סעיף א

הרואה אבידת ישראל חייב ליטפל בה להשיבה לבעליה, שנאמר השב תשיבם. וכן כל ממון של חבירו שאדם יכול להציל שלא יאבד חייב להציל והוא בכלל השבת אבידה. 



סעיף ב

אף על פי שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים אפילו נתן בה ישראל סימן אינו חייב להחזיר, משום דמסתמא כבר נתייאש הימנה, מכל מקום טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן, וכופין על זה, ואם המוציא הוא עני ובעל האבידה הוא עשיר, אינו צריך לעשות לפנים משורת הדין. ובמקום שיש דינא דמלכותא להחזיר אבידה חייב בכל ענין להחזיר. 



סעיף ג

כל המוציא אבידה, בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן, אם מצאה דרך הנחה כגון טלית וקרדום בצד הגדר, ואפילו יש להסתפק אם הניחם שם בכוונה או אבדם שם, אסור ליגע בהם. 



סעיף ד

מי שהוא זקן מכובד ומצא אבידה, והוא דבר מבוזה שאפילו היה שלו לא היה נוטלו להביאו לביתו, משום דהוי ליה בזיון, אינו חייב ליטפל בה. ומכל מקום יש לו לעשות לפנים משורת הדין וליטפל בה אף על פי שאינה לפי כבודו. 



סעיף ה

מצא מציאה ואינו יודע מי אבדה, בין שיש בה סימן או אין בה סימן, יש בענינים אלו הרבה חילוקי דינים ויעשה שאלת חכם איך יעשה.