סיפורים לכבוד שבת
לפרוש ממנה איני יכול
- פרטים
- קטגוריה: שבועות
- פורסם בשני, 12 אוקטובר 2020 17:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 651
לפרוש ממנה איני יכול
**מה היטלר שכח לשרוף, כשהרב שך בכה בכי תמרורים, כשכוס התה נשפכה על הרב אלישיב, כשהרבי מויז'ניץ לא חשב בכלל על הלוליין, מהו גהינום עלי אדמות ומדוע צריך ללמוד תורה כמו שאוכלים אבטיח ** מאמר קצר על אהבת תורה גדולה, לכבוד חג מתן תורתנו, חג השבועות**
**הרב שמואל ברוך גנוט**
משל למלך שהיתה לו בת יחידה, ובא אחד מן המלכים ונטלה. ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו. אמר לו: בתי שנתתי לך יחידית היא. לפרוש ממנה איני יכול. לומר לך אל תיטלה איני יכול. לפי שאשתך היא. אלא זו טובה עשה לי, שכל מקום שאתה הולך, קיתון אחד עשה לי שאגור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. – כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה, לפרוש ממנה איני יכול. לומר לכם אל תיטלוה איני יכול. אלא בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו. (שמות רבה פרשה ל"ג).
וכשהמשגיח רבי יחזקאל לווינשטין זצ"ל מסר בישיבה את דברי המדרש המזעזעים, סיפר מרן הגרא"מ שך זצ"ל למחרת, שלא הצליח לתת תנומה לעפעפיו כל אותו הלילה. דברי המדרש, "לפרוש ממנה איני יכול", לא איפשרו לו לישון. שהרי הקב"ה בכבודו מצווה ואומר שאינו יכול לפרוש מהתורה הקדושה, וכי אנו יכולים לפרוש ולו מעט ממנה?!
---התחושה של "לפרוש ממנה איני יכול" הינה התחושה המפעפעת בלב ליבו של כל צורב, שטעם אי פעם טעמה של תורה. -דף הגמרא, לדידו של לומד התורה בטהרה, הוא בית היין בעצמו, והלומד הוא שיכור. שיכור ולא מיין, שיכור מן התורה.
סיפר לי נכדו של מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, הרב אברהם אלישיב: "כידוע, יש לנכדים תורנות אצל סבא. פעם הגיע לו תורי. סבא ישב כרגיל ולמד ואני ניגשתי למטבח והכנתי לו כוס תה ירושלמי מהביל. הנחתי לפניו את הכוס, סבא הודה והמשיך ללמוד במנגינתו הנודעת ובמסירת כל ישותו לדף הגמרא שלפניו. כעבור איזה זמן נכנסתי לחדר. סבא ישב ולמד , שקוע כל כולו. כוס התה שכבה לה אין אונים והמשקה ניגר על המפה, על השולחן ועל מכנסיו של סבא. וסבא? שום דבר. אינו חש, הוא בתוך דברי רב אדא בר אהבה ור' הונא.וכוס התה? מאן דכר שמיה!"
לא לחינם אמר פעם הרבי מצאנז, הגאון רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם זצ"ל, ש"היטלר לא ידע שאם הוא רוצה להילחם ביהודים, הוא צריך לשרוף להם את "התוספות". כי דיבור תוספות, לדידו של הצאנזער רבי, הוא כל הישות, האהבה האין סופית והתחושה הכל-כך משכרת. תורה!!!
כ"ק האדמו"ר מצאנז איבד את בני משפחתו בתופת הגרמנית, מאות מחסידיו עלו בסערה השמימה, אך החורבן לדעתו היה אם התוספות היה נשרף. כי כך חשים לומדי התורה, שבלעדי הגופים יש חיים. אך בלעדי התורה אין, אין כלום, מאומה.
בגרוסוורדן הופיע לו לוליין צמרת, שהילך על חבל דק, תלוי בין שמים וארץ. כל בני העיר, גויים ויהודים כאחד, אנשי מעש ובעלי בתים, צעדו אל כיכר העיר לחזות בפלא הגדול. וכך סיפר כ"ק הגה"צ ר' מרדכי הגר שליט"א, האדמו"ר מויז'ניץ מונסי: "כדי שלא אמשך אחרי הופעת הלוליין, הייתי חייב לנעול את דלת הבית ולהשליך את המפתח מבעד לחלון. אך אחי מוישלה (לימים כ"ק אדמו"ר מויזניץ שליט"א) לא הוצרך בכלל לזרוק את המפתח. הוא כל-כך אוהב ללמוד, עד שלשום דבר אחר אין תפיסה בעולמו". מאי משמע? – שיהודי אוהב את התורה, אין לו בעולמו אלא ד' אמות של רשב"א וריטב"א, של רבי עקיבא איגר, מנחת חינוך ור' נפתלי טרופ.
כל העיר יכולה להשתעשע בהבלי עולם. אך הלומד? במה אתם מחליפים עולם עומד לעולם?! שמעתי מידידי הגאון רבי אהרון סלר שליט"א, שהוא וחבריו נכנסו לראש הישיבה, מרן הגרא"מ שך זצ"ל, הראו לו "הגהות הגר"א" תמוה. "מה הפשט?" ביקשו הבחורים והרב שך הצטער, "קשה לי לקרוא את האותיות", אמר. הבחורים נסוגו ורצו לצאת מהחדר ואז השיג אותם קולו של הישיש הקדוש. "אין לכם מידות טובות". -"מה?", התחלחלו הבחורים.
-"יושב כאן יהודי זקן, שלא מצליח לקרוא את הגהות הגר"א, ואתם לא מוכנים להקריא לו את הדברים?!" התמרמר מרן זצ"ל וישב עם הבחורים במשך שעה וחצי, עד שדברי הגר"א עלו יפה יפה.
---ופעם אחת בכה הרב שך. היה זה לאחר שעבר ניתוח קטרט בעינו. הרופאים ציוו בחוק בל יעבור שראש הישיבה לא יעיין בשום ספר שהוא. העיון בספרים, ולו לרגע קט, תזיק לרב. אחד מנכדי מרן עמד ליד מיטתו והרב שך נרדם.
ויהי בחצי הלילה, התעורר הרב והתחיל "לחשוב בלימוד". במהלך המחשבות נצרך לספר הרשב"א ופנה לנכדו. "תביא לי בבקשה רשב"א מהארון, קשה לי לקום לבד". הנכד סירב בעדינות, הרופאים אסרו. הסב התעקש והנכד התעקש אף הוא. "אנא, תביא רשב"א לרגע אחד!",התחנן הרב שך ונתקל בחומה בצורה. אז לא עצר הרב שך ברוחו ופרץ בבכי סוער, מתחנן מבעד לדמעות לקבל רשב"א. הנכד הביא ועיניו של הרב אורו.
כי כולנו אוהבים לנשום, ודף הרשב"א הוא אויר לנשימה.
"אתם יודעים מה זה גהינום?" אמר הגאון ה"בית אהרן" אב"ד קרלין. "גהינום זה שאתה יושב בליל שבת, האור נכבה, הירח בחוץ אינו מאיר ואין לך שום אור כדי לראות את שורות הרש"י הזעירות!" – זה גהינום עלי אדמות"... השמעתם?!
וכשרבי יוחנן האמורא איבד את מוחו לאחר פטירת החברותא ריש לקיש, התפללו חכמים שישוב לעפרו ויסתלק מן העולם. מדוע לא התפללו חז"ל שר' יוחנן ישוב לדעתו כבראשונה? שאלו העולם. ותירצו: אם רבי יוחנן היה חוזר לשפיותו, כשהיה נזכר בריש לקיש ותורתו שחסרה לו, היה משתגע שוב.
יכלה העיתון ודפיו, יכלו עיתוני כל העולם כולו, ולא יכלו להם משוגעים שכאלה, שיכורים שכאלה. אלפי שנים סרקו את בשרינו במסרקות של ברזל, שיפדו אותנו בשיפוד מתכת ושיספו את עצמותינו בגיליוטינות משופשפות. אך האהבה המשכרת הזאת לתורה לא אספה חלפה עברה לה. משוררי "שירת בת השמים התורה הקדושה" (כלשון החזון איש זי"ע) לא פשו להם. נמצא אותם בכל בית כנסת ובית מדרש, בכל שטיבל, קלויז או ישיבה. כי תכלית התורה, כפי שכותב הקדוש ה"אבני נזר" זצ"ל מסוכוצ'וב, היא להתענג עליה ולהמתיק את נשמתנו בה.
"צריך ללמוד גמרא כמו שאוכלים אבטיח" -צעק פעם רבי אהרן כהן, ריש מתיבתא דחברון, בסערת נפש של סוגיה. "ואיך אוכלים אבטיח? נכנסים לתוכו ונוגסים. ככל שיותר נוגסים כך יותר נהנים. המיץ האודם ניגר מכל הצדדים ואנחנו יותר ויותר מאושרים. כך לומדים תורה!"
ואם חטאתי ופשעתי ולא הצלחתי להעביר את התחושות. סורו נא אל כבשונה של פוניבז' בבני ברק, פורת יוסף ובעלזא בירושלים, השטיבל של צאנז בצפת, "מרכז התורה" באלעד וליקווד בארצות הברית. תפגשו שם אלפי יהודים שכאלה, שאם תתנו להם הכל באהבת התורה, בוז יבוזו לכם.