מאמרים
כח חכמים בקביעת התעניות ומנהגי האבלות
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 13:40
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 614
שמואל ברוך גנוט
כח חכמים בקביעת התעניות ומנהגי האבלות
כתב הרמב"ם (תענית ה, א-ג): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר 'והתודו את עונם ואת עון אבותם' וגו'. ואלו הן וכו', ותשעה באב", עכ"ל. והנה מדקדוק דברי הרמב"ם נראה שהגדיר שהתעניות אינם 'ימי אבילות', אלא 'ימי תשובה'. ובפשטות כוונתו שהתענית עצמה מדין תשובה היא, ואילו על יתר מנהגי ת"ב אפ"ל שהם מדין אבלות. ומקובל לבאר דכוונת דבריו היא שמטרת התענית ותכליתה היא תשובה ומעש"ט, אף אם עיקרה מדין אבלות או צער. ונראה דביותר יש להוסיף בזה, דמדברי הרמב"ם נראה דגם כל תועלת דיני האבלות על המתים הינם לתועלת התשובה הבאה מהם, דהרמב"ם כתב בפי"ג מהלכות אבלות הי"ב ד"כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה". ואמנם ליבי נוקפי בהסבר זה, כיון שלשון הר"מ מורה לענ"ד שגדר התענית הוא התשובה, ולא רק רק מטרת התענית.
ואמנם בשו"ת חת"ס (או"ח סי' ר"ח) העתיק דברי הרמב"ם וכתב כך: "הנה גילה לנו מה שלא היינו מעלים על דעתינו, שהיינו חושבים שהתעניתים הללו אינם על דרך התשובה, אלא על דרך האבל והצער ביום שאירע רע כמו השמחה ביום שאירע טובה, וכן משמע קצת פ"ק דמגלה [ה' ע"א] דקאמר ט"ב שחל בשבת מאחרין ולא מקדימין מ"ט אקדומי פורענותא לא מקדימין, ובוודאי אקדומי תשובה זריזין מקדימין, מ"מ הודיענו הרמב"ם דלא כן הוא, ועל פיו נהגו לומר וידוים וסליחות באותן הימים (חוץ מט"ב דאיקרי מועד), משום שנקבעו על התשובה. ומ"מ לא הודיעונו נושאי כליו מנ"ל הא. ולכאורה היינו משום דא"כ מנ"ל לנביאים לחדש דבר שלא מצינו כיוצא בו בתורה. בשלמא לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים, דאורייתא הוא מק"ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כ"ש [מגילה יד,א], וק"ו דאורייתא הוא. אבל לקבוע אבל עולם על צער לא מצינו כיוצא בו, אלא ע"כ על התשובה הוקבעו כדכתיב 'והתודו את עונם', ותענית מסוגל לכפרה ותשובה, וצדקו דברי רמב"ם", עכ"ל החת"ס.
והנה יל"ע בדבריו, שהרי גמרות מפורשות הם שבתשעה באב נוהגים דיני אבלות. כדמצינו בתענית (ל,א):"כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב". וכן כהנה רבות, בש"ס ובראשונים. וא"כ קשה לדבריו הכיצד יכלו חכמים לקבוע אבל עולם על צער ולצוותינו לנהוג דיני אבלות ישנה בת"ב.
והנראה דהחת"ס סבר דבכח חכמים לקבוע 'ניהוגי אבלות', וכפי שהנהיגו הלכות אבל למי שמת לו מת רח"ל, אך אינם יכולים לקבוע 'יום אבלות'. והיינו דבכחם לצוותינו לקיים הלכות וניהוגים, אך אין בכחם לשנות את עצם היום, שמבחינת התורה הוא יום ככל ימות השנה, ולהופכו ל'יום מיוחד'. וממילא עצם היום אינו משתנה ל'יום אבל', אלא הוא רק יום ששבים בו בתשובה, ולא מצד שנתהפך היום ועצמותו. (והנה יתכן שהגם שנקבע 'יום תשובה', שאין בו רק ניהוג שיבה בתשובה אלא הפיכת היום ל'יום תשובה' קבוע. מ"מ אין חסרון בקביעת יום תשובה, כיון דכפרה ותשובה הוא דבר שצריך לעשותו בקביעות, ואינו משנה את עצם היום). ורק הנהיגו בו דיני אבלות, אשר אינם קשורים לשינוי עצם מהות היום. והדבר יתבאר ע"פ יסודם הנודע של הראשונים וביאור האתוון דאורייתא (כלל י') והגרש"ש בשערי יושר, דאיסורי דרבנן אינם איסור חפצא אלא רק איסורי גברא, והיינו דאין כח ביד חכמים לשנות הדבר בעצמותו, אלא רק להורות להגברא כיצד לנהוג. וע"כ יכולים להורות לנהוג באבלות בת"ב, אך לא לשנות את עצם היום.
וידי"נ הרה"ג רבי יוסף שלמה מילר שליט"א הראני לדעת לדברי התרומה"ד (פסקים וכתבים סי' קטז) שנשאל: "יום טוב של גליות שהוא חול ואינו אלא מכח מנהג, התפילה שאנו עושין למה לא מיחזי כשקרא להזכירו בלשון ימים טובים וזמנים?". והשיב: "לא ידעינן מאי קאמר בהא, דכיון שלא לשנות מנהג אבותינו אם כן מדרבנן קרויין ימים טובים, מאי מיחזי כשקרא איכא הכא, דיש כח ביד חכמים לעשות יו"ט חול או חול יו"ט, מאשר תקראו אותם קרי ביה תקראו אתם", עכ"ל. הרי לן דלולי האי קרא ד'אתם', הנאמר בקידוש החדשים והזמנים, אכן לא היה כח ביד חכמים לקדש הימים טובים שהוסיפו מדעתם ולהופכם ל'תאריך של יום מיוחד', וכמשנ"ת.
וידידי הרה"ג רבי עדיאל טוויג שליט"א פי' בד' החת"ס דכוונתו דהא דאין כח לחכמים לקבוע אבל וצער, הוא מפני שאין בידם כח לחדש 'מושג רעיוני' שאינו מופיע בתורה, ולכן ימי שמחה בגין מאורעות שמחים מצינו בתורה וכדילפינן בפ"ק דמגילה מפסח, אך קביעת 'אבל עולם' בגין מאורע עצוב, לא מצינו דוגמתו בתורה, ומינא להו לחז"ל לחדש רעיון כגון דא. וביאר החת"ס דלולי דברי הרמב"ם הו"א שאין בתענית ערך מוסף מעבר לאבל על מאורע שהיה – וזה הלא אין כח לחכמים לתקן, וכפי שנתבאר שלא מצינו כהאי גוונא בתורה. אמנם השתא דביאר לן הרמב"ם שהמטרה של הצער והאבל היא בכדי לעורר בתשובה, הרי שפיר יכולים חכמים לתקן זאת מצד דין 'והתוודו'. (אולם לענ"ד, אף אם נקבל את רעיונו שכוונתו שאין כח לחדש מושג רעיוני חדש של אבלות, שאין כדוגמתו בתורה ומועדיה, מ"מ ההנחה שהרמב"ם התכוין להגדיר את מטרת ותכלית התענית, כתשובה,כפי המקובל לפרש בדבריו, אינה נכונה. כי הרמב"ם אינו כותב בתחילת ההלכות את מטרת ותכלית הענין, אלא את גדרו. וכפי שלמשל כתב בסוף הלכות אבלות שצריך לשוב בתשובה, ולא בתחילת ההלכות.וכמו דמצינו בסוף הלכות שמיטה, שרק בסוף הענין מביא את תכליתה הרוחנית של השמיטה. כי בתחילת הענין מגדיר תמיד הרמב"ם את גדר הענין, ורק בסוף הענין כותב גם את טעמו ותכליתו הרוחנית, ואם פתח הרמב"ם בתשובה, משמע דסבר דזהו גדר ועצם התענית, ולא רק תכליתה הרוחנית. ודו"ק בדברינו).