movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת בחוקותי - חלק ב

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם (חוקותי כו-ג)

פרש רש"י שתהיו עמלים בתורה. הקדוש ברוך הוא הבטיח לנו שאם נשמור על התורה והמצוות נזכה לכל הברכות הטובות. וזה דוקא אם נעמול,משום שעיקר התורה תלוי בהתמדה ובעמל, שכן ההשקעה, המאמץ, הדבקות והעמל, מראים על אהבת התורה, ולא רק זאת אלא זוכה שהתורה נהפכת להיות שלו, קנינו האישי. וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום בתהילים: "כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה", דהיינו, אם חפצו וחשקו רב בעבודת ה' ובתורתו,אז מסיים הפסוק ובתורתו שלו יהגה יומם ולילה. וכן אמר שלמה המלך החכם מכל אדם: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא". הכל תלוי בחיפוש, ואם אדם מבקש ומחפש סופו שימצא.ועוד נאמר "תורת משה עבדי שמי שממית עצמו על התורה ודבר בה כמו משה זוכר שהיא תקרא על שמו.

בספרי המוסר המשילו את האדם לחבית ריקה ששטה על פני המים שבתחילה קשה מאוד להחדירה לתוך המים,אולם אם מתאמצים המים חודרים והחבית צוללת בפנים, ואז קשה להרימה. הנמשל מתאים לנו שבתחילה מאד קשה לשבת וללמוד,אולם אם אדם מחדיר לעצמו את "המים" (אין מים אלא תורה) סוף דבר כבר קשה לצאת מהם,ושום כח שבעולם אינו יכול לנתקו.

רבינו ה"חפץ חיים" היה תמיד מעודד את הבחורים לשבת וללמוד באמת וביגיעה בהזכירו דברי רש"י": "שתהיו עמלים בתורה" וציין שלא כתוב שתהיו עוסקים בתורה אלא עמלים בתורה,ופעם בא אליו איזה בחור וטען שזה לו כבר כמה שנים שהוא יושב ולומד, ועדיין לא נהיה רב או דיין או ראש ישיבה,ומשום כך כונתו לעזוב את הישיבה. ענה לו ה"חפץ חיים" שהקדוש ברוך הוא לא בקש משום אדם להיות דיין או ראש ישיבה,או מורה צדק. אלא, בקש שנעמול בתורה, ואין חשוב להקדוש ברוך הוא כמה גמרנו בלמודינו,אלא כמה למדנו ביום בעמל וביגיעה וממילא אין לשום אדם להתעצב על הספקיו בלמוד וכו' וכבר התבטא פעם אחד הגדולים: "הקדוש ברוך הוא סופר שעות ולא סופר דפים"

עמלה של תורה תלויה ברצף הלמוד. וכאשר אדם זוכה לעמול בתורה ללא הפסקות הוא הולך ומתעלה ומגיע אל המנוחה ואל הנחלה. ואמרו חכמי המוסר שיש ללמוד מוסר מהתרנגולת שצריכה לדגור על הביצה ברציפות. מפני שאם היא תדגור חמש דקות ותפסיק ועוד חמש דקות ותפסיק. בסופו של דברלא רק שמהביצה לא יצא כלום, אלא, היא תסריח ולא תהיה ראויה לשום תשמיש.

וכן אותו דבר לגבי קומקום חשמלי שאדם משתמש בו. אם ידליק ויכבה ושוב ידליק ויכבה לעולם המים לא ירתחו, אולם אם ירתחו ברציפות הרי שיגיעו אל המטרה הנכונה. והנמשל באדם שיושב ועוסק בתורה. אם יושב ולומד ברציפות הרי הוא מגיע לגדולה, אולם אם חלילה הוא לומד בהפסקות לא יגיע לעולם לגדולה.

על פי זה באר הגאון רבי חים שמואלביץ' זכר צדיק לברכה בשיחות מוסר שלו את הקושיה הגדולה על רבי עקיבא זכותו יגן עלינו אמן, הרי רבי עקיבא הלך ללמוד שתים עשרה שנה וכבר עמד להכנס לביתו,אלא ששמע את אשתו אומרת לשכנה: "אם היה שומע לי ישב וילמד עוד י"ב שנה" מיד הלך רבי עקיבא ולמד עוד י"ב שנה, וחזר עם כ"ד אלף תלמידים. לכאורה תמוה מדוע לא נכנס לפחות לומר לרעיתו יישר כח, ישב וישתה משהו עמה ויחזור ללמודיו? אלא,שאינו דומה למוד של עשרים וארבע שנה ברציפות לשתים עשרה שנה ועוד שתים עשרה שנה.

הדברים הללו נוקבים ויורדים חדרי בטן, עד היכן כוחה של התמדה ועמלה של תורה,וחובה עלינו ללכת ולהתאמץ יותר לעמול בתורה, כי היא חיינו ואורך ימינו ובה נהגה יומם ולילה.

יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו ללמוד וללמד,לשמור,לעשות ולקיים את כל דברי התורה. ונזכה להתאמץ ולעמול בתורה הקדושה, אמן. (כותנת פסים)

עלינו ללמוד מוסר גדול מרבי עקיבא שבגיל ארבעים חזר בתשובה והגיע לגדולתו ע"י התמדה בלימוד תורה ועל ידי שמתמידים וממיתים את עצמינו באהלה של תורה ללא הפסקה גדולה בלימוד תיתקים בנו התורה ומי שאינו קובע עיתים מדוייקים לתורה תורתו נראית קרעים.

מעשה שהיה: פעם בא הרב מחרקוב לארצות הברית ונפגש עם רב שהתגורר שם. התפתחה שיחה ביניהם על שנים עברו, שבמהלכה שאל אחד את השני היכן למד בבחרותו.

אמר הרב מחרקוב: אני למדתי בוואלוזין...

ענה בן שיחו: גם אני למדתי בוואלוזין...

עתה קלחו כבר במהירות השאלות ההדדיות,ומכל מה שדיברו ביניהם התברר,כי לא רק ששניהם למדו באותה ישיבה,אלא למדו בה ביחד באותן השנים,ולא זו בלבד – אלא ששניהם ישבו על אותו הספסל,אבל הם לא הכירו זה את זה!...

כזו היתה ישיבת וואלוזין. תלמידים היו באים,מתיישבים ומשתקעים בלימוד התורה,ושום דבר אחר לא תפס מקום אצלם!

רבי שמואל אליעזר אידליס – המהרש"א אשר גר בפוזנא לא היה מוכר בשנותיו הראשונות כגדול בתורה,ולא עוד אלא הבריות היו מבזים אותו כיון שגדל את שערות ראשו,ובשל שערותיו הארוכות חשבוהו אנשי עירו לתמהוני.

המהרש"א נתק עצמו מהטרדות היום יום ודאגות הפרנסה לא העסיקוהו כלל אלא כל מעיניו היו נתונים רק בעולמה של תורה, הוא ניתק עצמו מהבלי העולם הזה והעפיל במעלות התורה.

ומדוע אם כן צדיק כה גדול החליט לגדל שערותיו? – סיבה זו ידעה אשתו ושמרה אותה בסוד. כיון ששקידתו של המהרש"א בתורה לא ידעה גבול, הוא רצה להפיג מעיניו את השינה – כאשר היה יושב וכותב את פרושו על כל הש"ס בלילות, היה קושר את שערותיו לחבל שקצהו קשור בתקרה ואם השינה תגבר עליו ותאיים להרדימו, וראשו ישמט חלילה על השולחן,מיד ימשכו שערותיו והוא יתעורר, בדרך זו לא יוכל להרדם בשעת תלמודו. כל זה עשה בינו ובין עצמו כדי שלא יישן לילה שלם עד שגמר פרושיו על כל הש"ס. רק בימים היה ישן כשלוש שעות.

אט אט נתגלתה גאונותו ותלמידים רבים נקצבו אליו ובקשו ללמוד תורה מפיו ואכן הוא העמיד תלמידים רבים אשר הדליק בהם תשוקה מופלאה לאהבת תורה. (613 סיפורים תרי"ג מיצוות)

מעשה שהיה – כשהיה רבי אליעזר בן הורקנוס צעיר לימים – לא למד תורה. אפילו תפילות וברכות לא ידע. מידי יום יצא עם אחיו לחרוש את שדות אביהם, ואל בית המדרש לא פנה.

חרשו אחיו את האדמה הטובה אשר במישור, ואילו אליעזר חרש על ההר התלול, שאדמתו קשה וסלעיו מרובים.

והנה הבחין אביו, כי בנו יושב ובוכה. ניגש אליו ושאלו: "מדוע תבכה? האם משום שאחיך חורשים אדמה נוחה וטובה, ואתה חורש על סלעים? אל תבכה, בני, עכשיו תחרוש אתה במישור".

פנה אליעזר לחרוש במישור, ושוב הבחין אביו כי הוא בוכה. קרב אליו ושאלו בפליאה: "מדוע תבכה עכשיו? שמא מצטער אתה על שבמישור הנך חורש?"

"לא", השיב.

"אם כך, מדוע תבכה?"

השיב הבן: "משום שרצוני ללמוד תורה. אם הצלחתי לחרוש את אדמת ההר הסלעית ודאי יש בכוחי ללמוד תורה!"

צחק האב: "בתורה אתה חפץ? בחור גדול כמוך יתחיל עתה ללמוד תורה? בעוד שנים אחדות ילמדו בניך תורה!"

אך אליעזר לא אמר נואש. "רצוני לעלות לירושלים וללמוד שם תורה אצל רבן יוחנן בן זכאי!" בקש.

התכעס האב: "את כל השדה שלפניך – עליך לחרוש וכל עוד לא תסיים – לא תקבל דבר מאכל!" ובלבו חשב: "העבודה הקשה תשכיח מראשו את רצונו ללמוד תורה!"

בבוקר המחרת השכים אליעזר קום וחרש את כל השדה הגדול. בסיימו, לא פנה הביתה לאכול-אלא צעד ברגל לירושלים.

ארוכה היתה הדרך והרעב הציק לאליעזר.כה רעב היה,עד אשר לעס בפיו גושי אדמה לבל יחוש ברעב.

והנה נראו לפניו בתיה של ירושלים. החיש את צעדיו אל בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי,ונכנס. בבית המדרש ישבו רבן יוחנן ותלמידיו. התישב אליעזר בצד והטה אוזן, אך הכל היה זר לאזניו – מאומה לא למד עד כה.

מלאו עיניו של הבחור דמעות,על שאין הוא מבין מאומה. לפתע ראה רבן יוחנן את הצעיר היושב מן הצד ובוכה,קרא לו ושאלו: "מדוע בוכה אתה,בני?"

סיפר אליעזר: "משום שמבקש אני ללמוד תורה כיתר התלמידים".

"האם לא למדת מאומה עד עתה?" שאל רבן יוחנן,בהביטו אל הבחור המגודל הנצב לפניו.

"מאומה", הודה אליעזר בן הורקנוס בלשון רפה.

"אלמד אותך אפוא קריאת שמע,ברכת המזון ותפילה",אמר רבן יוחנן בן זכאי,והחל מלמדו. הבחור גילה חריצות מופלאה, וחזר על כל שלמד עד שידע זאת היטב.

משידע את הברכות והתפילות – למדו רבן יוחנן דברי תורה, וגם אותם למד הצעיר בחשק רב ובהתמדה גדולה.

והנה חש רבן יוחנן בריח רע של אדמה לעוסה העולה מפיו של תלמידו. הבין – כי לא בא אוכל לפיו זה זמן רב. קרא לו ושאלו: "אליעזר, האכלת כבר היום?"

בוש רבי אליעזר לספר כי לא אכל מאומה – ושתק.

שלח אפוא רבן יוחנן תלמידים אל מקום אכסניתו של רבי אליעזר,ובקשם לברר אם קיבל היום דבר מאכל. ואז נודע כי זה שמונה ימים לא טעם כלום.

שוב קרא רבן יוחנן לרבי אליעזר,וכך אמר לו: "אליעזר בני! כשם שיצא מפיך ריח רע,על שלא אכלת שמונה ימים – כן תזכה ויצא לך שם טוב מפי כל הבריות,על שתהיה תלמיד חכם מפורסם! ומהיום והלאה, מוזמן אתה לסעוד על שולחני".

נשאר רבי אליעזר שנים רבות בבית מדרשו של רבן יוחנן ולמד תורה יומם ולילה,עד שנעשה חכם גדול ומפורסם.

באחד הימים ערך רבי יוחנן סעודה גדולה,אליה היו מוזמנים גדולי תורה ואנשים נכבדים וחשובים. כשהסבו הכל אל השולחן,ורבי יוחנן אמר דברי תורה,נכנס לפתע אורח בלתי קרוא: הורקנוס. אביו של רבי אליעזר.

ומדוע בא? כדי להתאונן על בנו אליעזר,שעזב אותו וברח לו לירושלים.

כשראה רבן יוחנן את אביו של רבי אליעזר אמר לתלמידיו: "פנו לו מקום בין האנשים הניכבדים היושבים כאן".

והנה רמז רבן יוחנן לאחד התלמידים לקום ולשאת דרשה בפני הקהל. קם התלמיד ממקומו,ואת מי רואות עיני הורקנוס? את אליעזר בנו!

דברים יפים ומשמחים את האוזן,כמו דברי התורה ששמעו בני ישראל במעמד הר סיני,יצאו מפיו של רבי אליעזר. ובסיימו,קם רבן יוחנן והטביע נשיקה בראשו.

ראה זאת הורקנוס – ופחד ורחב לבבו: הזהו בנו?? הוא קם ממקומו וסיפר: "באתי לירושלים במטרה להתאונן על אליעזר בני ולהעניש אותו. בקשתי להדיח אותו מכל אוצרותי. אך כעת, כשראיתי כי תלמיד חכם מופלג הוא,הריני אומר: את כל אוצרותי אתן לו, ואחיו לא יקבלו מאומה!"

השיב רבי אליעזר: "אבי, אילו חפצתי בכסף ובזהב – יכלתי לבקשו ישירות מאת ה',אשר לו הכסף ולו הזהב. לא למען כסף וזהב באתי הלום,אלא משום שאוהב אני את התורה ובה חשקתי. ואת כל האוצרות – תן לאחי,שכן אינני זכאי ליותר מהם. דע לך, אבא, כי אינני מבקש מאומה מהקב"ה,לבד משאוכל לשבת וללמוד תורה!"

ואמנם, נשאר רבי אליעזר בירושלים והוסיף ללמוד תורה עד שנעשה רבם של כל ישראל.

בישיבת ראדין היה נהוג שהשמש היה דופק לפני התפילה להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים לדפוק חמש דקות לפני זמן מנחה. החפץ חיים נחרד מעובדה זו שנגרם בטעות ביטול תורה לרבים. זמן רב לאחר אותו מקרה כאשר כבר עברו כמה שנים מאז שהשמש הלך לעולמו,שמעו יום אחד את החפץ חיים שהוא נאנח ואומר! וי...וי...מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן חמש דקות שנגרם על ידו בשוגג ביטול תורה...  ("לשכנו תדרשו").

אדם נכבד תושב לונדון ביקר בארץ ונכנס אל מרן הקהילות יעקב והושיט לו פתקה שעליה כתב את שמו. מיד שאלו מרן אם יש לו אב בשיכון ויז'ניץ בבני ברק,אשר שמו פלוני בן פלוני,והשיב לו הן. מכן לא הכיר אותו ולא את אחיו וביקשו שיאמר לאחיו שיבוא אליו.

כאשר בא אליו אחיו,שאלו: אתה למדת כשהיית בחור בבית מדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהרים. ואמר הן. אמר לו: זוכר אתה את השמש הזקן שהיה מנקה את בית המדרש שם? אמר לו: הן. ושוב שאלו: הזוכר אתה גם שהיה מפריע לך בלימודך על ידי עבודות הנקיון,והטריד אותך בזה שאמר לך שתלך ממקום למקום? גם על זה השיב לו בחיוך.

אמר לו מרן: הלילה בא אלי השמש ואמר לי שאין לו מנוחה,בעולם העליון מכיוון שביטל אותך מתורה,ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחל לו על כל ביטול התורה וכן עשה.

ואמר על זה מרן: אף על פי שהשמש עשה את מלאכתו ובאמת צריך היה לנקות את בית המדרש,בכל זאת מכיון שיצא על ידי זה ביטול תורה – לא היתה לו מנוחה. (מורשת אבות)

אם בחקתי תלכו (חוקותי, כו-ג)

יש לומר כי בכונה כינה הכתוב את עמל התורה בלשון חוקה "אם בחוקותי תלכו" שכשם שכתב מתקיים לעולם רק כשחוקקים בסלע, כך דברי התורה צריכים להיות חקוקים בלבו של האדם שלא ישכח אותם לעולם (הגר"ח קופשיץ מראש ישיבת פורת יוסף העתיקה).

ועוד אפשר לבאר על פי המשנה שאומרת (אבות ו, ו) בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, ובלעדי התנאים האלו לא יוכל שום אדם לקנות את התורה. ושמא יבוא אדם ויאמר: חלק מקניני התורה אני מבין כיצד הם מתקשרים, כגון "בשמיעת האוזן" שצריך הלומד תורה להשמיע לאזניו את מה שמוציא מפיו כי בכך יותר קל להבין ולזכור את התורה וכו', אבל יש תנאים שלא מובנים כגון "במיעוט תענוג", וכי מה יש אם אני ארבה בתענוגים וגם אלמד תורה? וכן מה הקשר בין "השמח בחלקו" ללימוד התורה? וכו'. לכן התורה כתבה "אם בחוקותי תלכו" לומר שהתנאים בלימוד התורה הינם כחוק ואל תהרהר אחרי רבותינו, וזאת משום שבכדי לקלוט את התורה שהיא רוחנית יש לוותר על הגשמיות שרוחניות וגשמיות סותרים זה לזה ואכן רבותינו הגדולים בארו כיצד מתקשרים הדברים כי התנאים הללו מכינים את האדם להיות כבית קיבול לתורה הקדושה.

וכבר בתחילת הפרשה אנו זוכים לברכות גדולות ויסודיות, לעצם קיום הבריאה בזכות עמל התורה, וככל שנרבה בעמל תורה לא נגמור, כי התורה היא כים שאין לו סוף וככל שיהיה רבוי ועוצמה בעסק התורה הברכה תהיה מצויה יותר. ואמרו בתלמוד (עירובין כא) על הפסוק בשיר השירים "קווצותיו תלתלים שחורות כעורב" מי שמשחיר פניו על התורה כלומר שמענה את עצמו על דבר תורה עד כדי כך שפניו משתנות להיות שחורים כעורב יש בכוחו לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות (מהרש"א שם).

ופעם שאל אחד התלמידים את רבי חיים שמואלביץ זצ"ל כיצד מגיעים לדעת את כל הש"ס? אמר לו: לדעת ש"ס אתה צריך? להיות חולה על הש"ס אתה צריך! (מח ולב עמ' יז) וכל זאת מרוב האהבה לתורה שהיתה לגר"ח שמואלביץ וכמו שאמר שלמה המלך (שיר השירים) "כי חולת אהבה אני" (לבוש יוסף).

אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמורו (בחוקותי, כו-ג)

התורה היא דמוקרטית יש בה את זכות הבחירה שנאמר "אם בחוקותי תלכו" אם מלשון לא חובה כלומר בחרת בטוב ברחת בחיים שנאמר "נתתי גישמכם בעיתם וכו'" בחרת ברע בחרת במוות וכו'", הבחירה בידנו.

ואכלתם לחמכם לשובע (חוקותי כו)

הלחם יהיה כל כך טוב וטעים שתוכלו לאכול אותו אפילו בהיותכם שבעים (הרב חידא ז"ל נחל קדומים) כידוע שזו ברכה גדולה כמו שבקש יעקב אבינו עליו השלום לחם לאכול ובגד ללבוש, וצריך זכות לאדם שיהיה בריא ויאכל לתאבון, דבר אחר ואכלתם לחמכם לשובע וישבתם לבטח בארצכם, הכונה היא מפני רוב השובע שיהיה בארץ לא יצטרכו ללכת נע ונד בארץ אחרת לבקש פרנסה.

ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו (חוקותי כו-י)

כלומר שכל מה שתוכלו יהיה מבחינת יין, כשם שיין כמה שהוא יותר ישן הוא משובח וטוב, כך יהיו מזנותיכם ככל שיתישנו יהיו יותר משובחים מהמזונות החדשים שנאמר: "ישן מפני חדש תוציאו".

ונתתי משכני בתוככם ולא תיגעל נפשי אתכם והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוהים ואתם תהיו לי לעם אני ה'...ואולך אתכם קוממיות  (בחוקותי כו-יא-יג)

ונתתי מישכני: זה בית המקדש והתהלכתי בתוככם מפרש רש"י אטייל אתכם בגן עדן כאחד ולא תיזדעזעו ממני שנהיה כאחד שנאמר קודשא ברוך הוא ישראל ואוריתא חד היא.

ואולך אתכם קוממיות: מפרש רש"י ואולך אתכם בקומה זקופה.

אך חז"ל אומרים: שכל זה בתנאי שיעשו מרצונם. אבל אם לא יעשו תשובה, אזי די לו להקב"ה שעומד באבלו כל הימים, ודי לישראל צער הגלות. אם כן, מה יעשה הקב"ה כדי לגאול אותם?

אלא מעמיד להם הקב"ה מלך קשה, שגזרותיו קשות כהמן – שביקש להשמיד להרוג ולאבד את כל עם ישראל, אנשים נשים, טף ונערים ביום אחד, וישראל עושים תשובה בעל כרחן – ומחזירן למוטב – ומיד נגאלין.. (סנהדרין צז).

ואם עד אלה לא תישמעו לי ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם: ושברתי את גאון עוזכם... (שם כו-יא-יט)

אם אחרי כל העונשים שנאמרו בפסוקים (שם כו-יד-יז) לא תישמעו אז ויספתי ליסרה אתכם עוד שבע פורענויות שהפורענות הראשנה "ושברתי את גאון עוזכם" זהו בית המקדש וזה מה שנאמר (ביחזקאל כד) "הנני מחלל את קדשי את גאון עוזכם".

ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא גאלתים לכלותם (בחוקתי כו-מב)

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם.

בתקופת נפולאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפולאון אכן ביטל כמה גזרות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה....

אל אותם יהודים תמימים הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא:

בנו האהוב והמפונק  של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא יעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נדח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים.

באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכסא הרם.

בן המלך לא התמרד. הוא קיבל באהבה את כל היסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו!

חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח.

"בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!"

מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר.

"האם אין הבנין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים.

מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"....

"משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??"

"כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, בנכר, מרוחק מארמונו שלו"...

היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקוה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תמשך גלותנו?.... אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים)

אל ארמונו של מלך ספרד הגיעה קבוצת נכרים. בפי הבאים היתה האשמה חמורה: בביתו של יהודי מיהודי העיר נמצא הרוג מבין בני העיר!

בטרם הספיק המלך להשיב דבר למתלוננים, פצה פיו יועצו של המלך. הלה, שונא יהודים מושבע היה, ומפיו נטפו דברי ארס ושטנה נגד היהודים.

דבריו של היועץ עודדו את המתלוננים והם אמרו: "אם המלך לא יעשה משפט ביהודים – נלך אנחנו בעצמנו אל שכונת היהודים, ושם נהרוג כל יהודי ויהודי שנמצא!"

לשמע דבריהם אמר המלך: "ידוע לי כי אין בפיכם אלא עלילת שקר בלבד. השארו כאן – ועד מהרה תוכחו בדבר, וידעו הכל כי עלילה חרשם על יהודי עירנו".

נותרו המתלוננים בהיכלו של המלך, והמלך שלח לקרוא לאותם יהודים, עליהם ספרו המתלוננים כי בביתם נמצא ההרוג.

"אמרו לי את האמת", פנה המלך אל היהודים שנכנסו לחדרו, "מה היתה כונתו של דוד המלך שאמר בתהילים: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"? שמעתי מחכמים הבקיאים בלשון הקודש, כי לתנומה ולשנה יש משמעות זהה. אם כך, מדוע יש כפל בפסוק?"

היהודים דממו. ניצבו מחרישים אל מול המלך, אינם יורדים לסוף כונתו.

"אתם שותקים. אינכם יודעים להשיב. אבל לי יש הסבר לפסוק, ואותו הבנתי לאחר מה שראו עיני בלילה האחרון.

"בלילה הזה התהפכתי על משכבי ולא הצלחתי להירדם. משנקפו השעות החלטתי לקום ולצאת לחצר. טיילתי אפוא בחצר, לאור הירח המלא, ופתאום ראיתי – מבעד לאשנבי הגדר המקיפה את חצרי – קבוצת אנשים רצה ברחוב. קרבתי אל אחד האשנבים והבטתי החוצה. ומה רואות עיני? אחד מן האנשים הרצים החזיק אדם על כתפו....'בודאי יש דברים בגו', הרהרתי, ונחפזתי לשלוח שלושה מעבדי בעקבות הרצים. ציויתי על עבדי לעקוב חרש חרש אחר האנשים ולודא אם האיש שנושאים הם על כתפיהם חי הוא או מת.

"ואכן, עבדי לא הכזיבו אותי. הם עקבו אחר האנשים הרצים ונוכחו שנושאים הם אדם מת על כתפיהם ומניחים אותו בחצר ביתם של אותם היהודים העומדים כאן בחדר.

"ומי היו האנשים שנשאו את המת? – מבקשים אתם לדעת", הרעים המלך בקולו, "הללו היו אותם אנשים היושבים פה בחדר, אותם בני בליעל שחרשו מזימה נגד יהודי העיר!

"ועכשיו מבינים אתם את כפל הלשון בפסוק "לא ינום ולא יישן"! – הקב"ה, אלקי היהודים, היושב בשמים לא ינום, אף לא יניח לאחרים לישון, כאשר יש הכרח בדבר. וכך גרם לי בלילה האחרון נדודי שנה, כדי שאראה את הדברים במו עיני והעלילה תתבטל!" (מעשיהם של צדיקים)

וזכרתי את בריתי יעקוב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור (חוקותי כו,מב)

יש להבין איך נכנס פסוק זה באמצע התוכחה, והרי פסוק זה נראה כנחמה?

והענין יובן על פי משל: שני גנבים נתפסו בשעת גניבה, וכאשר הביאו אותם לפני השופט, התחיל לשאול ולחקור אותם מאיזה עיר הם, מאיזה משפחה הם באים ומי אביו של כל אחד? ענה הגנב הראשון: אבי הוא פלוני וכעת הוא נמצא בבית הסוהר, בגל שנתפס על עוון גניבה. אחר כך הביאו את הגנב השני, שאל אותו השופט: בן מי אתה? השיב הגנב: אבי הוא רב בעיר הגדולה ואני לומד אצל חכם פלוני, ואני גר עם בית אבי בשכונת הרבנים.

השופט היקל במשפטו של הראשון ופסק לו מאסר ששה חודשי בבית הסוהר, ועוד קנס בסך מאה דינרים. ואילו לשני הגדיל את העונש ופסק לו שנה מאסר וקנה של מאתיים דינרים.

הגנב השני התפלא מאוד על פסק דינו של השופט, ושאל אותו: מדוע הקלת בעונשו של הגנב הראשון, ולי החמרת ופסקת עונש כפול? השיב לו השופט: הראשון הוא גנב בן גנב, וכל חינוכו היה בין חברת הגנבים, לכן אין להאשימו כל כך, ואין להטיל עליו עונש יותר ממה שפסקתי לו. אבל אתה הלא גדלת בין ברכי חכמים ובבית אביך הצדיק והישר, ואיך הגעת ובאת להיות בחברת  גנבים? לכן החמרתי בעונשך.

והנמשל, כי אכן פסוק זה הוא לא דברי נחמה, אלא אדרבה דברי תוכחה, שכן הוא אומר "וזכרתי את בריתי יעקב", כלומר אזכור את אביכם יעקב אשר גדלתם על ברכיו ואשר בריתי היתה אתו, ולא עוד אלא "ואף את בריתי יצחק", אבי אביכם, "ואף את בריתי אברהם אזכור", ותראו עד כמה יקר הוא הגזע אשר צמחתם ממנו. זאת ועוד "והארץ אזכור", שחטאתם נגד הארץ הנבחרת, מגיע  לכם עונש של "והארץ תעזוב מהם". וממילא פסוק זה נכתב דרך תוכחה, איך עזבו את אבותיהם הקדושים וירדו מטה מטה (אהל יעקב לוקט מלבוש יוסף)

יש להבין, מדוע הכתוב אינו מונה את שלושת האבות כסדרם: אברהם יצחק ויעקב?

ויש לומר כי כך אמר הקדוש ברוך הוא: כדאי הוא יעקב הקטן לכך, ואם אינו כדאי- הרי יצחק עמו, ואם אינו כדאי – הרי אברהם עמו שהוא כדאי (רש"י).

ועוד ניתן לבאר על פי משל: נכנס אדם לחנות וביקש לקנות קילו אגוזים. לאחר ששילם למוכר ביקש הקונה שיוסיפו לו במתנה שנים שלושה אגוזים, והסכים לכך המוכר. והנה נער אחד שהיה ניצב שם וראה שהמוכר נתן לו בחינם כמה אגוזים, ביקש שיתן לו גם במתנה כמה אגוזים כשם שנתן לקונה.

אמר לו המוכר: הקונה שקנה ממני כמות של אגוזים הוספתי לו כמה אגוזים במתנה, אבל אתה שלא קנית מאומה, איך תבקש ממני תוספת אם אין את העיקר?

והנמשל, אם הקדוש ברוך הוא היה זוכר לפי הסדר: "וזכרתי את בריתי אברהם ואף את בריתי יצחק וכו', היו באים גם בני ישמעאל ועשו, והיו מבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור להם ברית אברהם ויצחק כיון שאברהם הוא אבי ישמעאל, ויצחק הוא אבי עשו, לכן אמר קודם "וזכרתי את בריתי יעקב", ורק אחר כך הוסיף "ואף את בריתי יצחק" וגו', וכיון שבני ישמעאל ועשו אין להם כל זכות לגבי יעקב, אינם זכאים גם לדרוש "תוספת זכות" לגבי אברהם ויצחק (אהל יעקב).

ועוד יש לומר לפי הדורשים את הפסוק הזה לחובה שהלא כל הקללות הללו באים בעוון העדר לימוד תורה, לכן כשמידת הדין מבקשת להיפרע מאותם שלא עוסקים בתורה היא מעוררת תחילה את הברית אשר כרת ה' עם אבותינו (לבוש יוסף)

והארץ אזכור (חוקותי כו-מב)

ארץ ישראל ניתנה לעם ישראל  בתנאי  שעם ישראל ישמור תורה ומיצוות ולא יטמאו את הארץ ולא הארץ תקיא אתכם.

אם עם ישראל לא עומד בתנאי של בורא עולם ,אזי הוא ניקרא עם כובש ואין לו זכות להתישב בארץ כדת כי הקב"ה גירש את הכנעני  החיתי  החיווי והיבוסי שהיו  יושבים  בארץ ישראל עוד מלפני אברהם אבינו ונתן לנו את הארץ בתנאי שנישמור על קדושתה ובטח ובטח לא לחלל בה שבת בפארסיה.

מפליא כיצד זה תנועת הצינות החילונית שבנתה את הארץ מעזה לקום ולכבוש את הארץ בטענה שארץ ישראל של היהודים תוך כדי שמיסתמכת על תורתנו הקדושה.

ומתעלמת מין הצד הרוחני שבענין ומנסה  להביא רוח חדשה של עם ישראל מודרני ללא תורה מיצוות ללא מיצוות בבסיסיות שבזכותם יש לנו קיום בארצנו שהם שבת נידה תפילין וכו...

עם ישראל ללא תורה הוא עם כובש ואין לו זכות ליטעון שהארץ שלו שנאמר"נתתי לכם ארצות גוים למען תישמרו חוקותי" . שימו לב הקב"ה נתן לנו ארצות גוים  לא שלנו הארץ היתה מלחתחילה אלא של הגוים ובזכות שנישמור חוקותיו הארץ תהיה שלנו כדת ודין וניראה בה ברכה והצלחה.

הציונות היתעלמה מהעובדה הזאת והחזירה בשאלה את אותם ספרדים דתיים תמימים שלא היה להם את הכלים והדעת להבין לאיזה פח הם נופלים עד עצם היום הזה הם נימצאים בגלות ערומים ממיצוות  משל למה הדבר דומה מספרים על חכמי חלם שניסו להרחיב את שטח עירם, כי לא יכלה הארץ לשאת את האוכלוסיה המרובה שלהם. נתכנסו וישבו על המדוכה הזו, נענה ראש הקהל ואמר: היות ובצד צפון חוסם ההר את מבואות העיר על כן עצתי נתאסף כולנו ונדחוף את ההר, ובזה נרחיב את העיר וכל המשתתפים באסיפה הסכימו. גזרו על ביטול מלאכה לכל בני העיר, ויצאו כולם ביום המיועד לדחוף את ההר. ויתקרבו להר פשטו גלימותיהם ועשו כמין ערמה גדולה של גלימות וציוד שהביאו והחלו לדחוף את ההר בכל כוחם, דוחפים אנה ואנה בעמל וביגיעה רבה, ופניהם אל ההר ובמקביל עברו על ידם גנבים

וראו שהם עסוקים במשימתם המוזרה ופניהם מרוכזים כלפי ההר גנבו את גלימותיהם, וינוסו משם עם שללם בידם. ויהי כעבור זמן אנשי חלם רצו לנוח פנו לעבר גלימותם וימהרו והנה נפקד מקומם (נעלמו). אמר להם ראש הקהל בשמחה: נו, אתם רואים, לא לחינם יגענו, כנראה שדחפנו את ההר מרחק כה רב עד שאין רואים את גלימותינו.

והנמשל - עם ישראל חשב שמצא דרך חדשה והחל לפשוט את גלימותם שהם תורה ומצוות. הם ניגנבו ע"י היצר הרע כשראה אותם שקועים בטומאה עד שהרחיק אותם טוטאלית גנב להם את כל יהדותם, עד שהם חושבים שדחפו את ההר. אך למעשה בני ישראל רחוקים כשלא מרגישים שום קשר לתורה ולמצוות לא חגים ולא שבת בלי תפילין וברכת המזון ואינם מבינים שהם עומדים במקום. אך בני ישראל יהודים כשרים וישארו לנצח יהודים מה שלא יעשו, לכן צריך לצאת מהבועה שנכנסו אליה לפקוח את עיניהם ולהביט לדורי דורות היתכן שמיליארדים של יהודים מבריתו של אברהם אבינו טועים.

התבוננו בבשרכם, וזה כבר עדות לבריאה מופלאה, איך יתכן שמערכת העיכול של האדם מפרקת מזון כגון בשר צלי לנוזל ואילו את עצמה שהיא גם בשר ודם אינה מפרקת, זה פשוט מדהים שנאמר "מבשרי אחזה אלוה" רק מלראות איך בנוי גופנו דיינו, שלגדולתו אין חקר ואי אפשר להתעלם מבורא עולם מלוא כל הארץ כבודו וכמה יתגאה האדם האם בעושרו הלא ה' מוריש ומעשיר, האם בגאותו הלא ה' מלך גאות לבש האם בחכמתו הרי הוא מקור החכמה מקור כל המידות. יהי רצון שדברים אלו יעוררו את לבנו לתשובה אמיתית ושלמה אמן כן יהי רצון.

"אילו נתן לנו את התורה, לא הכניסנו לארץ ישראל - דיינו"

הדברים הללו מכוונים לנגד התנועה ציונית החלוצים החופשים שחשבו לבנות ארץ ישראל בלא תורת ישראל, ולכן אמר שהעיקר זאת התורה - דיינו. כי ארץ ישראל בלא תורה אינה טובה יותר מחוץ לארץ ואדרבה, מוטב להשאר בחוץ לארץ ולא לעשות עבירות בארץ ישראל, שהם מכעיסים את הקדוש ברוך הוא בארמונו שנאמר בישעיה "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי" כי "נתתי לכם ארצות גוים לשמור חוקותי" ואם איננו שומרים על הכללים של הקב"ה בארץ ישראל אז נאמר והארץ תקיא אתכם וכו'.

ידוע מה אירע בקבלת התורה ע"י המלחמה בעמלק ונצחון בגדר הטבע וסיפור יציאת מצרים על פי ניסים שמעל הטבע, כי כדי לקבל את התורה הקב"ה רוצה מסירות נפש וכן גם הכניסה לארץ ישראל כרוכה ביסורין שנאמר ארץ ישראל נקנית ביסורין. משל למה הדבר דומה לעשיר מופלג אחד שהיה לו בן חכם ומוצלח נאה ומוכשר אך היה עצל. הגיע זמנו להתחתן אמרה האם לאביו לאמר: חינכנו אותו השכלנו אותו בתורה ודרך ארץ אך ברצוני שיהיה עמל שנאמר: "שיטע אדם כרם, ואחר ישא אשה" ועד שלא ירויח מפרנסתו לא ישא אשה. וביקש האב שיעבוד יום אחד, בתור שכיר ואז הוא יחתן אותו. הבן העצלן התאכזב וזעק שאין לו כח לעבוד. נכמרו רחמי האם ונתנה לו מטבע זהב ליום עבודה ממוצע. שיתן אביו כאילו הוא עבד. הגיע הבן שמח לאביו והביא לו את המטבע. זרק האב את המטבע לאש (באח), ראה הבן ולא הבין למה. האב אמר: "אין זה כסף שהרווחת".

תמה עוד יותר הבן והלך לספר לאמו, ואמו נתנה לו עוד מטבע וכן הסיפור חוזר על עצמו. אמרה לו אמו, יתכן שלאביך יש רוח הקודש צא ותעבוד בשוק ותביא לו את דמי יגיע כפיך נראה מה יאמר. מסקרנותו הלך ועבד קשה ובערב הביא משכרתו. זרק אביו את מטבעו לאש, נזעק הנער. אחז בידו וקרא: "לא אבי, אל תשליך את המעות" אורו פניו של האב והחזיר לו את כספו. ואמר: "עתה ידעתי כי זהו יגיע כפך".

"כיצד ידעת?" שאלה האם. ראיתי שהוא זעק וחס על הכסף בזה יגע וחיבב את מטבעו שעמל עליו קשה. ואז ידע להעריך ממונו וכך ניתנה תורתנו הקדושה ניקנית ביסורין בעמל וביגיעה ואז יחבבוה כרום ערכך כמו מלחמת עמלק, שהקב"ה הניח לעם ישראל להלחם עם עמלק ובני ישראל גברו על עמלק ובתמורה הם קבלו את התורה הקדושה ואחרי מאמץ להגיע למעמד הר סיני ערך התורה עמד ברומו של עולם והתרגשות מעמד הר סיני הביאה את עם ישראל לאחדות עצומה שנאמר "ויחן ישראל נגד ההר".

אלו נתן לנו את התורה הכניסנו לארץ ישראל ובנה לנו את בית הבחירה - דיינו.

לא זכו ישראל לנחול את הארץ ולבנות את בית הבחירה אלא מכח קבלת התורה ומסירות נפשם בשבילה. וכשביטלו תורה, גלו מארצם וחרב בית המקדש כמו שנאמר: "על מה אבדה הארץ - על עזבם את תורתי" (ירמיה) וכל זמן שלא נשוב ללמוד תורה לא ניגאל, חלילה, שאמרו חז"ל: "צדיקים במה שהם חוטאים - בו מתכפרים".

משל למה הדבר דומה: לאדם שעינה את עצמו ימים רבים לא אכל ולא שתה טיבעו שהוא נחלש היתכן שהוא יחזור למצבו התקין בלא לאכול ולשתות? לכן אם בעוון ביטול תורה נחרב הבית - היתכן שיבנה בלא לימודה? שנאמר במשלי "לכו לחמו בלחמי" שהיא כמו אוכל לנפשנו.

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17862458

אתר השבת