movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

במדבר - חלק ב

ואלה תולדות אהרן ומשה...ואלה שמות בני אהרן (במדבר ג-ב)

אינו מזכיר אלא בני אהרן ונקראו תולדות משה,לפי שלמדן תורה,מלמד שכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו (רש"י)

הרב אברהם קלמנוביץ ז"ל, היה ראש ישיבה ידוע באמריקה,וסיפרו בו, כי היה זה החפץ חיים שדחף אותו למעשה המבורך של פתיחת ישיבה.

והנימוק שהיה בפי החפץ חיים להרב קלמנוביץ: אם תשב ותלמד לבדך,כמה תספיק ללמוד בימי חייך? תלמד עשר פעמים ש"ס, או עשרים פעמים. אבל אם תפתח ישיבה, יהיו לך אלף פעמים ש"ס, כי אין שום אפשרות להספיק לעשות בחיים מצוות כה רבות כמו מי שמזכה את הרבים!

משל למה הדבר דומה – הוסיף ואמר לו החפץ חיים – לסנדלר, כמה זוגות נעלים מסוגל הסנדלר לייצר בשבוע? אבל אם בא מישהו ופותח בית חרושת לנעלים, הריהו מייצר בשבוע אחד מה שהסנדלר לא מספיק לייצר בכמה וכמה שנים. כך הדבר, אם מישהו פותח ישיבה, אזי הוא מזכה את הרבים, מקים עולה של תורה ומעמיד תלמידים הרבה, והש"ס נלמד עשרות ומאות פעמים, ומכל זה גדולות ורבות הן הזכויות של מקים הישיבה!... (שאל אביך ויגדך).

הדבר קרה בשנת תרפ"ג בזמן שהותו של החפץ חיים בעיר ווינה כדי להשתתף בכנסיה הגדולה הראשונה של "אגודת ישראל".

רבינו התאכסן בבית הנכבד ר’ עקיבא שרייבר. כרגיל צבאו על הבית אנשים רבים שאדיר היה חפצם לראות את רבינו ורק יחידיי סגולה זכו להכנס פנימה.

פנה אז לבעל האכסניה עסקן מפורסם של היהדות באנגליה בבקשה שטוחה לאפשר לו את הכניסה לאולם בו נמצא החפץ חיים לרגעים ספורים בלבד, כי דבר חשוב הוא רוצה לשאול וכל עתידו תלוי בזה.

נענה בעל האכסניה לבקשתו כי העריך אותו ואת מעשיו הכבדים,הושיבו על יד השולחן שעליו סעד החפץ חיים והבטיח לו להציג אותו לפניו מיד לאחר ברכת המזון.

באמצע הסעודה החל רבינו לומר את הפרק "מזמור לדוד ד’ רועי לא אחסר", כדרכו בקודש בזמן הסעודה. סיים את הפסוק האחרון של הפרק: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", פנה אל האורח הנ"ל (שרבינו לא הכירו מעודו) וביאר את הפסוק כדלהלן:

"פליאה עצומה היא על דוד מלך ישראל כיצד הוא אומר, שטוב וחסד ירדפוהו, היתכן ששני הדברים הטובים האלה יהפכו לרודפים, הלא כבוד וחוסר המה הרודפים ויורדים לחיי האדם, אבל טוב וחסד? אתמהה?

שמע מינה, שלפעמים נדמה לו לאדם שעסקי הטוב והחסד נעשים כרודפים ויורדים לחייו,גוזלים את זמנו היקר לו, מפריעים בעסקיו וגורמים לו הפסדים, משביתים את שלום הבית וכו’. והיצר מפתהו להזניח את מעשי הטוב והחסד. מה יש לו אדם לעשות אז. וכאן מיעצהו נעים זמירות ישראל, שמע בני, אפילו אם לפי דעתך הטוב והחסד רודפים אותך באמת, אל תעזבם, אלא התפלל לה’ ש"אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", רק "רודפים" כאלה ולא אחרים ח"ו כי ישנם רודפים הרבה יותר גרועים. מרודפים של טוב וחסד לכן בודאי לא יאונה לצדיק כל און, ורק יקויים בו "ושבתי בבית ה’ לאורך ימים"...

איך שסיים רבינו את באורו על הפסוק הנ"ל, קם האורח נרגש ופנה אל בעל הבית בברכת פרידה...

בעל האכסניה הביע את תמיהתו בפני האורח שהתאמץ לקבל רשות כניסה לרבנו רק כדי לשאול אותו שאלת חיים חשובה,והנה לפתע אין לו כל צורך בשאלה זו?

האורח ענה לו בבת צחוק כי החפץ חיים ענה לו ללא שאלה, ובטרם הרצה לפניו את דברי שאלתו קיבל תשובה כהלכה. הוא הסביר את דבריו:

הוא הקים בעירו תלמוד תורה וקופת גמ"ח שהוא מנהלם בעצמו, המוסדות התפתחו יפה בע"ה,והעבודה בשני שטחים אלו גוזלת את זמנו. הוא נאלץ להזניח את עסקיו הפרטים והם סובלים...רעיתו החלה להציק לו ודורשת במפגיע שימסור את הנהלת המוסדות לאנשים אחרים.

הוא עצמו אינו רוצה לעזוב את הטוב והחסד ומשום "שלום בית" הגיעו שניהם לכלל החלטה למסור את הכרעת הענין לרבנו החפץ חיים,וכאשר יגיד כן יקום.

מכיון ששמע עתה מפורש יוצא מפי כהן גדול כי אף אם "טוב וחסד" רודפים אחרי האדם באמת,ומפריעים לו בעסקיו הפרטיים, בכל זאת אל יזניחם וימשיך לעסוק בהם, הוא קיבל תשובה לשאלתו, שאלת החיים החשובה, וממהר לבשר לרעייתו את הכרעת רבנו החפץ חיים. (עמוד החסד)

זיכוי רבים

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ה,כ) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. וגדולה מזו אמרו (שם) כל המזכה את הרבים. אין חטא בא על ידו. ויש כמה מיני מזכה. האחד על התורה, כגון ללמד את העם דעת ויראת השם,ואיזוהי דרך ישרה ולדרוש ברבים דברי מוסר וחוקי האלוקים ותורותיו תמיד, אולי באיזה יום מן הימים יעשו דבריו פירות, אם לא למאה לעשרה, ואם לא לאחד, ומה טוב ומה נעים לכתוב בספר קצורי דינים ודברי מוסר והנהגות ישרות. שהרי הוא כדורש בפני אלפי רבבות ישראל, ואולי באיזה דור מן הדורות לאיזה איש ישראלי יעשו דבריו פרות ויהיה מזכה אותו. וידוע כמה הפליגו בזהר הקדוש בעוצם שכר ומה נעשה יקר וגדולה למאן דמזכי לחיביא הפלא ופלא:

הנה כי כן לא בכח יגבר איש, וברוח שפתיו יוכיח את אחרים. וזו מצוה על כל אדם, לא לחכמים בלבד, רק איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק (ישעיהו מא-ו) ונתחזק לעשות נחת רוח ליוצרנו. ובכלל מזכה,לומר ברכות בקול רם, כדי שיענו אמן, ובפרט בברכות העולים לספר תורה שיש אומרים שאם לא השמיע קולו כדי שיענו הקהל אמן, הוו ברכותיו לבטלה, שאלו הברכות מברך העולה בעד כל הקהל ומוציא את הרבים ידי חובתם (או"ח סי’קלט סעיף ו). וידוע שגדול העונה אמן (ברכות נג,ב), ולפי גודל המצוה יגדל שכר המזכה:

וכן בכלל מזכה שבעמדו בקהל אנשים, או בסעודות יפתח פיו בדברי תורה, ואף מי שלא ידע דבר דברי תורה, שאול ישאל האיש לתלמיד חכם שבתוכם אפילו דבר קל בדברי תורה, ומתוך דפתח לה פתחא, תורה אזלא ומרוחא ונמצא גורם שיקימו דברי חכמים שאמרו (אבות ג, ד) שלושה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה וכו’.ושלא יעברו על דברי חכמינו זכרונם לברכה שאמרו (שם,ג) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו’.וכן בכלל מזכה,שישתדל לתקן תקנות והנהגות ישרות בעירו, כגון שיעשו קופה לעניים בפתח בית הכנסת וכדומה. כלל הדברים,כל אשר יוכל לומר אל נא אחי תרעו, וכל אשר יוכל להיות מעשה את אחרים לדבר מצוה בדבריו או שממנו יראו וכן יעשו, זכות הרבים תלוי בו:  (פלא יועץ).

כל יהודי וגם אתם יכולים לחזק ולעודד ולשמח כל בר ישראל, כי כתוב (משלי כ,כז):"נר הוי"ה נשמת אדם",כל יהודי הוא נר, נשמת יהודי באה מעולם האצילות. אתם יודעים, יהודים  יקרים, מהי יקרתו של כל יהודי? שהוא בבחינת נר. ונר אחד יכול להדליק אלף נרות, עשרת אלפים נרות, מאה אלף נרות ומליון נרות, אם תקחו את עצמכם בידכם, ותצאו מהדכאון שלכם,תצאו מהמרירות שלכם, תצאו מהקטנות מוחים שלכם, ותתחילו לחזק את אחרים, תראו שגם לכם יהיה טוב.שזו מעלת הצדקה שאדם עוזר לזולת, וזו "סחורה טובה" בעולם הזה ובעולם הבא, בעולם הזה כולם אוהבים אדם שמחזק, כמו שאומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א’,סימן כט): ’טוב’-הכל חפצים לשמוע, כל אחד רוצה לשמוע דבור טוב, ואומר: "אל תשבור אותי, אני ממילא שבור מכל הצרות והיסורים,אתה בא לזרות מלח על פצעי?! מספיק סבלתי בזה העולם, אל תדכא אותי, אל תיאש אותי" וכו’, כי אדם אוהב לשמוע דברים טובים. לכן כל דיבור ודיבור שאדם מדבר עם הזולת, מחזקו ומעודדו ומשמחו,זו "סחורה טובה" למעלה בעולמות העליונים. והקדוש ברוך הוא מאוד מאוד אוהב יהודי שמחזק יהודים אחרים, יהודי שמפיח חיים באחרים.לכן, במקום לשקוע ביאוש, במרה שחורה ובדכאון, תצאו מעצמכם, ותתחילו לחזק את אחרים, ובזה גם אתם תתחזקו, כי כך אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק א’ סימן קפד): כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים, מחזקו ומעודדו, נעשה אור ישר ואור חוזר, אדם מדבר את הדיבורים הללו לזולת-זה נקרא אור ישר, ובזה שדבר עם הזולת, חוזרים הדיבורים אליו בחזרה, וזה נקרא אור חוזר, כי הרבה פעמים אדם יודע מדיבורים אלו, והם שקועים ומונחים אצלו, וטמונים בחובו, אך הוא שקוע ביאוש, וברגע שמדבר אל הזולת, הוא מוציאם ממנו, מתוכו, והם חוזרים ומחזקים אותו. (קונטרס סחורה טובה)

נאמר בהפטרה של יוה"כ בבוקר: "כי תראה ערום וכסיתו",אני לפי עניות דעתי חשבתי להסביר זאת כך: אם ראית ערום,תקיים מצוות מלביש ערומים ותכסה אותו.אך במסכת אבות ישנו פרוש אחר: אם ראית אדם ערום מן התורה והמצוות הכניסהו לביתך ולמדהו קריאת שמע ותפילה והלכה בכל יום עד שילמד וידע. לפי שאין לך ערום אלא מי שאין בו תורה ומצוות.

כבד את ה’ מהונך – ממה שחנן אותך. צריך אדם להשפיע לאחרים ממה שה’ חנן אותו בעשירות ישפיע לאחרים צדקה.ואם חנן אותו בכוח ובבריאות יעשה גמ"ח ויעזור לאחרים. ואם חנן אותו בקול ערב ויפה יתפלל בבית הכנסת. וכמו שמסופר על חייא בן אחותו של ר’ אלעזר שהיה לו קול נאה ואמר לו ר’ אלעזר: חייא בני, עמוד וכבד את ה’ מהונך אל תקראו ממהונך אלא מגרונך ממה שחנן אותך.

גדול מזכה הרבים בכל הדורות היה אברהם אבינו שזכה להצלחות רבות  וזכותו נישארה למרות שרובם חזרו בשאלה אח"כ שנאמר: ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען (בראשית יב,ה).

נשאלת השאלה מה פרוש ה פס’ שאומר –"ואת הנפש אשר עשו בחרן "הרי נפש אי אפשר לעשות זה חלק אלוקי ממעל,שרק הקב"ה יכול לנפוח אותה באפנו.והתשובה לכך היא – שמי שרחוק מתורה ומצוות,הניצוץ של הנפש שלו רדום וברגע שנושפים על הניצוץ הוא נידלק ומתלהט ונהפך ללהבה וכך מי שמחזיר את חברו בתשובה מבעיר את נשמתו הרדומה והנפש מתעוררת ובאה לידי ביטוי ונחשב לו "כאילו" עשהו, ויש לו חלק בכל זכויותיו וידוע כל האנשים שראו ושמעו את אברהם אבינו שניצל מכבשן האש, חזרו בתשובה, ולפי פסוק זה שנאמר "ואת הנפש אשר עשו בחרן" המילה עשו היא מלת פועל של עבר ומכאן אנו למדים שכל האנשים שחזרו בתשובה בחרן, חזרו בשאלה, אם הם היו עדיין בתשובה הפסוק היה נאמר אחרת ולא בלשון עבר שנאמר אשר "עשו" בחרן. ומכאן אנו למדים פלא גדול למרות חזרתם  בשאלה עומדת לאברהם הזכות לעשיית הנפש גם עם החזיקה מעמד לחיי שעה והלקח שאנו למדים לעצמינו שמי שגורם לחברו להרהר עם הרהורי תשובה והאיר את נשמתו ניקרא כאילו עשהו וזה שאחרי זמן מה הוא בחר לו להרדים בחזרה את נשמתו זהו כשלונו בלבד.

ומכאן אנו למדים שכל המלמד את חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו. כי הוא מביאו לחיי העולם הבא.

וכך הצטרפו כל הגרים לאברם והיו שיירה גדולה שהיו הולכים עמו בכל עיר שהיה הולך לשם.

צוונו בתורה קדושים תהיו כלומר בלשון רבים שלא תשב סגור בבית ותקדש את עצמך בלבד כי נאמר שצריך להתקדש ברבים יחד עם הציבור, ראשי תיבות צדיקים בינונים ורשעים שנאמר: ושיננת לבנך...ודיברת בם...ועוד נאמר בפרי אבות כל מי שלומד על מנת ללמוד מעלים בידו לילמוד וללמד ובמיוחד היום שהדור חשוך צריך למסור את הנפש משל לאדם שרואה יהודי הולך וטובע בנהר עלינו לחפש אחרי אנשים היודעים לשחות בעומק המים,שמצוה להצילו ואפילו שיעלה הרבה דמים כדי שלא לעבור על לאו מהתורה לא תעמוד על דם רעך, כדאיתא בחושן משפט (סימן תכ"ו) כך לעניננו צריכים לחפש אחרי דרשנים גדולים ויראי שמים היודעים למשוך לבם של ישראל לאביהם שבשמים, ופשוט גם אם רואה את חברו שחלה במחלה מסוכנת ומרוב חולשה רוצה לאכול דברים הגורמים למות חס ושלום, חייבים אנחנו בכל כוחנו למנעו מלאכול,אותו הדבר לדאבונו שבדורנו ירדה חלישת דעתם של הרבה אנשים מרוב טרדתם בהבלי הזמן נשתכח מהם תורת ה’ אשר הם חייבים בקיום המצוות, ועל ידי טרדתם אין להם זמן לעיין בספר,לאט לאט הולכת הנשמה ומתרחקת מהקדושה ונכרתת נפשם מארץ החיים, ובודאי אסור לנו להתעצל, צריכים אנו להזדרז ולקיים מצוות ה’ ולהציל אותם,ועל ידי כן לא יהיה חרון אף בעולם כי הקדוש ברוך הוא מאריך אפו,אבל לבסוף גובה ממנו לכן אמר קדושים תהיו אפילו שיעלה לכם דמים (כסף). (אהבת חיים).

איש ראש לבית אבתיו הוא (במדבר  א-ד)

שני בני אדם היו מריבים זה עם זה. הטיח האחד ביריבו "אין לך כל יחוס!" נענה הלה ואמר "אמנם מיוחס אתה, אולם בך היחוס מסתיים, ואילו בי היחוס מתחיל"...

זוהי הכוונה שבפסוק "ראש לבית אבותיו הוא" כל אחד מהם היה מיוחס מכח עצמו, כך שהתחיל בו יחוס חדש לבני המשפחה הבאים אחריו. (הר"מ חפץ ז"ל)

בני נפתלי תולדותם למשפחתם (במדבר א-מב)

אצל כל השבטים נאמר "לבני", פרט לנפתלי שנאמר אצלו "בני" ויש להבין ענינו של דבר?

ברם, המיפקד הנוכחי הרי נועד לקבוע את מספרו של כל שבט לחוד, שכן מפקד כללי כבר נערך באותה שנה והסיכום היה עתה כמקודם (עיין רש"י). נמצא שהיה צורך לפקוד כל שבט ושבט ולקבוע את מספר נפשותיו. אבל לאחר שכבר נפקדו כל השבטים ונשאר רק שבט נפתלי, כבר היו יודעי ממילא את מספר נפשותיו, בהתאם למיפקד הכללי הקודם, ולא היה עוד צורך לפקדו. ליכך לא נאמר "לבני" כי אם "בני נפתלי" שכבר נתברר ממילא מה מספרם של אלה... (מעינה של תורה )

וידבר ה’ אל משה לאמר את את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל (במדבר א, מח-מט)

עכשיו ציוה הקב"ה למשה לאמר, ראה שאת הלוים לא תמנה כדרך שמנית את שאר השבטים מבן עשרים ומעלה, שכן כל הלוים יימנו מבן חודש ומעלה, מאחר שהם לגיונו של מלך, שהם עומדים לשרת בבית המקדש, ולכן רואים הם להימנות בנפרד, שיימנו מקטנם ועד גדולם, לפי שחשובים הם. ואפילו מבן חודש חשובים.

ועוד טעם לדבר שהלוים לא נמנו מבני עשרים שנה ומעלה כשאר ישראל, מפני שעתידה היתה להיגזר על כל אלו שהם מבני עשרים שנה ומעלה למות במדבר ושלא יכנסו לארץ ישראל בגלל עון העגל ועון המרגלים, כפי שקרה בפרשת שלח לך ולכן צוה הקב"ה שהלוים לאימנו מבני עשרים ומעלה, כדי שלא יכנסו בכלל הגזרה. שהלוים לא חטאו בעגל ולא במרגלים.(רש"י)

ושמרו הלויים את משמרת משכן העדות (במדבר א-נג)

הלויים נפקדו מבן חודש ומעלה ועם זה ועדו להיות "שומרי משמרת הקודש", מה שמירה איפוא יכול לשמור תינוק בן חודש ימים?

ברם, דבר זה בא ללמדנו כי השמירה מסביב למשכן לא נשאה אופי חומרי, אלא רוחני בלבד. לא בכוחם הגופני שמרו הלויים על המשכן, כי אם בקדושתם ורמתם הרוחנית, ובסגולות אלה היה בן לויים מחונן מיד עם צאתו לאויר העולם.

טעות היא בידי אלה הסבורים, כי אפשר לשמור על נכסי האומה הישראלית בכח ושלטון בלבד. רק קדושתם של השומרים וכוחם הרוחני עשויים להגן ולשמור מכל רע "אם ה’ לא ישמר עיר שוא שקד שומר".. (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה)

וידבר...איש על דיגלו באותות לבית אבתם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד וחנו (במדבר ב, א-ב)

ולפי צבעי האבן הטובה שעליה היה חרות שמו של השבט, היה צבע של דגל אותו השבט. וזהו מה שאומר כאן הכתוב איש על דגלו באותות לבית אבותם. שלכל שבט יהיה הדגל והאות, שלפי הדגל של כל שבט הכיר כל אחד של איזה שבט הוא, ומכאן למדו המלכים שכל אחד עושה דגל מיוחד לממלכתו מצבע אחר.

ואלו היו סימני הדגלים של השבטים ראובן ששמו היה חרות על אודם שהוא ה"רובין" היה צבע דגלו אדום. ועליו היו מצוירים הדודאים שהביא לאמו. ושמעון ששמו היה חרות על הפטדה, שהוא האיזמרגד, צבע דגלו היה ירוק, והיתה מצוירת עליו העיר שכם בגלל המעשה שעשה בשכם. ולוי שהיה חרות על ברקת שהוא הקריסטל שיש בו הרבה צבעים, היו בדגלו שלשה מיני צבעים שליש הדגל היה אדום, ושליש לבן ושלישו שחור. והיו מצוירים על הדגל הזה האורים והתומים, הוא הבגד שלבש הכהן גדול שהיה משבט לוי. ויהודה שהיה חרות על הנופך שהוא ה"קרבנואקל" צבע דגלו היה של הרקיע, ועליו היה מצויר "אריה" ע"ש הכתוב: גור אריה יהודה. ויששכר ששמו היה חרות על הספיר שהוא ה"סאפירה" צבע דגלו היה כספיר שהוא שחור קצת. והיו מצוירים ע"ג הדגל השמש והירח כי בני יששכר היו בקיאים בתקופות ומזלות כמו שנאמר: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים (דהי"א יב) וזבולון שהיה חרות על היהלום צבע דגלו היה לבן, והיתה מצוירת על הדגל ספינה, שהיה עוסק בספנות כדי לתמוך ביששכר שתהיה לו מנוחה ויהא עוסק בתורה כפי שאומר הכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אניות (בראשית מט) ודן שהיה חרות על הלשם שהוא ה"טופאשיו" היה צבע דגלו כצבע ה"סאפירו" (אולי  צ"ל ה"טופאשיו") והיה מצויר על הדגל הזה דמות נחש, כי דן נמשל לנחש, כמו שנאמר יהי דן נחש עלי דרך. וגד שהיה שמו חרות על השבו שהוא ה"טורקיזה", היה צבע דגלו שחור ביותר ולבן. והיה מצויר על הדגל דמות מחנה, כלומר צבא של אנשים מזוינים. כפי שנאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. כלומר גד נתברך בברכה זו שילך למלחמה בגדודי צבא מזוינים וינצח. ונפתלי ששמו היה חרות על האחלמה, היה דגלו בצבע יין אדום שאינו כ"כ אדום. והיתה מצוירת על הדגל דמות של אילה, לי שנמשל לאילה כמו שנאמר נפתלי אילה שלוחה. ואשר ששמו היה חרות על התרשיש, צבע דגלו היה של תרשיש והיה מצויר על דגלו אילן, כפי שאומר הכתוב מאשר שמנה לחמו. ויוסף ששמו היה חרות על השוהם, היה דמות דגלו צבע השוהם, שהיה שחור ביותר. והיו מצויירים עליו שני הנשיאים שהם אפרים ומנשה. וכן היתה מצוירת עליו העיר מצרים כדי לרמוז שהם נולדו במצרים. ועל דגלו של אפרים היה מצויר שור כדי לרמוז שיהושע יצא ממנו נאמר בכור שורו הדר לו. ועל דגלו של מנשה היה דמות ראםף לרמוז על גדעון שעתיד היה לצאת ממנו שעליו נאמר וקרני ראם קרניו. ובנימין ששמו היה חרות על הישפה היה דגלו רב גונים בדומה לכל י"ב הצבעים של כל הדגלים. והיה מצויר עליו זאב לפי שנמשל לזאב, כמו שנאמר בנימין זאב יטרף.

כן היתה חרותה בכל דגל אות משם הקדוש, בדגלו של יהודה היתה האות יו"ד ובדגל של ראובן היתה האות ה"א. ובדגלו של אפרים וי"ו. ובדגלו של דן היתה האות השניה של שם ההויה. לפי שאותם ארבעה הדגלים היו הגדולים שבהם וזהו שנאמר בכתוב ובשם אלהינו נדגול כלומר שם השם היה חרות על הדגים.

אלה פקודי בני ישראל לבית אבתם כל פקודי המחנת לצבאתם שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים (במדבר  ב-לב)

כאן חוזר הכתוב ומודיע סכום מספר כל ישראל, שהיו שש מאות אלף ושלושת אלפים ותק"נ אע"פ שכבר הודיע הכתוב דבר זה לעיל, כדי להודיענו פלא גדול שאע"פ שעברו מן המנין ועד התחלת המסע עשרים יום, לא פחת מספרם ולא מת אחד מהם. וזה פלא גדול שבהמון גדול כ"כ של ששים רבוא לא ימות בעשרים יום אפילו אחד. ולכן אומר הכתוב למטה: כן חנו לדגליהם וכן נסעו. כלומר: משעה שנמנו חנה כל אחד באהלו עד שנסעו, ולא מת אחד מהם.

וימת נדב ואביהוא לפני ה’ בהקריבם אש זרה לפני ה’ במדבר סיני ובנים לא היו להם (במדבר ג-ד)

לאחר שבני ישראל דרשו בשר בקברות התאווה, אומר הכתוב: "ויאמר ה’ אל משה אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" (במדבר, בהעלותך יא, טז) שואל המדרש במדבר רבה (טו, כד) ושבעים זקנים ראשונים שהיו במצרים להיכן נעלמו? אלא בשעה שבאו  ישראל לאותן הדברים "ויהי העם כמתאוננים" נשרפו כולם באותה שעה, אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא, שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו" (שמות משפטים כד,יא) וכי אכילה ושתייה היתה שם?! למה הדבר דומה? לעבד שהיה משמש את רבו ופרוסתו בידו והיה נושך ממנה, כך הקלו ראשן כאוכלין ושותין, והיו רואיין להישרף באותה שעה  הזקנים נדב ואביהוא, ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא, לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן, דכתיב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שם), מכלל שהיו ראויין להשתלח יד. אבל לאחר זמן גבה מהן נדבס ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד בזמן חנוכת המשכן ביום השמיני, ע"כ.

לפי מדרש זה, הקדוש ברוך הוא לא רצה להיפרע מנדב ואביהוא ושבעים הזקנים בזמן מתן תורה כדי שלא לקלקל את שמחת התורה, ולכן נפרע מהם בהזדמנות אחרת. אם הסיבה שלא להיפרע בזמן מתן תורה היא כדי לא לקלקל את השמחה, מובן מדוע נפרעו משבעים הזקנים בקברות התאווה, כי שם לא היתה שמחה. אך מדוע נפרעו מנדב ואביהוא בזמן חנוכת המשכן, הרי שם היתה שמחה גדולה לכל עם ישראל שהקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בתוך עמו ומעיד שסלח להם על חטא העגל?

אך מצינו במדרש במדבר רבה (ב, כה) על הכתוב "וימת נדב ואביהוא לפני ה’ בהקריבם אש זרה לפני ה’ במדבר סיני" (במדבר ג, ד). וכי במדבר סיני מתו? אלא מלמד שמהר סיני נטלו אפופסין שלהן למיתה, דכתיב "ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו" (שמות משפטים כד, יא) אמר רבי פנחס מכאן שהיו ראויין להשלחת יד. ולמה לא מתו באותה שעה? משל למלך שהיה משיא את בתו ונמצא בשושבין שלה דבר שמחייבו מיתה, אמר המלך אם אני הורגו עכשיו, הריני מערבב שמחת בתי . למחר שמחתי באה, ומוטב בשמחתי ולא בשמחת בתי . כך אמר הקדוש ברוך הוא אם אני הורג נדב ואביהוא עכשיו, הריני מערבב שמחת תורה. למחר שמחתי באה, מוטב בשמחתי ולא בשמחת תורה, דכתיב "ביום חתונתו וביום שמחת לבו" (שיר השירים ג,יא) "ביום חתונתו" זה סיני "וביום שמחת לבו" זה אהל מועד. (אור חדש).

לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם בנים (חז"ל)

באמת היה חטאם בזה שהקריבו אש זרה, אלא אלמלי היו להם בנים היה העונש נדחה לדורות אשר יבואו אחריהם, כפי שנאמר: "פוקד עון אבות על בנים" (שמות לד-ז), אך מכיון שלא היו להם בנים נענשו הם עצמם לפיכך אמר כאן הכתוב: "ובנים לא היו להם". (מגדל דוד)

למה נאמר "וימת" בלשון יחיד, ולא "וימותו" בלשון רבים? ברך, הלא אמרו חכמינו "לא מתו נדב ואביהו אלא על שלא היו להם נשים", אם כן הרי היה כל אחד מהם בבחינת "פלג גוף", ורק שניהם ביחד היוו גוף שלם ועל כן נחשבו שניהם כגוף אחד ויאה להם לשון יחיד.

זה גם מובנם של דברי הכתוב "ובנים לא היו להם" מאחר שלא נשאו להם נשים ולא העמידו בנים, יאה לומר על שניהם "וימת" בלשון יחיד.. (מעינה של תורה)

וידבר ה’ אל משה לאמר: הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרון הכהן ושרתו אתו ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד לעבד את עבדת המשכן ושמרו את כל כלי אהל מועד ואת משמרת בני ישראל לעבד את עבדת המשכן ונתת את הלוים וגו’ (במדבר ג,ה-ט)

הקב"ה אמר למשה: מאחר שכל עבודת המשכן ונשיאתו מוטלים על אהרון ובניו, שהרי אסור לשום זר לגשת לשם אם כן הם זקוקים לאנשים אחרים שיסייעו בידם, ולכן הקרב לשם כך על ידם את שבט לוי, כדי שיעזרו להם. נתונים נתונים המה לו מאת בני ישראל, הם נבדלו לשם כך משאר העדה ולא יעסקו אלא בעבודות המשכן ולא יעסקו בעסק אחר, ולכן הפרשתי להם המעשרות מכל בני ישראל כדי שלא יהיו טרודים בפרנסה, ושכל מחשבתם יהיו נתונות לעבודתם. וכן כשיבנה בית המקדש, יהיו העבודות מיוחדות ללווים ולא היו יכולים לעסוק בהן אלא הלוים .

והחנים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרון ובניו שמרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל והזר קרב יומת (במדבר ג-לח)

ודעו שהן במשכן והן במקדש היתה מצות שמירה. ומצוה זו מוטלת על הכהנים והלוים. ואע"פ שלא היה שם מורא לא מפני הגנבים ולא מפני הלסטים, מכל מקום כבוד הוא וגדולה לפלטרין של מלך להיות שמור כל הלילה. והיו המשמרות חלוקות לכ"ד מקומות בבית המקדש. ובשלושה מקומות היו הכהנים שומרים: האחד על גבי שער הניצוץ והמקום השני בבית המוקד. שהיתה קיימת על גבי הקרקע והיתה הלשכה מוקפת ספסלים של אבן, והיו שם מדורות של אש, והכהנים היו מתחממים שם, כי היו הולכים יחפים על גבי רצפת העזרה והיו מצטננים. וזה היה על יד השער האחר שהיה נקרא שער בית המוקד. והמקום השלישי שהיו שומרים שם הכהנים היה בבית אבטינס.

והלוים היו שומרים בכ"א מקומות ואלו הן: בחמשה השערים של הר הבית. ובד’ הפינות של הר הבית. וד’ פינות של העזרה מצד חוץ, וגם בחמש השערים של העזרה מצד חוץ. ובעוד שלשה מקומות בלשכת הקרבן ובלשכת הפרוכת ואחורי ההיכל במקום שהיה נקרא אחורי בית הכפורת. וממונה היה על כל השומרים והיה נקרא איש הר הבית. ובכל לילה היה מסובב על השומרים, וכל שומר שלא עמד על רגליו ולא ענה כשאמר לו הממונה שלום עליך, בודאי היה ישן, והיה הממונה מכהו במקלו. והיה רשאי לשרוף לו כסותו, שהיה ישן ולא שמר כפי חובתו.(מעם לועז)

וידבר ה’ אל משה לאמר קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל ואת בהמת הלוים תחת בהמתם והיו לי הלוים אני ה’ (במדבר  ג-מה)

כל פטר חמור של ישראל תפדה בשה של הלווים.

עכשיו אמר הקב"ה משה: מאחר שמספר כל הלוים כ"ב אלף ומספר הבכורות כ"ב אלף ורע"ג. נמצאים רע"ג בכורות ישראל עודפים על הלוים. ונשארו בלי פדיון לכן תפדה אותם בשקלי קודש, חמשת חמשת שקלים לגלגלת (שכל אחד ואחד שלשים דראמות של כסף מזוקק).

והטעם לשיעור הזה לפדיון, מפני שמכרו את יוסף, ומאחר שכל סלע הוא ארבעה דינרים, נמצא שחמשת השקלים שהם חמשה סלעים הם עשרים דינרים. שבסכום זה מכרו האחים את יוסף ולפי שהיה יוסף בכור לאמו רחל, צוה הקב"ה שפדיון הבכור יהיה בה’ שקלים.

ומשה היה מהרהר בלבו מה אעשה לפדיון רע"ג הבכורים העודפים. שאם אבקש מכל בכור העודף שיתן לי ה’ שקלים, יאמר לי מהיכן אתה יודע שאני הוא הבכור העודף, שמא אני אחד מאלו שהלוים פדו אותם ואני פטור מלתת חמשה השקלים. וכן על זה הדרך יאמר כל בכור ובכור. מה אעשה משה. לקח כ"ב אלף פתקים, וכתב על כל אחד מהם בן לוי. ולקח עוד רע"ג פתקים וכתב על כל אחד חמשה שקלים. ולקח את כל כ"ב אלף ורע’’ג הפתקים ושם אותם בתיבה (כפולה) וכל אחד מהבכורות לקח פתק סגור, וכל מי שנמצא כתוב בפתקו חמשה שקלים היה חייב חמשה שקלים (מעם לועז)

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17862533

אתר השבת