movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

הדרך לתורה

הדרך לתורה



הרב דניאל סמואלסדורף, תושב אלעד, בסיפור חיים מרתק ומחויך על הדרך לתורה. על עולם שהיה ועולם שהווה, על ישראל ועל גרמניה, על סיני ועל טיולים, על גרוש ועל טבע. על מה שבין השורות ומה שמעליהן, על הרוח ועל הזכות. על מי שנתן כל הון ביתו באהבה – וזכה, והר סיני שלו הוא ובביתו. א' נעמי.

מתקבלים לעבודה

"פעם ראשונה שמעתי עליו כשהייתי בן חמש.
שיחקנו כדור בחצר הגדולה. אחזתי בידי את הכדור הכחול הדהוי וקלעתי אותו בקליעה מדויקת בפרצופו של צביקה. צביקה נעשה אדום. הוא, מלך השכונה בן התשע, הגיבור הבלתי מעורער, הגמיש והמנצח – תמיד – נפל תחת כדורו של 'פספוס' בן חמש?
רגע ארוך שתק, ואז הסתובב וירק במרי: "אז מה, אני יודע משהו גדול שאתה לא". התריס. במוחי הילדותי בן החמש לא הצלחתי לקלוט מה רע בזה: הוא הרי גדול, ענק בן תשע, ברור שהוא יודע יותר ממני, לא?!
"אני יודע יותר מכולכם," התריס מול כל הזאטוטים שהתקבצו בחצר, "אתם, הגננת סתם מבלבלת לכם בגן על האביב והשמש וכל זה. אנחנו לומדים כבר אנגלית," הכריז בפנים מעוננות, "ו—וחשבון," הוסיף בלחש מאוס, "ודקדוק" השלים באנחה –
"אבל היום למדנו בתנ"ך משהו חדש, למדנו על אלוקים." הזדקף צביקה והיטיב את כיפתו הקטנטנה. סיפורים היו הצד החזק שלו.
"אלוקים, כך אמרה המורה מירה, מסדר הכל בעולם, מחליט מה יהיה, עושה הכל, דואג לכולם. ככה כתוב שם, בתורה. 'תם רואים, אפשר לחשוב מה אתם בכלל יודעים," הכריז בתרועה, והחל משחק חדש, מניף גבוה את כדורו הנוצץ.

שעה ארוכה אחר כך עוד ישבתי על הגדר, חולם במרץ. אני גם רוצה לעבוד בעבודה הזאת! זה מעניין מאוד, לעבוד בעבודה הזאת של אלוקים. לשבת במשרד מרווח ומפואר, אולי כמו של... של המלך. לחלק לכל העניים כסף, לקחת אותו מכמה גאוותנים מנופחים. לקבוע מי יהיה חזק ומי בריא, מי חכם ומי נחשל. לתת להוא שבעה ילדים ולהוא שניים. למצוא ליואב אישה, ולרונית עבודה. לקבוע שהבוקר תצא השמש וכולם יגירו פלגי זיעה. להביא גשם ורוח שורקת מחרתיים. איזו עבודה נהדרת עושה ההוא ששמו אלוקים!
ישבתי והוגעתי את מוחי הקטן בקושיה המטרידה: איך מתקבלים אצלו לעבודה? אני רוצה מינוי קטן, פצפון אפילו. נניח... נניח רק על השכונה שלי. איך מצליחים להתקבל לעבודה הזאת מבין כולם? ימים ארוכים אחר כך עוד הייתי מתחבט בסוגיה הזו, ומחפש את אלוקים. זה לא יכול להיות שאני תמיד מחמיץ את הביקורים שלו, אבל תמיד, ולא מצליח לראותו!

[לא] משתחווים לפסל

הרב דניאל סמואלסדורף יושב ומדבר בנחת. בביתו, במעלה רחוב בן זכאי, מול הנוף הפתוח והרוח הזורמת בשקט, תלויה תמונה אחת גדולה על הקירות הבוהקים: ציון שמן של ה'חזון איש' זיע"א. ארבעה ילדים טהורי עיניים מתהפכים בשלווה במיטותיהם, וספרי קודש גודשים את הארון החום. הגברת סמואלסדורף מוסיפה, מהנהנת, מחייכת ומסבירה. נינוחות עצומה בבית, ביטויים הנבררים במחשבה, והרבה סלחנות עדינה לחיים האומללים שמקודם. "דרך ארוכה היה עלינו לעבור כדי להגיע אל האושר הזה. שנתיים אחר כך, בהיותי בן שבע, נפטר אבי. נשארנו, שני בנים ובת, לאמא צעירה המוכנה לתת הכל לילדיה – אבל את הדבר הקריטי והמאושר ביותר היא אינה נותנת להם, באשר אינה יודעת עליו: את הדת.
הורי היו יוצאי גרמניה, ממשפחת שופטים חשובה. אבותיהם היו מוסריים ושוחרי צדק, גבורי קרבות במלחמות העולם, מלאי אידיאלים וחלומות רוח – אבל את היהדות לה היה בידם להנחיל לילדיהם – סבם כבר השליח אותה אל מחוץ לבית במחול ההשכלה. הורי עלו לישראל וגרו בתל אביב של אז. אחר כך עבר אבי ז"ל לגור בבית העלין – ואנחנו נשארנו עם אמא.
בכיתה ב' נכנס המורה והחל ללמד מקצוע חדש: תנ"ך. בית הספר היה חילוני לחלוטין, והמורה עמד בפדחת גלויה ובוהקת וסיפר את הפסוקים על פי ראות עיניו והשקפת עולמו. הוא תאר בציוריות את סיפור אברהם והפסלים. מכל הסיפור המרתק נתקעה בליבי תובנה אחת והציתה את דמיוני: אלוקים, ההוא ששמעתי כבר את שמו בפעם השניה, כועס מאוד כשמשתחווים לפסלים. אהמ, טוב מאוד.
אחר הצהריים אני שב הביתה, וכל הדרך מעבד בקדחתנות את התוכנית החדשה. בגינה פרטית ליד ביתנו הציב שכן זקן מספר פסלים מעוררי חמלה. "אורי", אני קורא לו מעבר לגדר העץ הגבוהה, "אורי, אני נכנס." אני פוסע בזהירות בין הערוגות. "מהיום כל יום אני בא להשתחוות לפסלים שלך," אני שוטח את בקשתי. הוא פוער עיניים מימיות גדולות, ואני מבהיר ברצינות: "שמע, אדון אורי. אלוקים לקח לי את אבא שלי. אלוקים גם יכול להחזיר אותו. הוא קובע הכל. מהיום – אני מתחיל להשתחוות לפסלים כל יום. אלוקים יכעס – ואני אומר לו: או-קיי, אתה רוצה שאפסיק להשתחוות להם ולהרגיז אותך? אין בעיה, תחזיר את אבא שלי ואני לא מתקרב יותר לפסל לעולם. הוא יהיה מוכרח להסכים, נכון?" אני תולה באדון אורי עיניים מקוות.
אדון אורי ממלמל בהלם המהום בלתי ברור אל שפמו המצהיב, ומסתלק בגרירת רגליים. אני, נחוש לחלוטין, עולה הביתה לאכול ארוחת צהריים.
אבל השם שמר עלי לא לחטוא, חס וחלילה," מתחייך הרב סמואלסדורף. "הוא ראה שאני מחפש אותו באמת. אותו יום נרדמתי בצהריים וישנתי שינה עמוקה משך מספר שעות, מה שלא עשיתי מספר שנים קודם לכן ומספר שנים אחר כך. כשקמתי, פרח הסיפור לחלוטין מראשי, בצורה לא ברורה. אורי לא הזכיר כלום, שיעור תנ"ך למחרת לא עורר בי זכרונות, אפס. רק כמה שנים אחר כך נזכרתי בקוריוז הזה, עדיין חילוני – אבל כבר מבין שמשהו משובש בכל התכנית המבריקה שלי."

סתם עבדו עליך

"הסיפורים האלה רק מספרים כמה רחוק ותלוש הייתי. לא אהבתי דתיים ולא שנאתי אותם, פשוט לא ידעתי שהם קיימים. בהיותי נער צעיר, הייתי מגיע הרבה עם קרוב משפחה לאולפנים שם היה עובד. אורי זוהר היה נכנס ויוצא ביניהם. ערב אחד הוא מופיע בכיפה גדולה. אני בודק אותו בעיני מרחוק, והחבר'ה דוחפים אותי במשובה: 'עזוב אותו, מה אתה מעיין בו ככה, הוא השתגע...'. ושוב חוזרים לכדרר במרץ על המדשאות בחוץ. 'ובכן רבותי', אני מהרהר לעצמי, 'מי לימד אתכם לא להסתכל. הוא דווקא נראה טוב יותר, ובכלל לא משוגע...' זו היתה ההכרות הראשונה שלי עם חרדי.
אחר כך נסע חבר טוב שלי לחו"ל. עוד בשדה התעופה, גוררים את המזוודות הגדולות, הוא מודיע לי בחגיגיות נבוכה שהוא חזר בתשובה. בעוד אני פוער עיניים, הוא ממהר להבהיר ש'חזרתי רק בערך, לקחתי במה שיפה. אני לא מתכוון להיות 'שחור'. אני, אתה תראה, נשאר שפוי...'
אבל אני הכרתי אותו היטב. 'תקשיב טוב, ידידי,' אמרתי לו. 'אין בדבר הזה בערך. אני לא מכיר את הדת ולא מעונין להכיר אותה, אבל אותך אני כן מכיר. אתה לא תהיה דתי למחצה. אין כאן חצי כיפה. אם אתה חוזר בתשובה – זה כבר יהיה עד הסוף.'
הוא צחק – ונסע לישיבה דתית לאומית. ערב ערב הוא מתקשר אלי, הבחור. אינו מתיאש. "אתה חייב לבוא לשבת," הוא קובע. "דני, בשבילי, אתה תאהב את זה." בפעם הראשונה אני מגחך, בשניה מתרגז, בשלישית מהרהר, וברביעית אורז את עצמי ונוחת שם לשבת אחת.
אחרי הסעודה אנחנו נשארים לויכוח נוקב: היה זה בימי הויכוח הגדול על החזרת סיני, הרב בישיבה שלהם הבטיח בשבת, ברוב חגיגיות ואמונה, ש'מליון אחוז, סיני תשאר בידינו.' אני צוחק לעצמי, ומודיע לחבר ש'מליון אחוז, את סיני יחזירו. ניתוח פשוט של כל הנתונים והדיבורים מצביע על המגמה הזו.'
החבר נפגע – ואנחנו מתערבים בינינו. בדרך הביתה, כביש שחור וארוך מחליק תחת לגלגלים, אני משחזר את השבת שהיתה ומחליט, שהיו שם דברים יפים בין כל השאר – ואולי משהו בזה שווה הצצה פעם נוספת. הסוף ידוע: חצי האי סיני הוחזר למצרים. חברי היה שרוי בהלם כבד, אבל בישיבה המשיך להאמין. "בא'נה," ניערתי אותו, "במה אתה מאמין? אתה רואה שעבדו עליך? אתה רואה שהבטיחו דברים שלא עמדו במבחן המציאות הפשוטה? איך אתה ממשיך ללכת אחריהם?"
אבל חברי כבר הכיר את הקב"ה, ודבקה נפשו באלוקיו. השיחה הזו הורידה את שנינו מהמחשבה על הדרך הדתית לאומית. הוא הלך לישיבה 'שחורה' והפך לחרדי מובהק, ואני," אומר הרב סמואלסדורף, "התפקרתי לגמרי."

מאריכים את העבודה

בהמשך נוסע דני סמואלסדורף לגרמניה, מולדת אבותיו. הוא למוד מינהל עסקים וכלכלה, ומצליח בהם מאוד. ליד ביתו יש בית כנסת יהודי נחמד המציע לסטודנטים יהודיים כסף קל: 300 דויטשמארק כל חודש, למי שיגיע למנין שחרית כל בוקר של יום חול. אחרי התפילה חולקה ארוחת בוקר חינם. 'מה רע', הוא חושב לעצמו. 'חצי שעה של מילמולים – ואחרי הכל אני יהודי – תמורת ארוחות בוקר קבועות וכסף כיס יפה..' ביום ראשון הוא מגיע. יהודי חביב נצמד אליו ומלמד אותו איך מתפללים, כיצד מניחים תפילין, ומה תפקיד החזן בכל המערכה הזו.
"ביום שני, כשאני פוזל ללחמניות ולקפה בשולחן הצדדי וממתין בקוצר רוח לסיום התפילה, עולה פתאום יהודי מבוגר במדרגות הקטנות, מזיז בד כחול רקום ומוציא ספר תורה. כולם עומדים, איש אינו נע ממקומו. מישהו ניגש ומתחיל להקריא עברית, בהיגוי משובש לטעמי. אחרי שמסתיימת התפילה מסבירים לי ש'ככה זה בימי שני, יש קריאת התורה'. אני בולע בשקט. אבל ביום חמישי שוב חוזר ה'תרגיל' על עצמו. אני מתרגז – ובתמורה, שנראית בעיני הוגנת מאוד – אינני מופיע ביום שישי. הארכתם את 'העבודה' בחצי שעה פעמיים השבוע? אז אני משלים את הזמן הזה היום...
ואחר כך עוד היו ראשי חודשים, ופתאום שוב הופיע ספר תורה. וסליחות, בכלל... ובכל זאת, המשכתי לפקוד את בית הכנסת הקטן. שם קניתי מושגים בסיסיים בתפילה ובאורחותיה, אבל את נשמת הדברים – את הכמיהה, את ההתרפקות, את ההודיה, את ההתחטאות – את אלה חסרתי." עוד גלגולים רבים עוברים על אדון סמואלסדורף הצעיר. הוא גולש מעליהם באינטלקט שופע, ועובר מיד לתשע שנים מהיום, אז הוא בעל חברה ישראלית למתן שרותי תוכנה. ישראלי מצליח ומרויח, מתנדב פה ושם, עמוס חברים וגם מארגן טיולים לעת מצוא.
"בוקר אחד מתקשר יוגב, חבר ותיק וססגוני, ומציע לי לבוא לבית מלון, סוף שבוע, בזול. כשאני תוהה הוא מנדב מידע ש'יש שם הרצאות בנושאי חינוך של הדוסים האלה, מה שמם, 'ערכים'. בלי מסיונריות," הוא ממהר להבטיח.
הרעיון דוקא מוצא חן בעיני: "כל השנה הם חיים על חשבוננו," אני בטוח במה שהשמיעו לי כלי התקשורת חזור והשמע, "פעם אחת נחיה על חשבונם. זה טוב."
ההרצאות היו מענינות. לא דיברו בהם כלל על חזרה בתשובה או על דת, בשום צורה שלה. השיחות נסבו סביב הדור הצעיר, אהבה ומשמעת, כללים וכל מיני. הסמינר הזה הנביט במוחי הבנה מפתיעה וחשובה מאוד: יש מה לשמוע אצלם, אצל החרדים, והם לחלוטין אינם מפחידים או פרימיטיביים. כך אני מופיע, מספר שבועות אחר כך, לסמינר שמקיים ארגון "צוהר" בירושלים, בחג השבועות. לא ידעתי בעת שארזתי את התרמיל, כי היומיים האלה עומדים לשנות את חיי.

ההבדל הגדול

היה מענין, בלי ספק. אחד המרצים ביקש לשוחח איתי. היה שם רב צעיר ולבבי – הרב שלמה עופר, שיש לידי ושאל שאלות, ורב מבוגר בזקן לבן ועיניים חדות – הרב ישראל וינד – שענה תשובות.
אמרתי לו: 'כבוד הרב, לדעתי שני סוגי אנשים חוזרים בתשובה: מי שרע לו מאוד ומי שטוב לו מאוד. אני – אין בי לא מזה ולא מזה. לא רע לי, יש לי חיים טובים, וגם טבע מובנה כזה – לפתוח עיניים ולהנות עד עומק חושי מהבוקר החדש והמזיע ומהפריחה בחוץ. כזה אני, חי ונושם ושמח בטבעי. אני גם לא יכול לומר שכל כך טוב לי עד שמאסתי בחיי הקודמים... ממילא,' הסקתי את המסקנה ההגיונית, 'אין לי סיבה לחזור'.
דיברנו קצת פילוסופיה, ואחר כך אמר לי הרב וינד: 'אתה אדם חזק, בחור, ולדעתך גם מאושר. כל אדם חזק מידלדל לפעמים, וצריך למלא מצברים ולטעון את עצמו מחדש. אני מתפלל וכך מתמלא,' הוא נועץ בי עיניים גדולות ועמוקות, 'אבל אתה יקירי – ממה אתה מתמלא?'
'אה,' אני נושם בקלילות ומסביר כלאחר יד. 'אני יוצא לטבע. כשאני יושב מול הגלים הגועשים, מליוני רסיסי חול בין אצבעותי, הרים נישאים באופק ושמיים רחוקים – אני מרגיש אז קטן כל כך, כלום כל כך, נהנה בחינם כל כך – שזה מחזיר אותי לאיזון וממלא אותי שלווה ומצברים מחודשים.'
'ככה,' מהרהר הרב, 'אתה מתמלא מהטבע... יום אחד עוד תדע,' הוא פוסק לי בנחרצות שאינה מותירה מקום לשאלות, 'יום אחד עוד תדע שהטבע ואלוקים זה היינו הך, אני מתפילתי ואתה בטיולך – שואבים את כוחנו והשארתנו בעצם מאותו מקור.
אבל יש הבדל ביני לבינך---' מזדקף הרב, 'אתה יודע מהו?'
שקט בחדר. לראשונה בחיי אני מוצא את עצמי מחפש בקדחתנות אחר תשובה – ואינני מוצא. 'שנינו מקבלים כוח מאותו מקור, ההבדל הוא –' הוא מסתכל ישר לתוך עיני – 'שאני אומר תודה, ואתה – לא.' הוא נותן לי רגע להתבוסס בתוך ההלם, ואז מוסיף בשקט, 'ואתה מקבל הרבה, אדוני. כל מי שמסתובב כאן בחוץ – יש לו בעיות. אתה מצהיר שטוב לך – וזה מצוין – ואתה בחור הגון, לדעתך – אבל תודה לא אמרת מעולם!!" להשאר בברצלונה
עוד שעה ארוכה ישבנו, אותו יום וגם בימים הבאים. הסברתי לרב עופר, שקשה לי עם בית הכנסת: 'משקעים מילדות: אימי הכריחה אותי בילדותי לומר קדיש בכל פעם על אבי. הייתי מגיע לבית כנסת, זר לחלוטין, ממלמל בבושה מילים ארמיות שאינני מכיר ולא מצליח לתפוס בשום אופן מה זה נותן לאבי או לאימי. בכלל,' פסקתי בפזיזות, 'זה משעמם לומר בכל יום אותו נוסח... תגוונו!"
פעילי 'צוהר' לימדו אותי לדבר אל השם כדבר ילד אל אביו. הציעו לי ללמוד גמרא, ואני נסחפתי אליה מהר וחזק. הפעם הראשונה בה החלטתי ללכת לבית הכנסת היתה קשה. כל הלילה התהפכתי על משכבי: בכנות, התבישתי. הייתי אדם מוכר, פעיל ציבור באזור, גזבר אגודה שיתופית. בעל בית תוכנה מצליח. יום אחד קם והולך לבית הכנסת... בדרך למחרת, כשאני מזדחל לאיטי באוויר הצלול, מכה בי פתאום ההכרה: היום יום היארצייט של אבי!
ביום זה הייתי רגיל ממילא להגיע לבית הכנסת לומר קדיש, כך שזה היה נראה טבעי לגמרי... וקלו צעדי. אבל אם בכל השנים באתי באילוץ, מלמלתי בכפיה, ואיכשהו שרדתי את המעמד – באותה שנה כבר עמדתי במקום אחר. בחג השבועות בירושלים – ואז עוד לא ידעתי להגדיר זאת – היה לי מעמד הר סיני פרטי. קיבלתי את התורה באותו יום, והייתי לאדם אחר. עמדתי בבית הכנסת – ולראשונה בחיי דיברתי אל השם, בירכתי אותו, ביקשתי ממנו. משהו ממתיקות התפילה כבר פשט בי."
הרב סמואלסדורף הלך והתחזק, הלך והעשיר. ישב ושקד בהתמדה בכולל ברחוב דיזנגוף – הכולל הידוע של הגאון רבי שמעון שרייבר. הלימוד סחף אותו, והתורה הטעימה אותו ממתיקות הסוגיות ומאור ההבנה הטהורה. "אותה תקופה באתי לנחם את בני דודי על פטירת אביהם. היינו בקשרי משפחה חזקים וחמים. האב שנפטר היה משפחולוג רציני, חקר את שורשי המשפחה ברצינות והעמיק את הקשר בין הענפים. משפחתנו במקורה באה מספרד. עם גרוש ספרד נדדו להולנד ומשם לגרמניה. הם התערו מאוד בחברה הגרמנית והגיעו לרמות גבוהות בה. לפני מלחמת העולם השניה עלו כולם ארצה.
ישבתי ליד בני דודי ודמענו בשתיקה על הנפטר שהלך לעולמו. ואז הכתה בי ההבנה המזעזעת, ושיתפתי בה את בני דודי גלויי הראש: "כשסב-סבינו נטל את מטלטליו ועזב את ספרד, משאיר מאחוריו חיים טובים ועושר עצום – למה הוא עשה את זה?
הוא יכול היה להמיר את דתו... המשמעות המעשית של להמיר את דתו היתה לחיות כמו שאנחנו בעצם חיים היום! ללא תורה, ללא מצוות, ללא אמונה. אבל הוא לא היה מוכן!
וכדי שלא ייראה כפי שאנחנו נראים היום, וכדי שלא יתנהג כפי שאנחנו מתנהגים היום – הוא עקר את עצמו ואת כל משפחתו והלך לתור לו ארץ אחרת, על כל הסבל והנדודים שהיו כרוכים בזה.
אבל אנחנו, שמתנהגים כמו – סליחה על הביטוי – כמו גויים ממש, יכולנו להשאר בכלל בברצלונה!" אני אז הייתי כבר בדרך אל האלוקים, ויכולתי להרגיש טוב וצודק בתובנה הזו, אבל היה היתה קשה ומטלטלת." כך הולך אדון סמואלסדורף קצת לעבודה – קצת לכולל. בפסיעות גדולות הוא פוסע, וקרבה נפשו אל בוראו. עדיין אין הוא מכיר את מי שהשם הטוב מכין לו לבנות איתה את ביתו היהודי.

מה מברכים על קפה?

"דניאל חזר דרך הרציונל, אני דרך הנשמה, הרגש, אפילו מיסטיקה," מתחייכת הגברת סמואלסדורף. היא משחזרת בשקט נינוח את תמצית החיים בעולם שהיה: ילדה טובה מבית טוב בישוב 'גבעת עדה'. דור חמישי לעובדי אדמה, מקימי זכרון יעקב וגבעת עדה. מלח הארץ, על כל מה שהביטוי הזה אומר. אנשים טובים בלב רחב, מניחים שקי מזון ליד משפחות נזקקות עם אשמורת ראשונה – ומסתלקים בדממה. בגבעת עדה לא היה אפילו מבנה אחד הקשור לדת. המילה 'חרדי' היתה בעבורה ובעבור שני אחיה כמו יצור זר מחלל רחוק, מוזר וקודר. "לא הכרנו אפילו אחד כזה," היא מתמצתת את הויית חייהם.
"נכנסתי לעבוד במפעל בתל אביב כמנהלת חשבונות. שם במפעל הכרתי סוף סוף חרדי אחד: היה שם עובד שחזר בתשובה. מצאתי אותו ככתובת מתאימה לשטוח את מועקתי: זה לא ייאמן, אבל הייתי חולמת חלומות שהתגשמו בסופו של יום. חלמתי על אחיין שנולד בדמיון מדהים לאחי, ובמציאות אכן עמדה האחות בבית החולים והצהירה ש'בכל שנות עבודתי לא פגשתי תינוק הדומה כל כך לאביו.' דברים שאבדו וחלמתי על מיקומם המדויק. הספר היחיד שהצלחתי להתחבר אליו ולמצוא בו רגיעה כלשהי היה "פתרון חלומות לפי חז"ל". הוא קישר ביני לבין רב המתעסק בענין, והחלפנו מכתבים, בהם עודד אותי מאוד והצהיר בבטחון על עתיד גדול ורוחני הממתין לי. בעידודו הגעתי גם אני לסמינר "צוהר".
זה לא היה פשוט כל כך... אילו היה אומר לי: 'בואי לסמינר' – לא היה הסנדל שלי דורך שם לעולם. הוא דיבר על סוף שבוע מרתק, ארבעה ימים בזול, שגם הוא מרצה בו... כשקלטתי את המצב ואת המקום – כבר היה מאוחר מדי. מליון שאלות שאלתי, מליון תשובות קיבלתי. המרצים ענו באורך רוח, ומשתנתם הבהירה האירה את כל האופק – וסיבכה אותו בו זמנית.
כשהסתיים הסמינר – ידעתי מצוין מה אני רוצה להות, אבל לא היה לי שום מושג איך. מצוידת במושגים מינימליים, הגעתי לעבודה ביום שאחרי. לבושה כחילונית לגמרי, אבל בנשמתי כבר חרדית, כמעט. הכנתי לי כוס קפה, והתיישבתי ליד המחשב. נסערת מעט, נבוכה הרבה, מקווה שאצליח לעבוד היום. בחשתי בכוס בפיזור נפש, וניסיתי לדלות מכל מרחבי האינטלקטואל שלי את הברכה המתאימה. יש כזו – הייתי בטוחה בכך – אבל לא הצלחתי להיזכר בה!
הכוס עומדת לפני על השולחן, כולם עובדים סביבי במרץ, רק המחשב שלי עוד ממתין לסיסמה, אבל אני תקועה בכוס ובנוזל השחור בה. מה מברכים על קפה, אלוקים? בסוף חייגתי לשלוחה בה ישב העובד ששב בתשובה. "אה," הוא קולט מיד בקורת רוח, "היית בסמינר..." וכמו ילדה טובה אני חוזרת אחריו על המילים הזרות.

ציפורים נשרפות

כך התקדמתי לאט לאט. ליד ביתי בראשון לציון היתה מדרשיה לבנות, וערב ערב פקדתי אותה ולמדתי עוד. בשיעורים נתנו לנו יד והובילו אותנו שלב שלב בדרך אל היהדות. שיעורי השקפה מאירי עיניים, שיעורים על התפילה מחממי לב, שיעורי הלכה בהירים ומדויקים. כשהיתה בעיה עם המקום והמדרשיה איימה להיסגר – העברתי אותה אלי הביתה. עכשיו היה האושר במרחק נגיעה.
קושיה אחת הטרידה אותי וביררתי אותה אצל העובד הדתי במפעל: איך מוצאים שידוך בציבור החרדי? איכשהו, זה היה נראה לי תלוש ובלתי מפוענח. הוא יעץ לי לנסוע לעמוקה. "זו סגולה גדולה," הצהיר בביטחון. "הוא היה תנא קדוש – את יודעת מה זה תנא? – וכשהיה לומד כל ציפור שהיתה פורחת מעליו היתה נשפרת..." הוא הפליג בתאור מרתק, ובחמישי בלילה אותו שבוע הצטיידתי בחברה נוספת – והפלגתי צפונה. יצאנו מתל אביב בשעה תשע בערב. כבישים מהירים, פקקים קלים, הרבה הסתבכויות מיותרות וחסרות ידע בכבישי הצפון. איפה זה המקום ששמו 'עמוקה'? בשום שלט לא מצאתי אותו, והפנסים צחקו לי עם הרוח. באחת בלילה תדלקתי את הרכב בתחנת דלק בצפת. ביררתי אצל המתדלק איפה היא עמוקה, והוא הציץ בי כמו בחולת נפש.
"עמוקה? עכשיו? באמצע הלילה? את תתהפכי עשרים פעם עם האוטו ולא תשרדי את השבילים המפותלים והחושך המוחלט...."
ובכל זאת נסענו. חושך מצרים ופחד גדול, שבילים צרים וירידות חדות. ופתאום – באמצע היער מרחוק מקום שוקק חיים. מדורות, אנשים, דוכנים. עצרנו את הרכב וירדנו ברגל. נכנסנו לציון להתפלל. חולשה עצומה תקפה אותו באותו מקום, חולשה שחלפה רק כשיצאנו משם. 'ככה זה,' הסביר הרב, 'כשמגיעה בחורה במראה חילוני לציון קדוש... היא אינה יכולה להכיל את הקדושה במקום...'
מאז הלכתי ו'נשרפתי' עוד ועוד. כבר הבנתי שההלכה כוללת הכל, מלבוש חיצוני עד עומק פנימי ומלחמת רוח. המשכתי להגיע כל שנה לעמוקה, והפעם כבר הרגשתי בה טוב, עמדתי והתחננתי בפני השם שיוליך אותי בדרך הנכונה. התפללתי על אחי שם שימצא את זיווגו – ולמחרת הוא מבשר לי על כך בשמחה. רק אני אישית עוד לא נעניתי.
לפני תשע שנים, כבר הייתי חזקה מספיק כדי לשלוח לסמינר מכרים. שעה ארוכה ישבתי לשכנע את דורית, אישה עירנית ונחמדה, עם תינוק קטן, לנסוע כ'מתנת לידה' לווקא ל'צהר'." השם השיב לה כגמולה הטוב: באותו סמינר היה גם דניאל סמואלסדורף. הזוג ששלחה התידד איתו, והם שהכירו ביניהם לאחר שנה.
"כ"ו בסיון, שנה מאוחר יותר, יום השנה של רבי יונתן בן עוזיאל. שוב אני נוסעת לעמוקה. כל הדרך אני ממלמלת תפילות, מעתירה תחינה ומיחלת. השידוך עם דניאל כבר עמד בשלביו האחרונים. בירידה האחרונה לפני עמוקה, כשהציון מציץ אלי בידידות, מודיע לי דניאל בטלפון הנייד, שהרב בירך אותו במזל טוב.

גם אותה שנה התפללתי בעמוקה, מלאה דמעות הודיה ותחנונים על הבית שיקום. שנה אחר כך, כבר עמדתי בברית של בנינו הפעוט. עמדתי ובהיתי מעבר למחיצה בקהל הרב, בדניאל המברך "שהחיינו" בקול גדול, במוהל על זקנו הלבן וידיו הזריזות, בנשים המתנועעות בתפילה לקול בכי התינוק. 'יונתן' קראנו לו, על שם... כמובן, רבי יונתן בן עוזיאל, התנא הקדוש מעמוקה."

כך הגענו לכאן

הרב סמואלסדורף משלב עבודה בחברת התוכנה שלו עם לימודים ב"נתיבות עולם", המקום המיישר את הדעת ומרחיב את הלב. הם גרים בראשון לציון, מארגנים בה שיעורי תורה, סמינרים והרצאות קירוב. "יום אחד נסעתי עם חברה לראות איתה דירות. הם חיפשו דירה במרכז, ובחרו במקום אלמוני ושקט, אלעד שמו. 'באיזה חור את מחפשת דירה,' רטנתי באוזניה. שורות שורות של בנינים חדשים, חולות וברזלי בנין. האזור העליון של העיר מלא בדירות להשכרה. עשרה שלטים על כל בנין..." היא מחייכת. הדירה שהיא מצאה היתה מתוקה להפליא, האויר היה נעים וכמה עצים כבר החלו לגדל עלים ירוקים, ובכל זאת – לא הייתי רוצה לגור ב'כפר' כזה. יום אחד שב דניאל הביתה. 'הפתעה,' הוא מכריז בעיניים צוחקות. 'עוברים דירה!'
זמן רב כבר חשבנו על הכיוון, בעצם. 'איפה?' אני מבררת.
'אלעד', הוא מודיע. אני נרתעת ושולחת אותו לשאול רב.
'לא,' מניד הרב בראשו, 'אם תעזבו – לא יהיה מי שיארגן את השיעורים כאן.'
רק אחרי שאנחנו מתחייבים להמשיך אותם גם מרחוק – אנו מקבלים את ברכת הדרך.
אנחנו נוסעים לסיור קצר בין הדירות בעיר החדשה אלעד. עם כל שפע הדירות העומדות להשכרה קשה לנו למצוא אחת שתמצא חן בעינינו. זו גבוהה וזו נמוכה, זו חמה וזו חשוכה, זו לא מסודרת וזו בסביבה דוחה. אנחנו עוצרים לקנות שתיה בקיוסק ברחוב שמאי. ליד הדוכן, קרוב למפתן מבחוץ, מתגלגל עלון צבעוני. "קוראים אלעד" שמו. דניאל מדפדף בסקרנות קלושה. מעט כתבות, מודעות, פורמט קטן בעמודי A5. בין הדפים תחוף דף קרוע, מודעה שנתלשה מהקיר, רטובה ומלוכלכת, מציעה דירה להשכרה ברחוב רמב"ם. התקשרנו והגענו לראות. דירת חלומותי. חברים שלנו מהכולל בדיזנגוף הרימו שניים ושלושה טלפונים, ושבועיים אחר כך אנחנו באלעד.
תחילה לדירה שכורה בשכונה הנפלאה ברחוב רמב"ם, ואחר כך במעלה אלעד, בשכונת "דגל התורה", בדירה שקנינו. "לא אהבתי תחילה את העיר," מודה גברת סמואלסדורף, "אבל היום היא העיר המגדלת אותנו ואת ארבעת ילדינו לתורה ולמעשים טובים. היא העיר בה השמיים נקיים ופתוחים, קול תורה בבתי המדרשות וחסד מציף את הרחובות. ילדים טהורי עיניים ואמהות עייפות ומלאות סיפוק. אשרינו שזכינו."

מאלפי זהב וכסף

עוד סיפורים רבים למשפחת סמואלסדורף. אביך בחוץ, והוילון הלבן אינו נע ממקומו. תמונה אחת גדולה ויפה של מרן החזו"א זיע"א מפארת את הכתלים הלבנים. תיקיות מתלמוד התורה, ארון ספרים במדפים עמוסים, מטבח מבהיק מעלה ניחוחות.
סיפורי הסיעתא דשמיא הצרורים באמתחתם הם נושא רחב לכתבה נפרדת. קרבת אלוקים מודגשת, סלחנו מרפרפת לחיים שבחוץ, הודיה וראש בריא.
משפחת סמואלסדורף לא תאהב את הקטע הבא, אבל תאלץ להסכים בסופו של יום. כל קיום השיחה הזו, בכלל, מטרתו – מבחינתם – זיכוי הרבים. "אם הכתבה תחמם עוד לב יהודי – זה כדאי," הם נאנחים ומסכימים בקושי לראיון. ובכן, אין כמו השורות שלפניכם כדי לחמם לבבות יהודיים:
משהו חמקמק ובלתי מפוענח תלה באויר משך השיחה כולה. היה ברור שיש עוד נתונים רבים עליהם בוחרים בני הזוג סמואלסדורף לדלג במיומנות ובכשרון מעורר השתאות.
בירור חפוז אצל מכרים מעלה תמונת חיים גדושת גדלות נפש, אהבת השם והקרבה אדירה. והפרט הקטן – אולי – מכולם, הוא זה שיש ביכולתינו לשתף אתכם בו:
"הרב סמואלסדורף היה מרוויח בשבוע מה שמשפחה אלעדית מרוויחה בשנה," מדווחת לנו שכנה וידידה קרובה מרחוב רמב"ם. "חברת התיכנות שלו גרפה הצלחה מסחררת. האינטלקט המסחרר שלו והאינטואיציה המסחרית המובנית הפכו אותה למכרה זהב. גם הגברת סמואלסדורף עבדה כמנהלת חשבונות של חנויות יוקרה, כאלה בהן קונות נשים שמלה בשמונה עשר אלף ₪ בלי למצמץ.
אחר כך באו לאלעד, וחשקה נפשם בהשם. יש ארבעה ילדים, פקדונות יקרים – ועל כן מצמצמת גברת סמואלסדורף את שעות עבודתה למינימום בערבים, ומתפנה לגידולם. המשכורת מצטמקת, אבל הילדים פורחים.
הרב סמואלסדורף זונח בשלב מסוים את בית התוכנה ו נכנס ללמוד ב'כולל' יום שלם. רמת החיים – הגשמית – נוחתת מיידית, בפער בלתי נתפס.
הרב סמואלסדורף נרשם כאברך מן המנין, הוא מקבל 'דתות', ורק מי שהכיר קודם יכול לשער את עומק ההבדל, מכל בחינה."
עוד פרטים רבים אפשר לספר בהשתאות ובעין דומעת ומתרגשת. אין סיכוי שהם יעברו את אישורם לפרסום, ועל כן הם נשארים בינם לבין מכריהם הקרובים, בינם לבין אלוקיהם.
ובכולל באלעד יושב הרב סמואלסדורף, והוגה בגמרא הקדושה. מבוקר ועד לילה ממלא האור את ליבו. עסוק הוא מאוד, אביי ורבא קוראים לו, ואך בקושי הוא מפנה זמן לשיחה הזו. שלווה אדירה בבית, נודפת ומלבבת כל מי שדופק בדלת. לרגע אינם מתחרטים או שואלים. לרגע אינם מעלים בדעתם להתפאר או לשתף. הם בחרו בתמורה היקרה בעולם ושילמו עליה מחיר גבוה. השכר עוד עומד וממתין. שמור לעולם הנצח, והקרן פורחת בילדים הטהורים. אם נתן איש כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה.
כך היא הדרך לתורה. מסמינר 'צוהר' בחג השבועות – לקבלת עול תורה באהבת נצח, יום יום על כל רגעיו. מחייב את כולנו, מחייב ומזכה. אשריכם תלמידי חכמים.

"והוא יכלכלך"

שעה ארוכה מתלבטת הגברת סמואלסדורף, ולבסוף נאותה לגעת בעדינות בענין הכלכלי: "נכון," היא מאשרת, "היו לנו 'כיסים עמוקים מאוד'. יכולתי להיכנס לכל חנות ולקנות כל דבר שראיתי בלי חשבון. ספרים, בגדים, אוכל. באחוזים גבוהים מאוד ממה שקניתי לא השתמשנו בסוף כלל.
אבל לא היתה ברכה בכסף.... יכלו לצאת עשרות אלפי שקלים כל חודש בכרטיס האשראי, ואני הייתי מסתכלת סביבי ושואלת את עצמי, לאן – למען השם – הלך כל הכסף הזה והוא לא היה מועט כלל!
תחילה," מודה גברת סמואלסדורף, "אימצנו את הירידה ברמת החיים – הגשמית – ככלי חינוכי.
הפעם הראשונה בה הבנו שמשהו מאוד לא בסדר אצלנו, היתה כשלמד בעלי עם חברותא בביתנו. הילד הקטן בכה הרבה, והחברותא הציע שנשים לו יותר לחם בלבן, אולי הוא רעב. הסתכלנו דניאל ואני אחד על השינה, וחשבנו לעצמנו בשקט אותה המחשבה: לבן? מה זה לבן? יש מעדנים בשלל גוונים וצבעים. אם פותחים מעדן והוא אינו ערב מספיק – מחליפים למעדן אחר. סתם לבן רגיל? רק עניים אוכלים סתם לבן, לא?
בפעם הנוספת, התארחנו לסעודת שבת אצל אחד משכנינו. הוא פירק 'שרשרת סוכריות', וחילק לכל ילד שענה תשובה יפה, שר זמירות או הקשיב בענין – סוכריה אחת מתוך השרשרת. היו שיצאו בסוף הסעודה עם שלוש סוכריות קטנות, היו עם ארבע, והם היו מאושרים! מה היו מגיבים הילדים שלנו אם היינו מפרקים את שרשרת הסוכריות? חבילות 'קליק' הם ניגשים ולוקחים מהארון בלי בעיה...
ההרגשה שלי היתה גרועה מאוד: "גברת," אמרתי לעצמי, "נשארת בעצם באותה צורת חיים חילונית, מתירנית, 'מכל הבא ליד' ובלי חשבון. זו השחתה! לא תוכלי לגדל כך את ילדייך לחיי רוח אמיתיים. אי אפשר לחנך ילדה לצניעות כשיש לה שבעה זוגות סנדלים, נעליים לטיולים, ארבעה זוגות נעלי שבת ושני 'קרוקס'. לא יתכן שיפתח ליבו של ילד לתפילה חמה, ללימוד תורה אמיתי – כשכל מעדני העולם ממלאים אותו בלי חשבון---"
אותו זמן החל הרב סמואלסדורף לצמצם את שעות עבודתו. הוא היה מתכנת בכיר לעבודות תיכנות פרטיות, והעסיק מספר 'קבלני משנה' בשכר תחת פיקוחו. שעות עבודתו הארוכות והתפוקה המהירה הותירו בידו ממון רב. בתמימות דעים הוחלט, כי אין בעיה לצמצם אותה למחצית: נפשו חשקה בתורה. שלושה ימים לעבודה הם די והותר.
"עברה שנה. הלימוד כבש אותו – וגם אותי. האור בעיניו, הברק במצחו הגבוה, התענוג בלימוד הרצוף. לפני חצי שנה עזב דניאל את העבודה לחלוטין. נפרד מהלקוחות הותיקים, גנז את המחשב. הוא קם בבוקר – ולומד סדר א', אחר כך בא סדר ב' וסדר שלישי. מסתער על הגמרות, התורה ענקית – ויש לו כל כך הרבה מה להספיק...
היום יש אצלנו מעדנים רק בסעודה שלישית. הלבן ערב ומתוק לנו. אין ים של ספרים ומבול של בגדים ונעליים. מרתיחים מים בקומקום שורק במקום בקומקום חשמלי. נוסעים באוטובוסים מחוץ לעיר כדי לחסוך בדלק. נפטרנו מן השתיה המתוקה ומן הממתקים. זרקנו את כרטיס האשראי ואת ההחמאות. אני קונה מחצית הקניה השבועית בסופרמטקט זה – ומחצית באחר, כי שם זולים יותר הירקות ושם הטיטולים...
תתפלאו," היא חורצת בעיניים רכות, "טוב לי היום, אני מרגישה עם זה רגועה יותר. רוגע של סיפוק, של שלמות עצמית ובניה אישית. השם יודע כמה כסף אנחנו צריכים בחודש – ואת זה הוא מזמן לנו, במדויק. לא חסר לילדים כלום, למרות שאנו מרויחים היום אולי עשרה אחוזים מפעם.
הסיעתא דשמיא מרגיעה ומלטפת. זכינו, ברוך השם...."
דירה אחת שהיתה בשותם מכרו בני הזוג סמואלסדורף, והם מממנים בכסף שקיבלו תמורתה סופר ירא שמיים הכותב ספר תורה מהודר, לעילוי נשמת כל קרוביהם. "משהו אחד טוב עשינו חלף עבודתינו ויגיע כפינו...." לסיום, היא מצביעה על הש"ס בארון. כרכים יפים, גבוהים, רציניים. "איך קנינו אותם?" היא שואלת בקול חגיגי ומחויך. "נספר לכם---
הרב סמואלסדורף מגיע ממשפחת שופטים חשובים בגרמניה. סבו היה שופט עליון, דודיו בנקאים עשירים. כמה מהם השיגו אותו הצטיינות ועיטורי קרבות גבוהים במלחמת העולם הראשונה. אלה פריטים בעלי ערך לאספנים. יום אחד נפלה ההחלטה: לקח הרב סמואלסדורף את כל המדליות, ניגש איתן לחנות המתאימה, מכר אותן, כשתמורתן בכיסו שב לאלעד וקנה בה ש"ס מהודר.

וזו, אם תרצו, היתה סגירת המעגל הסופית, השלמה, המאושרת..."

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18113147

אתר השבת