סיפורים לכבוד שבת
דבר החסידות – פסח שני
- פרטים
- קטגוריה: פסח
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 23:00
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 592
ב"ה
דבר החסידות – פסח שני
למה נגָרע?
פעם, כשהיו אוספים עשרה למניין, היו מונים אותם בעזרת הפסוק (תהילים ה, ח) "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך" (ספר הפרדס לרש"י סימן צט).
אך בדורות האחרונים נהגו לומר פסוק אחר (תהילים כח, ט): "הושיעה את עמך, וברך את נחלתך, ורעם ונשאם עד העולם" (קיצור שולחן ערוך סט"ו ס"ג).
והטעם לשינוי זה: מכיוון שהולכים ומתקרבים לביאת המשיח, הרי הדבר הראשון שמוצאים אנו לומר, בהתאספנו בבית הכנסת לתפילה, הוא בקשה לגאולה – "הושיעה את עמך"!
(ע"פ שיחת ש"פ ויק"פ ה'תשמ"ג, נלקט ב"אוצר פתגמי חב"ד" ח"א עמ' 400)
~~~
במצוות פסח שני (שיחול ביום ראשון הקרוב) אנו מוצאים דבר פלא: שכל הציווי התחיל בעקבות טענה ודרישה של קבוצת אנשים, כדברי הפסוק (בהעלותך ט, ז) "ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם, למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל".
ולכאורה לא מובנת טענתם, שהרי ממה-נפשך:
אם רצונו של הקב"ה שהם יקריבו קרבן פסח למרות טומאתם – הרי בוודאי יצווה להם על כך ע"י משה רבינו, ואם אין זה רצונו של הקב"ה – מדוע דורשים הם להקריבו, וכי יעלה על דעתם שהקב"ה חפץ בקרבן שמוקרב נגד רצונו?
אלא, מכאן למדים הוראה נפלאה בקשר לציפייה והתביעה לגאולה:
ישנם הטוענים: מדוע מדברים ללא הרף על הנושא של ביאת משיח, ומבקשים "ווי וואנט משיח נאו" [="אנו רוצים משיח עכשיו"] – יש לסמוך על הקב"ה, שהוא שלח את בני ישראל לגלות והוא יגאל אותם מתי שירצה! – טוענים הם.
ועל זה באה ההוראה מפסח שני: שכל עיקרה של מצווה זו לא באה אלא ע"י הדרישה והתביעה של ישראל "למה נגרע", שכתוצאה ממנה נתחדש הציווי דפסח שני, ועד כדי כך שזה פעל שלימות בכל המצוות, כי מצווה זו השלימה את המספר של תרי"ג מצוות.
כלומר, בכך שאנשים אלה לא 'סמכו' על הקב"ה כביכול... אלא דרשו שרצונם להקריב קרבן פסח – בכך פעלו שיתחדש ציווי בתורה.
וכן הוא בנוגע לענייננו – בקשת ותביעת בנ"י על הגאולה:
לא זו בלבד שתביעה זו אינה היפך התורה ח"ו, אלא אדרבה – התורה ציוותה להתנהג כך, ע"י אנשי כנסת הגדולה, שתיקנו שכאשר יהודי מבקש צרכיו מהקב"ה בתפילת העמידה – יאמר "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח . . כי לישועתך קיווינו כל היום", "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים".
והגע עצמך: אם על קרבן אחד שהפסידו במדבר – צעקו "למה נגרע"*, אנו המפסידים קרבנות בכל יום ויום למשך יותר מ-1,900 שנה – מובן עד כמה צריכה להיות הצעקה והתביעה "למה נגרע?"...
ובודאי ישמע הקב"ה צעקתנו וימלא משאלותינו, ונקריב את קרבנות חובותינו "כמצוות רצונך" בקרוב ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: שיחת פסח שני ה'תשד"מ (נדפס בתו"מ התוועדויות תשד"מ ח"ג עמ' 1684 ואילך. שערי גאולה ח"א עמ' סט ואילך), שיחת ט"ו אייר ה'תנש"א (נדפס בתו"מ התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 192 ואילך). חלק מהעיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קנ-קנא.
______________
*) שזו היתה (א) טענה של כמה אנשים בלבד, (ב) ובנוגע לקרבן אחד בלבד, (ג) וקרבן שאינו בשלמות דשאר הקרבנות מצד שייכותו לפסח מצרים, שנוסף לכך שהיה לפני מתן תורה (לפני הדיבור – ראה חגיגה ו, א-ב), לא הקריבוהו ולא היזו את דמו ע"ג המזבח, כי אם נתינת הדם "על שתי המזוזות ועל המשקוף" על הבתים בארץ מצרים, שהיו תחת שליטתו של פרעה.
ואילו הטענה "למה נגרע" בנוגע לזמן הגלות, היא (א) בנוגע לכל בנ"י, (ב) בנוגע לכל הקרבנות, (ג) וקרבנות בשלמותם שהיו צריכים להקריב ע"ג המזבח בביהמ"ק שבארץ ישראל – היתכן שבמשך יותר מאלף ותשע מאות שנים לא יכולים כל בנ"י להקריב קרבנות בביהמ"ק?!... [זכורני שהרבי אמר דברים אלה בזעקת כאב]