מאמרים

שולחן של שבת

פרטים
קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
פורסם בראשון, 26 יולי 2020 19:36
נכתב על ידי Super User
כניסות: 428

שולחן של שבת

עיבוד: ה. גולדשטיין.
באדיבות שבועון מרוה לצמא

בשלושה בנים חנן הקב"ה את ר' משה לוי, ראש הקהל. שלושה בנים מוכשרים ויראי אלוקים. השניים הראשונים בגרו, נישאו והפליגו לחוץ לארץ, לחיות בה את חייהם. אמנם השמועות בקהילה הלכו כי ההצלחה דוקא לא כל כך מאירה להם שם את פניה, וכי מצבם הכלכלי איננו מבין המשופרים. אלא שלא היו לשמועות אלו ראיות. הבן השלישי - צעיר היה באותם ימים, וישב בבית אביו. לכשבגר אף הוא ודובר נכבדות בו, זכה לבוא בברית הארוסין בשעה טובה, ואף מועד הנשואין נקבע למזל ולהצלחה.

בשלב זה כתב האב, ראש הקהל, אגרת לבנו בכורו. הוא סיפר על אודות השמחה השורה במעונו ונקב בתאריך החתונה. בהמשך ביקש בכל לשון של בקשה כי ישתדל הבן לארגן היטב את בני משפחתו לקראת השמחה, לרכוש בעבורם כל צרכיהם, ולבוא עימם בגיל ורנן לחתונה. זאת ועוד, כל אלו יעשה אף לאחיו ומשפחתו, והוא האב שלם ישלם כל הוצאה והוצאה אשר לכבודו תבוצע.

המכתב נשלח והגיע לבית הבן שבאמריקה. שמח הלה בדרישת השלום ובבשורות הטובות, והחל מיד בישום הבקשות. הכל בכל מכל כל קנה הוא: ביגוד משובח, מנעלים יקרתיים, מתנות, מזוודות ומה לא. בניו ובנותיו צוידו במיטב האביזרים, כאלו אשר מעולם קודם לכן לא עלו על מפתם ביתם, מחוסר אפשרויות. אלא שהפעם הכל היה אפשרי, הן הסבא ישלם את ההוצאות...

בין כה וכה חלף לו הזמן, ותאריך הטיסה התקרב. לילה קודם לכן נזכר הבן: אחי! אחיו ובני משפחתו!!! שכח לגמרי להודיעם, להכינם. וכעת מה יהיה?? על אתר ניסה לארגן כרטיסי טיסה ו- תודה לקל. אלו עדין היו. מיהר לבית האח העני, והעירו בבהלכה: בוא נא אחי, אנו נוסעים!"

וכך עלו בני המשפחה אל המטוס. האח הבכור עם רעיתו וילדיו - לכבוד ולתפארת! והשני ומשפחתו - בשיא קלונם ועניותם...

הם הגיעו ביום החתונה ממש, בשעת בין הערביים, ולפיכך עשו את דרכם הישר מנמל התעופה אל אולם השמחה. שמע האב כי בניו היקרים מגיעים תכף ומיד, ויצא החוצה לקבלם. ומי רואה את המחותן הראשי יוצא, ואינו יוצא עמו? עמד לו כל הקהל על אם הדרך, וחזה בבואם של האורחים החשובים -

הנה יוצא לו הבן הבכור ובני משפחתו ובעקבותיהם - הדודים.

ופני האב חתומים...

חלפה עברה לה החתונה, תמו אף ימי המשתה. על הבנים לשוב לביתם.

המזודות ארוזות, המונית כבר ממתנת, ו - לא נעים, אך האב עדין לא השיב את תשלום ההוצאות... בלית ברירה שלף הבכור מכיסו פנקס עמוס כיתובים וחישובים, והגיש לאביו. "אבא", כך אמר, "כאן מפורטות הקניות, ההוצאות וכל השאר"...

"ולשם מה אתה מראה לי זאת" השיב הוא בשאלה.

"משום... כיון... זאת אומרת... מפני שאמרת שתשלם זאת"... גמגם הבן.

"לא. לא אשלם!" ענה בתקיפות והוסיף: "הבטחתי ואף חפצתי לשלם כל הוצאה שתוציא לכבודי. לכבודי, כך בפירוש כתבתי במכתבי. אולם אתה, האם לכבודי התכונת? הרי לכבוד עצמך עשית! ההזנחה אשר הזנחת את אחיך ובני משפחתו תעיד זאת. לו באמת עלי חשבת ולשמחנו ביקשת, לא היית מביאם בקלונם וחרפתם אלי שמחתי"...

פרשת השבוע פותחת בפסוקים המצווים על שמירת השבת:

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אלהם אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות אותם ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'".... (שמות לה, א-ב).

במאמר זה נתייחס בס"ד לשני דברים חשובים בשמירת שבת.

וכך מסביר המגיד מדובנה: הקב"ה כתב, כביכול, אגרת אל היהודי. באגרת זו בישר לו על מתנת השבת וציוה אותו כי ישמור ת השבת ויכבדה, כמו שנאמר: "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ד' מכובד וכיבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר. אז תתענג על ד'...." (ישעיה נח, יג-יד).

הקב"ה אף הבטיחו כי כל הוצאה אשר יוציא לכבודה של השבת - השב ישיבה לו. דהיינו, היא לא תכלל ב"מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה" (ביצה טז.)

אכן, בשורה נהדרת באיגרת, כפי שחשב הבן מחו"ל...

אלא שעל היהודי להוכיח כי באמת לכבוד יוצרו הוא דואג בעינוגיו.

הכיצד יוכיח זאת?

ראשית כל, עליו לשתף בעינוגיו אף את העניים. להכניס אורחים לביתו, לשלוח מטעמים לבתי נצרכים או לדאוג כי אחרים יעשו זאת. זה שנאמר (משלי יט, יז): "מלוה ד' חונן דל וגמלו ישלם לו". מי הוא זה המלוה לד'? מי שנותן לנזקקים (בבא בתרא דף י' וברש"י ד"ה מלוה). ליהודי כזה מובטח כי יקבל קרנו בחזרה.

אולם, לא זאת בלבד.

כל אופן מהלך השבת מוכיח מי הוא העומד בראש. הקב"ה נתן לנו יום אחד שיהיה קודש לו ולתורתו.

משל לבן מלך שסרח, עד כי אביו נאלץ לשלחו הימנו אלי כפר מרוחק ומבודד בו יעבוד עבודת פרך וישהה בחברתם של איכרים בורים ועמי ארצות. נזרק הנסיך האומלל לבירא עמיקתא זו, ולא מצא לעצמו מקום. מה לבן מלכים ולפינה נידחת זו?? שום קרן אור לא האירה את החשכה אשר ירדה לחייו.

והנה, יום בשורה. היום הגיע מכתב!

מכתב שלח לו אביו מארמון המלוכה!

שמח הבן שמחה אדירה. חפץ לשתף מישהו בשמחתו כי רבה, אולם לא מצא לו כל שותף. מה להם לכפריים הנבערים ולהבנה ברזי המלוכה??

מה עשה? ערך סעודה גדולה והזמין את כל בני הכפר. באו המוזמנים, שמחו וצהלו כולם. הם שמחו על דבר הסעודה, והוא צהל על דבר המכתב...

***

אכן, יום השבת הוא מכתב  בשורה לנשמתנו, זו החצובה מן הקודש למעלה, אולם מה אומרת היא לגוף אשר מעפר הגיע ולאפר ישוב?

לשם כך ציונו הקב"ה על סעודות השבת. כך ישמחו עליונים בקדושת היום, ותחתונים יעלצו במטעמים...

אלא שכאן הינה אף נקודת התורפה: כיצד תיראה הסעודה?

האם תהיה חלילה מושב דיונים בדברים בטלים בנושאים של כסף וכדו' תכנון אירועי השבוע שיבוא וסיכום אלו של החולף, או שתהיה "קודש לד'" - שולחן שכל כולו זמירות שבת, דברי תורה, סיפורי צדיקים, ורצון לכבד את נותן השבת?

אז תצא לאור ההוכחה את מי מתכוון הוא לענג.

כשמתכוונים באמת לכבודו של מקום, אזי הופכת השבת להיות מקור להרבה יותר. שפע קדושה היא משפיעה, הערות ממעל ודרגות נעלות ---

כאמור, הפרשה פותחת בפסוק: "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"... המפרשים והצדיקים שואלים מספר שאלות על כתובים אלו, ומדיקים עניינים רבים, אך אנו נתמקד בשאלתו של האדמו"ר בעל ה"שפע חיים" מצאנז זצוק"ל (שיעור חומר שרש"י, פרשת ויקהל, שנת תשל"ח): מדוע נקט בלשון "ויקהל", האם לא יכול היה להתחיל מיד ב"ויאמר אליהם?"

ובהמשך נכתב: "אלה הדברים אשר ציוה ד' לעשות..."

משל לראש הכפר, אשר ביקש להעמיד שומר לכפר. הגיע לפניו מועמד לתפקיד, וכה ציוה עליו: אל תיתן רשות כניסה לנושאי נשק, ואל תכניס כלבים לכפר. אין להבעיר מדורות בשטחים ציבוריים, וכמובן שאין ללכלך ולקלקל. אל תתיר קיום הפגנות בתחום הכפר ולא...

האם הבנת כל אשר עליך לעשות?

חייך המועמד ואמר: "כל אשר עלי לעשות? והרי אמרת לי רק את אשר אין לעשות..."

ונמשך: הרי מצות שמירת השבת הינה ברובה איסורים של "לא תעשה". מדוע נקט בלשון של "אשר ציוה ד' לעשות"?

אלא שזהו הפשט הפשוט. מסביר הרבי: מצותה של השבת הינה לא לעשות. אם חפצים הינכם להיות יהודים, ולהתקדש בקדושתם של בני ישראל, כי הרבה גופי הלכה והנהגה מדרך קיומו של היהודי תלויים בשבת ובכל אשר נכרך סביבה - עליכם לקיים את ציווי ד'.

"איש אימו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו" (ויקרא יט,ג). כולנו אמונים על חומרת מצות גיבוד הורים, אשר נכתבה בטור המצוות שבין אדם למקום, ואשר השווה הקב"ה את כבודם לכבודו (קידושין ל). אולם לא תיד, לא בכל מחיר. הנה: "ואת שבתותי תשמורו". אם מצווים הם אותך לחלל, חלילה, את השבת, הרי שאסור לך לעשות זאת, למרות חומרתה של מצות כיבוד הורים. ומדוע? משום שהם ואתה חיבים בכבודי, ואני ציויתי על שמירת השבת (רש"י ויקרא יט, ג). שמירת השבת הינה סימלו של היהודי. היא העושה אותו בן נאמן לאביו שבשמים.

השאלה היא האם יהודי, בתור יחיד, מסוגל להגיע אל המקסימום בכך? והתשובה היא "ויקהל".

כאשר הורה ד' על מצות השבת, ציוה למשה להקהיל את העם, בכדי שילמדו כי תמיד, ובעיקר בשבת - מצוה עליהם להיקהל כולם יחד, להתחבר ולהיות באחדות. השבת מאחדת לכל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם. לכן כה חשוב בה ענין זה.

מהלך לו הלך ברחוב העיר, והנה הוא מבחין במאות ואלפי בלוקים ולבנים המרוכזים בקרן זוית. מתפלא הוא ותמה: בלוקים אלו - מה תפקידם? עונים לו: חזור הנה בעוד חודשים מספר ובמו עיניך תחזה בכוחו של בלוק. מסוגל הוא לחולל גדולות ונצורות: ליתן לאנשים מחסה, וקורת גג לראשם, מקום ללון בו. אבל כל מעליותיו מושגות רק כשהבלוק מתאחד ומתקהל עם בלוקים נוספים. כעבור תקופה ההלך שב לשם והבחין בבין לתפארת...

רק כשכולם מתקהלים ומתאחדים יחדיו, מסוגלים הם להגיע למדרגות נעלות, ובהכונתו של צדיק וגדול - לזכות להשפעותיה האדירות של שבת קודש, אז אף מצהירים כולם ומוכיחים: את הקב"ה היננו מכבדים ומענגים!