אחד מהנפטרים בגל הקורונה היה הרב אברהם משה קלאר זצ"ל. יליד פולין היה אברהם משה, וכשהיה ילד קטן היגרה משפחו מפולין לארגנטינה. ארגנטינה היתה מקום של שממה באותם הימים, ימי ערב פרוץ מלחמת העולם השניה. המקום היה ריק ממוסדות תורה. 

ואף על פי כן,  התגורר בה יהודי מופלא שנקרא רבי זאב גרינברג, שהשתדל ככל שיכול היה לקרב את המהגרים החדשים לתורה ולמצוות, גם במקום השומם הזה, בסוף העולם, וגם בעידן שבו העולם כולו היה כמרקחה. 

 

כשהגיע אברהם משה קלאר לגיל בר מצווה, היה זה הרב גרינברג שקירבו וחיזקו, ואמר לו: "אשריך שזכית לקבל עליך עול מצוות, ואני נותן לו במתנה ספר קדוש הנקרא "קיצור שולחן ערוך", שמחברו הוא רבי שלמה ב״ר יוסף גנצפריד, והוא ילווה את אורחותיך כל הימים. תלמד בספר הקדוש, תזכה להיות יהודי טוב, ותוכל לקיים את הלכותיו שהן קלות וברורות לאורח החיים היהודי בכל מקצועות ההלכה, והקב״ה יהיה שמח אתך".

 

קיבל הבחור אברהם משה את ספר הקיצור שולחן ערוך, שכולל פירוט של כל ההלכות המעשיות שצריך יהודי לדעת במהלך חייו, ואימץ את הספר אל לבו. מאז גיל 13 ועד פטירתו בגיל 87 הקפיד הרב קלאר ללמוד בכל יום מהספר "קיצור שולחן ערוך", בלי להפסיד ולו יום אחד. למד - ושמר וקיים את כל מה שלמד בספר הקדוש.  את כל ההלכות שהוזכרו בספר היה מקיים בהידור.

 

אישתו העידה שבמשך כל שנות נישואיהם לא שמעה מבעלה דבר גנאי או לשון הרע, וכשדיברו משהו לא טוב, עשה עצמו כאינו שומע, ותמיד אמר "הקיצור שולחן ערוך אינו מרשה כן!".

 

לקראת חתונת בנו, היה הרב אברהם משה יושב ומתכונן לחתונה על ידי שינון הלכות קידושין ויתר ההלכות הנוגעות לימי הנישואין מתוך הקיצור שולחן ערוך.

 

שאל אותו הבן: "כמה פעמים כבר למדת את הספר הקדוש הזה?׳, 

 

והוא ענה בחיוך וענווה ׳אולי שלושים פעמים׳… 

 

ופעם, ברגע של גילוי לב, גם גילה לבנו את סוד יראת השמים שסובבה אותו כל ימיו: "הסעיף הראשון בקיצור שולחן ערוך מתחיל ב"שויתי ד׳ לנגדי תמיד" הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים". 

 

ואמנם,  חי הרב אברהם משה קלאר עם המאמר הזה כל ימיו, ועם הספר הזה כל ימיו,  ובכל פעם כשפתח הספר ולמד היכן שהפסיק, היה פותח במשפט הראשון שבו החל הרב שלמה גנצפריד זצ"ל את ספרו: "שיוויתי ד" לנגדי תמיד". 

 

לפני כמה שנים חגגו צאצאיו את את יום הולדתו השמונים של הרב אברהם משה, וביקשו ממנו שיאמר כמה מילים לכבוד המאורע, והוא קם ואמר: 

"אינני יכול לומר הרבה, אני רק יודע לומר תהלים וללמוד קיצור שולחן ערוך, ולכן אומר לכם מההלכות הללו שאני יודע". וכך החל לומר בעל פה הלכות מתוך הקיצור שולחן ערוך . ואז החל אבא לומר בעל פה הלכות מהספר שכה חיבב כל ימיו. הוא אף לימד רבים להכיר את הספר המיוחד.

 

לפני 3 שנים, החליטו הרב קלאר ורעייתו לעלות לישראל כדי לכונן את עפרה של ארץ הקודש. כשעמדו להגיע ארצה, הוציאו הרב קלאר ורעייתו מהבנק את כל חסכונותיו כדי להביאם עימו לילדיו, אך באמצע היום נשדדו מהם כל הכספים והתכשיטים, על ידי אורחים לא תמימים, לעיניהם הנדהמות של הרב קלאר ורעייתו. 

 

אישתו היתה מפוחדת, ושאלה אותו מה עושים, והוא עונה לה בשקט: "הרי נאמר בקיצור שו״ע שכל מה שה׳ עושה הוא לטובה, כנראה ה" נותן לנו מתנה, שבעטיה לבטח נזכה להגיע לארץ הקודש שלמים, כמו יעקב אבינו שכל רכושו מארץ העמים נותר שם, ולא הגיע לארץ ישראל עם השלל. זו עת רצון ועלינו להתפלל שנזכה לעלות לארץ הקודש". כך היו דבריו תוך כדי השוד.

 

והם המשיכו ועלו לישראל, כאן קבע הרב קלאר את מושבו בבית האבות "שומרי החומות" בירושלים, וגם כאן המשיך ללמוד מהספר הקדוש:  בכל מקום בו שהה, היה מונח תמיד הספר "קיצור שולחן ערוך", בו  למד מידי יום. הוא הרבה לעיין בספר, ואף ללמד לאחרים את ההלכות. כל מכריו ידעו: רבי אברהם משה והספר "קיצור שולחן ערוך" – חברי אמת הם.

 

בליל כ"ז ניסן תש"פ, בשעת ערב, נפטר הרב אברהם משה זצ"ל, כשהוא בן 87. הוא נפטר בעודו על מיטתו, תוך כדי שהוא ממלמל פרקי תהילים. בשל מגיפת הקורונה שהשתוללה, נערכו ההלוויות במהירות ובצמצום, ללא מכרים רבים. בני המשפחה ביקשו להקפיד על מנהג ירושלים ולקוברו עוד באותו הלילה. ואכן נקבעה שעת ההלוויה לשעה 1.00 לאחר חצות הליל, והייתה אמורה לצאת מבית ההלוויות שמגר.

 

על פי מנהג ירושלים, צאצאי הנפטר לא מלווים אותו. וכך התעוררה בעיה כואבת: חסר עשירי למניין בעת הקבורה. 

 

ומספר בנו, הרב אליהו קלאר: "אני וחתני, שהוא כהן ואסור בכניסה לבית הקברות, נפרדנו מאבא זצ"ל בכמה מילות פרידה, מפאת חודש ניסן שאסור להספיד בו, ולאחר מכן אמרתי את הקדיש. 

 

מיטתו של אבא הוכנסה לרכב ה"חברא קדישא", בדרכה להר הזיתים לחלקת אנשי ירושלים. ואז התבררה הנקודה הכואבת: אין מניין. חסר עשירי למניין".

 

אנשי ה"חברא קדישא" שכאבו לראות זאת, אמרו שהם יחרגו ממנהגם, ויבקשו מאחד מאנשי ה"חברא קדישא" שיתארגן להצטרף אליהם ויעברו דרכו לצרפו בשעת ליל מאוחרת זו, אך היססו אם ימצאו אותו זמין בשעת לילה כה מאוחרת.

 

לפתע הופיע אדם מבוגר נשוא פנים, כבן 70, שעמד בצד בשעת ההלוויה, ואומר שהוא מצטרף אליהם לנסוע לקבורה בהר הזיתים. אנשי ה"חברא קדישא", מדרכם, אינם מתעניינים מי הם המלווים, וכשמצטרפים ובאים 10 הם נוסעים לדרכם.

אך בני המשפחה התפלאו מאד מי הוא האיש המבוגר שמוכן לנסוע בשעה אחת בלילה בתקופת הקורונה להר הזיתים. הם היו בטוחים שהוא טועה, ואמרו לו בעדינות: "ר' יהודי, אינך צריך לטרוח בנסיעה זו".

 

הם היו בטוחים שהוא תושב המקום או עובר אורח, שרצה לזכות במצוות הלווית המת. מחמת הנימוס הם אמרו לו באדיבות שאין צורך שיטרח בעבורם, הם כבר ישיגו אדם עשירי למניין…

 

אך אותו יהודי נשוא פנים התעקש ללוות את הנפטר להר הזיתים עד אחר הקבורה. כיוון שבני המשפחה לא הכירוהו, שאלוהו בעדינות מי הוא ואם הכיר את הנפטר, והוא ענה להם שהוא קרוב שלו...

 

פליאתם של בני המשפחה גברה: בקושי ישנם בני משפחה כאן בארץ, ואין הם מכירים קרובים בארץ מלבד אלו שהגיעו ללוויה. 

 

הם היו בטוחים שיש לרב המבוגר טעות בזיהוי הנפטר, היו כמה הלוויות בשמגר בזו אחר זו, והם הסבירו לו בדרכי נועם שכנראה נפלה טעות בהבנתו, כי אין להם משפחה כאן בארץ חוץ ממי שהגיע ללויה, ואולי הוא מחפש מישהו אחר.

 

אך הרב נשוא הפנים התעקש שחפץ הוא לנסוע עמהם לקבורה, באומרו שהוא קרוב... כך, תוך מיעוט בשיחה, הוא נכנס לרכב של אחד החתנים שנסע עימו להר הזיתים. הקבורה הושלמה, בנוכחות מנין אנשים.

 

 

לאחר הקבורה, ראה חתן בנו של הרב קלאר את היהודי עומד וחש קירבה למקום. התפלאותו וסקרנותו גברה כאחד, והוא שאלו: "מה שמך?"

 

"גנצפריד", השיב האלמוני.

 

החתן הבין מיד ששם כזה אינו מוכר במשפחה כלל וכלל, והתפלא מאד לזהותו, ובמיוחד לא הבין מהיכן הוא קרוב משפחה שלהם.

 

אותו אורח הצטרף אליהם לנסיעה חזור, וכן בן משפחה נוסף הצטרף לאותה נסיעה. לאורך הנסיעה שוחחו שני בני המשפחה ביניהם, והאורח יושב מאחור, אינו אומר מילה ונראה שקוע במחשבותיו.

 

רק כשנפרד מהם במרכז ירושלים, שאל החתן את הקרוב שישב לצידו: "אתה מכיר קרוב כזה שלנו בשם "נצפריד?!",

 

כששומע בן המשפחה את השם, כמעט והתעלף. "זה השם שהוא אמר לך?", שאל בהשתאות, והסתובב להביט שוב על האורח במקום בו הורידו אותו מהרכב רק לפני רגע - אך האיש נעלם, וכל ניסיונותיהם לאתרו עלו בתוהו.

 

מי היה האורח המסתורי שהשלים מניין בלווייתו של הרב קלאר? והאם היה זה הרב שלמה גנצפריד זצ"ל, מחבר הספר "קיצור שולחן ערוך", שהגיע מעולם האמת לדאוג לתלמידו המובהק ולחלוק לו כבוד אחרון???

 

(תוכן הסיפור פורסם ביתד נאמן).