מאמרים
צפירת צופרי השבת או חידוש מנהג תקיעות השופר?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
- פורסם בראשון, 26 יולי 2020 19:41
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 590
צפירת צופרי השבת או חידוש מנהג תקיעות השופר?
*הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א/מחה"ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל*
איתא בשבת לה,ב: תנו רבנן שש תקיעות תוקעין ערב שבת. ראשונה להבטיל את העם ממלאכה שבשדות, שניה להבטיל עיר וחנויות, שלישית להדליק את הנר, דברי רבי נתן. רבי יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין. ושוהה כדי צליית דג קטן, או כדי להדביק פת בתנור, ותוקע ומריע ותוקע ושובת. אמר רבן שמעון בן גמליאל מה נעשה להם לבבליים שתוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין. תוקעין ומריעין, הוו להו חמשה. אלא שתוקעין, וחוזרין ותוקעין ומריעין ושובתין מתוך מריעין - מנהג אבותיהן בידיהן. ולכאו' אם נאמר שכל תקיעות ערב שבת נועדו להזכיר ולעורר אותנו על בוא השבת, והתקיעות הם הם ה'שעון המעורר' של זה ותו לא, א"כ מה ענין 'מנהג אבותיהן בידיהן' לזה, הלא כל התקיעות אינן הלכה קבועה ומקובעת, אלא איזכור טכני לעורר את העם לפרוש ממלאכה ולהתכונן לשבת, ומה איכפ"ל באיזה צורה מעוררים את ישראל לקראת השבת, ומה ענין 'אחיזה במנהג אבות' בזה?!? -אלא בהכרח רואים אנו שתקיעות דער"ש
אינן כצורת איזכור והתעוררות העם קמי שבתא ותו לא, אלא צורה מסויימת ודין תקיעות אית ביה.
ובסוכה נג,ב איתא במשנה: אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה. בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש וכו' ובערב שבת היו מוסיפין שש, שלש להבטיל את העם ממלאכה, ושלש להבדיל בין קדש לחול.
והנה בתוס' בסוכה נ,ב ד"ה דרבנן דנו לגבי שבות במקדש וכתבו בתוכ"ד כך: ועוד תנן בפירקין (נג:) גבי תקיעות של מקדש דבכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות ואפילו בשבת כדדייק בגמרא דבכל יום תנן ולא אשתמיט דפליג שום תנא. ואין לומר דהנהו תקיעות דאורייתא דהא (דקתני) שלש לפתיחת שערים ותקיעות נמי שלש כדי להבטיל העם ממלאכה דוחות י"ט שחל להיות בערב שבת כדתנן פרק קמא דחולין (דף כו:) י"ט שחל להיות בערב שבת תוקעין ולא מבדילין שהיו משנין בהם במקצת כדמפרש התם טעמא בגמרא וכל הני דהתם דרבנן ולא גזור במקדש ובמילוי המים דכתיב ושאבתם מים בששון גזור. וי"ל דלפי שהיה שם רוב כלי שיר חלילים כנורות מצלתים נבלים שצריכים לתקן תדיר גזור בהו טפי מהנך דסגי בשופר דלא בעי תיקון, עכ"ל. והנה אנן מצינו מחלוקת בפסחים סה,ב האם הותר שבות במקדש שלא לצורך עבודה, ואף דקי"ל כחכמים ששבות במקדש הותרה אף שלא לצורך עבודה, מ"מ הצל"ח כתב בפסחים שם ודוקא כשהוא על כל פנים לצורך כבוד הבית, שלא תהיה העזרה מלוכלכת בדם, אלא שאינו לצורך עבודה, הוא שהותרה שבות במקדש, אבל כל שהוא שלא לצורך כלל לא הותר אף במקדש. ועי' תוס' סוכה נ, סוע"א ד"ה שאינו. ומוכח לכאו' ומשמע שדיני התקיעות דנן ,כולל תקיעות ערב שבת, מעניני המקדש הוא, וזהו דבר שאינו מובן לכאו' וצ"ת. [וראיתי בס' ברכת אברהם בסוכה נ"ג ב' שהעיר קצת ונגע בזה, יעוי"ש]. ויעויין ערכין י, א בסוגיית הש"ס העוסקת בהני תקיעות. ובתוס' שם כתבו: אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום - ומסיק דאתא כרבי יהודה דקאמר קר"ק חדא תקיעה וה"נ לרבנן דאסור להפסיק התקיעות ומכאן נראה לר' דאסור להפסיק בין שברים לתקיעות דהא מספקא לן [אי] גנוחי גנח וילולי יליל בהדי הדדי ולכך אנו עושים שברים ותרועה בהדי הדדי בחד תקיעה מספק ואסור להפסיק ביניהן ואם נאנס בתרועה ולא יכול לעשות מפני קוצר רוחו או מפני שום אונס יחזור לשברים והודה לו רבי, מכאן משמע דאסור להפסיק בין תקיעה לתקיעה.
והא דאמרינן בשבת שהיו מפסיקין [דאמרינן] התקיעה הראשונה היתה כדי לבטל העם שבשדות שנייה להבטיל העיר וחנויותיה כו', שאני התם כיון דתקנום כן כדי להיות כל אחת ואחת סימן לדבר אחד לאו הפסק קחשיב ליה, עכ"ד התוס'. ומוכח מיניה דענין התקיעות דער"ש אינן לאיזכור שבת בעלמא, אלא דיני תקיעות אית ביה, ככל דיני תקיעות שבמקדש. ובסופ"ק דחולין (כו,ב) איתא במתני', יו"ט שחל להיות בע"ש תוקעין ולא מבדילין, במוצ"ש מבדילין ולא תוקעין. ובגמ' שם, היכי תוקע, אמר רב יהודה תוקע ומריע מתוך תקיעה, ורב אסי אמר תוקע ומריע בנשימה אחת. אתקין רב אסי בהוצל כשמעתיה. מיתיבי יו"ט שחל להיות בע"ש - תוקעין ולא מריעין; מאי לאו לא מריעין כלל. לא, רב יהודה מתרץ לטעמיה, ורב אסי מתרץ לטעמיה. רב יהודה מתרץ לטעמיה, לא מריעין בפני עצמה אלא מתוך תקיעה ורב אסי מתרץ לטעמיה, לא מריעין בשתי נשימות אלא בנשימה אחת. ועי' ב"י או"ח סי' תק"צ. והנה מצינו לכאו' ב' ביאורים בדברי הש"ס. רש"י מפרש את שינוי התקיעות דער"ש לתקיעות דיו"ט כך: היכי תוקע - ביו"ט שבע"ש כשהוא תוקע להבדיל בין קדש לחול דבעי שינוי משאר ערבי שבתות שהרי אין קדושה הנכנסת חמורה מקדושה דיוצאה כל כך, עכ"ל. ומשמע מדבריו דצריך לעשות שינוי בעצם התקיעות מבלי קשר לכך שהשומעים ישמעו או לא ישמעו את השינוי שבין סוגי התקיעות דער"ש ויו"ט שבע"ש. ואולם רבנו גרשום כתב שם כך: 'תוקעין להבדיל את העם מן המלאכה שביו"ט בע"ש מותרין הוו באוכל נפש והיו תוקעין לערב להבטיל את העם ממלאכת אוכל נפש ולא מבדילין בין קדש לקדש, שאין מבדילין בין קדש הקל לקדש חמור. אבל חל יו"ט במוצ"ש מבדילין בין שבת ליו"ט ולא תוקעין את העם להבטיל ממלאכה שאין צריך, ששבתו בשבת ולא עשו שום מלאכה', עכ"ל -ומשמע מדבריו שצריך לשנות את צורת התקיעות בכדי שהעם השומעים את התקיעות, יידעו שישנו הבדל בין ער"ש זה החל ביו"ט, לבין כל ער"ש. [ועיין שבת קיד, ב: אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי מי אמרינן כהנים זריזין הן, והתנן: שלש להבטיל את העם ממלאכה, שלש להבדיל בין קודש לחול. כדאמר אביי: לשאר עמא דבירושלים]. וא"כ הדבר תמוה מאד, שהרי ההבדל בין התוקע ומריע כרגיל לבין התוקע ומריע מתוך תקיעה, הוא חילוק דקיק מאד, אשר בד"כ מלבד בעל התוקע עצמו לא מרגישים בכך הסובבים לו, כידוע לנו מתקיעות דראש השנה. וא"כ אמאי הוצרכו לזה ולא תיקנו בער"ש שחל ביו"ט תקיעות שונות לחלוטין, תקיעות בהן יידעו הכל את ההבדל ביניהן לתקיעות דכל ערב שבת?!
אלא מוכח מיניה ש'דין תקיעות' אית ביה בהאי תקיעות דער"ש, ולהכי רצו חכמים לדמותן ככל היותר לתקיעות ההלכתיות הקבועות, וע"כ נחלקו רב יהודה ורב אסי כיצד תוקעין בשינוי, בתוך מסגרת התקיעות המקובלת, מבלי לחרוג מסדר התקיעות, אך לעשותן בשינוי.
והנה הרמב"ם כתב: כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהן שש תקיעות בע"ש, ובמקום גבוה היו תוקעין כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי המגרש שלה, עכ"ל. והאור שמח ציין להא דע"ז ע' ע"א שמע ישראל קל שפורי דבי שמשי נפיק ואזיל, אמר רבא כו' אלמא דבבבל היו תוקעין ג"כ, ולרש"י גיטין דף ס' (ע"ב ד"ה והא שופר) ההוא שיפורא, יעו"ש. והשו"ע סי' רנ"ו כתב: כשהיו ישראל בישובן, היו תוקעין בע"ש שש תקיעות, כדי להבדיל את העם מן המלאכה. וכתב הרמ"א: ונהגו בקהלות הקדושות, שכל שהוא סמוך לשבת כחצי שעה או שעה, שמכריז ש"צ להכין עצמן לשבת, והוא במקום התקיעות בימיהם, וכן ראוי לנהוג בכל מקום,עכ"ל. הרי לנו דהם ז"ל סברו שדין התקיעות קיימים בכל זמן שישראל ישובין על אדמתן ואינם חוששים לתקוע התקיעות. ואינו דין הנוהג רק בזמן ביהמ"ק (ומה שהערנו דמהנ"ל משמע דהן 'תקיעות המקדש', אכתי צ"ב והגדרה). וא"כ עלינו לדעת מדוע בימינו, בארץ ישראל או ברוב מדינות העולם בהם ניתן לתקוע בער"ש ללא חשש, לא שבים אל המנהג שהיה בזמן חז"ל לתקוע בשופר דייקא, וכפי שנתבאר דתקעו בשופר דווקא מ'דין תקיעות' ולא לאיזכור בעלמא ששבת מתקרבת. וראיתי שהביאו בשם הגאון המופלא רבי גדלי' נדל זצ"ל שכיון שכיום א"צ לתקוע את התקיעה הראשונה, שנועדה לפועלים שבשדה, דבר שאינו שייך היום ברוב המקומות, (יעויין בב"ח ובמג"א ובש"פ), ע"כ התבטלו כל דיני התקיעה. ודבריו יוסברו לפי משנ"ת, שתקיעות אלו 'דין תקיעות' אית ביה, וא"כ יש מקום להבין שאם בטלו מקצתן יבטלו כולן, וצ"ב.
והאמת מסתברת, שהרי הרמב"ם הדגיש ש'ובמקום גבוה היו תוקעין כדי להשמיע כל אנשי המדינה וכל אנשי המגרש שלה', והיינו שהתקנה נועדה שישמעו את התקיעות, ואילו כיום, כשהעולם שוצף וקוצף בדציבלים גבוהים ביותר, ע"י המכוניות והמכשירים החשמליים והמזגנים וכו' וכו' כנודע, על כן מה יתן לנו ומה יוסיף באם יתקעו בשופר, כאשר אולי ואולי באותו הרחוב בלבד ישמעו את התקיעות. ולכן הנהיגו לצפור בצופרי השבת, שאף שלית ביה 'דין תקיעות', מ"מ 'ענין התקיעות'- להזכיר לעם ששבת מתקרבת, אית ביה.
ואמנם נכון היה לענ"ד שבמקומות ישראל קטנים, כמו במושבים וישובים שקטים, בהם יישמע קול השופר היטב, וזה עדיף על פני צפירת הצופר, כיון שעי"ז נשוב למנהגא דחז"ל ול'דין התקיעות' דאית ביה.