באדיבות ארגון עורה www.oorah.co.il

 

יום שישי בצהריים. שעיה הרים את מכסה הסיר הענק וסקר בסיפוק את מעשה ידיו. מי כמוהו יודע כמה עבודה הושקעה רק על מנה זו, גולת הכותרת של סעודות השבת - סיר החמין.

 

הריח שהתפשט במטבח היה ממכר, ובעודו שולה ממעמקיו של הסיר מצקת גדושה וטעימה - דמיין בחדווה את פניהם המאושרת של חמש מאות האורחים שכה טרח לכבודם. כפי שחשב, תפוחי האדמה היו נמוחים, התערובת מטובלת כהלכה והבשר.... אוי, הבשר.... אסיסי ומבושל בדיוק ברמה הנכונה.

 

למען האמת - החמין לא היה המאכל היחיד שהתבשל במטבחו של שעיה. אירוח של חמש מאוד איש לשבתון דרש הרבה יותר מסיר של טשולנט. צוות המטבח עמל ימים ולילות על תפריט קולינרי עשיר ומודרני לשלושת הארוחות, אך את הפינה החמה ביותר בליבו שמר שעיה לטשולט המסורתי מבית אבא.

 

יודע הוא שעיה שכל אורח, בין חרדי מבית שמורגל בטעם החמין, או מתחזק, כולם כאחד מצפים לצלת חמין חמה ומהבילה בשבת בבוקר. עתה, לאחר שבושל החמין לשביעות רצונו, מגיע השלב הגורלי - לשמור על טעמו של החמין ליום המחר. 

 

את החמין המוכן יש להניח מערב שבת במקום הנכון על גבי ה"בלעך" (סוג של פלטה לשבת, שמבוססת על מכסה פח שמונך על גבי הכיריים) ולאחר מכן לכוון את הלהבה לגובה הרצוי. להבה חזקה מדי יכולה לשרוף את החמין ולתת לסיר כולו טעם אפר מריר, ומאידך, להבה נמוכה מדי תגרום לבשר להתקלקל. 

 

היות ששעיה היה מורגל ומיומן באומנות זו, ניגש ל"בלעך" כבקיא ורגיל, כיוון את גובה הלהבה מתחת ל"בלעך" ומיהר להתכונן לשבת. 

 

בד בבד התמלא הקמפוס באורחיו הנרגשים של ארגון "עורה". חברים ותיקים נפגשו, חניכים ומדריכים, אנשים חדשים להם זו הפעם הראשונה בקמפוס בלעו בעיניהם את המראות החדשים שנכספו אליהם, וכששקעה השמש על ההרים המושלגים ונרות השבת דלקו, נכנסו האורחים לבית הכנסת המרווח, שרים בדבקות קבלת שבת. 

 

זו היתה חוויה רוחנית מפעימה אפילו לאנשים חרדים מבית שרגילים לקולות ומראות השבת.

 

לאחר מכן נכנסו כולם לחדר האוכל הגדול לסעודת שבת. שעיה עמד על משמרתו במטבח, חולש על צוות מלצרים שהגישו לשולחנות מאות מנות של בשר עוף, קוגל, עופות, סלטים.... בין דברי התורה, הריקודים והשירה בדק שעיה מפעם לפעם את סיר החמין המבעבע שניחוחו הטוב הפיץ במטבח ריח אותנטי של שבת. 

 

הארוחה הסתיימה, אך לא התכניות. זוגות של חברותות למדו יחדיו, הרצאות מרתקות ניתנו, חברויות חדשות נוצרו, והחמין - בעבע לאיטו על הכיריים, מתקרב בטעמו לפסגת השלמות. 

 

למחרת בבוקר לאחר התפילה פנה שעיה אל המטבח. וגילה לתדהמתו שמשהו השתבש - ובגדול!!! הלהבה כבתה. החמין התקרר. שעיה לא האמין שזה קורה לו. הרצפה רעדה מתחת לרגליו - איך זה קרה לו? איזה שף היה מניח לדבר כזה לקרות? מה ייתן לאורחיו בסעודת שבת? מה יגיד לכולם? והתגובות? בלב כבד סיפר שעיה לרב קרביץ האחראי על התקלה המביכה. 

 

לאחר התפילה זרמו האורחים בהמוניהם אל חדר האוכל, נטלו ידיהם ובצעו את החלה. בין לבין הודיע להם הרב קרביץ על אובדן החמין היקר. "הלהבה כבתה, ולמרבה הצער לא יהיה חממין בשבת זו". שעיה לא ידע היכן להסתתר מרוב בושה. אם כי היה חייב להודות שאנקות האכזבה החלושות לא דמו לרעם האנחות שדמיין לעצמו. שפע האוכל הקהה על המחסור בחמין וכולם אכלו בלב שמח.

 

הסעודה היתה תלוססת ומלאת השראה בדיוק כמו בליל שבת, אבל שעיה היה מדוכדך.

 

הרב מינץ שליט"א, מייסד עורה, ששם לב למצב רוחו השפוף של שעיה, האיר את עיניו לצידה האחר של הסיטואציה.

 

עבור היהודים החרדים המשתתפים פה השבת, היה ברור שאין להדליק את הלהבה שכבתה, גם אם יזרקו לפח חמש מאות מנות חמין, 

 

ועבור המתחזקים זה היה קידוש ה' גדול ושיעור מאלף בהלכות שבת ובמציאות החיים היהודית.

 

הללו יכלו לחשוב, שהרי ממילא אין איש שרואה  ומשגיח, ובקלות היינו יכולים להדליק את הלהבה ולשמור על החמין היקר, תרתי משמע. בעצם זה שלא הדלקנו, והיינו מוכנים ללא שום תהיה לאבד את החמין - הראינו דוגמא אישית על נכונותנו לא להתפשר על ההלכה ולא לוותר על קוצו של יוד. 

 

מעשה החמין הדגיש את נוכחותו של הקב"ה בעולמו של המאמין. ומעשה זה עצמו היה שיעור חזק, וקירב את האנשים ליהדות יותר מכל שיעור אחר.