פרטים

קטגוריה: סיפורים לשבת

פורסם בשישי, 10 יולי 2020 13:37

נכתב על ידי Super User

כניסות: 3708

מתוך הסיפור: לקראת שבת, א. שמעא, באדיבות מרוה לצמא

השעה היתה שתיים ורבע, עדינה הביטה ביאוש אל עבר השעון. היא לא ידעה איך היא מכניסה את השבת. עדיין לא ארגנה את המטבח, גם לא העבירה "ניגוב אחרון" על ריצפת הכניסה. אבל איך אפשר להתחיל שטיפה, אם בכיורים מחכים לה שני הררים מאיימים?

הרצפה והכלים היו המלאכות ה"כבדות". מלבדן נותר להספיק עד שבת עוד מאה מטלות קטנטנות, מטלות שבימים כתיקונם אינן אורכות יותר ממחצית הדקה, אבל ביום שישי אחר הצהריים הן נראות כמעט בלתי אפשריות. היא חשה סחרחורת קלה ופיזרה הוראות לחלל האוויר: "יהודית, תרוקני בבקשה מוקצה מהכיסים", "יעקב, תפתח שקיות חלב ובקבוקי שתיה, ואחר כך תשטוף את החסה", "דוד גהץ לך חולצה", "רוחי, בואי תתחילי לגרוף כאן את המים". היא הרגישה כמו עטופה בבועה ענקית, המסתחררת בתוכה בקצב על אנושי. בסוף, היא ידעה, תתאדה הבועה. כמו בכל שבוע יגיע הרגע של הדלקת הנרות ואיכשהו, פחות או יותר, יהיה הכל מאורגן. אבל עד שיגיע הרגע, ועד שתגאל אותה השבת – עליה לחצות כמעט הרים וגבעות...

זהו. היא נצחה על הספה, מתנשפת. תם המרוץ לשבוע זה. מהויטרינה הגדולה בפינת הסלון זהרו אליה אחד עשר נרות שלווים, הם סיפרו ששבת המלכה פרשה סופסוף כנפיה על העולם. אבל נשימותיה של עדינה היו עדיין מהירות. ככה זה, תמיד. לא משנה באיזו שעה נכנסת שבת, לא משנה אם זה שעון חורף או קיץ, ימי שישי קצרים או ארוכים, תמיד, אבל תמיד סובלות השעתיים האחרונות של ערב שבת מהסחרור הנורא הזה, חסר הרחמים.

"חייבים לשים לזה סוף" – היא אמרה לבעלה במוצאי אותה שבת. "לא יודעת למה זה ככה, למה כל שבוע אני מוצאת את עצמי נכנסת אל השבת עייפה ומרוטה, מותשת מהקרב הנוראי נגד השעון".

הוא הסכים איתה. כבר מזמן חשב שההתנהלות של ימי שישי גרועה. הבנות מקבלות את יום המנוחה במקל ספונז'ה מונף, עדינה עסוקה בלשלוח צרורות של הוראות לכל הכוונים. זה לא כל כך מכובד, כל כך לא מכבד. עדינה נאנחה. "אנחנו כאילו אומרים ליום הגדול: "רגע, שבת יקרה, עוד מעט. עכשיו אנחנו לחוצים, לא מתאים לנו שתבואי. רוצים להספיק להכין הכל".

"את יודעת?" – הוא אמר – "זו היתה גם עצתו של פרעה: תכבד העבודה על האנשים. היצר מרבה לשתמש במזימה הזו. הוא משתדל להכביד עלינו את העבודה. להכניס ליום שישי הקצרצר כמה שיותר מטלות מלחיצות. ככה לא נהיה פנויים לקבל בנחת את פני המלכה. נשתעבד להכנות ונגיע אל השבת בגב כפוף ובעיניים טרוטות". אבל היא לא רצה להשתעבד לעצתו של פרעה. כבר בשבוע הבא החליטה על שינוי. בשעה ארבע, עשרים דקות תמימות טרם כניסת השבת, נדליקה עדינה את נרותיה. אור נגה על הסלון. משהו בליבה התרחב. עוד עשרים דקות תרד שבת על העולם ותפגוש את עדינה על הספה, לוחשת ברוגע את תפילת קבלת שבת. הפעם לא כבדה עליה העבודה, היא התארגנה היטב מראש, פנויה לקבל את פני המלכה בנועם ובאהבה.

כמה קבלות אנחנו מקבלים על עצמנו, ואחרי תקופה קצרה מגלים שכל ההחלטות היפות התאדו כלא היו? לצערנו זה קורה הרבה. אבל הקבלה הזו – יקרה היא לעדינה. היא הרגישה שזה כמעט בנפשה. לא מסוגלת יותר להסתחרר במרוץ ההוא, של ימי שישי. לא רוצה לקבל את השבת ככה, בנשימות קצרות. הרי ככלות הכל מדובר רק בעניין של התארגנות נכונה. את שקיות החטיפים אפשר בהחלט לפתוח בשישי בבוקר, את החולצות ניתן לגהץ ביום חמישי, וגם לשאר המטלות ראוי לדאוג עוד קודם. והנה, הוכרע סוף כל סוף השינוי בבית משפחת גרוס: משתדלים להכניס את השבת, בלי נדר, עשרים דקות טרם הזמן. והיתה השבת פורשת כנפיה על בית רגוע ומצפה, בית שדחף לאחור את הלחץ המסחרר, ותחתיו נגה אור הפמוטים.

• קבלת שבת
• הדלקת נרות שבת
• יום שישי

• קודם
• הבא