על הפסוק בפרשתנו (כב, י) "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", אומרת המשנה (ב"ק סוף פ"ה) "אחד שור ואחד כל בהמה . . אלא שדבר הכתוב בהוה". אולם בפוסקים מצינו מחלוקת בזה; לדעת הרמב"ם אסור לחרוש דוקא בבהמה טהורה עם הטמאה, ולדעת הרא"ש אסור גם בטמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה.

 

בתורת החסידות ישנם שני ביאורים לאיסור "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו":

 

א) כי השור שהוא טהור מקבל חיותו מקליפת 'נוגה', ולכן צריך להרחיק ממנו את החמור שהוא מקליפות הטמאות, שלא יינק מבחינת הקדושה.

 

ב) כי השור הוא מבחינת גבורות [כנאמר "ופני שור מהשמאל"] והחמור מבחינת חסדים ["חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לה" (שבת נג, א) – היפך האש שמהגבורות] ולכן אסור לערבם יחד, כשם שאסור לערב חלב (חסד) עם בשר (גבורה).

 

ויש לומר, שזהו שרש המחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש: לדעת הרמב"ם ה'לאו' הוא דוקא בטהור עם טמא, כי הוא סובר כטעם הא' שאסור ל'קליפה' לקבל מהקדושה, אבל כששניהם טהורים או טמאים אין חשש, אבל הרא"ש סובר כטעם הב', שהקב"ה ברא אותם במדות שונות זו מזו ואין לערבם וזה שייך בכל סוגי הבהמות.

 

אבל, מצינו שהותרו כלאים בציצית ובבגדי כהונה, כי הקב"ה "עושה שלום במרומיו – מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה" (תנחומא) ולכן גם המצוות, שהם המשכת אורות עליונים, יש להם כח לחבר שני הפכים.

 

 

 

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כד, תצא ג. העיבוד בסיוע 'מעיין חי' חלק טו עמ' 80. ועיין בפנים השיחה שמאריך בביאור הפלוגתא גם ע"פ נגלה דתורה (והמובא בפנים הוא רק סיום השיחה).