בפרשתנו מסופר איך נח פתח את חלון התבה ושלח את העורב ואת היונה לראות הקלו המים מעל הארץ.

 

והדבר דורש ביאור, הלוא נח נכנס לתבה ע"פ ציווי ה', "בא אל התבה", ואם-כן היה עליו להמתין לציווי ה' לצאת מהתבה! כפי שאכן נאמר בהמשך "צא מן התבה", ומדוע התעסק בשילוח העורב והיונה ולא חיכה לפקודה?

 

אלא, אומר הרבי, נח ידע שהקב"ה הטיל עליו את התפקיד לדאוג לקיום העולם, שלכן אמר לו להכניס לתבה "מכל החי מכל בשר" ולדאוג למזונם. וממילא צריך הוא לעשות את כל התלוי בו כדי לצאת מהתבה וליישב שוב את העולם, כפי שנאמר "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה" – שאדם צריך לעשות את ההשתדלות ואז מגיעה הברכה מהקב"ה.

 

ואכן, השתדלותו של נח ותשוקתו למלא את שליחותו – זירזה את ציווי הקב"ה "צא מן התבה".

 

ההוראה מכך בזמננו: הגלות היא כמו מבול, עליו נאמר "שבלבל את הכל"; בזמן הגלות השקר של העולם מבלבל את הכל ולא רואים את האמת האלוקית, הגשמיות תופסת מקום הרבה יותר מהרוחניות. אבל התכלית של הגלות היא טהרת העולם שבסופו של דבר יהיה "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ", וכמו שנאמר על נח אחרי המבול "עולם חדש ראה" (ב"ר פ"ל, ח).

 

במצב כזה אין לשבת בחיבוק ידים ולחכות שהקב"ה יאמר לנו לצאת מהגלות, אלא יהודי צריך לעשות את כל התלוי בו להרבות אור וקדושה בעולם כדי לזרז את ביאת המשיח שיבוא בקרוב ממש!

 

 

 

שבת שלום!

 

 

 

מבוסס על: שיחת ש"פ חוקת, י' תמוז ה'תשמ"ה (תו"מ התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2407 ואילך). הרעיון בסיוע "מעיין חי" ח"א עמ' 19 ואילך.

 

הערה: לכאורה, ביאור זה נראה קצת סתירה להמבואר בשיחה הידועה (לקו"ש חכ"ה. תומצת ב"דבר החסידות" תשע"ד) שנח לא רצה לצאת מן התיבה מפני מצב ימוה"מ שהי' בתיבה, אבל י"ל שזהו מצד הגילויים שלו (ושל החי שהיו בתיבה) -  שבתיבה הי' גילוי של ימוה"מ, אבל מצד הרצון לקיים שליחותו של הקב"ה – היתה מעלה ותכלית דוקא מחוץ לתיבה, כפשוט.