הרב שמואל ברוך גנוט

 

שאלה: א) למשפחת לוי נולדה בת בשעטו"מ והאב והאם מברכים 'שהחיינו' על ראייתה הראשונית. מדוע שלא יברכו ברכת הטוב והמטיב? ב) לר' משה נולדה בת ובטעות סיפרו לו שנולד לו בן והוא בירך 'הטוב והמטיב'. האם עליו לברך שוב 'שהחיינו'? ומה הדין כשבירך 'הטוב והמטיב' על בתו, כיון שסבר בטעות שזאת הברכה שמברכים?

 

נהגו ישראל, בפרט בקהילות אשכנז, לברך ברכת שהחיינו על ראיית הבת לראשונה לאחר לידתה, ע"פ חידושו הנודע של המשנ"ב (סי' רכ"ג ס"א סק"ב), הכותב כך: "ומ"מ נ"ל פשוט דבפעם ראשון כשרואה אותה מברך ברכת שהחיינו דמי גרע ממי שרואה את חבירו לאחר שלושים יום ושמח בראייתו דמברך שהחיינו", עכ"ל. וכתבו מרנן הגרש"ז אוירבך זצ"ל (בס' הליכות ביתה (סי"ג עמ' קכב) בדעת המשנ"ב, בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ד סכ"א), והגר"נ קרליץ והגר"ח קניבסקי שליט"א (כמובא בס' לפאר ולברך עמ' צ ועמ' קכו), שגם האשה מברכת ברכה זו על ראיית בתה. והנה על עצם חידוש המשנ"ב כבר האריכו רבים למעניתם, עי' בקונטרס דבר ישראל (לידידי הרה"ג רבי ישראל דב שפירא שליט"א) שהאריך בזה בכל קונטרסו ואסף הדעות והשיטות. 

 

והרי"ד שפירא בקונטרסו הנ"ל כתב להעיר בזה דצ"ע דלכאורה אם גם האב וגם האם מברכים שהחיינו, א"כ מדוע שלא יברכו ברכת הטוב והמטיב, כמבואר  בגמ' בברכות (נט, ב) גבי בנה בית חדש וקנה כלים חדשים מברך שהחיינו ואם יש לו שותפות בזה מברך הטוב והמטיב (וכן פסק בשו"ע סי' רכב ס"א וברמ"א סי' רכג ס"א), א"כ בראיית הבת שאנו אומרים שגם האם מברכת,  מדוע שלא יברכו שניהם ברכת הטוב והמטיב והרי זאת שמחה משותפת לשניהם?  ואמנם השעה"צ כתב טעם בזה שלא מברכים הטוב והמטיב בלידת הבת משום שהאשה אינה מצווה על פריה ורביה א"כ לעולם ניחא לה בזכר. אמנם השעה"צ התייחס בטעם באופן כללי על הברכה בעקבות השמועה על לידת הבת, אך כלפי הראיה לא הזכיר האם האשה תברך. 

 

וכתב בקונטרס דבר ישראל הנ"ל בזה דהנה בברכות (נה, ב) מובא מעשה ברב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שהלכו בדרך ופגשו את רב חנינא בריה דרב איקי ואמרו לו שבזה שאנו רואים אותך אנו מברכים שתי ברכות, ברכת ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו וברכת שהחיינו. והפמ"ג (סי' רכג א"א) הביא את דברי הא"ר (שם אות ב) שהוכיח מכך שאפי' שנים שנהנים כשפגשו את חבירם, אפ"ה מברכים ברכת שהחיינו ולא ברכת הטוה"מ.

 

והביאור בזה הוא עפ"ד שו"ת הרשב"א (ח"ד סי' עז), שכתב וז"ל: ולענין שאמרת ברואה את חבירו, אם יש אחרים שנהנים גם הם בראייתו, אם מברך הטוב והמטיב כדרך שמברך בירידת הגשמים ואית ליה לדידיה ארעא ובילדה אשתו זכר באשתו נהנית ממנו. תשובה: לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו מברך הטוה"מ, שא"כ אפי' אקרא חדתא יברך הטוה"מ, אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו ולאחרים עמו, כגון ירידת הגשמים וירושת הקרובים, ואפי' בריבוי יין ואחרים נהנים ושותים ממנו עמו. אבל בהנאה לבד כראיית פירות חדשים לא מצינו, שא"כ למה שאלו בילדה אשתו זכר מאן איכא אחרינא בהדיה ואמרו דהתם נמי איכא אשתו בהדיה, תיפוק ליה משום בני ביתו ובניו דנהנים ושמחים עמו, ואפילו הכל נהנין בילידת הזכרים, אלא שהנאת תועלת קאמר, ובלידת אשתו זכר יש לאב ולאם הנאת תועלת חדא דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה, ועוד שהוא כירך האב והאם ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן, עכ"ל. והלבוש (סי' רכה) כתב שלא שייך לברך בזה ברכת הטוה"מ, כיון שברכת הטוה"מ נקנה על טובה ולא על שמחה וכאן זה לא נקרא טובה אלא שמחה שרואים בזה את חבירם.

 

ויש שביארו זאת שברכת הטוה"מ מברכים רק על טובה חמרית כגון גשם שמצמיח את תבואתו או על ירושה וכן בלידת בן כמבואר בכתובות (סד, א) "חוטרא לידא ומרה לקבורה", ופירש"י רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני, עכ"ל. א"כ דוקא בדברים אלו וכד' הנחשבים לטובה חמרית מברכים הטוה"מ, משא"כ בבת או בראיית חברים שזו אינה שמחה חמרית, לכן על אף שיש להם שותפות בעצם השמחה אינם מברכים הטוה"מ אלא שהחיינו.

 

ולענ"ד הביאור והסברא בנדו"ד היא שברכת הטוה"מ נתקנה על הנאה המשותפת לכל אלו שנהנים ממנה, והיא ברכה על הנאת ותועלת החפץ, וע"כ כוללים בברכה זו את כל הנהנים מהחפץ או מהתועלת. ומשא"כ כשמברכים על שמחת ראיית אדם, אזי כשב' אנשים רואים יחדיו אדם אחד ושמחים בראייתו, אין הברכה על החפצא, היינו על גוף האדם שרואים, אלא ברכה על שמחת הגברא, היינו על שמחת ותחושת החבר שרואה את חברו, ובזה אף ששניהם שמחים על ראיית אותו האדם, מ"מ כל אחד מהם שמח על תחושותיו שלו, שאינם קשורים לשמחת השני ותחושותיו, ולכן לא מברכים הטוה"מ כשב' אנשים שמחים על ראיית חברם המשותף. וה"ה הכא, כשמברכים ברכת שהחיינו על לידת הבת, אין הברכה על עצם הבת, שהרי על עצם לידתה לא מברכים, אלא על שמחת ראייתה, ובזה אין קשר משותף בין שמחת האב לשמחת האם. ויתכן שזהו הביאור בחילוק הנ"ל שבין ברכה על טובה חומרית, שבה תועלת האנשים שווה, לבין שמחה על הנאה רוחנית, שהשמחה בה אינה על עצם החפץ, אלא על תחושות האדם השמח, ובזה אין חיבור בין שמחת כאו"א, והבן.

 

ב) הגר"נ קרליץ שליט"א פסק (כמובא בס' לפאר ולברך) שאב שטעה ובירך ברכת 'הטוב והמטיב' על לידת הבת במקום ברכת 'שהחיינו', אם טעותו היתה בכך שסבר שנולד לו בן ולכן בירך 'הטוב והמטיב', לא יצא יד"ח ועליו לברך 'שהחיינו'. אולם אם סבר בטעות שמברכים ברכת 'הטוב והמטיב' על לידת הבת,  בין אם בירך בשעת הראיה ובין אם בירך בשעת השמיעה, יצא ואינו צריך לברך 'שהחיינו'. ובקונטרס דבר ישראל הנ"ל ביאר סברת הגר"נ עפ"ד דברי הב"ח (סי' רכה ס"א) שכשמברך הטוה"מ, אין לברך שהחיינו, דבכלל הטוה"מ הוא. וכעי"ז בב"ח סי' רכג ס"א. 

 

ולענ"ד הביאור בזה הוא שכשמברך הטוה"מ משום שטעה וסבר שנולד לו בן, א"כ בירך בטעות על דבר שאינו ממין הענין, ודומה למי שנולד לו בן וסבר בטעות שרכש חפץ החייב בברכת הטוה"מ, או שסבר בטעות ששותה ב' מיני יינות ולכן בירך הטוה"מ, וברכתו היא לבטלה, כיון שלא בירך את ברכתו כלל על הדבר החייב בברכה. ונמצא דכה"ג אין חסרונו משום שבירך ברכה אחרת, אלא בכך שכלל לא בירך ברכה על לידת בתו, אלא על דבר אחר, שלא היה ולא נברא. אך כשבירך על לידת הבת גופא, כיון דברכת הטוה"מ שייכת סו"ס גם על בת, וכמש"כ הנצי"ב הנ"ל וכו', שפיר יוצא בברכה זו בדיעבד.