מאמרים
לכבוד ולתפארת
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים אקטואליים
- פורסם בראשון, 11 אוקטובר 2020 17:56
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 2308
לכבוד ולתפארת
* בפרשיות השבוע אנו למדים על בגדיהם של הכהנים, שנועדו לכבדם ולפארם והרב ש"ב גנוט מספר לנו על בגדי הצדיקים, שעוברים בירושה בחצרות האדמורי"ם, על בגדי בני תימן, השטריימל ובגדי השבת של קהילות עדת ישראל לדורותיהם * הקיטל של ה"אהבת שלום", שנמצא אצל הרבי מויז'ניץ שליט"א, הגארטל של הרבי מווישיווא זצ"ל, שנמצא באלעד, והרב התימני, שישב מול "כולל חזון איש" *מדוע לובשים (או לא) גארטל, מדוע בחב"ד חדלו ללכת עם שטריימל, הסרט הויזניצאי והכפתור החסידי* הקפטן והדז'ובה, הבעקיטשע והסיטרקוס'* הרב שמואל ברוך גנוט*
על הלבוש התימני המסורתי שמעתי רק משמועה רחוקה וקראתי עליו רק בספרים. לא התגוררתי אז בסמוך לראש העין ובבני ברק הסתובבו בלבוש שונה. עד שבאחד הימים, כשעליתי בסמטה שליד "כולל חזון איש", כדי ללמוד קצת עם אבא, ראיתי אותו, את היהודי התימני הדור הזקן והפאות המסולסלות, יושב בתוך רכב גי.אם.סי. גדול ואוכל ארוחת בוקר בשאננות. הבטתי מבעד לחלון הרכב, מוקסם בעליל. היהודי התימני לבש את מיטב המחלצות התימניות, עליהם קראתי ושמעתי רק מרחוק. לראשו מצנפת- תרבוש בצבעי שחור לבן ולגופו גלימה ארוכה. היהודי אכל את הכריך שלו והביט בניירותיו ואני, משתהה על החזיון הנדיר, עולה לכולל ומספר לאבי ומורי על התימני האותנטי, שיושב למטה ברכב גי. אם. סי. ואוכל סנדוויץ' בשאננות, מבלי לדעת שגילה הוא לי כעת אחד מפלאי עולם...
אבא שלי הניח יד על הגמרא, צחק ואמר: "זה הרב אמנון יצחק! הוא לומד כאן בכולל כל בוקר!"...
******
הלבוש התימני אינו תחפושת
הלבוש התימני היהודי המסורתי כולל "גמיס", גלימה ארוכה בצבעים שונים כשבצידיה שני קרעים זכר לחורבן בית מקדשנו ותפארתנו. בערב שבת קודש, כשהשמש נוטה לשקוע ואור השבת מנצנץ ובא, עוטים בני תימן המסולאים מפז את ה"מדאני", שהוא בגד בצבעי שחור ולבן, כאשר בשבת עצמה לובשים הם בגד לבן, כולו טוהר וחן. על ראשם כורכים התימנים כיפה מיוחדת בשם גונגאבי, סביבותיו קושרים את המאצ'ר, המטפחת המיועדת לכך. חתן תימני בשבעת ימי המשתה שלו לובש ג'אליה וישנם גם בגדים שונים וססגוניים ליתר מועדי ישראל ומאורעותיהם.
מאות יהודים תימניים הולכים בשבתות ובימים טובים, כאן, בארץ ישראל, בלבוש התימני המסורתי, שהיה נהוג בעדן ובצנעה. לדעת יוצאי תימן, הרי הלבוש התימני הוא הוא הלבוש המקורי אותו לבשו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים. על לבושם של בני ישראל נאמר בתורה "שמלתם לא בלתה" ו"ויכבסו שמלותם". מכאן, כך אומרים בני תימן, שבני ישראל הלכו מאז ומקדם בשמלות, כמו הג'מיס, שהוא הבגד דמוי השמלה אותו לובשים התימנים. המהר"ץ, אביו של המהרי"ץ, מגדולי רבני תימן, נתן רמז ואסמכתא למנהג התימנים ללבוש בגדים בהירים בשבת ואמר כי כתוב "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", א"ש הינם ראשי התיבות של אדום שחור, ומכאן שצריך ללבוש רק בגדים בהירים בשבת ולא בגדי צבעונים. -הלבוש התימני אינו קשור כלל ועיקר למלבושם של גויי תימן והוא לבוש שנחשב בתימן ללבוש יהודי. התינוקות של יהודי תימן לבשו כיסוי ראש, שהלבישוהו גם לבנים וגם לבנות החל מגיל חודש, בכדי להכניס בלבבותיהם של הפעוטים יראת שמים. בנוסף היה בכיסוי ראש זה גם משולש, כנגד עין הרע. --כיום ישנן חנויות לממכר בגדי יהודי תימן ורבים מקרב בני העדה שבים, לפחות בשבתות ובמועדים, ללבוש את בגדי אבותיהם. חנויות אלה לא מוכרות את הבגדים הללו לצורך תחפושות לימי הפורים. "זהו הלבוש שלנו וזוהי לא תחפושת", הם אומרים, והם צודקים.
הקיטל של "אהבת שלום" והגרטל של הוישעווער
אנו קוראים בפרשיות השבוע על בגדי הכהן הגדול, אותם לבש הוא "לכבוד ולתפארת". בעוד חדש מהיום יעטו ילדי ישראל (וחלק מהמבוגרים) בגדים ותחפושות ססגוניות, בשלל צבעים ואורות, כאשר חלקם לא יודעים מה הם המשמעויות לכל בגד ולבוש שהם מתחפשים לו. ואנו ננסה לתהות הפעם על קנקנם של ה"שלא שינו את לבושם", סוד הבגד היהודי, לעדותיו ושבטיו, קהילותיו וצורותיו השונות. יחד עם בגדי גדולי הצדיקים, סגולותיהם ומעלתם.
הבגד הידוע ביותר לכל ויז'ניצער חסיד הוא הקיטל של כ"ק ה"אהבת שלום" מקוסוב, בנו של רבי קופל חסיד, אבי שושלת ויז'ניץ, שנפטר לפני כ- 160 שנה. הקיטל עבר בשושלת ויז'ניץ מאב לבן, במשך 7 דורות, ואדמור"י ויז'ניץ לבשוהו בדחילו וברחימו פעמיים בשנה, ביום הכיפורים ובהושענא רבה. לאחר פטירת הסבא קדישא ה"אהבת ישראל" זצ"ל, חילקו ארבעת הבנים את הירושה והקיטל נפל בחלקו של רבי אליעזר, ה"דמשק אליעזר" זצ"ל, שהוריש לאחר פטירתו את הקיטל לאחיו, בעל ה"אמרי חיים" מויז'ניץ. (ל"דמשק אליעזר" לא היו ילדים, ה"י). לאחר הסתלקות ה"אמרי חיים" נערך גורל וחלוקה בין שני בניו, כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א ואחיו כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ מונסי שליט"א, יחד עם אחיותיהם (למרות שעל הקיטל הגרילו רק שני הבנים, הרי שעל יתר חפצי הקדושה של שושלת ויז'ניץ, השתתפו גם האחיות בגורל) והרבי מויז'ניץ זכה בגורל, בהותירו לאחיו כ"ק האדמו"ר ממונסי חפצי קודש יקרים אחרים ורבים, תמורת הקיטל הנכסף. כ"ק הרבי מויז'ניץ שליט"א לובש בימים הנוראים גם כיפה עתיקה, ירושה מהצדיק הקדוש רבי מרדכי מטשערנוביל זצ"ל, השזורה בחוטי זהב אמיתי, והוא חגור ב"גארטלאך" של סבו ה"אהבת ישראל" ואביו ה"אמרי חיים". בחסידויות רבות מעבירים האדמורי"ם את בגדיהם לבניהם אחריהם, כסגולה ומעלה גדולה. אחד מאדמור"י חב"ד כותב לבנו במכתב הדרכה ליום החופה, "תחת החופה תלבש קיטל חדש. מובן לך שמאד חפצתי גם האבנט מבגד ה"צמח צדק" ז"ל זיע"א שנמצא אצלי, אבל וכו' ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה".
באמתחתי שלי, אם יורשה לי לספר לכם, ידידי היקרים, אין אמנם קיטל של ה"אהבת שלום" או ה"צמח צדק". אך בביתי יש לי אבנט מנינו של ה"אהבת שלום", כ"ק האדמו"ר מווישווא זצ"ל. סבא ע"ה קיבל את הגארטל הזה מהרעבע מווישווא זצ"ל, שהוריד אותו מהקפטן שלו ונתנו לסבי זצ"ל, וסבא הורישני לי בצוואתו, ומאז- ה"גארטל" של הווישעווער זצ"ל נמצא אצלי, ברוך ה'.
הטבק של בוהוש והכיפה של צאנז
לכ"ק האדמו"ר מצאנז זצ"ל, בעל "שפע חיים", היתה כיפה מדודו הרה"ק רבי יחזקאל משינווא, בנו בכורו של מרן ה"דברי חיים" זי"ע וגם גארטל מרבי מאיר מפרימשלאן זצ"ל, שהיה בלוי מעט והרבי מצאנז נתן שיכרכוהו בבד, כדי לשמור על שרידותו. באחד הימים הביאו לפני הרבי מצאנז בגד של רבי ברוך ממז'יבוז', נכדו של הבעל שם טוב, והציעו לו ללובשו. ה"שפע חיים" הביט בבגד בחרדת קודש אך סירב ללובשו. "הרבה צדיקים פחדו ממנו", אמר. ברשותו של הרבי מבוהוש זצ"ל, שבית מדרשו שוכן, גם כיום, ברחוב חגי בבני ברק, היו שתי קופסאות טבק. אחת של זקנו רבי ישראל מרוז'ין והשני של ה"אוהב ישראל" מאפטא. הרבי מבוהוש נהג לפני שהיה מעניק מטבע לברכה ולשמירה, להכניסם קודם לקופסאות הטבק. לפעמים הרבי היה אומר לסובבים: "הנה, בקופסאות האלו היה טבק מלפני הרבה יותר ממאה שנה והריח עדיין נשאר ואפשר להריח בו"... בסערט ויז'ניץ עוברים כולם ומריחים בהפסקה שבין התפילות ביום הכיפורים, בקופסת הטבק של ה"אהבת ישראל" וה"מקור ברוך" מויז'ניץ.
מקור ב"ירושלמי" מפורש
מה העניין בלבישת בגדיהם של צדיקים? רבנו ה"הפלאה" כותב בספרו "פנים יפות" (בפרשת לך לך), שאברהם אבינו לא רצה ליהנות מרכוש סדום, כי רוח רעה שורה על כל נכסיהם ומלבושיהם. והוא כותב: "וכן בהיפוך, בנכסי הצדיקים, שרוח קדושה שורה על לבושיהן, כמו שמצינו בדור המדבר "שמלתך לא בלתה". ולכן כתוב במדרש, שבשביל שאברהם הרחיק את עצמו ממלבושי טומאה, זכו בניו למלבושי קדושה". ה"תפארת אדם" מטשארטקוב זצ"ל, הביא למנהג חיבוב בגדי הצדיקים, מקור מ"ירושלמי" מפורש. ה"ירושלמי" במסכת תענית (פ"ד ה"א) אומר שרב אדא נהג ללבוש את בגדו של רב, בכדי להתפלל בו תפילת נעילה, כדי שזכותו של רב האמורא תצילנו בשעת נעילת שערי שמים. הוא כותב שזהו "מקור מנהגם של כמה צדיקי עולם קדושי עליון, שמחשיבים מאד בגד שלבש בו אדם גדול, ולובשים אותו מידי עמדם בתפילה וביחוד בימי רצון". גם ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש מצא מקור נפלא לכך מ"ירושלמי" אחר, "ירושלמי" בנדרים (פ"ט ה"א) ובמועד קטן (פ"ג ה"א), שם נאמר ש"מקלו של רבי מאיר היתה והוא היתה מבינתו דעת", הרי לנו שחפץ ששייך לצדיק, למרות שהוא חפץ גשמי לכאורה, מועיל לזכות. ה"אור תורה" (בסוף פרשת חוקת) מסביר את עניין בגדי הכהונה ואת סוד לבישת בגדי אהרון הכהן לבנו אלעזר הכהן, והוא מסיים: "ודברים אלו יגידו לנו סוד בגדי הצדיקים עד היכן הם מגיעים לתועלת כל דבר, לקדושה ולטהרה, ליראה ולאהבת ה' הגדול והנורא ולרפואה ולהצלחה, על דרך ששמעתי בשם צדיק אחד שאמר שחגורתו היתה סגולה למקשה ללדת, וכן כולם, והוא בדוק אצלנו מרבותי נשמתם עדן".
הספרדים לובשים לבן, החסידים- שחור
ה"בעקיטשע" החסידי הארוך שימש כבר את תלמידי הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. גדולי החסידות הקפידו על דברי הקדוש האריז"ל, לפיו צריך ללבוש בגדי לבן בשבת. חכמי הספרדים והמקובלים מבני עדות המזרח מקפידים על לבוש גלימות לבנות ובגדי לבן עד היום, בשבת קודש, כמנהג האר"י הקדוש וגוריו. אך החסידים, שבתחילה הלכו בבגדי לבן שבתיים, החליפו אותם בבגדי שחורים. וזאת מדוע? ה"שר שלום" מבעלזא ראה שלא רק גדולי יראה ודעת ותלמידי חכמים לבשו את בגדי הלבן, אלא גם אנשים פשוטים שיראתם רחוקה מלבבם, ולכן שינה הוא את צבע הבגד לשחור, כדי שלא כל אחד ייטול את שם הקדוש האריז"ל וילבש את בגדי הלבן. הגרביים הלבנים נותרו בכל זאת מאותה התקופה ולכן החסידים, וגם הרבה יהודים כשרים ושמחים ממגזרים אחרים, לובשים גרביים לבנים בשבת.
מדוע לובשים גארטל ??
בשבת (ט,ב) נאמר במשנה: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל וכו' ולא לאכול. ואם התחילו אין מפסיקין. ובגמרא אמרו: ותנן אם התחילו אין מפסיקין, ואמר ר' חנינא משיתיר חגורו. והקשו בגמרא, וכי טריחותא למיסר המייניה, ועוד ליקו הכי וליצלי. ומתרצת: משום שנאמר "הכון לקראת אלקיך ישראל". ופירש רש"י: התנאה לפניו. וכתבו התוספות: מכאן שצריך לאזור חלציו כשמתפלל, ובמחזור ויטרי מפרש שצריך לחגור חגורה, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה, והוא כותב: "ודוקא להם שלא היה להם מכנסים, לכך היו צריכים לאזור בשעת תפילה. אבל לדידן שיש לנו אבנט של מכנסים, אין אנו צריכים לאזור", עכ"ל.
והשו"ע (או"ח צב,ב) כתב: צריך לאזור אזור בשעת התפילה, אפילו יש לו אבנט, שאין לבו רואה את הערוה, משום "הכון". אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה מאחר שיש לו מכנסים, הגה, ואין לבו רואה את הערוה, עכ"ל. וכתב המשנ"ב שבדיעבד אם התפלל בלא אזור יצא וי"א עוד שמדובר דוקא במי שרגיל כל היום לחגור חגורה, אך כשהולך כל היום בלא חגורה, גם בשעת תפילה אינו צריך לחגור. ומיהו מידת חסידות אף בכה"ג.
הרי לנו שישנם שתי סיבות לחגירת אזור. א] כדי שלא יהיה לבו רואה את הערוה. ב] כדי להתכונן לתפילה ולהתנאות לפניו יתברך. --אלו שאינם לובשים גארטל, כמוב בני עולם התורה הספרדי והליטאי, סוברים כנראה שאין מקום בימינו לחגירת ה"גארטעל" המיוחד לתפילה. כי משום הפסק בכדי שלא יהיה לבו רואה הערוה אין צריך, מפני שהבגד הצמוד לגופינו שאנו לובשים מפסיק בזה. ומשום חגורה לדין "הכון", הלא מדברי הש"ס מוכח שמדובר בחגורה הרגילה שלבשו בני בבל ובני א"י, ולא בחגורה נוספת לכבוד התפילה.
ולכאו' יש מקום לחגירת חגורה מיוחדת לתפילה, עפמש"כ השו"ע (צח, ד) ד"ראוי שיהיו לו מלבושים נאים מיוחדים לתפילה כגון בגדי כהונה, אלא שאין כל אדם יכול לבזבז ע"ז. ומ"מ טוב הוא שיהיו לו מכנסים מיוחדים לתפלה משום נקיות". [והיינו דמשום "נקיות" דנקיט השו"ע, נאמר דוקא גבי המכנסים, שבזמנם הלכו בבגדים צואים ומלוכלכים מעבודת כפיים. אך בנוסף לזאת ישנו גם ענין להתהדר בבגדי כבוד ותפארת כבגדי כהונה]. ואולי משו"ה עדיף לחגור חגורה מיוחדת לתפילה. אמנם לפי"ז נראה דלא טוב נוהגים אלו החוגרים "גארטעל" מתחת לחליפתם. שהרי אין בזה כלל משום נוי, שאף אחד אינו רואה את הגארטעל בכה"ג. זאת ועוד שלפי"ז יכולים הם גם לחגור הגארטעל מתחת למקום הערוה, ואין כל ענין להפסיק בחגורה זו דוקא בין לבו לערוה. דהא לזה אנו לובשים המכנסים הקטנים או החגורה הרגילה, אותה חוגרים כל היום.
שוב מצאתי מציאה כשרה בדברי הלבוש, שכתב שחגירת חגורה זו נועדה להראות שמכין עצמו למצוה, וכדמצינו אצל אלישע שאזר חלציו לפני שקיים מצוות אליהו רבו. ולפי"ז חגורת ה"גארטל" נועדה להראות שאנו מתכוננים למצוה, וא"כ לכל מצוה עלינו לחגור חגורה שכזאת, ולאו דוקא למצות תפילה. והארני הג"ר ישעי' פרנקל שיחי' דלד' הלבוש א"צ שהאחרים יראו את החגורה שהוסיף, כיון שעניינו משום "היכון" ומהני ע"י שהוא עצמו התכונן בחגורתו לתפילה, ומהני ג"כ שיחגרנו על חולצתו הנסתרת ולא על חליפתו. ואמנם לד' השו"ע דראוי להתכבד ולהתהדר כבגדי כהונה, בזה צ"ל כנ"ל, דראוי לחגור בה על בגדיו כלפי הרואים.
ומו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה לעיין בדברי במו"ק י"ד א'. ובש"ס שם איתא שא' שיש לו רק בגד אחד יכול לכבסו בחוה"מ מפני שאזורו מוכיח עליו, ופרש"י דמי שאין לו אלא חלוק אחד פושטו ומתעטף במקטורנו וחוגרו באיזורו ועומד ומכבס החלוק ומודיע לכל שאין לו אלא חלוק אחד, עכ"ל רש"י. ולכאו' מוכח מיניה שבזמנם חגרו את האיזור על החלוק הפנימי. וכן מצינו בשו"ע הלכות חוה"מ (תקלד, א) דמי שאין לו אלא חלוק אחד מכבסו ע"ג הנהר וכ' המשנ"ב (ס"ק ט'): "ויש מן הפוסקים דס"ל דכל זה דוקא בזמן התלמוד, שהיה ניכר בעת שפשט חלוקו לכבסו שאין לו אלא חלוק אחד, שמתחלה היה חוגר איזורו על החלוק וכשפושטו חוגר חגורו על בגד העליון שלו, אבל לפי מנהג מלבושים שלנו שאין לנו חגור על חלוק שלנו, אין להקל בזה", עכ"ל. וחזי' שבזמנם נהגו לחגור האיזור ע"ג החלוק הפנימי, וכמנהג הנוהגים לחגור את ה"גארטעל" מתחת לחליפתם (וכמנהג הגר"ח קניבסקי עצמו). וראו בספרי 'ויאמר שמואל' בענין זה, דעות, סברות ופסקי הלכה.
בחב"ד מקפידים שבחורים לא ילבשו גארטל, כיון שבפנימיות הענינים שייך לבוש הגארטל ל'מקיף', בעוד שיהודי זוכה ל'אור המקיף' רק אחר נישואיו. הקבלה קשורה לעוד חלקי ביגוד חסידי. רוב החסידים מקפידים לרכוס כפתורים מימין לשמאל, כדי להגביר את מידת החסד הרמוזה בימין.
החסידים הקפידו ביותר גם להתרחק מבגדי צמר ולהעדיף בגדי משי, מחשש שעטנז ומפני ענינים שבתורת הסוד. בעבר, בהרבה בתי כנסיות חסידיים נתלתה מודעה, בה נרשם שאסור ללובשי בגדי צמר לגשת להתפלל לפני העמוד. החתם סופר התנגד לתקנה גורפת זו, אך הוא כותב (שות חת"ס או"ח סי' ט"ז) את הדברים הבאים: "ועתה אני אדבר ואדרוש הנגיד מו"ה אברהם צבי נ"י ואומר לו בודאי אם ירצה להתקדש ולהטהר עצמו במותר לו שלא ללבוש כלל בגדי צמר מהיום והלאה- קדוש יאמר לו. אך אם אי אפשר לו והרי הוא ככל המון ישראל ה' ישמרם, מ"מ אע"פ שאיני אומר שבשעת תפלה יחוש יותר לחשש שעטנז חלילה, שאם ילבש פשתן בשעת תפלה מטעם ספק שעטנז הרי אוסר עצמו הבגדים הללו גם שלא בשעת תפלה כיון שנכנס לבית הספק... על כן אם לא ירצה להיות מהפרושים מס' הנ"ל אין חילוק בין שעת תפלה לכל היום כולו. אך מטעם אחר אני מחלה פניו, שכשמתפלל בקהל חסידים ילבש בגדי פשתן מפני פירוד לבבות מחלוקת וזהו שט"ן ע"ז המרקד יותר משעטנז... על כן לעצתי ישמע ועכ"פ בהתפלל עמהם- ילבש בגד פשתן או משי. אבל לא מן הדין אלא מפני דרכי השלום"...
זנבות השועלים מתעלים בשבת
"בשבת קודש יכולים היהודים בכוחם הגדול, להעלות אל הקדושה גם דברים נמוכים ושפלים ביותר", אמר הצדיק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, "לכן אנו חובשים שטריימל, העשוי מזנבות של חיות טמאות, כדי שקדושת השבת תעלה אפילו זנבות של חיות אל הקדושה"...
ישנם הטוענים שהשטריימל החסידי החל מגזירה עתיקת יומין של צוררי ישראל בחלק ממדינות מזרח- אירופה, לפיה היהודים חייבים ללבוש בשבת קובע העשוי משער חיה טמאה. אך החסידים מיהרו לקחת את הגזירה הכואבת ולהופכה לשמחה וששון. הרבי מוהרש"ב מלובביטש זצ"ל מסביר שכתוב בספרי הקבלה שלבושי שבת היום נעשים מהחי, הצומח, הדומם והמדבר, כאשר עולם החי הוא כנגד עולם הבריאה. לכן, כך כותב הרבי הרש"ב, צריכים ללבוש בגדי שבת ממשי, העשוי מהחי, ולא מהצומח, לפי שהצומח שייך ל"עולם היצירה" ואילו הבגד העשוי מהחי שייך לעולם הבריאה, "ולבושי שבת הם במדרגת לבושי הבריאה". בספר "ודרשת וחקרת" כתב טעם למנהג החסידים ללבוש כובע עליון עם שוליים רחבים, כדוגמת השטריימל, שהוא כדי שעיניו של היהודי לא ישוטטו מכאן לשם ברחובות קריה, וכשמיד ירים את עיניו או יזיזם לצדדים, יבחין בכובע וייזכר שיהודי, עבד ה', הוא...
לפי אגדה אחרת, נגזרה גזירה לפני כ- 500 שנה ברוסיה, לפיה על היהודים תושבי הארץ להצמיד לכיפת ראשם זנב של חיה, כדי להשפיל אותם. ליהודים לא נותרו הרבה ברירות והם נאלצו לצעוד ברחוב כשזנב של חיה מסתלסל בחרפה מכיפתם. ואז הגה אחד היהודים רעיון מזהיר. אם כבר הולכים עם זנב על הראש, אם כן- מדוע לא להופכו לכיסוי ראש יפה ומהודר. הזנב נתפר כהלכה, בצורה סימטרית ויפה, עם כיפה באמצעיתו, והרעיון חדר אט אט והתפשט בכל מזרח אירופה.
הרב הספרדי שלבש שטריימל
ועוד מספר עובדות על שטריימלאך:--רבי אהרון מבעלז נהג לומר שבחבישת שטריימל ישנה סגולה לבנים טובים. -הרה"ק בעל ה"ישמח משה" נהג ללכת אף בימות החול חבוש בשטריימל, כאשר לכבוד שבת היה חובש שטריימל עם קטיפה לבנה למעלה. ואגב, אדמור"י רוז'ין נוהגים ללכת, עד היום, עם כיפה שחורה גבוהה בשטריימל, כמנהג אדמור"י רוז'ין לדורותיהם. -ולא רק חסידים ואנשי ירושלים הולכים עם שטריימל, גם אב"ד טבריה, הגאון הנודע רבי מאיר ועקנין זצ"ל, הלך בשבת אחת עם שטריימל, ומעשה שהיה- כך היה: רבה של טבריה הגיע לארה"ב כדי לאסוף כסף למען עניי טבריה. במאורעות המלחמה העולמית נאלץ הגר"מ ועקנין להישאר באמריקה עד לסיום המלחמה. בדרכו בחזרה לארץ ישראל, עם סיום המלחמה, עבר הרב דרך אירופה והגיע לסיגעט, שם נכנס אל מעונו של ה"עצי חיים" שהזמינו להיות אורחו לשבת. "כיצד אוכל לשבת עמכם במחיצתכם, כאשר אני עוטה מצנפת ספרדית, בעוד אתם לובשים שטריימל?" שאל הגר"מ ועקנין ואמר שלא ירגיש בנוח בלי שטריימל. ה"עצי חיים" הביא לו שטריימל והרב הספרדי של טבריה חבש את השטריימל לראשו כל השבת. רק לאחר השבת גילה לו ה"עצי חיים" שמדובר היה בשטריימל של זקנו, הרה"ק ה"ישמח משה" זצ"ל, והרב הטברייני התמוגג עד למאד, עד שכותבי קורותיו כתבו שהרב ועקנין נזכר מידי פעם בערגה ובשמחה באותה שבת, בה לבש את השטריימל של ה"ישמח משה"...
המלבוש הירושלמי- תילי תילים של "עניינים"
לאנשים "רחוקים" שכמותנו, המצויים באלעד והרחוקים ממאה שערים, לפחות מבחינה פיזית, קשה מאד לרדת לדקדוקי השיניים שבין סוגי הבעקיטשע והסיטרקוס', הקפטן והדאז'ובה לשלל גווניהם. אך בכל זאת ננסה להסביר משהו עליהם: לקפטן הירושלמי הזהוב ישנם פסים כחולים דקים. מחובר אליו גרטל, העשוי מאותו בד של הקפטן, שאין בו כפתורים, והוא תפור מבחוץ, לצורך סגירת הקפטן בצורה הרמטית. בתפילה חוגרים גרטל רחב נוסף, בעל פסים כחולים או שחורים, בנוסף לגרטל הקשור לקפטן בעצמו. ושימו לב לפרט מרתק: בשני החלקים הסוגרים את הקפטן הירושלמי ישנו קטע צר של בד הבולט מעט יותר מהבד הרגיל של הקפטן והוא יורד מלמעלה למטה. קטע הבד בצד ימין ארוך יותר מקטע הבד בצד שמאלו כדי לדמות את הקפטן לרצועת תפילין של ראש, בה רצועת תפילין של צד ימין ארוכה יותר משל צד שמאל. ומי קבע את כל כללי הקפטן הללו? את הצורה המדויקת של הקפטן הירושלמי קבע הרבי הצדיק רבי אלעזר מנדל מלעלוב זצ"ל, שהתגורר בירושלים. הקפטן, כך לפי הוראותיו של הרבי מלעלוב, מורכב מ- 26 חלקים, כנגד שם הוי"ה. הפסים הכחולים בשרוולים העשויים לרוחב ולא לאורך כמו בכל הקפטן, מפני שב"תפילין של יד" הרצועות כרוכות לרוחב ולא לאורך. כל יהודי שהסתובב בירושלים של מעלה מכיר גם את הדזובה השבתי, שהוא בגד חום ארוך, אותו לובשים מעל הקטפן הזהוב. ישנם ירושלמארעס' שלובשים את הדז'ובה רק בליל שבת, לכבוד כניסת שבת מלכתא, ואילו אחרים לובשים אותו כל השבת.
בחסידות "תולדות אהרון" והסתעפויותיה לובשים גם הבחורים שטריימל ובעקיטשע, אך בעוד האברכים הנשואים גורבים גרביים לבנים, הבחורים גורבים גרביים שחורים. האברכים לובשים ווסט מיוחד בצבע זהוב והבחורים אינם לובשים ווסט. האברכים לובשים גם דז'ובה והבחורים מסתפקים בבעקיטשע. האדמו"ר רבי אהרון ראטה זצ"ל, בעל ה"שומרי אמונים, השקיע רבות ביצירתו של המלבוש הירושלמי וכאשר אחד מחסידיו עלה מחו"ל לארץ ישראל, כדי להשתקע בה, ציווה עליו הרבי להחליף את כל בגדיו לבגדים הירושלמיים, למרות שהיה זה בימי ספירת העומר, ולא להמתין עד לאחר "הספירה". נכדתו של הרבי מתולדות אהרון השתדכה עם נין ונכד לבית רופשיץ, שם הקפידו ללכת בשבת בעקיטשע עם סיטרוקס', שלא מנהג "תולדות אהרון", והרבי עשה תנאי עם החתן, שלאחר נישואיו ילבש קפטן ירושלמי ולא בעקיטשע כמנהג רופשיץ, בו הלכו אבותיו. לפני החופה ביקש החתן שהרבי ירשה לו ללבוש את הבעקיטשע עם הסטרוקס, רק בחופה, אך האדמו"ר סירב והסביר: "אם הרבי מרופשיץ היה חי עימנו בירושלים, הוא היה מורה לנכדיו ללבוש את הקפטן הירושלמי, בגלל שיש בלבישתו יותר "עניינים" מאשר בלבישת הסיטרוקס'. כמוצא של פשרה הוסכם שהחתן ילבש את הבעקיטשע של הסטרוקס' מתחת לבגד הירושלמי..
בסאטמר מספרים שה"ייטב לב" הלך באחד הימים ברחוב וראה לפתע ערבי צועד בלבוש המסורתי, כולל חלוק ארוך ופסים לבנים לרוחב בשרוולים. הרבי התבונן ממושכות בלבוש וביקש בהמשך מבני ביתו שיתפרו לו בגד כזה. "בני ישמעאל לא שינו את לבושם במשך אלפי שנים וכל הערבים לובשים את בגדי ישמעאל, בנו של אברהם אבינו", הסביר ה"ייטב לב", "וישמעאל לבש הרי את הבגדים שאביו אברהם הלביש אותו. כך שבגדי הערבים הם הם הבגדים בהם הלכו האבות הקדושים. לכן אני רוצה ללבוש בגד כזה". גדולי ירושלים היו מגיעים אל כל הרבנים והאדמורי"ם שהעתיקו את מקום מגוריהם לירושלים, והציעו להם ללבוש את הביגוד הירושלמי. המהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל נאות ללבוש את הבגדים הירושלמיים, אך הגרי"ז מבריסק סירב. אפילו האדמו"ר מסאטמר זצ"ל סירב להחליף את בגדיו בביגוד הירושלמי האותנטי, והוא הסכים בתור פשרה, ללבוש בימי שישי אחר הצהריים את הבעקיטשע בעל הפסים הלבנים, כפי שנהג סבו ה"ייטב לב". גם האדמו"ר מצאנז בעל ה"שפע חיים" נהג ללבוש בכל יום שישי, לאחר הטבילה במקוה, את הבעקיטשע בעל הפסים הלבנים, שסבו ה"ייטב לב" נהג ללבוש.
חב"ד: מהלבוש החסידי ללבוש הליטאי
שימו לב לדבר מעניין ביותר. בעוד שתמונותיהם של אדמור"י חב"ד מצביעים על כך שחלקם הלכו בלבוש חסידי, הרי שחסידי חב"ד בימינו הולכים עם כובע "קנייטש" ליטאי ו"סיטרוק", המזכיר "פראק", לא פחות משהו מזכיר קפטן חסידי. חסידי חב"ד הותיקים לבשו קסקט לראשם. מה קרה שהכל השתנה בחב"ד?
בבטאון "שלא שינו את לבושם" מצוטט אחד מרבני חב"ד המסביר שבעבר הלכו חסידי חב"ד בלבוש החסידי- רוסי, שכלל קסקט ומעיל ארוך. בעקבות "גזירת הלבוש" (עליה נייחד בהזדמנות מאמר לכשעצמו), נותרו חסידי לובאביטשט בקסקט בלבד, בעוד שהמעיל הארוך הוחלף במעיל קצר יותר, כמנהג המקומיים. אדמור"י החסידות המשיכו ללכת בקפוטת משי ארוכה ובשטריימל ובשבתות לבשו בגד משי לבן, כמנהג הבעש"ט הקדוש וכמנהג הקדוש האריז"ל. סבי זקני ה"שארית יהודה", המהרי"ל אחיו של ה"בעל התניא", הלך גם הוא בלבוש שכזה. ישנו גם ציור ידוע של האדמו"ר ה"צמח צדק" מחב"ד, בו נראה הוא בלבוש לבן. בהמשך עברו בחב"ד לבוש ה"סיטרוק", המזכיר את ה"פראק" הליטאי, בגד בו הלכו הבעלי בתים המכובדים, העשירים והסוחרים. (זכורני, שבאחת משבתות חג הסוכות הלכתי בחיפה עם לבוש ה"פראק". ילד רוסי שישב בגינה ראה אותי ואמר לאביו בהתרגשות: "הנה מנצח של תזמורת סימפונית!"...)
המהר"ש, האדמו"ר הרביעי בשושלת חב"ד, יצא לצורך ריפויו מתחומי רוסיה והוא התגלגל לגליציה וגרמניה. המהר"ש לא רצה להתבלט והוא החליף את מלבושו האדמור"י בסיטרוק ובכובע קנייטש, כדי לשוות לעצמו תדמית של איש- עסקים או סוחר יהודי. בחב"ד מספרים שבאחד מימי שהותו בנכר הגיע הרבי מהר"ש לבעלזא. הרבי נכנס אל המהרי"ד מבעלזא, שהיה כבר סגי נהור, זקן וחלש. הבעלזער רעבע שאל את הנכנס מיהו ומה מעשיו והרבי המהר"ש הזדהה כ"סוחר". חייך רבי יששכר דוב מבעלזא ואמר "נו, בוודאי. "כי טוב סחרה מכל סחורה"... ומאז, מאז שהמהר"ש החליף את מלבושו לסיטרוק, הפך הבגד לבגד חבד"י טיפוסי, כשבשבתות הולכים החבדניקי"ם בבגד משי, שאינו עשוי מצמר. גם השטריימל נחבש בלובביטש עד עלייתו של הרבי האחרון על כסא חותנו הריי"צ. הרבי מלובביטש לא ראה את עצמו ראוי למלא את מקום חותנו ובכל שנות אדמורות"ו הזכיר תמיד את חותנו, כאשר בכל בקשות חסידיו אמר או כתב להם ש"אזכיר על הציון", ציונו של חמיו הרבי הריי"צ. מסיבה את סירב ללבוש שטריימל, שהוא לבוש אדמור"י בחב"ד והוא החל ללבוש כובע לבד פשוט, "קנעייטש" עם קימוט בחזיתו. מאז החלו כל חסידי חב"ד ללכת עם הקנעייטש החבד"י. מעניין שבעוד שהרבי מחב"ד בעצמו הלך גם עם עניבה, הרי שחסידי חב"ד ברובם אינם לובשים עניבה. אולי הדבר קשור לכך שבשנותיו האחרונות חדל הרבי ללכת עם עניבה. אינני יודע.
ובכל זאת תוכלו למצוא גם הרבה שטריימלאך בחב"ד. הקהילה החבדי"ת הירושלמית הפועלת בעיר העתיקה מורכבת מיהודים שלבשו שטריימל שנים רבות, והם לא חדלו ללובשו גם בירושלים. בחב"ד אומרים שאין לעשות "עסק" מהלבוש וההתייקרות צריכה להיות בפנימיות העניינים ולהשיב את "לבוש הנשמה" ליהודים.
מכנסיים קצרים חסידיים
הציבור החסידי בארצנו שינה ביותר את לבוש המכנסיים שלו. בעבר לבשו החסידים מכנסיים קצרים וגרביים לבנים או שחורים (תלוי בהשתייכות החסידית) עד המכנסיים. וזאת, משום שמכנסיים ארוכים נחשבו ללבוש מודרני מידי. עד מלחמת העולם הראשונה הלכו כל החסידים במכנסיים קצרים וגרביים שחורים ארוכים, שהגיעו עד הברך. היה זה הלבוש באמצעותו ניתן היה לזהות יהודי חסידי. לאחר מלחמת העולם הראשונה יצאו החסידים למסחר ולא חשו בנוח להסתובב עם מכנסיים חסידיים. לאחר השואה השתנתה כנראה הגישה בעניין וכל החסידים, למעט חסידי בעלזא, עברו למכנסיים ארוכים. ועוד עצה קטנה לזיהוי חסידי ויז'ניץ: בחסידות ויז'ניץ נוהגים ללבוש כובע סאמט כמו כל החסידים, אך לויז'ניצ'ערס הסרט שעל הכובע פונה לצד ימין ולא לצד שמאל. השינוי החל כאשר הרבי ה"אמרי חיים" זצ"ל ראה קבוצת כמרים, שחבשה כובעי סאמט הדומים להפליא לכובעי הסאמט החסידיים. האדמו"ר זצ"ל הזדעזע והפך את הסרט, כדי להוכיח ולהראות שהיהודים לא חובשים כובע כמו הכמרים. הנהגה זו נשמרה רק בקרב תלמידי ה"אמרי חיים" ובניו ולא ביתר חסידויות בית ויז'ניץ.
למור לציין שבקושי נגענו בסדרי הביגוד היהודי, ובפרט שלא נגענו מספיק בענייניו הרוחניים. ועוד חזון למועד, בעזרת ה', בהזדמנות אחרת. ובינתיים, נמשיך לדבוק בבגדי אבותינו, בתורתם, בלבבם ובמעשיהם הטובים.
(מקורות: קובץ "עולם החסידות" התשס"ח, "עולם החסידות" התשס"ו, קובץ "שלא שינו את לבושם", בקהילה התשס"ו, קובץ "מאורות חב"ד", קובץ "אז נדברו" ויז'ניץ).
סיפור נפלא מסופר על ה"אמרי אמת" מגור. עני מרוד נכנס אליו (עני לא מאנ"ש...) וסיפר לרבי בצער שגנבו לו את התפילין והטלית שלו ואין לו כסף לרכוש אחרים תמורתם. ניגש הרבי מגור לארון ושלף טלית ושני זוגות תפילין. "את התפילין דרש"י קיבלתי בירושה מזקני ה"חידושי הרי"ם" ואילו את התפילין דרבנו תם קיבלתי בירושה מאבי ה"שפת אמת". לך לחתני ר' איצ'ה מאיר והוא יחליף לך אותם בתפילין אחרות ובוודאי גם יוסף לך תמורתם עוד כסף". הלך העני לחתנו של הרבי, שנדהם מגודל החזיון. הוא מיהר לפדות את שני זוגות התפילין היקרות ושילם עליהם כסף רב. ר' איצ'ה מאיר פנה לחותנו הרבי ותהה בפניו: "האם לעני אורח פורח נותנים תפילין כה יקרים וחשובים?!" פתח לו ה"אמרי אמת" את ספר הרמב"ם, שם נכתב שצריך לעשות מצווה "מן הנאה ומן הטוב". "כשבאה לידי מצווה כה גדולה, נתתי לו את התפילין הטובים ביותר שהיו לי"...
(פורסם בעיתון קוראים אלעד, אדר א' התשע"א, ופורסם כאן ברשות הגאון הכותב שליט"א)