movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home סיפורים לכבוד שבת סיפורי חיים נרות דולקים בוואדי

נרות דולקים בוואדי

נרות דולקים בוואדי – מאת הסופר קובי לוי. (גרסה מקוצרת).

בני משפחת ליכטמן חיים בוילה במרכז הארץ. הוא מהנדס היטק מבוקש והיא דוקטור לפילוסופיה מודרנית. לבני הזוג שני ילדים קטנים, הבכור בן שמונה ושמו... נא לנשום עמוק – איצטרובל, המכונה איצי, ולאיצטרובל-איצי אחות קטנה, בת חמש, ושמה.... שוב נשימה עמוקה – צמרירית, ושם הכינוי שלה צימי. אנשים חושבים הם, ומכח חשיבתם זו הגיעו למסקנה שהחינוך הממלכתי בישראל הוא מתחת לכל ביקורת, ושאמצעי התקשורת החזותיים משחיתים את לב הילדים. לכן, כאשר איצי בנם היה אמור לעלות לכיתה ג', הם אמרו 'סטופ'. הוא לא חוזר יותר לממלכתי. "אנחנו רוצים עבורו בית ספר פרטי ואיכותי, שילמד מקצועות חול כולל מדעים ואנגלית, שיקנה לו דרך ארץ, ושהילדים מתנהגים שם באופן נורמלי". כסף כמובן לא היה חסר להם, והם היו מוכנים לשלם ככל שידרש כדי להכניס את בנם למוסד חינוכי פרטי שיענה על דרישותיהם. הם הפכו את העיר, את העיר השכנה, הרימו טלפונים, וכלום. כבר שקלו להשאיר את איצי בבית יחד עם צימי אחותו, וללמדם מדעים ואנגלית בין הסלון למטבח.

שלושה ימים לפני פתיחת שנת הלימודים – תאונה.

7:45 בבוקר. ד"ר מיטל ליכטמן דוהרת עם הג'יפ שלה, מודאגת לגבי שנת הלימודים המתקרבת. היא פונה בחדות ימינה, והפניה החפוזה הזו עולה ביוקר. היא מטיחה את פגוש הג'יפ בבגאז' הסוברו סטיישן של רבי אריה רכניצר, ורק נס וכמה זכויות עלומות מפרידים בין המלמד היקר לבין חדר מיון ועירוי דם. ר' אריה יוצא מהדלת ללא פגע, ומגלה שהפגוש של הג'יפ כמעט גרד לו את כל הגב. למותר לציין שהג'יפ יצא ללא שריטה מהביקור הזה. ד"ר מיטל יורדת מהג'יפ מתייפחת, ומבקשת סליחה, מתנצלת מפה ועד בנין בית שלישי. והרב רכניצר, גברין יהודאין, מרגיע אותה.

"לא קרה שום דבר, גבירתי. הלך הפח ואנחנו נמלטנו. הסובארו עשתה את שלה ולך יש ביטוח מקיף. ואני נורא ממהר לבית ספר. בואי נחליף פרטים ונדבר טלפונית בערב. שיהיה יום נעים." ד"ר ליכטמן מתאוששת מן המילים המרגיעות הללו, ומסיעה את הרב רכניצר אל בית הספר שלו. אחרי שלוש דקות נסיעה היא מתבקשת לעצור. רכניצר פותח את הדלת האחורית של הג'יפ, אומר "תודה", וצועד לכיוון השלט הענק "מדעים ויהדות".

"בית הספר לחינוך, דרך ארץ ומצוינות".

ד"ר מיטל ליכטמן נועצת עיניה בשלט הענק.

מדעים? יהדות? דרך ארץ? מצוינות? זה מתאים לה מאוד. זה בוודאי מתאים לאיצטרובל הקטן שלה, שיודע שבגלל החינוך הלקוי של המדינה, הוא נאלץ להישאר בבית. נכון, היא לא דתיה גדולה, גם קטנה היא לא, אבל הרב הצעיר הזה רכניצר, עשה עליה רושם טוב מאוד. הוא דתי חרדי, אבל איזו אצילות קורנת ממנו... הלוואי שהבן שלה יהיה בעל מידות דומות לשל האיש הזה.

"סליחה כבוד הרב", היא קוראת לעברו.

"כן גבירתי?"

"רציתי לדבר איתך על בית הספר למדעים...."

אחרי עשר דקות של שיחה, שוכנעה מיטל לחלוטין: "זה המקום לאיצטרובל ולצמרירית. למה? כי יש המון מדעים ואנגלית ומתמטיקה וטיפונת יהדות שלא מתים ממנה".

גם גילי ליכטמן, בעלה של מיטל, שמח לשמוע על בית הספר החדש, אבל השמיע הערת אזהרה:

"רק שלא יעשו לנו מהילד דוס שזורק אבנים בשבת".

"לא, מה פתאום. הם דתיים חמודים, הרסתי לו את הסובארו עם הג'יפ והוא נתן לי להרגיש הכי טוב שבעולם. זה מה שחלמנו, אבל עם תחפושת של כיפה וציצית. והם אגב לא לוחצים על ההורים להיות דתיים, וממה שהבנתי, כל ההורים שם חילוניים כמונו, אבל עם הכרה שצריך חינוך ודרך ארץ, וכמובן רמה לימודית מעל לכל".

אחרי חודשיים של לימודים, דיווח הרב רכניצר לליכטמנים בטלפון שאיצי מתקשה בלימוד משניות. "הוא חייב חיזוק. נכון שהוא מצטיין בכל, בחשבון ואנגלית ופיסיקה, אבל אצלנו משניות זה חלק חשוב.... חפשו לו מורה לשיעורי עזר...."

"אתה, אתה המורה,, אנחנו נשלם לך כמה שתדרוש. הבית שלנו פתוח. שבו היכן שתרצו, העיקר שאיצי יצליח." הרב רכניצר נהנה מהמסירות הזו, וכבר למחרת בשש בערב הוא צעד לתוך הסלון המדהים של בית משפחת ליכטמן, והשניים החלו ללמוד. מר ליכטמן נכנס למטבח והחל לשטוף כלים, כשאוזנו כרויה לשיחה בין בנו למורו. הוא חשש מאוד שמא הרב הזה מתכוון להטיף לבנו על "חזרה בתשובה", וזה הדאיג אותו. הרב רכניצר קלט היטב שהמהנדס הבכיר מצוי כעת בעמדת האזנה, והוא דאג לשזור בין הדברים שלימד את איצי דברים שיגיעו גם לאוזניו וללבו של האבא ששטף בפעם העשרים וכמה צלחת חרסינה אחת שמעולם לא נזקקה לנקיון.

אחרי השיעור הזה, ביקש מר ליכטמן "לברר כמה דברים" עם המורה, והוא ביקש לשמוע עוד על מה ששמע בשיעור. על המעמד הנשגב של מתן תורה, ומה זה אומר על העם היהודי. אחרי שיחה ארוכה, בה הבינו על חשיבות קיום המצוות לעם היהודי, ביקשו בני הזוג ליכטמן מהרב רכניצר שיציע להם איזה דבר יהודי שיוכלו לקיים. "משהו מהותי, ערכי, אבל בלי להגזים בבקשה.... ".

הרב רכניצר הציע: "או.קי. אני מציע הדלקת נרות שבת, בדיוק בזמן הדלקת נרות. אפשר להקדים כמה דקות, אבל בשום אופן לא לאחר. הדלקת הנרות הזו על ידי האישה, היא דבר חשוב מאוד לבית היהודי, וחשוב שהאישה תדליק את הנרות תוך כדי אמירת ברכה, ובאותו זמן תהיה לבושה בכיסוי הולם, כשלצידה כל בני הבית. רצוי גם לשיר שיר קטן לכבוד השבת מיד לאחר מכן. זה לוקח כמה דקות, אבל חשיבותו עצומה לכבוד השבת ולבית היהודי".

כבר למחרת בבוקר, נסעה הגב' ליכטמן למרכז השכונתי, שם העמיסה בעגלת הקניות שלה את כל סוגי הנרות, השמנים והפתילות שקיימים במלאי. לאחר שהעמיסה את הכל על רכבה, נסעה עם התכולה לחנות של כלי כסף, וקנתה כמה סוגי פמוטים, מרהיבים ומגולפים, עם סט מגשים מרהיבים ונוצצים.
כאשר איצי חזר מבית הספר בשעה ארבע אחר הצהריים, הוא לא האמין למראה עיניו. "אמא, בשביל מה כל כך הרבה פמוטים?" תמה. "חמוד שלי, הבטחנו לרב רכניצר, שאנחנו נדליק כל שבוע נרות שבת, וכשאנו עושים דבר אנו עושים אותו כמו שצריך. לכן קניתי את הפמוטים הכי יפים שיש, ואת הנרות והשמנים הכי טובים".
ערב שבת. השעה 4:13 דקות. אב המשפחה שפך שמן לכוסית הזכוכית, הידק את הפתילה והיבהב אותה קלות, כפי שהדריך אותו הרב רכניצר. הדוקטורית עם מגבת ורודה על ראשה, המהנדס עם כיפה סרוגה בגודל פקק קוקה קולה על פדחתו, איצי וצימי, האח והאחות הקטנים, עונים א-א-א-א-מן בניגון חנוכה עממי. האם היהודיה מדליקה גפרור ענק והופ, הנרות דולקים. היא מצליחה עפעפיה קלות, מניחה כפות ידיעה על שמורות עיניה, ולוחשת ברכה. אחרי חצי דקה, האבא מניח את ידו על ראש ילדיו, ולוחש "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" לבן, ולבת "ישימך הקב"ה כשרה רבקה רחל ולאה ושתהיי צדיקה גדולה". כך הרי כתוב בפתק של הרב רכניצר.
שיר שבת מוכר מתנגן לו על שפתיים. "דרור יקרא לבן עם בת". אחר כך מחליפים נשיקות, ותם טכס ההדלקה.... ומכאן הכל כרגיל. עצוב אבל זה מה שיש.

כך נמשך הדבר ארבע חודשים, טכס ההדלקה נמשך במלוא עוזו, בשעה המדוייקת המגובה על ידי שעון דיגיטלי. *

לאחיו של המהנדס ליכטמן, יובל מרמת הגולן, נולד בן בכור, והוא שולח הזמנה. "טכס ברית המילה של בננו ייערך ביום שישי בשעה שתיים בצהריים, בישוב הקסום הכפרי בצפון רמת הגולן". ביום שישי, ערב שבת. "מה נעשה?" נמסכת דאגה אצל הגב' ליכטמן. "זה מאוד מאוחר. אנו עלולים לאחר את הדלקת הנר". "אל דאגה" – משיב הבעל. "מיד אחרי הברית עולים למכונית וחוזרים הביתה. קיבלנו על עצמנו את המצווה ואותה לא מפספסים".

הסתיימה הברית. "מזל טוב" מכל עבר. "זהו. עלו בבקשה למכונית" קורא המהנדס ליכטמן לבני משפחתו, ומזרזם לצאת לדרך. כשהם מתחילים לנסוע, מסתכל האב בשעון, וממהר להרגיע. "נספיק להגיע בזמן." לפתע פקק. הם מבחינים במשאית הפוכה על צידה בקצה העיקול. שלוש ניידות משטרה ואמבולנס אחד משמיעים את אותו ניגון מבשר רעות. זמן הדלקת הנרות מתקרב והולך, והם תקועים בפקק של טור מכוניות שלא נוסע. "אמרתי לך, אמרתי לך... איך לא חשבנו על פקק... אם היינו מקדימים... חבל שלא הקדמנו!" "אני נורא מתנצל, מי יכול היה לחשוב על פקק.... ממש סליחה". הפקק פקק, והמכוניות משתרכות לאיטן. מיטל מביטה כל הזמן בשעונה.

"עצור! עצור בבקשה" הורתה הדוקטורית. "אני חשבתי על כל תקלה שלא תקרה, והכנתי לי כאן את כל פריטי ההדלקה... הפמוטים, השמן, הפתילות, ואפילו אקווריום שימנע את הכיבוי הצפוי של הרוח".\ החמה בראש האילנות, מרצדים להם צללי ערב, השעה שש וחצי, הג'יפ חונה על השוליים, המהנדס ליכטמן מעמיד את האקווריום על סלע סמוך, מעמיד בתוכו את שני הפמוטים הגבוהים, תוקע כוסיות, מהדק הפתילה, שופך שמן, מיטיב את הנרות, ומפנה את הזירה לרעייתו הנאמנה.

היא מותחת את המגבת הוורודה על ראשה, הוא מהדק את הכיפה הפיצפונת על ראשו, והילדים? עיניהם נוצצות. ומה קורה מסביב? קהל ענק של אולי מאה או מאתיים נהגים ונוסעיהם, מביטים במחזה סוריאליסטי – משפחת ליכטמן מציגה: טכס הדלקת נרות שבת. מי שרוצה מוזמן להצטרף.

"כל הכבוד לכם" – "יישר כוח" – "אשריכים יא צדיקים". קריאות עידוד מתוקות מדבש שוטטו להן בחלל האוויר, בזמן שהמהנדס ברך את ילדיו, והדוקטורית התפללה מול הפמוטים.

לאחר ששיר שבת משפחתי "ידיד נפש אב הרחמן" פילח את נתיבי האספלט לעיני מאות זוגות עיניים נדהמות ומלטפות, התיישבו הליכטמנים ליד הפמוטים וערכו שם סעודת שבת קטנה, עם המון ממתקים לאור הנרות. רק אחרי שעה וחצי נפתח הפקק.... כובו הנרות, עלו על הג'יפ והביתה.

"אני לא מאמין למשמע אוזני" הרב רכניצר היה נסער עד שורשי שערותיו. "הדלקתם נרות בואדי ערה, שרתם שירי שבת, סעדתם שם סעודה של שבת... וזכיתם לפירגונים עצומים מכל הנהגים...."

אי אי אי, נצבט ליבו בקירבו.... איזה חילול שבת נורא.... ועוד בפרהסיה.... הדליקו, כיבו, התניעו ונסעו.... השם ירחם".

"עשינו בסדר כבוד הרב?" שאלה הדוקטורית.

"אוי אבא שבשמים, מה אני עונה לה" התייסר ר' אריה רכניצר והתחנן לרוח הקודש שתעשה לו את העבודה..... "בוודאי, בוודאי, אין לי ספק שמאז בריאת העולם ועד ערב שבת האחרון לא הודלקו נרות שבת בואדי ערה, שעשו נחת רוח כל כך גדול לאבא שבשמים. זיכיתם קהל עצום לחוות את קדושת הנרות והשבת.... אשריכם.... אם ואדי ערה יכול היה לדבר, הוא היה מנשק אתכם במצח ואומר תודה....".

"הרגעת אותי כבוד הרב, חשבתי אולי עשינו עבירה.... אבל אם עשינו מצווה, אז ברשותך, תן לנו עוד מצווה קטנה לקיים. בסך הכל הן לא קשות...." סיכמה הדוקטורית.

עשר שנים חלפו מאז. לביתם של הליכטמנים הצטרפו תמונות של גדולי ישראל וספריית קודש ענקית. , כל ערב מתקיים בו כולל ערב עם עשרים וחמישה אברכים ובעלי בתים. והליכטמנים? הו, הו, כבר חלפו עשר שנים מאז הדליקו את הנרות בוואדי ערה, ושניהם מדקדקים בכל מצוות התורה, ועוסקים בכל מאודם בפעולות קירוב. איצי הפך ליצחק, והוא כיום תלמיד ישיבה חשובה. צמרירית הפכה לציפורה, והיא תלמידת סמינר "בית יעקב" כמה מתיקות וקדושה יש בזוג פמוטים בוערים, אפילו על סלע בלב וואדי ערה. הפלא ופלא.

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18227588

אתר השבת