויח נפתלי... 211 זהובים. "רואה אתה, שכני היקר, שהרווחת 11 זהובים יותר ממה שהוקצב לך בשמים", פנה רבי יחיאל לנפתלי, "אם כן, מדוע שלא תשיב לו את 11 הזהובים, כאשר כעת הוכח לנו בלי ספק שהכסף אכן שייך לשכנך יעקב?!"
נפתלי התעקש ולא הסכים. "דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים! אני אינני חייב לו את הכסף וחלום אינו הוכחה מצד ההלכה", אמר ונפרד מר' יחיאל בברכת "לילה טוב".
למחרת, בערב ראש השנה, היתה חנותו של יעקב עמוסה בים אדם, שבאו לקנות ולקנות. הלקוחות באו, שילמו ויצאו, מפנים את מקומם לקונים אחרים שהגיעו. בחצות היום נעל יעקב את החנות, הביט בקופת הרווחים והשתומם. הרווח עמד על 11 זהובים מדויקים, בדיוק כפי שהובטח לו בחלומו, כפי שנגזר עליו מן השמים בראש השנה, 150 זהובים. לעומתו, אל חנותו של נפתלי נכנסו מספר אנשים, שרק שאלו שאלות, נגעו בסחורה, אך לא רכשו דבר. הוא סגר את דלת החנות בחצות, עייף ומאוכזב. בשובו בחזרה לביתו, מתוסכל ועצבני, לא הביט נפתלי סביבותיו ובלא משים נתקל בדלת זכוכית של חנות, שהיתה בבעלות גוי אלים. קיר הזכוכית התנפץ לאלפי שבבים וזכוכיות התעופפו לכל עבר. הגוי יצא החוצה זועם בעליל והחל להפליא את מכותיו בנפתלי. לאחר שכילה את זעמו חייב את נפתלי ההמום והכואב לשלם את מחיר דלת הזכוכית, ששוויה עמד על... 11 זהובים.
שני השכנים נכנסו לביתו של רבי יחיאל. יעקב, מאושר ושמח, הצביע על מאזן 150 הזהובים, שהושלמו ברווח של יום אחד בן 11 זהובים, ואילו נפתלי העצוב והמוכה הצביע על רווח של 200 זהובים מדויקים, לאחר ההפסד הצורב של 11 הזהובים המיותרים שנרשמו בחשבונותיו. רבנו יחיאל מפריז סיפר את הסיפור המופלא למחרת לפני התקיעות, לעורר את קהל עדתו על כך שנאמנים הם דברי חז"ל ש"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה".
הכל קצוב, חוץ מהוצאות צדקה, שבת ותלמוד תורה
נאמר במסכת ביצה (טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים, חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת פוחתין לו, ואם הוסיף- מוסיפין לו". ומסביר רש"י שכל הכספים שאנו עתידים להרוויח במהלך השנה לפרנסתנו ולמזונותינו, כולם קצובים וקבועים לנו מראש השנה ויום כיפור, עד ראש השנה ויום הכיפורים הבאים, ועל האדם לחשב את הוצאותיו ולא לבזבז סתם כך כסף, כי אז אולי יישארו לו חודשים בלי ממון, לאחר שאלו בוזבזו בחודשי השנה הראשונים.
חז"ל במסכת בבא בתרא (י, א) אומרים לנו ש"כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה". כלומר, שכל הפסדי הכספים שלנו במהלך השנה נקבעים כבר מראש השנה (ויום כיפור- לאלו הבינוניים שדינם נחתם ביום כיפור, מהרש"א). וממשיכה הגמרא ואומרת: "זכה- "הלוא פרוס לרעב לחמך", "לא זכה"- ועניים מרודים תביא בית", כשהכוונה היא שאם האדם זכה, יתרום את הפסדיו הכספיים לצדקה ואז ירוויח את מצוות הצדקה הנפלאה, אך אם לא זכה- יקחו הפקחים, הארנונה וגובי המיסים, הרודים באדם,('מרודים' הוא מלשון 'רודים') את כספו.
הגמרא מספרת על התנא הקדוש רבי יוחנן בן זכאי שחלם במוצאי ראש השנה (או במוצאי יום כיפור, לפי הגרסאות השונות שם בגמרא) שקרוביו אמורים להפסיד במהלך השנה 700 דינרי זהב. ניגש ריב"ז לקרובי משפחתו ודרש- תבע אותם לתרום לצדקה. וכך עשה הוא בכל מהלך השנה, עד שבסיום השנה הצליח לגבות מהם 683 דינרים. כאשר הגיע השבוע שחל בו יום הכיפורים, הגיעו שליחי הקיסר ותבעו מהם ארנונה (עם "מדידות", ארנונה לבעלי העסקים וריביות...). נבהלו קרוביו של ריב"ז, אך התנא הקדוש הרגיעם ואמר להם שלא ידאגו, כיוון שהקיסר ושלוחיו ייקחו מהם רק 17 דינרים, אפילו לא דינר אחד יותר, וכך היה. שאלוהו קרוביו מהיכן ידע זאת ור"י בן זכאי השיב להם שראה בחלומו שיפסידו במהלך השנה 700 דינרים, ומכיוון שנתנו את 683 דינרים לצדקה, ממילא נשאר להם להפסיד רק 17 דינרים. "אם כן, מדוע לא אמרת לנו מראש, והיינו תורמים ישירות ומיד 700 דינרים לצדקה?" שאלוהו קרוביו והוא השיב להם: "רציתי שתקיימו מצוות צדקה לשם שמים, בלי חשבונות"...
נשים, התרחקו מחיי המותרות!!!
ה"חפץ חיים" בספרו "ביאור הלכה" שב"משנה ברורה" כותב שעל האדם לא לצמצם בהוצאות שבת ומועד והוצאות ממון לצרכי תלמוד תורה של ילדיו, על זה אמרו חכמים במסכת ביצה (טז, א) שאם הוסיף בהוצאות אלו- מוסיפין לו עוד ועוד כסף לפרנסתו כהנה וכהנה, והוא כותב: "אבל בשאר הימים צריך כל אדם לצמצם בהוצאותיו (טור). וזוהי תוכחת מרובה על זמנינו, שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים עוברין על זה, ולא ישימו לב איך להתנהג בהוצאות ביתם להרחיק דברים המותרים, ורבים חללים הפילה ההנהגה הרעה הזו, שמביאה את האדם לבסוף על ידי זה לגזל וחמס וגם לחרפה וכלימה".
ומי אשם בכך, לדעת רבנו ה"חפץ חיים"? נמשיך לקרוא מדבריו: "והרבה סיבות יש שגורמים להנהגה הרעה הזו, והסיבה הגדולה שבכולן הוא על ידי הנשים שדעתן קלות ואינן רואות את הנולד. ואשרי למי שיאמץ לבבו ולא ישגיח לפיתויים וינהל הוצאות ביתו בחשבון כפי ערך רווחיו ולא יותר".
ה"חפץ חיים" המשיל את הרדיפה אחר הכסף, בעוד שהכסף שהובטח לנו בראש השנה- יגיע אלינו בכל מקרה, ואילו מה שלא הובטח ונגזר עלינו- לא יגיע, לבעל פונדק דרכים שהתפרנס ממכירת יין מחביות. היין עלה למוכר היקר ביוקר והוא החליט "להגדיל את רווחיו" דרך הוספת ברז לחבית. "כעת זורם לי בברזים כמות כפולה של יין", התמוגג האיש השוטה ולא הבין שהוספת "ברזים", עבודות כאלו או אחרות, "פטנטים" או תחבולות להשגת כסף, לא יוסיפו לו ולו טיפת יין/ פרנסה אחת. נכון, אנו צריכים לעשות השתדלות מסוימת כדי להשיג את הכסף והמזונות שהובטחו לנו בראש השנה, כפי שנגזר עלינו בגזירת קללת אדם הראשון "בזיעת אפך תאכל לחם", אך ההתעסקות הרבה בפרנסה והרדיפה אחר עוד ועוד כסף, לא תוסיף לנו ולו מטבע של 10 אגורות, נקודה.
מזונות שבת ומועדים: האם מספיק רבע עוף?
חז"ל הדגישו לנו שלמרות שמזונותיו של האדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, אך ההקצבה אינה כוללת את ההוצאות לכבוד שבת וימים טובים ותשלומי המלמדים והוצאות תלמוד התורה של ילדינו, שאם הוספנו בהוצאות אלו מוסיפים לנו עליהם מן השמים, ואם חלילה פיחתנו- פוחתים לנו מחשבון הקיצבה שלנו. לפי גירסה אחת בגרסאות הגמרא, הקב"ה אף מחזיר לנו את הוצאות ראש חודש, כאשר הכוונה לסעודת ראש חודש הנחשב ליום "מועד", או להוצאות... משכורת המלמדים, שניתנה בראש חודש, לפי הסבר אחד מהפוסקים.
וכמה כסף ניתן להוציא לצורך "הוצאות שבת וחג"?
מסתבר שאנו צריכים להוציא כסף עבור סעודת שבת, בה האדם מתכבד וחש הוא בטוב לפי מעמדו, כמו למשל בשעה שבאים אליו אורחים, יחוש הוא בנוח שכיבדם כראוי במאכלים ובמשקאות אלו, שהם לפי רמתו ומחייתו הנורמליים. כך יצא שאדם עשיר צריך להוציא יותר כסף מאברך כולל, למשל. מפני שעשיר שיזמין אורחים, יצטרך לחוש בנוח עם מאכלים יותר משובחים מרמתו של האדם הממוצע שמארח אורחים. ואילו האדם הממוצע צריך להוציא כסף כאדם ממוצע ולא פחות, כל אחד לפי משכורתו ורמת חייו. (וראה בספרי "ויאמר שמואל" סימן כ"ט בעניין זה).
ומה סוברים גדולי התורה בעניין?
מרן הגרא"מ שך זצ"ל הורה לאברכים לקנות לכבוד שבת רק מעט יותר מרגילותם, אך לא להפריז ברכישת מזון ומוצרים לשבת בלי חשבון. כך גם סוברים הגרח"פ שיינברג והגר"נ קרליץ, וכך גם סובר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א, והוא, הגר"ח שליט"א, שלח אלי מכתב ארוך ומרתק בעניין זה שכתב כמכתב- הסכמה לספרי "ויאמר שמואל", שם מוכיח הוא כדבריו מדברי הירושלמי בפאה (פ"ח ה"ז), מבבלי שבת (קי"ג א') ומדברי רש"י בשבת (קי"ח א'). לעומת זאת סוברים גדולי תורה אחרים, כדוגמת מרן הגר"ש אוירבך שליט"א ועוד, שאדם יכול להוציא לכבוד שבת קודש הוצאות ככל שיחפוץ ובלבד שיכווין לענג את השבת ולא את בטנו. אדם שמתכוון באמת לכבוש שבת, יכול, לדעת הגר"ש אוירבך שליט"א, לנסוע לבתי מלון (אם הדבר יגרום לו לעונג) ולרכוש מאכלים טובים ומשובחים, לקנות בגדים יפים ויקרים ולבזבז ממון כיד המלך, והקב"ה? הקב"ה יחזיר את הכל, עד האגורה האחרונה, שהרי הוצאות שבת אינן קשורות לחשבון הכללי.
מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א נחרץ מאד בעניין זה ולדעתו צריך לקנות רק מעט יותר מהרגיל ביום חול. "רבע עוף וכוס פטל" מספיקים מבחינתו לכבוד שבת ולדבריו, אלו שמוציאים הרבה כסף, עושים זאת "לכבוד הבטן ולא לכבוד שבת"...
ואולם לדברי ה"בית הלוי" גם אם לא נכווין לשם מצוות עונג שבת, יחזיר לנו הקב"ה את הוצאות השבת שלנו, וכדאי לצטט את דבריו (בית הלוי, פרשת תרומה): "באכילה של שבת גם אם האדם מכוון בו לתענוג, גם כן למצווה ייחשב, שבשבת כתוב "וקראת לשבת עונג", שמצווה להתענג בשבת, ואם כן כוונתו הוא למצווה, אך ביום טוב לא כתוב בו בשום מקום "עונג" וכתוב בו רק "כבוד ושמחה", ולכן אם מתכוון לתענוג, אין כוונתו למצווה". לדבריו, עצם הרצון של היהודי לענג את גופו ובטנו, חיכו וגרונו, זהו עצמו רצונו של הקב"ה, שרצה שנרגיש טוב ונאכל טוב בשבתות קודשנו, אך ב"ימים טובים" עלינו לכוון באכילתנו לכבוד ה' ולא להסתפק בכבוד גופנו והנאתנו. לדבריו, נמצא שהקונה מזון לענג בו את עצמו בשבת, יחזיר לו האלוקים את הוצאותיו, למרות שהתכוון רק להנאת ועינוג עצמו.
הוצאות שונות לכבוד שבת
האם קניית בגדים, מפות ושאר צרכים לכבוד שבת נכללים גם כן בהוצאות שבת?? מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי שאכן כן, כל צורך שבת ויו"ט בכלל.
ומה קורה כשיודע שאם יקנה אוכל לשבת, ישאר חלק מהאוכל לימות החול, כמו למשל הקונה קופסת שימורים של מלפפונים חמוצים וכדו', שבשבת יאכלו רק את מחציתה,ובהמשך השבוע ימשיכו להנות מהמלפפונים החמוצים? הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי : 'אם אי אפשר לו לקנות פחות, מסתבר שגם זה בכלל הוצאות שבת'.
החזר הוצאות ה'לונה פארק' בחול המועד סוכות
האם הקב"ה מחזיר לעיריה את תקציב חגיגות 'שמחת בית השואבה'?? האם נקבל 'החזר הוצאות' מהשמים על טיול לצפון עם הילדים בחול המועד??
הטור (או"ח תי"ט) כתב: "ואיתא נמי בפסיקתא 'כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ ממה שמוציא בשבתות וימים טובים וראשי חדשים וחולו של מועד ומה שהתינוקות מוליכין לבית רבן, אם מוסיף מוסיפין לו ואם פיחת פוחתין לו", ובשם הקדוש האריז"ל מובא שהשמים מכפילים לנו את הוצאות חוה"מ. והנה בחוה"מ אין אנו מחויבים בכבוד ועונג אלא רק בשמחה, וכפי שכתבו הפוסקים באו"ח סי' תקכ"ט, (וראו במשנ"ב שם סקט"ו בשם הב"ח). ובכלל השמחה כתב שם השו"ע שהאיש קונה תכשיטים לאשתו וקליות ואגוזים לילדיו ואוכל ושותה ושמח. והנה על זה כתב הטור בשם הפסיקתא שהקב"ה ישיב ההוצאות. ולפי"ז אין לכאורה כל סיבה שהקב"ה לא ישיב לנו כל הוצאות השמחה הנכללות בקליות ואגוזים, והם כל הנסיעות והמשחקים עם הילדים הרכים, טיולי חול המועד והוצאות הנסיעות לביקורי הקרובים, שהם הם ה'קליות והאגוזים' של זמנינו אנו. ואם כן, אין גם הבדל בין זה לבין הוצאות חגיגות "זכר לשמחת בית השואבה" הנערכים בבתי הכנסיות עם זמרים ותזמורת. והגמרא בביצה שם כותבת שהקב"ה פורע לנו את הוצאותינו בתנאי ש"והאמינו בי", וכבר האריכו הספרים ש'החזר ההוצאות' הוא דוקא למי שמאמין בהקב"ה ושם בטחונו בו יתברך. אך עדיין לא ברור לי, מיהו האיש שצריך לשים בה' בטחונו בכדי שישיבו כספו, האם הם הגבאים והעסקנים המארגנים את החגיגה מכספי הציבור, או אולי ציבור המתפללים, או רובם, והאם כשהעירייה מארגנת אירועי שמחה מכספי הציבור, אזי ה"והאמינו בי" נאמר על הציבור או שמא על פרנסי העיר. שאלתי את השאלה הזאת את הגר"ח קניבסקי שליט"א וגם הוא היה חוכך בזה מכאן לשם ומשם לכאן,ולכלל הכרעה לא הגיע. אשמח מאד לקבל את דעת הקוראים בענין.
הגזלן הוא הדיוט מושלם
בעלון המקומי הנפלא "ליבי ער" סופר על הגאון הנורא רבי חיים סולוביצ'יק מבריסק זצוק"ל, שאמר שהגנבים והגזלנים- מלבד עצם מעשה הגניבה והעבירה החמורה של "לא תגנוב", הם שוטים גמורים. שהרי "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה", ואם כן, הרי נגזר עליהם בדיוק נמרץ כמה ירוויחו במהלך השנה, והגניבה לא תסייע להם להוסיף הכנסה מעבר למה שנקצב להם. "על כל אחד נגזר בראש השנה כמה ירוויח במהלך השנה", אמר מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, "אך כל אחד יכול לסדר לעצמו כיצד ירוויח את הקצבה שהוקצבה לו בראש השנה, האם בדרכים כשרות או בדרכים אסורות".
מרן החזו"א זצ"ל, כך מסופר ב"ליבי ער", נשאל מדוע אמרו חז"ל שהמלווה בריבית נחשב לכופר בעיקר, והרי מה שונה הוא מכל עוברי העבירות? השיב על כך ה'חזון איש' שהמלווה בריבית כופר בדברי חכמים שאמרו שמזונותיו של אדם קצובים לכולנו מראש השנה ועד ראש השנה, וחושב הוא שישיג את כספו רק בדרכים אסורות כמו ריבית.
בראש השנה יכתבו לנו וביום כיפור יחתמו לנו, כמה בדיוק נרויח השנה. לאחר מכן נוכל לטרוח ולרוץ, לעבוד מצאת החמה ועד צאת הנשמה, אך לא נרויח יותר, ולו שקל אחד. כעת, רק כעת, לפני ראש השנה ויום הכיפורים, נוכל לסדר לעצמנו את משכורות השנה הבאה, דרך תשובה, תפילה וצדקה. בהצלחה.