מספרת תקוה (השם בדוי):

 

זמן רב מראש יודעתי על השבת הצפויה לנו, השבת המתוכננת עם כל תלמידי הישיבה בה מלמד בעלי. ואני אישה שאוהבת לדעת הכל מראש, לארגן דברים מראש, ולתכנן הכל, עד הפריט האחרון. מראש הכנתי כל מה שצריך לאותה שבת: בגדים לכל אחת מהסעודות, אוכל מיוחד לכל אחד מהילדים, מצעים תואמים לכל אחד, שמיכות, כריות - - -. הכל צריך וחייב להיות מתוקתק. 

סיימנו את ההכנות, ובשמחה וגיל נסענו למקום האירוח. ארגנתי כל מה שצריך, הלבשתי את הילדים, פרשתי את המצעים, כיוונתי את האורות, הפעלתי את המזגן על חימום, בדקתי שהכל מתאים והכל תואם והכל מתוקתק, והתכוננתי להדליק נרות שבת. 

והנה - קצר חשמלי. 

מהר מהר ניסו לקרוא למישהו לסדר את החשמל - החשמל חזר רגע - ושוב, כבה האור. יש בעיה חשמלית רצינית. אין חשמל לכל השבת. 

כל החלומות הגדולים, על שבת מאורגנת, מתוקתקת ומתוכננת היטב - נגוזו. את החשמל לא הצלחנו להחזיר לפני שבת. 

מה יהיה? מה נאכל? איך נסתדר בחושך? בקור?

עמדתי ליד הנרות שלי, וחשבתי לעצמי: זהו נסיון. האם אנו זקוקים לאור וחום חיצוניים כדי לענג את השבת? הנה, ה' השאיר אותנו בלי אור, בלי חום - והשבת בכל זאת יכולה להיות שבת קדושה, שמחה ומושלמת!

הדלקתי את הנרות, כשההחלטה שלי נחושה: לשמוח עם השבת, גם בתנאים האלו, ודווקא מתוך התנאים האלו!

וכך היה. 

ישבנו לסעוד את הסעודה הראשונה, עם כל הישיבה, באור העמום שהיה באולם, אור הנרות שהודלקו מבעוד יום. היה די חשוך - אבל הלב היה מואר והשירה פרצה בשמחה והשמחה הפנימית האירה את כולנו. 

בלילה היה קר. לבשנו מעילים בנוסף לשמיכות, ובכל זאת, בלב - היה חם.

בבוקר האוכל היה קר - אבל השירה היתה חמה, שמחה וקולחת, ודברי התורה שנאמרו הכניסו את כולנו לאוירה של שבת קודש, וכך הרגשנו כולנו רק חום. רק אור. רק שמחה. שמחה של שבת אמיתית. 

כך עברה לה השבת, 

בלי חיבור של חשמל, אבל עם אוירה של חיבור. 

בלי אור וחום חיצוניים, אבל עם אור וחום פנימיים. 

אור וחום שבאים מתוך הנשמה. אור וחום של שבת קודש.