movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת קדושים - חלק ב

בצדק תשפט עמיתך (קדושים יט-טו)

הוי דן את כל האדם לכף זכות הוי דן את  חברך לכף זכות (רש"י).

הדן את חברו כף זכות דנין אותו לכף זכות (שבועות ל) ובמדרש (משלי יב) נאמר אם ראית אדם שמדבר טוב על חברו, אף מלאכי השרת מדברים עליו טוב. ואם ראית אדם שמדבר רע על חברו – אף מלאכי השרת מדברים עליו רע.

ובזה נתבאר הפסוק (תהילים קכא) "ה’ צלך על יד ימינך", דהיינו כפי שהצל עושה מה שהאדם עושה, כן מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים – כך מתנהגים עמו מלמעלה. לכן אם מתנהג בחסד וברחמים ומלמד זכות על אחרים כך מתנהגים עימו משמים.

רבי נחמן מברסלב זיע"א כותב ב"ליקוטי עצות" אפילו מי שנראה רשע גמור ח"ו צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב שבאותו המעט הוא אינו רשע ועל ידי צד זה שיצא בו איזה דבר טוב ודן אותו לכף זכות על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות. קל וחומר למי שלא מוחזק כרשע אלא ע"י מעשה מסוים מטיל ספק בצדקותו או ביושרו, אל לנו להיות חפוזים ולהחליט לדונו לכף חובה כי יתכן שאנו חורצים דין בטרם עת.

כאשר החלה ההתנגדות לספרו של הרמב"ם "מורה נבוכים", הגיעה השמועה על כך עד אשכנז הרחוקה. אולם לשם הגיעה השמועה כי הספר מכיל דברי כפירה ח"ו.

חכמי אשכנז החליטו לשלוח את רבי מאיר כדי לתהות על קנקנו של הרמב"ם והוא יצא לדרך. הרמב"ם קיבלו בסבר פנים יפות ובמשך שעות למדו יחד. אמנם רבי מאיר ראה כי הרמב"ם מגלה למדנות מופלאה, אך כיוון שהגיע מתוך מחשבה כי הרמב"ם אינו כשר ח"ו – חשד בכל מעשיו.

לעת ערב כאשר הזמינו הרמב"ם לאכול, ראה ר’ מאיר לחרדתו הרבה כי בצלחת יש תבשיל מוזר הדומה לאצבעות אדם ועל כן אמר לרמב"ם כי אינו חש בטוב ולכן אין הוא יכול לאכול.

קרא הרמב"ם למשרתו ואמר לו "פתרוס, גש והבא לאורח יין!"

התפלא ר’ מאיר הלא פתרוס הוא שם של גוי ואם יגע ביין ינסך אותו! לכן התנצל בפני הרמב"ם כי מחמת תשישותו מהדרך אין הוא מסוגל אפילו לשתות.

כששכב ר’ מאיר על מיטתו שמע את הרמב"ם אומר למשרתו: "פתרוס, מחר בבוקר תהרוג את העגל כדי שנוכל לכבד את האורח בבשר רך וטעים!"

שנתו של ר’ מאיר נדדה מעיניו. בליבו החליט כי אין שום ספק כי השמועות שיצאו על הרמב"ם נכונות. הוא אוכל אצבעות אדם, שותה יין נסך ואף לא מקפיד על השחיטה!

הוא ציפה כבר שיאיר השחר ויוכל לעזוב מהר ככל האפשר את ביתו של הרמב"ם.

בבוקר חיכה לו הרמב"ם ואמר לו "יודע אני כי באת אלי בגל החשדות שחושדים בי! ידוע לי מדוע סירבת לאכול ולשתות, אך דע כי המאכל שסירבת לאכול הוא מין ירק הדומה לאצבעות, והוא כשר בתכלית. אמנם למשרתי קוראים פתרוס, אך זהו גם שם יהודי. הלא לאביו של ר’ יוסי פתרוס, כמובא בתלמוד ירושלמי! בנוסף לזאת ציוויתי עליו להרוג את העגל ולא לשוחטו, כי עגל זה נמצא בבטנה של פרה שנשחטה כדין, ועל כן אין צורך לשוחטו".

כאשר שמע ר’ מאיר את ההסברים האלו נחה דעתו, והבין כי דן את הרמב"ם לחובה בלי שום הצדקה. אחרי שהסביר לו הרמב"ם את מהותו של הספר "מורה נבוכים" והתפלפל עימו בדברי תורה, נפרד ממנו ר’ מאיר בידידות ובהתפעלות מגדלותו וגאונותו והביע בפניו צער וחרטה על אשר חשד בו.

לעיתים קרובות מזמנין לנו מהשמים מצבים בהם אנו רואים חבר או מכר שמתנהג בצורה שגוררת אחריה תגובה, לזכות או לחובה, עלינו להיות מתונים בדין ולזכור כי במידה שאדם מורד – מודדין לו. הרגיל דון לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות, והדן לכף חובה מביא על עצמו ח"ו פסק דין של חובה. (אור דניאל)

לא תעמד על דם רעך אני ה’ (קדשים יט-טז)

כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא

מנין לרואה את חברו טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג).

שנינו כל המאבד נפש אחת מישראל – כאילו איבד עולם מלא. וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא (סנהדרין לז).

לאדם אחד, לנפש אחת,  יש משקל של עולם מלא ואי אפשר להתייחס לבני אדם כאל חפץ. אם, ח"ו, אדם מזלזל באיסור זה של חיי אדם ידע שהוא עובר על איסור חמור של "לא תעמוד על דם רעך".

הגמרא (בבא מציעא סב) מביאה ראיה לחשיבות של שמירה על חיי הזולת. שנינו: שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד קיתון של מים, אם שניהם שותים – שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב. דרש בן פתורא מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתתו של חברו.

עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך" – חייך קודמין לחיי חברך.

בשו"ת "חוות יאיר" מבאר כי משמע מדברי הגמרא שדווקא כאשר ישתו שניהם ודאי ימותו, אז חל הכלל "חייך קודמין". אך אם קיים ספק לגבי מיתתם משמע שישתו שניהם, ומכאן משמע שחייב להציל את  חברו גם אם מכניס עצמו לספק סכנה.

על משמעות הפסוק "לא תעמוד על דם רעך" מובא מעשה מחריד שאירע בתקופת השואה אותו מביא הרב י’ מייזליש זצ"ל בספרו "שאלות ותשובות ממעמקים":

בערב ראש השנה נקבצו על ידי השומרים הנאצים ושליחיהם במחנה כל הבחורים הצעירים למטה משמונה עשרה שנים, אשר נמצאו עוד מפוזרים בתוך המחנה. בחורים אלו הצליחו באופנים שונים להתחמק מעיניהם הקפדניות של השומרים בעת הביקורת הראשונה שנערכה מיד בבואם למחנה. בביקורת זו הועברו מיד כל הילדים ל"צד השני" והובלו לאחר מכן – לתאי הגאזים.

עכשיו בא תורם של הנערים שניצלו קודם לכן מהשמדה.

כך נאספו על מגרש ריק, מאחורי הבלוקים שבמחנה, כאלף ושש מאות נערים צעירים. כולם ידעו איזה גודל מחכה לנערים אומללים אלה.

לאחר מכן ניגש אליהם ראש המחנה, צורר נאצי אכזרי, וציווה לתקוע באדמה כלונס של עץ ובראשו הצמיד קרש שטוח שהיה נראה כאות דל"ת.

פקודה ניתנה שכל הנערים יעברו אחד אחד מתחת לעמוד זה, וכל מי שיגע בראשו בדף העליון – יישאר בחיים וישלח בחזרה למחנה. הנערים שקומתם לא תגיע לראש העמוד – אחת דתם להישלח לתאי הגאזים. על ידי "הבחנה" זו קבע הצורר את גילם וכושרם של הנערים לעבודה.

מאחר שהנערים ידעו ושיערו את הפירוש של אי נגיעה בדף – שעל ידי כן נחרץ הגורל לחיים או למוות – ניסו כמה מהם לעמוד על בהונות רגליהם ברגע שעברו על פני העמוד, אולם הצורר שעמד על  ידם, כאשר ראה ילד מתרומם – הנחית עליו מכת מוות על ראשו במגלב שבידו. הילד נפל במקום מתבוסס בדמו. אחדים מהמוכים נפחו נשמתם מיד ואלה שעדיין פירפרו בחייים נלקחו משם ישר למשרפות.

כאלף וארבע מאות ילדים נשארו על המגרש. והם הועברו מיד לבלוק מבודד סגור ומסוגר, עד למחרת. הם לא קיבלו יותר שום אוכל לפיהם, והשומרים  עמדו בשערי הבלוק ולא נתנו לאף אחד להיכנס אליהם.

למחרת היום יום א’ של ראש השנה, ביום זה אשר כל באי עולם יעברון לפניו כבני מרון, נשתררה מבוכה איומה במחנה אושוויץ.

מפה לאוזן עברה השמועה, כי לעת ערב יילקחו הנערים לכבשנים (בדרך כלל נהוג היה באושוויץ להעביר את הטרנספורט למשרפות רק בלילה).

רבים מבין היהודים, שבקרב הנערים המבודדים נמצאו בניהם, התרוצצו כל היום מבוהלים מסביב לבלוק הסגור, בניסיון אחרון להציל את יקיריהם ברגע האחרון.

אך אנשי הקאפו, ששמרו על מבואות הבלוק לא שעו אל תחנוניהם ובכיותיהם של האבות האומללים להוציא איזה נער או ילד מבין הילדים הכלואים.

כידוע, היו אנשי הקאפו על פי רוב רשעים ואכזרים, פסולת שבפסולת מעמנו, ואף ניצוץ של רחמים לא היה בליבם, אך כעת טענו, שגם אם ירצו לעשות למישהו טובה, לא יוכלו לעשות זאת, כי הם היו אחראים על מספר הילדים שהופקדו בידיהם, ועליהם למסור אותם במספר ובמניין לידי אנשי הס"ס לעת ערב, והם הוזהרו שאם יחסר אחד מהנערים, דמם בראשם וכי יקחו אותם במקומו למשרפות.

אולי אחרי השתדלויות ומו"מ חשאי עם כמה אבות, גברה בהם תאוות הממון והסכימו בעד תשלום סכומים גדולים ככופר נפש לשחרר איזה נער. אך תיכף חטפו במקומו נער אחר, שנמצא עוד חופשי בתוך המחנה – כדי להשלים את המכסה.

לאנשים רבים היו עוד ברשותם סכומי כסף גדולים, זהב או אבנים יקרות, מוסתרים במקומות סתר על גופם. בין אלה היו כמובן אנשים שמצפונם לא ייסר אותם, והם היו מוכנים למסור את כל רכושם המוסרת לשם פדיון יקיריהם, בלי להתחשב בזה שבמקום הילד הפדוי, נחטף ע"י אנשי הקאפו מיד ילד אחר.

אך היו גם הרבה יהודים, בעלי נפש, שלא רצו לפדות את בניהם על חשבון חייו של ילד אחר.

לעולם לא אשכח עובדה נוראה אחת, שהייתי עד לה. מעשה זה מסמל אל נכון את קדושת בני ישראל ומסירותם לדרכי התורה הקדושה, שלא איבדו את צלם האלוקים אפילו בעת צרתם וסבלם.

והנה סיפור המעשה:

ניגש אלי יהודי ואמר לי דברים אלה:

"רבי! בני יחידי, היקר לי כבבת עיני, נמצא בין הנערים הנידונים למשרפות ויש בידי היכולת לפדותו. אולם מאחר וברור לי ללא צל של ספק, כי אנשי הקאפו יתפסו מיד ילד אחר במקומו, על כן אני שואל שאלה ואבקש לפסוק לי את הדין על פי התורה – אם אני רשאי לפדותו, וכאשר  יפסוק – כן אעשה...

בשומעי את השאלה המחרידה הזאת, אחזתני רעדה. כיצד אוכל לפסוק בדיני נפשות?

השבתי לו "איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה על שאלה כזו? הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים,נפסקה ההלכה בדיני נפשות ע"י הסנהדרין, ואני כאן באושוויץ, בלי ספר הלכה ובלי רבנים אחרים איתם אפשר להיוועץ, ובלי ישוב הדעת מרוב התלאות והצרות".

אחרי שאמרתי לו דברים אלה, ביקשתי ממנו שיתן לי זמן להרהר כמה רגעים.

ניסיתי למצוא צד היתר להצלת בנו יחידו. אמרתי לנפשי אם אנשי הקאפו נוהגים לשחרר מקודם את הילד העצור ורק אח"כ לחטוף ילד אחר במקומו, יש מקום לצד קצת להיתר, כי אנשי הקאפו היו יהודים ולהם בוודאי אסור על פי ההלכה להכניס בסכנה ילד אחר אשר לא נועד להריגה, והריהו ב"יהרג ואל יעבור". אם כן, יש מקום לתלות שאין זה ברור שיקחו נפש תחת נפש במקום הנפדה, כי אולי ברגע האחרון יתעורר הרגש היהודי בליבם והם לא יקחו אחר במקומו.

אך לדאבון לבי נוכחתי לדעת שדרכם של אנשי הקאפו לתפוס מקודם נער אחר מהמחנה ורק אחר כך הם משחררים את הילד הפדוי, כדי שיהיו בטוחים שלא ייגרע ממניין הילדים שעליהם למסור בערב לידי הס"ס.

על כן קראתי לו שוב ואמרתי לו בלב שבור:

"אין אני פוסק לך הלכה מה לעשות, כי באמת זוהי שאלה חמורה מאוד, ואין בידי לומר לך דין תורה".

אך הוא לא הירפה ממני כל היום ולמרות הפצרותיי שאל ישית עלי את האחריות על הדבר הנורא הזה – עמד בשלו – כי ברצונו שאפסוק לו פסק הלכה, וכפי שאומר לו כך יעשה.

היות ולא יכולתי לקבל עלי את האחריות להתיר לו ללפי הדין לפדות את בנו – נמנע מלשחרר את מחמד נפשו, למרות שהתפתל בייסורי איוב.

לעת ערב בא אלי עוד פעם ואמר לי כדברים האלה "אף שהיה יכולת בידי לפדות את בני יקירי, נמנעתי מלעשות מעשה זה בגלל שהתורה לא התירה לי זאת, ותהא חשובה הקרבת בני יחידי לה’ כעקידת יצחק אבינו, שהייתה גם כן בראש השנה..."

בסיימו דבריו, נפתחו חרצובות עיניי ודמעות כמים שפכתי באותו מעמד. (אור דניאל).

אהבת ישראל

רבי אריה לוין זצ"ל היה ידוע באהבת הבריות המיוחדות שהייתה טבועה בו. מצווה זו של "ואהבת לרעך כמוך" הייתה חרוטה בנימי נפשו.

סיפור נפלא על מסירות נפשו למען הזולת סיפר בנו הגאון רח"י לוין זצ"ל, רבה של פרס חנה:

בהיותי ילד זכור לי שכל ראש חודש היה אבא נוהג לקנות ממתקים ולאורזם בחבילה קטנה ולהביאם לחולה נפש מסויים המאושפז בבית החולים "עזרת נשים" בפאתי העיר.

פעם אחת הפצרתי באבא שיקחני עמו. בדרך פגשנו באחד מיקירי ירושלים ששאל את אבא לשלום קרובו  חולה הנפש. אבא משיב: "ברוך השם, הנני בדרך לבקרו".

התפלאתי מאוד כי הרי לא ידעתי על קיומו של חולה כזה במשפחתנו אך לא הרהבתי עוז לשאול לפשר הדבר.

הגענו לביה"ח, אבא נכנס פנימה ואני המתנתי לו בחוץ ליד השער. לא עברו רגעי מועטים ואבי חזר בהותירו את הממתקים בידי החולה "הקרוב".

בדרכנו אחזני אבא בידי ואמר שהיה: "בוודאי תתפלא על הקרוב הלא מוכר שביקרנו זה עתה, בוא ואספר לך מעשה שהיה: באחד הערבים עשיתי דרכי ליד ביה"ח הזה ובעוברי קרוב לחומת ביה"ח הגיעו לאוזניי צווחות אימים, שמעתי צעקות גבר הנאנק בייסורים.

אמרתי בלבי: ’אמנם בי"ח לחולי נפש המקום, אך בכל זאת אין זה נשמע רגיל’.

סרתי וראיתי אדם חבול מוכה בכל חלקי גופו מתהלך במסדרון אנה ואנה צועק, זועק, נאנח וגונח מתוך ייסורים. שאלתי את דיירי הבית לפשר הדבר והם השיבוני שמכיוון שהאיש השתולל קשרוהו והיכוהו עד שהפסיק להשתולל, שאלתי ’וכך עושים גם לכל היתר?’ וענו לי ’אמנם עד לפני תקופת מה זו הייתה השיטה. אך לא מכבר מטפלים בנו בתרופות שהגיעו מחו"ל ומאז הפסיקו להכותנו’.

’ובמה שונה חולה זה מאחרים?’

’הוא גלמוד, אין לו קרובי משפחה שיגנו עליו, ולכן הוא עדיין ממשיך להיות מטופל בשיטה הישנה’.

נזעקתי ’היתכן? הרי אני קרובו!’

ניגשתי אליו והתוודעתי אליו כקרובו, וכדי להמחיש קרבתנו, נכנסתי לחנות הסמוכה ורכשתי עבורו ממתקים וכל החולים ראו וידעו שהגיב קרובו, השמועה עשתה לה כנפיים ומאז ידעו הכל שלחולה זה יש קרוב ואין להכותו עוד. אכן השגתי את המטרה אך מכיוון שהכרזתי שאני קרוב והריני קרובו, ומאז הנני נוהג בכל ראש חודש לבוא ולבקרו’.

ולכך התכוונה התורה ב"ואהבת לרעך כמוך", שנאהב כל אחד מישראל אפילו אין לו כל קירבת נפש בינו לבינינו, שהרי אותה מצווה מתעלמת  לחלוטין מאישיותו של האדם שאותו צריך לאהוב.

אלא טעמה: "אני ה’" בשם ה’ היא  מוטלת עלינו ביחס לכל הבריות.  לא למבוגרים ונשים  ולא לזקנים ולילדים.

אמא הסתכנה ובישלה דייסת מים בשביל בתיה, אחותי הפעוטה בת השלוש וחצי. לרוע המזל נתפסה אמא ע"י אנשי השמירה היהודית שבמחנה והללו חרצו את דינה משפט יהיה!

וזה דבר המשפט במחנה נוסף לעונשים שהגרמנים מטילים עלינו, מוטל על האחראים היהודים שבמחנה להעניש את ה"עבריינים". למטרה זו קיים משפט פנימי והגרמנים נהנים מאוד לראות איך יהודי מעניש יהודי.

משפטה של אמא נקבע ליום שישי בערב, ליל שבת, שבת נחמו תש"ד. בדרך כלל מתנהל משפט כזה זמן רב ובעסק גדול. מופיע תובע יהודי, עדים, הודעת הנאשם, נאום הסניגור ולאחר מכן פסק הדין של השופטים. אולם משפטה של אמא נערך זמן מועט.

מיד הוצא פסק דין שלילת מנת הלחם למשך יומיים.

אמא ויתרה על זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות המופרזות ואף ויתרה על השתתפותו של הסניגור כדי לבקש הקלת העונש על בישול עבור תינוקת בת שלוש. "מוטב לקבל עונש חמור ולא להאריך את הדיון". אמרה אמא.

בברגן בלזן לא הייתה הפרדה מוחלטת בין מחנה הגברים ומחנה הנשים (במחנות המשפחתיים). משך היום ניתן היה להיפגש.

שאלתי את אמא למה לא ניצלה את זכותה להכחיש חלק מן ההאשמות ולמה לא טענה כי באותו היום לא חילקו אוכל והדייסה הייתה בשביל בתיה הפעוטה?

אמא לא השיבה לי. ראיתי שהיא נרגשת כולה. העזתי ושאלתי שוב ואז השיבה לי אמא: "היו שם לא רק שופטים, גם תובע וגם סניגור וגם מזכיר שישב ורשם את הפרוטקול. כל מילה שהייתי אומרת, הייתה מיד נרשמת על ידי יהודי, וזה בליל שבת?! לכן שתקתי, אמרתי לעצמי כי מוטב לרעוב קצת יותר מאשר לגרום לכך כי יהודי יכתוב ויחלל שבת!"

הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא (קדושים יט-יז)

אדם צריך לדעת כיצד להוכיח כי כשם שיש מצוה לומר דברים במקום שסופם להשמע באותה מידה יש מצוה לא לומר דברים במקום שסופם לא להשמע.

ואדם שאינו ראוי להוכיח או לא יודע להוכיח עליו נאמר שב ואל תעשה עדיף כי יכול לגרום לחילול השם גדול וחכם עניו בראשו.

ארע פעם ולש"ך הלא הוא רבי שבתי כהן בעל ה"שפתי כהן" היה דין ודברים בעניני ממונות עם אחד מנכבדי הקהילה. הסכימו ביניהם לבוא לפני רב לדין תורה.

אך למי  יפנו? הן הש"ך מוכר וידוע כגדול בתורה, וכל רב עלול, חלילה, לשאת לו פנים בדין. כיון שכך, החליטו להתדין בעיר מרוחקת בבית דינו של רב אשר אינו מכיר את הש"ך.

בטרם יצאו לדרך עיין הש"ך שוב ושוב בספרי הלכה ראשונים ואחרונים, ואכן, לפי כל המקורות נמצא שהצדק עמו.

לאחר נסיעה ממושכת התיצבו השנים לדין תורה. הרב, אכן, לא הכיר את הצדדים, ושמע את טענותיהם בלא כל פניה אישית.

היה זה ענין מסובך, ועל כן לא מיהר הרב לחרוץ את פסק הדין, אלא ביקש מהצדדים לבוא שוב ביום המחרת.

לאחר לכתם הוסיף הרב לעיין בנושא מכל צדדיו, ולבסוף לאחר שעות מרובות הגיע להחלטה שפסק הדין אינו לטובת הש"ך.

כששמע הש"ך ביום המחרת כי יצא חייב בדין התפלא מאוד ובקש מהרב שיראה לו על מה הסתמך בפסק הדין.

אמר הרב "עניניכם ניראה לי מסובך מאוד, ובתחילה אמנם סברתי כי הצדק עמך. אך בכל זאת הוספתי לעיין בדבר. ואכן, מצאתי ספר חדש פרוש על ה"שולחן ערוך" שהגיע לידי לאחרונה, ובו ראיתי סברות ישרות ומעמיקות בנושא הסכסוך. מהן משתמע כי הצדק אינו עמך".

ובדבר קם הרב ופנה אל ארון הספרים, הוציא מאחד התאים ספר חדש, דפדף בו ולבסוף הראה אותו לש"ך.

הביט הש"ך בספר ופער פיו בתדהמה, הספר לא היה אלא סיפרו שלו, ה"שפתי כהן"!

עייין אפוא הש"ך בפרושו, ומצא בו ללא כל ספק כי הצדק עם בעל דינו! או אז לא יכול עוד להבליג וגילה לרב כי הוא מחבר הספר...

הופתע הרב והתרגש מאוד לראות  לניו את הרב הדגול בכבודו ובעצמו, והמילים נעתקו מפיו. אך הש"ך אמר "הו, כמה גדולים דברי חכמינו, שאמרו אין אדם רואה חובה לעצמו!" (מעשיהם של צדיקים)

ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם (קדושים יט-כח)

כי מדרך הגויים שאם מת להם מת, הם משרטים בשרם, וכן עושים כשיש להם איזה צער, והם קוראים לע"ז הרעה שלהם שיבואו לעזרתם, וכאן מזהירנו השי"ת שנתרחק מאד ממין זה ושום אדם מישראל אינו רשאי לשרוט בבשרו בגלל מת. וכל העושה כן חיים מלקות.

מצות לא תעשה שלא נכתב בבשרנו כתובת קעקע

ירמיהו הנביא היה מתרה במלכים בתקופתו ומזהירם ללכת בדרך הישר. אולם היו מלכים שלא שמעו לתוכחותיו  והמשיכו במעשיהם הרעים.

אחד ממלכי יהודה יהויקים בן יאשיהו מלך על יהודה במשך אחת עשרה שנים. הוא היה רשע, לא היה מלך כמוהו אשר הכעיס את ה’ תמיד. לא היתה עברה שיהויקים לא עשה אותה. את כל האלילים עבד, ואל כל עץ ואבן השתחוה. ולא עוד אלא חרת על כל גופו כתובות קעקע בכל מיני צורות של עבודה זרה. את בגדיו ציוה לתפור כלאים, צמר ופשתים יחדיו כדי לעבור בכוונה על איסורי תורה. לא רק כלפי הבורא חטא יהיוקים, אכזר ורע לב היה גם אל בני ישראל עמו, לא שפטם בצדק, גזל ולקח מהם את רכושם, וכל מי שסרב למסור לו את אשר דרש, ציוה המלך להרגו ואת כל רכושו לקח לעצמו.

הנביא ירמיהו נשלח אליו להזהירו  ולומר לו כי סופו יהיה רע ומר, מכיון שהרבה לחטוא. תחילה פחד הנביא ללכת ולהגיד את דבר ה’ למלך וחששו היה שהמלך יהרוג אותו. אך הקדוש ברוך הוא הבטיחו שישמור ויגן עליו.

ואכן, ירמיהו הנביא הלך  להתרות במלך הרשע, אך תגובתו של המלך היתה גאה ויהירה, והוא סרב בקול הנביא.

לפיכך החליט הקדוש ברוך הוא להעניש את הרשע. ונבוכדנאצר מלך בבל היה שליח ה’ לכך. הוא עלה בראש צבא גדול וחזק לארץ  ישראל ועמד בשערי ירושלים, ושם דרש שהסנהדרין  ימסרו בידיו את המלך ורק אותו, ואם יעשו זאת לא ילחם ולא יפגע בעם לרעה. הלכו החכמים אל יהויקים המלך ודרשו ממנו למסור את עצמו בידי נבוכדנאצר כדי להציל את העם.

ענה  להם המלך: "האם כך נוהגים תלמידי חכמים? האם מותר לתת נפש תחת נפש? מדוע אתם רוצים למסור את נפשי בידי אויבי ולהנצל בזכותי?"

ענו לו החכמים: "לפי דין אנחנו נוהגים, גם סבתך עשתה כמונו לפני שנים רבות כשמסרה את שבע בן בכרי בידי יואב שר צבא דוד, שרצה להרוג את כל יושבי העיר אם לא ימסרו לידו את המורד במלך. גם עתה כשחי אנשים רבים תלויים בך לא נחוס עליך ונמסור אותך בידי נבוכדנאצר.

בכח תפסו אותו עבדיו, אסרו אותו בכבלי ברזל והובילו אותו למלך בבל שהמתין מחוץ לחומת העיר ירושלים.

נבוכדנאצר לא הסתפק בלקיחת יהויקם לארצו כשבוי אלא בזהו והרגו לעיני כל, ובזה בא סופו של המלך יהויקים הרשע שהכעיס את בוראו בכל עת.

ואהבת לרעך כמוך אני ה’ (קדשים יט-יח)

  הרב ערבי נחל כותב, "ואהבת לרעך כמוך" אם כפשוטו לא יתכן, ולכך ביאר בתרגום מאן דעליך סני לך, לחברך לא תעביד, כלומר, בשלילה מה שאתה לא רוצה שיעשו לך, לא תעשה לחברך, כל אחד רוצה שלא ירמוהו במסחר, בעבודה ובכל דבר, ולכן גם הוא לא ירמה את חבירו ולא יבזהו ולא ידבר עליו לשון הרע כשם שלא רוצה שידברו עליו.

ועוד הזכיר הרב ערבי נחל, שהפילוסוף אפלטון אמר שגדרי האהבה לא יתכן אלא בדבר הפכי כגון הארץ שצמאה למים, כל טיפה של מים מתקבלת באהבה לארץ, וכן כל דבר הפכי, עשיר אוהב את העני היות שהוא הפכי ממנו, ואילו את חבירו העשיר לא אוהב, בגלל שהוא דומה לו, כדרך שאמרו כל אומן שונא בני אומנותו, אמנם אריסטו לעג עליו ואמר כי זה לא נכון, ולזה לא יקרא אהבה, כי הארץ שמקבלת את המים באהבה אין זה מחמת שאוהבת את המים אלא מחמת שאוהבת את עצמה, וכן העשיר אוהב את העני כדי להשקיט מצפונו, כי יודע שהוא מזכהו לעולם הבא וזה נובע מחמת שאוהב את עצמו וכדומה. אמנם עיקר האהבה האמיתית שאדם יאהב את חבירו הדומה לו, שלא משיג ממנו שום תועלת, ולא זקוק לו, ובכל זאת אוהבו זהו גדר האהבה האמיתית, ובזה ביארו "ואהבת לרעך כמוך" כלומר, "רעיך הדומה לך "כמוך" ואתה אוהבו זהו אהבה אמיתית. (קול יהודה).

לא תיקום ולא תיטור את בני עמך (קדושים יט-יח)

צריך כל יהודי לקבל את יסוריו באהבה וכל הניסיונות שהקב"ה נותן לו בבית ובחוץ הכל באים לו בגלל עוונותיו שמיצווה גוררת מיצווה ועבירה גוררת עבירה לכן ישתדל האדם לעמוד במבחן הניסיון באמונה וביטחון ולהרבות אהבת ישראל ולהעביר על מידותיו לא לינקום ולא ליטור שאם הקב"ה סולח לאדם כל שכן האדם צריך לסלוח לחברו כי איך האדם מודד מודדין לו ואם העביר על מידותיו גם בשמים יעבירו לו, שמידה כנגד מידה בעולם הזה וביום הדין. העולם הזה ניקרא עלמא דשיקרא ואסור לחפש בו צדק כי הניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו, בעזרת השם יתברך ע"י שנרבה באהבת ישראל יבנה בית המיקדש במהרה בימינו.

ברכבת הנוסעת מקובנא לוילנא ישב רבי ישראל סלנטר. לבדו היה בלי מלוים, ולבושו כלבוש אדם פשוט, לצידו ישב יהודי צעיר, ניכר עליו שזה עתה סיים להיות סמוך אל שולחן חותנו וכעת מבקש הוא פרנסה לעצמו.

ישב רבי ישראל ועישן סיגריה, שכן היה זה קרון המיועד למעשנים. והנה פנה אליו שכנו בקול חמור: "הפסק לעשן! אינני סובל את ריח הסיגריות!"

יכול רבי ישראל לומר לו כי זהו קרון המעשנים, אך לא כך עשה, הוא ביקש סליחה וכיבה את הסיגריה. הרכבת המשיכה במסעה, והנה שוב נשמע קולו הזועם של הצעיר: "סגור את החלון!" ציוה על רבי ישראל, "מהקור החודר פנימה אפשר להצטנן!"

"סלח נא לי", הצטדק רבי ישראל, "אך לא אני פתחתי את החלון", ומיד ניגש וסגר את החלון.

דבר בואו של רבי ישראל סלנטר נודע ליהודי וילנא, והם התקהלו בבית הנתיבות לקדם את פני רבם ומאורם. כבר מרחוק הבחינו יושבי הרכבת בהתקהלות, וכשירד אותו צעיר מן הרכבת ניגש לברר מה פשר ההתקהלות.  "האינך יודע כי רבי ישראל סלנטר הגיע ברכבת זו לעירנו?" השיבו לו אנשים מן הקהל.

הבין האיש כי רבי ישראל היה שכנו לנסיעה ועיניו חשכו! כל אותו הלילה לא יכול לעצום עין: "איך העזתי להתגרות בקדוש ישראל? איך העזתי להשפילו?" יסרוהו כליותיו.

בליבו החליט. איך יאיר היום, יקום וילך לאכסניתו של רבי ישראל לבקש את סליחתו.

ואכן, כך עשה. נבוך ומבויש נכנס לחדרו של רבי ישראל. אך שם נכונה לו הפתעה. "מה שלומך?" פנה אליו רבי ישראל בחביבות, "ההספקת לנוח מן הדרך?"

לקבלת פנים כה לבבית לא ציפה האיש. הוא נדהם ופרץ בבכי גדול. בתוך בכיו מלמל מלות סליחה ומחילה.

"אל תצטער, ידידי", עודדו רבי ישראל. "אין בלבי עליך מאומה!"

קם האיש ללכת, ורבי ישראל שאלו: "אמור נא לי, מה הביאך לוילנא?"

סיפר הצעיר כי למד להיות שוחט, ועתה בא לוילנא לקבל "סמיכה".

שמח רבי ישראל: "אוכל לעזור לך בכך. חתני הנו מראשי הרבנים כאן, והוא יעזור".

עד מהרה הובא הצעיר לחדרו של החתן, והלה גלגל עמו שיחה בהלכות שחיטה. במהלך השיחה עמד הרב על טיבו של האיש: הלה לא מצא ידיו ורגליו בהלכות!...

בקול רך ונעים פנה רבי ישראל סלנטר אל הצעיר הנבוך ואמר לו: "כנראה, עייף אתה מן הדרך. תנוח מעט, ותשוב להבחן בעוד ימים מספר".

האיש יצא, אך כעבור ימים מספר לא שב.

כשנוכח רבי ישראל, שהאיש אינו מתכון לשוב, פנה בעצמו אל אכסניתו. "מדוע לא שבת להבחן?" שאל את הצעיר.

וזה השיב: "מודה אני לרבנו על שפקח את עיני והעמידני במקומי הנכון. מתכוון אני לשוב מיד לביתי!"

אך רבי ישראל לא ויתר. "עליך לחזור וללמוד היטב הילכות שחיטה", המריצו, "ואז תקבל ’סמיכה’". ובכך לא אמר די: חיפש רבי ישראל ומצא שוחט מובהק שהורה לאיש את הילכות שחיטה כראוי. אף התחנן רבי ישראל לפני ריבון העולמים שיפתח את לב האיש לקלוט את דברי ההלכות.

ואכן, לא ארכו הימים ופרות עמלו של רבי ישראל נראו לעין. הצעיר למד במרץ ובשקידה, ונעשה לשוחט מומחה. הוא הוסמך לתפקידו על ידי כמה רבנים, ורבי ישראל לא נח ולא שקט עד אשר מצאו לו, לאותו אברך, משרה בקהילה נכבדה!

לימים שאלו את רבי ישראל: "מדוע השתדל רבנו כל כך בעבור אותו צעיר?"

והשיב רבי ישראל: "כשהלה בא וביקש את סליחתי, אמרתי לו שמוחל אני בלב שלם ואין בליבי כל טינה עליו. ואמנם, אמרתי את הדברים הללו בלב שלם. אך מכיון שבשר ודם אני, חששתי שלמרות כל זאת תתגנב ללבי שנאה כלשהי כלפיו, ועל כן חפשתי כיצד לעזור לו ולגמול עמו טובות והכל במטרה להוציא מליבי אפילו שמץ של טינה כלפיו!" (מעשיהם  של צדיקים).

מעשה היה בירושלים, שאחד מן האנשים עמד וביזה ברבים ובחוצפה יתירה את אחד מגדולי ירושלים.

שאל אחד הנוכחים את הרב, למה איננו מעמיד את אותו מבזה על מקומו, והלא נאמר "כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח"?..

ענה הרב: כדאי לדייק בלשון שנקטו בה חכמים, באומרם "שאינו נוקם ונוטר כנחש", למה דוקא נחש? הסיבה היא מפני שהנחש כשהוא מכיש, אין הוא נהנה בהכשתו, וכך גם צריך הת"ח בעת שנוקם ונוטר, שיעשה זאת בלא שום הנאה עצמית, אבל אם בנקימתו מתערב איזה שהוא קורטוב של הנאה, הרי שהוא עובר כבר על הלא של "לא תיקום".

והנה, איש זה עבר על מעשה הבזיון בפני רבים, ועל כן קשה מאוד הדבר לבדוק האם לא מעורבת בנקימה גם הנאה אישית, ולכן עדיפה השתיקה!...(שאל אביך ויגדך).

לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך (קדושים יט-יח)

ומעשה שהיה בגוי אחד שביקש להתגייר ובא לפני שמאי הזקן ואמר לו גיירני על מנת שתלמדנו כל התורה כולה על רגל אחת. כעס עליו שמאי הזקן ודחה אותו. אמר: כיצד יתכן כדבר הזה ללמוד כל התורה כולה על רגל אחת. בא הגוי אצל הלל הזקן ובקש ממנו אות הבקשה הסכים הלל למה שבקש ואמר לו: כל התורה כולה כלולה בפסוק הזה: ואהבת לרעך כמוך. מה שעליך שנאוי אל תעשה לחברך, ואם תקיים הפסוק הזה ייקרא שקיימת את כל התורה. מאחר שרוב מצות התורה תלויות בה, והשאר הכתוב בתורה הוא ביאור למצוה זו. והגוי הסכים לזה והלך ונתגייר.

מעשה שהיה בשני ידידים שהידידות שהיתה שרויה ביניהם היתה מפליאה ביותר, והגיע זמן שהיו מלחמות בין המלכויות ושני הידידים האלה נשבו, כל אחד במלכות אחרת. וכשעבר זמן רב נזדמן האחד לעירו של השני, כמרגל, ושהלכו להורגו התנפל לרגלי המלך והתחיל לבכות ויתחנן שיעשה לו טובה אחת. שאל המלך איזו טובה הוא מבקש ענה לו: אדוני המלך, אני סוחר גדול בעיר פלונית, ופזרתי כספי בין הרבה אנשים ולא נשאר לי שטרות מהם, עכשיו שתהרגני ישארו בני בלי לחם, לכן אבקשך, תן לי רשות לחזור לעירי ושם אסדר שטרות על החובות שיש לי בידי אחרים ואשוב, וכך לא ימותו ב"ב ברעב, אמר לו המלך: כלום אאמין לך שתשוב לכאן כדי ליהרג אמר לו האיש: אדוני המלך, כאן בעיר יש לי ידיד יקר מאוד והוא בודאי יערוב לי. אמר המלך לידיד שגר באותה העיר, האם אתה ערב בעד האיש הזה שאם לא יחזור אהרגך במקומו. ענה לו אני ערב, ואם לא יחזור אמות במקומו. אמר המלך: רוצה אני לראות בפלא הזה שאדם מוסר נפשו בשביל חבירו, ושכהגיע הזמן שקבע המלך והגיע היום האחרון של החודש. והגיע זמן הערב וראה המלך שהשני לא בא, נתן צו להוציא את חבירו מבית האסורים ולהורגו במקום חבירו. וכשהביאוהו לגרדום ורצו לשים את החרב בצוארו נשמע קול בעיר שבא אותו אדם הנידון שהמלך חיכה לו. וההוא בא לפני המלך ותפס החרב בידיו שבקשו לשים על צואר חברו ושמו על צוארו. וכך התחילו השנים להאבק על החרב, זה מושכה אליו וזה מושכה אליו. וכשראה המלך הפלא הזה שסופו היה נפלא יותר מתחלתו, היה הוא ואנשיו משתוממים על המראה הזה אז ציוה המלך להוציא חרב מידיהם וחנן חייו. אמר להם: מאחר שיש אהבה גדולה כל כך ביניכם. רוצה אני שתצרפו גם אותי לחברתכם וכך עשו. וזהו שאומרת המשנה וקנה לך חבר. (מעם לועז)

מעשה באברך ניגש אל הסטייפלער זצ"ל, והתחנן לפניו שיבטיח לו בנים. הוא נשוי זמן רב ואין לו ילדים. "אני לא מבטיח ילדים", אומר הסטייפלער, "זהו רק בידי הקב"ה. אני יכול רק להתפלל."

אולם האברך מר הנפש, שכבר סבב אצל כל גדולי ישראל בבקשה שיתפללו עליו, לא היה יכול יותר עוד לישא מר חייו, ואמר: "אני לא אצא עד שהרב יבטיח לי ילדים!" כך אמר במר נפשו ופרץ בבכי.

הסטייפלער נתן בו עיניים נוקבות וזה הספיק לאותו אברך כדי שייכנס פחד נורא בלבו, והוא יצא והלך, אולם, תשעה חודשים אח"כ בא אביו של אותו אברך להזמין את הסטייפלער להיות סנדק לבן הנולד לבנו. הוא הביע בפני הסטיפלער את התפעלותו, איך שהברכה שבירך התקיימה. אך הסטייפלער הפסיקו במחי יד: "יאמין לי כבודו, אם גם הייתם בוכים עליו כמו שאני בכיתי, הוא היה נושע באותה מידה...."

יושב לו יהודי זקן מאוד, עם צרות של חצי העולם על ראשו, ובוכה לילה שלם אל ה’ עבור אברך שאינו מכיר כלל. זוהי גדלות שאין לתאר. רק מי שמרגיש את המבקש כאילו הוא בנו יחידי הפרטי ממש, מסוגל לבכות עליו כל כך, אך אצל רבותנו אהבת ישראל היתה ממש כך.

רחל אמנו, שכל אחד מישראל באופן פרטי הינו בנה יחידה, וזה מה שנאמר רחל מבכה על בניה. (אור דניאל).

את חקותי תשמורו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-יט)

כתוב בספר הזוהר, אמר רבי אלעזר: הקדוש ברוך הוא כשברא את העולם הכין כל דבר ודבר במקומו ופקד עליהם חילות עליונים, ואין לך אפילו עשב קטן בארץ שלא יהיה לו כוח עליון מלמעלה [כן מצינו בבראשית רבה (י,ו) אמר רבי סימון: אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותך ואומר לו: גדל, דכתיב: "הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ" (איוב לח, לג)]. וכל מה שכל אחד עושה, הוא בתוקף כוח עליון. לפיכך אסור להחליף את המינים, להכניס מין במין אחר, לפי שהוא עוקר כל כוח וכוח ממקומו ומחליש את תכסיס המלך, ע"כ.

עושים תערובת, אנו פוגמים במעשה הבריאה ובכוחות המשפיעים על הבריאה מלמעלה. לכן, באה תורה ואסרה איסור כלאים בכל הבריאה, הן בחי "בהמתך לא תרביע כלאים", הן בצומח "שדך לא תזרע כלאים", ואפילו בדומם "ובגד כלאים לא יעלה עליך". (ובאדם ישנם "איסורי כלאים" חמורים יותר, אפילו אדם באדם, והם: איסורי עריות) (אור חדש).

את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-יט)

תכריכי המתים מותר לעשותם כלאים, לפי שנאמר בתהלים: במתים חפשי (תה, פח) כלומר: כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות.

אוכף החמור מותר לעשותו כלאים ולישב עליו ואע"פ שהמצע והשטיח אע"פ שאינו בגד, אסור לישב עליו כשהוא כלאים, שמא יכרך עליו חוט, דווקא בהם מפני שהם רכים יש חשש. אבל אוכף שהוא קשה, אין חשש, בתנאי שהאוכף לא יגע בבשרו ממש. וכן אל יעלה האוכף עליו להרים איזה דבר, שבזה אסור.

וזה שמותר לעשות האוכף כלאים, דוקא כשהכלאים ניכר. אבל אם אין ניכר אסור. שמא ישכח שיש שם כלאים ויקח מזה חתיכת בד לתקן בגדו. וכן אסור למכור אוכף כזה שאבד בו כלאים לגוי, שמא יחזור וימכרנו לישראל, שלא יכיר הכלאים.

וכן מי שרואה את חברו שלובש בגד של כלאים ויודע שזה במזיד, חייב לפושטו ממנו אפילו כשהוא באמצע הרחוב, וישאר ערום. ואפילו רבו, כי במקום של איסור אין חולקים כבוד לרב.

ומעשה היה בחכם אחד ששמו רב אדא בר אהבה שראה גויה ברחוב שהיתה לבושה מלבוש יקר ביותר שהיה בו כלאים. והוא היה סבור שהיא בת ישראל, עמד וקרעה אותו מעליה באמצע הרחוב. אח"כ נודע שהיתה גויה וחייבו את החכם לשלם עבור הבגד שקרע ד’ מאות זוזים. שאל את הגויה מה שמה. אמרה לו: מתון. אמר מתון מתון עלתה לי בד’ מאות זוז. ר"ל אם היה בי מתינות וחיכיתי לא הייתי מפסיד ד’ מאות זוז. שטובה הסבלנות בכל מקום, שכל דבר שעושים במהירות מתחרטים עליו. ומכאן לומדים שאם רואים בת ישראל קורעים ממנה הכלאים, ואם הוא שוגג אין להודיע לו עד שיבוא לביתו, כי גדול כבוד הבריות. (מעם לועז).

וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל (קדושים יט-כג)

דעו שאמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שתיכנסו לארץ תמצאו אותה מלאה כל טוב, אל תאמרו בלבכם: למה לנו לטרוח ולעמול ולזרוע בשביל אחרים, כיון שבשבילנו יש די והותר לכל ימי חיינו. אל תאמרו כן, אלא כי תבואו אל הארץ תעסקו בחרישה ובזריעה ובנטיעת כל מיני אילנות של מאכל, וכשם שנכנסתם ומצאתם כל מיני אילנות שנטעו אחרים, אף אתם תטעו ותזרעו לטובת בניכם, שכך נברא העולם, ואל יאמר  אדם, הרי אני זקן, וכמה שנים יש לי עוד לחיות, ולמה לי לעמול ולטרוח ולזרוע בשביל אחרים, שלכך העלים הקב"ה יום מותם של הבריות כדי שלא יאמר אדם: למחר אני מת. אם כן למה לי לטרוח לאחרים, אלא יחרוש ויזרע כל זמן שהוא חי ותהיה לו זכותו יאריך ימים ויהנה מעמלו, ואם לא יהנו בניו ממנו.

ומעשה באנדרינוס שעבר  בדרך טבריה וראה אדם זקן שנטע אילן אמר לאותו זקן רוצה אני שתאמר לי בן כמה אתה. אמר לו בן מאה אני. אמר לו: אם זקן מופלג אתה למה אתה עמל וטורח בשביל אחרים.אמר לו אותו זקן אדוני המלך. אני נוטע ואם יתן לי הקב"ה זכות אהנה אני מן הפירות. ואם לאו יהנו מהם בני. אמר לו המלך: בחייך אם תזכה לאכול מן הפירות הודיעני. והמלך הלך לדרכו ונתעכב במלחמה שלש שנים. אחר כך חזר המלך למקומו. וכשנודע הדבר לאותו זקן, מילא סל תאנים טובות מן האילן שנטע אז והלך אצל המלך. אמר לו: עברו ג’ שנים מאז שראית אותי ואמרת לי למה אני עמל בשביל אחרים. ואמרתי לך אם יזכני הקב"ה אני עצמי אוכל מפרים, והנה הפירות שזיכני הקב"ה לאכול מהם ואלו הפירות שצמחו. אמר המלך לעבדיו: טלו ממנו הסל ומילאו אותו דינרים. אמרו לו עבדיו: אדוננו המלך, למה אתה מכבד ליהודי זה, אמר להם: מה לא אכבדהו והקב"ה כיבדו בגיל כזה. צוה המלך ומילאו סלו דינרים ושלחוהו לביתו בשלום. וכשבא לביתו ספר לאשתו ולבניו מה אירע לו. והיתה גרה על ידו שכנה רעה. ששמעה הדברים. והיא היתה דורשת תמיד מבעלה דברים הרבה שלא היה יכול לתת לה.

לבסוף אמרה לבעלה: זקן זה הלך והביא למלך סל מלא פירות והמלך מילאו דינרים. אף אתה לך למלך ועשה כמוהו. הלך ומילא סל גדול של הרבה פירות טובים ובא למלך. אמר: אדוני המלך, שמעתי שאתה אוהב פירות, ולכן באתי והבאתי לך הפירות האלו. כעס המלך וצוה לקושרו לדלת ולזרוק בפניו ובין עיניו כל אותם הפירות וכך עשו והוא חזר לביתו מוכה ובוכה ומורגם ואומלל. וכשראתה אותו אשתו במצב זה שאלה אותו מה אירע. והוא סיפר לה כל אותו מעשה. ואמר לה, כל זה אירע לי מפני ששמעתי בקולך את האשה רעה שלא די לך בחלק שנתן לי השי"ת אלא בקשת עוד, ואילו שמעתי הכל מה שאמרת והייתי מביא אתרוגים לא היו נשארת לי עצם אחת שלמה.

מכאן אנו למדים שאשה הדורשת הרבה דרישות מבעלה שאינו יכול לעמוד בהם מביאה אותו עד שערי מוות. וכן אנו למדים מן הסיפור הזה מעשה הטוב של האדם שהוא צריך לעסוק בחרישה וזריעה וכל זמן שהוא חי, ולא מוכרח לעבוד בשביל אחרים כי אף הוא עצמו יהנה מכך וזהו שאומר כאן הכתוב: כי תבוא אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל, שאילו בא הכתוב רק כדי ללמדנו דיני ערלה, היה די לומר: כי תבואו אל הארץ וערלתם ערלתו את פריו .

את שבתותי תישמרו ומיקדשי תיראו אני ה' (קדשים יט-ל)

וצריך שינהג בבית הכנסת אימה ויראה שהוא מקדש מעט כמו שכתוב ויהי להם למקדש מעט, וכן חייב לירא מבית הכנסת ומכל מקום שיש בו קדושה וכן יעקב אבינו עליו השלום כשישן בבית אל וחלם והנה סולם, והסולם לעלית כל תפילות ישראל פחד ואמר מה נורא המקום הזה וגו' ואנכי לא ידעתי, שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה והמורא הוא כמו שעומד ומשמש לפני המלך בביתו שלא יצחק ולא יקל ראשו ולא יטיל ולא ירים קולו לשיח עם חברו ולא עם שום אדם בפני המלך וכתב הרב ראשית חכמה שממה נפשך הוא ראוי לעונש גדול שאם הוא מאמין שהשכינה מצויה בבית הכנסת והוא מדבר ונוהג קלות ראש אין לך פושע גדול מזה ואם אינו מאמין חס ושלום שיש השראת שכינה בבית הכנסת, ובשביל זה מקל ומדבר הרי זה גילה עצמו ודעתו שכופר בחכמים ובנביאים וראוי לעונש יותר רע ומר, ומטעם זה נראה שהחמירו בזוהר הקדוש ואמרו וי מאן דמשתעי בבי כנישתא וכו' שאמרו עליו דלית ליה חולקא באלקא דישראל חס ושלום ומה זאת כל החרדה שדמו את המדבר בבית הכנסת לעון חמור זה, מפני שאם הוא מאמין שיש שכינה שם ואפילו הכי מזלזל, אין לו חלק בה, ואם אינו מאמין שיש שם שכינה הרי כפר בנביאים שאמרו ואהי להם למקדש מעט, כן ענשו למי שאינו מאמין בנביאים ובחכמים ו אפילו בדבור אחד שלהם, ובעוון זלזול בית הכנסת מתעכבים ישראל בגלות יותר ממה שנגזר עליהם כמו שכתוב בזוהר הקדוש על תחת מילי מתעכבין ישראל בגלותא על דעבדין קלנא בשכינתא וכו'. ופרשו חכמינו זכרונם לברכה דעבדין קלנא רוצה לומר המדבר בבית הכנסת ולי שזה המקדש מעט הוא להם במקום בית המקדש העיקרי שקדושתו חמורה יותר ויותר על דרך שאמרו במדרש למה לא נצטוו הנשים ברמ"ח מצוות חמורות, משל למלך שהיה לו עבד משרת לפניו מרואי פני המלך ואותו העבד זלזל בכבודו ולא עשה כהנהגת העבדים לאדוניהם וגרשו המלך מלפניו, שיעבוד מחוץ לפלטרין של המלך כשנתגרש העבד ידע בעצמו שחטא והיה נזהר בעבודתו שמחוץ לפלטרין של המלך באימה ויראה כאילו הוא משרת ממש לפני המלך והמלך היה משגיח עליו מן החלונות מציץ מן החרכים, כשראה שכבר לקח תוכחות לעצמו חזר והביאו לפניו כבראשונה ואם היה רואהו בשחוק וקלות ראש בלי אימה ויראה היה עוזבו ומניחו, כן הדבר הזה אנחנו עבדי השם שהיו אבותינו בבית המקדש ועל ידי העונות ותטמא הארץ ולא נהגו כבוד בבית קדשנו ולא שמעו לקול הנביאים ואזהרותיהם עד ותקיא הארץ את יושביה שלא היו ראויים לשרת ולשמש לפניו, ונתגרשו מלפניו לעבוד עבודת המלך מחוץ לפלטרין ואם אנחנו עומדים במרדנו לנהוג קלות ראש עבודת ה' אותו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות הוא מניחנו ועוזב אותנו בגלות חס ושלום ואם נעבוד ונשרת ונשמש כרצון המלך מחוץ לפלטרין שהם בתי כנסיות ונוהגים כבוד ומורא יתרה כאילו עומדים בבית המקדש ממש, בלי לדבר דבור של חול וקלות ראש, אז הקדוש ברוך הוא עומד לנו להשיבנו לקדמותנו ונזכה לבנין בית המקדש במהרה בימינו אמן, וידוע שבתי הכנסיות נתנו לנו במקום  בית המקדש לניסיון, וסדר הקורבנות שאנו קוראים כאילו אנחנו מקריבים הקרבנות וכן סדר פטום הקטורת שקרואים כאילו אנחנו מקטירים על מזבח הזהב אשר בתוך המקדש ואם מאותו המועט לא עשינו כראוי ובדרך כבוד לא נשאר בידינו כלום, וכתבו חכמי המוסר אוי לנו אם נצטרך לקח קל וחומר מהגויים מבית תפילה שלהם ומעבדי השרים אשר בבית אדוניהם היושבים לפני מלך בשר ודם אשר תאחזם חלחלה וכל ברכיהם תלכנה מים ופה להם ולא ידברו ולא ישמעו קולם בשום אופן שבעולם ואוי לנו שבעוון זה אנחנו שרויים בצרות גדולות ומסורים בידם ובפרט הרועים צאן קדשים יזהרו שלא לדבר למען השם ולמען שכינת עוזו כגון שיש תלמידי חכמים שאינם נזהרים על עבודת מקדש מעט ובפרט תלמידי חכמים שבזמננו יש להם הרבה משגיחים מעמי הארץ לראות ולשמוע מהם איזה מעשה שיש בו פגם קטן ופותחים ממנו פתחים פתחים, פתחי דברי לשון הרע, הקטן יעשהו לאלף והצעיר שבעם ידבר על החכם לפני גוי עצום ואין מי שמשתיק את הצעיר ואדרבא כולם נמשכים אחריו לעזור לו ומזה יהיה מכשול חס ושלום למדברים וגם המדובר עליו אם כן, אשרי השומר פיו ונזהר, ועליו תבוא ברכת טוב (אהבת חיים). 

לא תגנוב (קדשים כ-יג)

האכסניה הומה מאדם, איש אינו שם לבו לאורח, שהגיע זה עתה, המתהלך אנה ואנה חסר סבלנות, ועל פניו נסוכה דאגה עמוקה.

אותו אדם סוחר עתיר נכסים הוא. מידי פעם נח מבטו של הסוחר על ארנק גדול ונאה, אשר לפי גדלו נראה, כי מכיל הוא ממון רב.

ואמנם חמש מאות זהובים נחו להם בארנקו של הסוחר האמיד, והללו הם אשר טרדו את מנוחתו: על כי נודד הוא על פני דרכים רבות לצורך מסחרו, וארנקו זה עלול למשוך אליו גנבים, הללו עשויים להפכו בן יום לעני חסר כל.

כל אחד מבין האורחים באכסניה טרוד היה בעניניו שלו, ונראה היה, כי איש אינו שם ליבו לסוחר זה ולמעשיו. אך היה אדם אחד, שעקב אחר הסוחר זה זמן מה, מרגע הכנסו לאכסניה ועד עתה לא הסיר הלה את מבטו ממנו. היה זה לא אחר מאשר בעל האכסניה בכבודו ובעצמו!

מראהו המכובד וארנקו התפוח, הם הם שמשכו אליו את עיניו הסקרניות של בעל הבית. אף חוסר מנוחתו לא נעלמו מעיניו החדות.

הוא ראה את הסוחר, המפסיע אנה ואנה בחוסר מנוחה בולט ופתאום הבחין, כי שונו פני אורחו של הסוחר: חיוך מסתורי המסתמן על פניו, והוא מהר החוצה וארנקו בידו. בלי להרבות במחשבות מיהר בעל האכסניה בעקבותיו....

הנה הגיע הסוחר ליער קט, כשבעל האכסניה אורב לו (בעקבותיו)...

כאן עצר הסוחר את הילוכו המהיר והחל בודק ובוחן ביסודיות את המקום. טיפס בעל האכסניה על עץ רב ענפים. ממקום מחבואו זה נקל היה לו לראות את הנעשה, בעוד הוא עצמו חסה בצל עץ עבות.

ממרומי העץ ראה בעל האכסניה את אורחו הנכבד נוטל בידיו ברזל חד וחופר גומא באדמה, הוא ראהו חופר וחופר, עד כי נתהוה במקום בור קטן.

בלב קל ובהרגשת בטחון נטל הסוחר את אוצרו היקר והטמינו בבור, שנכר זה עתה, הוא כסהו באדמה, ואנחת רוחה התמלטה מפיו.

בעל האכסניה העוקב אחריו נשם אף הוא לרוחה, עתה חש הסוחר, כי הוקל לו, כמו אבן כבדה נגולה מעל ליבו. ישב הוא ליד אוצרו ונח קמעה מעבודתו המאומצת.

לאחר דקות אחדות קם הסוחר ממקומו, סקר שנית את מקום האוצר ושם פעמיו לדרך.

ובעל האכסניה הנוכל ממתין בסבלנות לסוחר, שיתרחק מהמקום, עשרים דקות חלפו, ולפי חשבונו, כבר היה הסוחר רחוק דיו.

בזריזות ירד מהעץ ועט אל השלל: במהירות הסיר את מכסה העפר, הביט אל הבור שנפער לעיניו, ביד רועדת נטל בידיו את הארנק....ונמלט חיש קל מהמקום...

כל אותם ימים, בהם נסע הסוחר מעיר לעיר, היה ליבו שקט ורגוע בידעו, כי אוצרו טמון במקום בטוח...

חלפו ימים והסוחר בא ליטול את אוצרו הטמון במעמקי האדמה. בצעד בוטח התקרב הוא אל מקום המחבוא, בידיו החל להסיר את העפר שכבה אחר שכבה והארנק – היכן הוא?? האם כה העמקתי לחפור? הוא הוסיף לחפור ביתר און ומרץ אך הארנק איננו! חיורון מות כיסה את פניו, כשנוכח בודאות, כי אוצרו נעלם. יד אדם היתה בו! ידים זדוניות ולב חורש מחשבות און!...

דקות אחדות עברו, עד אשר התאושש קמעה מההלם שפקד אותו, ואז החל לחשוב במתינות ובתבונה. מיד נפל חשדו על בעל האכסניה, שכבר מתחילה נראה היה בעיניו כאדם מפוקפק.

מלבד עשרו הצטיין הסוחר בפקחות רבה. עד מהרה מצא תחבולה נאה, הוא חש לביתו של בעל האכסניה.

"דבר לי אליך!" לחש כממתיק סוד באוזן בעל האכסניה אך עלי לשוחח עמך ביחידות!"

בעל הבית נרעד קמעה לשמע דברי הסוחר, אך בראותו את הבעת פניו השלוה הבין, כי אין לו סיבה לחשוש.

בעל האכסניה הכניס את אורחו לחדר צדדי ושם עשה הוא אזנו כאפרכסת לשמוע את אשר בפיו.

"ידידי!" פנה אליו הסוחר במתק לשון "שמע שמעתי עליך, כי אדם חכם ונבון אתה! על כן באתי לבקש עצתך בענין חשוב ביותר.

סקרנותו של בעל האכסניה גברה. "אך נא ישאר הענין ביני ובינך! בל תספר זאת לאיש!!" הזהירו הסוחר.

"פתח פיך, ויתבארו דבריך!" האיץ בו בעל האכסניה חסר סבלנות.

ידוע לך, כי איש מסחר הנני" פתח הסוחר בהסבר דבריו, "הבאתי עמי שני ארנקים גדושים בכסף רב, באחד מהם הנחתי חמש מאות זהובים, ואילו בארנק השני שמונה מאות זהובים!"

אישוני עיניו של האיש התרחבו, אך הוא עשה עצמו שלו ורציני.

"את אחד הארנקים" המשיך הסוחר בלחש, "הסתרתי במקום סתר, ועתה מתלבט אני בקשר לארנק השני, המכיל הון עתק – שמונה מאות, שומע אתה?! אין זה סכום של מה בכך!

"עתה שוקל אני: האם כדאי להטמין את הארנק במקום סתר? או שמא יהיה זה צעד אחראי ונכון להפקידו בידי אדם נאמן?...

"האומר אתה להפקיד הון תועפות כזה בידי אדם?!" התפלא בעל האכסניה –היכן תוכל למצוא בימינו אדם כזה?? מה גם שזר אתה בעיר זו!

"לו תשמע לעצתי" רכך בעל הבית את נימת דיבורו "קח את ארנקך והטמן אותו בדיוק באותו המקום בו הנחת את ארנקך הקודם! זכור את דברי: נהג בפקחות ותמנע מעצמך עגמת נפש!.... שמע נא לעצת ידיד המבקש טובתך..." חזר בעל האכסניה שוב ושוב על דברי עצתו.

עתה סמוך ובטוח היה הסוחר כי שיחו הוא הוא הגנב! הוא ולא אחר זולתו....

הסוחר נראה כשומע לעצת "ידידו, דורש טובתו", הוא אף הודה לו במילים נרגשות ופנה למלא אחר עצתו.

אך עזב הסוחר את המקום ובעל האכסניה נותר מהורהר: עתה כשיבוא הסוחר להטמין את ארנקו השני...ויוכח לדעת, כי כספו נגנב...ברור, שלא יטמין שם ארנק נוסף! על כן עלי להשיבו בהקדם! מיהר הברנש אל היער במהירות המירבית להחזיר את הגניבה טרם בוא הסוחר.

עד מהרה השיב את הארנק, עתה בטוח היה, כי הכל יתנהל באופן הטוב ביותר: 'הסוחר יגיע לכאן וימצא את ארנקו, הוא לא יהסס להניח באותו מקום את ארנקו השני, ואז תוך זמן קצר אזכה אני בשני הארנקים גם יחד!! או אז שש ליבו של הנוכל בקרבו אתעשר עושר עצום!!! אכן, שתי צפרים במכה אחת! רעיון מוצלח הגיתי! חי חי חי...'

לא ידע בן הבליעל, אף לא יכול היה לדעת, כי עצה עמוקה מסתתרת מאחורי דבריו התמימים של הסוחר... לא עבר זמן והסוחר הגיע אל מקום מחבוא הכסף, אך לא כדי להטמין ארנק נוסף – ארנק כזה כלל לא היה בנמצא! היה זה אך פרי דמיונו של הסוחר הפיקח... תחבולה להחזרת כספו הגנוב...

כשמצא הסוחר את ארנקו ובתוכו הכסף המושב, הרים ידיו בהתרגשות רבה וקרא: "ברוך המחזיר אבדה לבעליה!" (מעשיהם של צדיקים).

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, שולמית בת בת שבע לבשורות טובות, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17961149

אתר השבת