סיפורים לכבוד שבת
פרשת וישב - חלק ב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת וישב
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 22:53
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 785
פרשת וישב - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א
ויטבלו את הכתונת בדם (וישב לז-לא)
יתכן כי מה שיהודים סבלו במשך דורות מעלי לת הדם, דבר שאינו ניתן להסבר, כיצד אפשר לחשוד ביהודים בעללה מגוחכת כזאת, שהם שותים דם אדםף בעוד שאנו מצווים למלוח את הבשר כדי להוציא את דמו, שאפילו בשר במה עם דמו אסור לנו ואיך אפשר להעליל עלינו עלילה כזאת? אלא הרי זה בתור עונש בגלל הדם אשר טבללו בו את כתונת הפסים ורימו את אביהם סבלנו מעלילות שונות ומשונות במשך הרבה דורות (אמרי חן)
וישלחו את כתונת הפסים ויביאו אל אביהם ויאמרו זאת מצאנו הכר נא הכתונת בנך היא אם לא (וישב לז-לב)
כתוב בבראשית רבה (פד, יט) אמר רבי יוחנן: אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא", חייך שתמר אמרת לך: "הכר נא", ע"כ. וכעין זה אמרו בגמרא סוטה (י ע"ב) על הכתוב במעשה תמר: "ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" (בראשית, וישב לח, כה) אמר רבי חמא בר חנינא: "ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בישרוהו, ע"כ. שמידה כנגד מידה לא בטלה יש לציין לשיבחו של יהודה שהודה כי שנאמר: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני".
כתוב במדרש תנחומא (ויגש אות ט): לאחר מכירת יוסף אומר הכתוב: "ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה ויבך אותו אביו" (בראשית, וישב לוז לה), מה כתיב אחריו? "והמדנים מכרו" (שם, לו) ואחריו "ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת אחיו" (שם לח, א) אמר ליה הקדוש ברוך הוא ליהודה: אין לך בנים עד עכשיו ואין אתה יודע צער בנים, אתה ציערת את אביך והטעית אותו: "טרוף טורף יוסף" (שם לז, לג) חייך, תשא אשה ותקבור בניך ותדע צער בנים, ע"כ.
שאלו גדולי עולם: כיצד שבטי י-ה עשו מעשה כזה מכירת אח קטן לעבד שלפעמים עבדות גרועה ממיתה, ולא התחשבו כלל בנפש אביהם הזקן, יעקב אבינו, אשר אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו לאחר שהאבא יעקב עובר את כל הצרות והרדיפות בחייו וזוכה להקים משפחה ומבקש לישב בשלווה, באים האחים ומוכרים את בנו אהובו? היכן נעלם הרגש? אמנם כבר נדרש שמה שעשו האחים על פי דין עשו (ראה דרשה אור חדש בראשית, ויש עמוד 139) אבל אפילו שלכאורה הם צודקים, מדוע סבלו וצערו של יעקב אבינו לא הובא בחשבון?
המדרש תנחומא הנ"ל פותח צוהר קטן להבין זאת: ליהודה לא היו ילדים והוא היה פגום ברגשות כיצד מרגיש אבא כלפי ילדיו, מה מוכנים לעשות ההורים למען ילדיהם, ואם חס וחלילה הילד איננו בחיים, איזה צער נגרם להורים. בא הקדוש ברך הוא וגלגל על יהודה לשאת אשה ולקבור בנים ועל ידי זה ידע מהו צער בנים (אור חדש)
מעשה שהיה ביהודי עם הארץ שהיה מיושבי קרנות ומתהבל בחיי העולם הגשמי הזה. ששאלו אותו למה אתה לא קובע עיתים לתורה, כדי שתדע מה מותר מה אסור שתוכל לקיום מיצוות. תשובתו היתה מהירה ופשוטה "אני לא יודע לקרוא". כנראה הוא חשב שאפשר להתחכם עם הקב"ה ח"ו ואינו פחד מיום הדין כי שאלה ראשונה שעולים לשמים שואלים האם קבעתם עיתים לתורה?
היהודי חשב שיש לו תירוץ ליום הדין, וכשהגיע לקץ ימיו עלה השמימה מגיע ליום הדין שואלים אותו למה לא קבעת עיתים לתורה? ענה היהודי בתמיהה מי אני? "אני לא יודע לקרוא". באמת המצב מסובך חשבו הדינים בבית דין של מעלה. מה נעשה איתו? שאלו הדינים את הקב"ה בטענה שהוא לא יודע לקרוא. יאמר הקב"ה תנו לו ויזה לאן שהוא רוצה שילך גן עדן גהנום הכל חופשי, וכך עשו אמרו ליהודי התיעצנו עם הקב"ה וברחמיו החליט לתת לך ויזה, גן עדן גהנום עם הויזה הזאת יכניסו אותך לכל מקום. שמח היהודי וחשב לאן כדי לבקר ואמר בליבו נלך איפה שהדתים תמיד היו אומרים שטוב, לגן עדן. הגיע לגן עדן רואה את שער גן עדן מלאכים לבנים ויפים ריח ניחוח, נוף מרהיב ומבקש להיכנס. אומר לו המלאך השומר מי אתה והיכן מלאכי השרת שמלוים אותך? הרי כל מי שניכנס גן עדן "צדיק" שיש לו מלאכי שרת שמלווים אותו. ענה להם היהודי לי אין לי מלאכי שרת ואני לא צריך אותם לי יש לי ויזה. שואל המלאך מה זה ויזה אין כזה דבר פה זה גן עדן זה לא סופרמרקט. אמר היהודי לשומר (המלאך הלבן) מה אכפת לך יש לי ויזה הנה תיראה אני יכול להיכנס לאן שאני רוצה המלאך לקח את הויזה ובאמת רואה חותמת של מלך מלכי המלכים הקב"ה כרטיס כניסה חופשי לאן שהוא רוצה גן עדן גהנום. השומר אינו יכול לסרב זה פעם הראשונה שהוא רואה ויזה בעולם הבא מואשרת עם חותמת של הקב"ה, היהודי נכנס לגן עדן ובאמת כמו שאומרים ריחות נעימים צדיקים עטרותיהם על ראשיהם נהנים מזיו השכינה תענוג שאי אפשר לתאר. אותו יהודי רגיל לאקשן ורצה לדעת איפה כל החברה שלו מהשכונה, מענין מה קרה איתם, לכן הוא יצא מגן עדן והלך לראות מה קורה בגהנום. היהוד הלך לגהנום ראה עיר מפחידה כמו טירה ענקית עם חומות ובשער יושב שד שומר עם 12 עינים מפחיד פחד מוות. אומר לו היהודי שלום, והשד עונה הלו לאן אתה ניכנס. אמר לו לגהנום צחק אמר השד "מה גהנום ואיזה גהנום"! אנשים פה לוקחים אותם בכח לגהנם אתה רוצה להכנס. היהודי אומר לשד תגיד לי מה אכפת לך, מה אתה מתערב, אני יש לי ויזה, אני ניכנס איפה שבא לי.
שאל השד מה זה ויזה? הסתכל בויזה ? ואמר פעם ראשונה שאני רואה את הדבר הזה אבל ראה חותמת של הקב"ה מה הוא יכול לעשות, והשיב שוב תיכנס ופתח לו את שערי גהנום.
ניכנס היהודי לגהנום ואיזה ריח מסריח יש בגהנום בלתי ניסבל כל הזמן היה משתעל והחום חום אימים. מכל מיני תנורים וביצות רותחות ובריכות של צואה חמה. היהודי לא יכל לסבול את המקום אך הוא רצה לראות את החברה, ובמיוחד את סמי שאף אחד לא היה מתעסק איתו בשכונה ומענין מי יכול עליו בגהנום. הלך לשומר בריצה לקח אויר מחוץ לגהנום ושאל איפה סמי? אמרו לו תנור שביעי בצד ימין בצומת השניה, היהודי רץ לחברו סמי פתח את התנור וראה אותו מסתובב על המנגל כמו שוארמה עוף בגריל. אמר לו סמי מה אתה עושה פה? אוי ואוי שאל היהודי איפה כולם? ענה סמי אל תישאל מה קורה פה אני לא יכול כבר נמאס לי איזה עונשים איומים כולם נישרפים.
אמר לו היהודי אמרתי לכם תגידו "שאני לא יודע ליקרוא" מתי שישאלו אתכם אם קבעתם עיתים לתורה. ענה לו סמי תישמע את חייב לברוח מפה כי זאת רק ההפסקה עוד מעט ישמע צילצול וכלהגהנם יעלה באש, היהודי ניבהל בשומעו שהמצב הנורא שסמי נימצא בו זאת רק ההפסקה של הגהנם אמר שלום ולהתראות לסמי וברח לכיוון יציאה מהגהנם ובפתח היציאה יושב מלאך חבלה אחר שהחליף את השד עם 12 העינים. והיהודי ביקש מימנו שיפתח לו את השער כדי לצאת מין המקום הנורא הזה. מלאך החבלה צחק בטענה שמי שנכנס לגבנם לא יוצא. היהודי התעצבן ואמר גם אתה עקשן כמו הקודם שלך יש לי ויזה הנה תראה. ענה לו מלאך החבהל ברם "אני לא יודע ליקרוא" ונישמע צילצול חזק לסיום ההפסקה וכל הגהנם עלה באש יחד עם היהודי. מצייק אך בכל צחוק יש מין האמת כי אין עצה ותחבולה כנגד ה'. הקב"ה שיצר אותנו יודע מה מתרחש בליבנו שנאמר בוחן כליות ולב, אין ניסתר מנגד עיניו. הניסתרות לה' אלוהנו והניגלות לנו ולבננו עד עולם. האדם יכול להחביא ולקמבן בשר ודם אך לא את בורא עולם שמלוא כל הארץ כבודו ופעולותיו מידה כנגד מידה אם אתם וותרנים לבריות כך הקב''ה יהיה ותרן אתכם בעולם הבא. אך אם אתם מקפידים כועסים ולא סלחנים לבריות כך הקב''ה מידה כנגד מידה יעל בכיסא של דין במקום שישב בכיסא של רחמים.
מעשה שהיה פעם שאשה אלמונית נדרסה למוות בבני ברק, ובדיוק באותה שעה עברו במקום כמה בחורי ישיבה שנטלו את הגופה והכניסוה לבית כנסת. בינתיים הגיעה המשטרה, וזו רצתה ליטול את הגופה כדי לנתחה לאחר המוות, כדי לקבוע את סיבת הפטירה, אבל הקהל שהתאסף במקום מנע זאת מן המשטרה. מצד שני, עמדו שוטרים ליד בית הכנסת ומנעו להוציא את הגופה לקבורה. במהלך הלילה הצליחו להוציא את הגופה דרך החלון והביאוה לקבורה בלי שתתנוול לאחר המוות.
לאחר זמן נודע, כי אשה זו היתה רוחצת מתים באחד ממחנות הריכוז בימי מלחמת העולם השניה, ובזכות זו זכתה להיקבר בכבוד, כמנהג ישראל (שאל אביך ויגדך)
פעם היתה מלחמה קשה בין שתי מדינות, החיילים בחזית היו מקושרים על ידי מכשירי קשר עם מפקדיהם, והנה אחד החיילים, כפרי מרושל, עם הארץ, חיפש חגורה למכנסיו, ומחוסר בררה לקח מספרים וחתך מטר חוט מהכבלים, שמקרש בין החזית לבין המפקדה, ומיד כשעשה כך, נותק הקשר, ונוצר בלבול, ונכנס האויב, והכה שוק על ירך. לאחר זמן רב, כשהתאוששו מהקרב, פתחו בחקירה, לדעת מי גרם זאת, ומצאו את החוט אצל הכפרי, וללא אומר ודברים חרצו את דינו למות בתליה, והוא החל צועק על חוסר הצדק, מעולם לא נשמע שעבור מטר חוט יתלו אדם, והם הסבירוהו שאמנם מעשה זה הוא לקיחת מטר חוט, אך התוצאה הרעה שנגרמה על ידי מטר החוט הזה היתה קשה, הרבה חיילים נהרגו וכו', וכן הנמשל בנו, שהרי היהודי החוטא גורם לפגמים בעולמות עליונים, ונזק גשמי ליהודים אחרים, שהרי אוי לרשע ואי לשדכנו, ועם כל זה בחסדי השם יתברך עלינו, אין אנו מקבלים, אלא רק על המעשה עצמו, ולא על תוצאותיו בעם ישראל וכמו שנאמר: "ולך ה' החסד אתה תשלם לאיש כמעשהו" כמה תודה והוקרה, שבח והלל, צריכים אנו לתת לבורא עולם, על חסדיו עמנו, וגם כשנותן יסורים, נותנם במידה שאפשר לעמוד בהם.
וירא שם יהודה בת איש כנעני (וישב לח-ב)
איש כנעני, היינו איש סוחר ולקחה וגיירה ונשא אותה לאשה מאוחר שהזהיר אברהם ליצחק ויצחק ליעקב שלא לקחת אשה מבנות הכנעני לא מסתבר שיהודה עבר על דבריהם ומפני שהיה אדם חשוב רצה יהודה לקחת את בתו .
ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימתחו ה' (וישב לח-ז)
וחטאו היה שהוציא זרע לבטלה, שהיה פורש ממנה בשעת תשמיש כדי שלא תתעבר, שלא רצה שיוכחש יופיה ולכן היה ראוי למות לפני זמנו.
ותתפשהו בבגדו לאמרק שכבה עמי ויעזב בגדו בידה וינס ויצא החוצה (וישב לט, יב)
ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה (וישב לח-טו)
הוא ראה את תמרה בעמדה באמצע הדרך, ולא הכירה שכיסתה פניה. ואמרו רבותינו שהיתה צנועה מאד בבית חמיה, שמעולם לא גילתה פניה, לפיכך לא חשדה. וכן כל אשה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה ויוצאים ממנה מלכים ונביאים כפי שיצאו מתמר דוד המלך וישעיה הנביא. ואילו הנשים המעיזות ואינן מתביישות לעמוד בפני חמיהן בזרועות מגולות וחזה פתוח, בודאי שנואות הן בעיני אלקים ואדם
"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"
מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.
ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.
וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.
כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.
אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".
עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.
ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.
ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.
וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.
עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.
ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.
הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.
התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".
אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.
בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.
אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות, יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".
הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.
תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!
הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.
והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.
רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.
ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?
התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.
והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.
מתוך קטעי עתונות מתקופת המלחמה נגד "שרות לאומי (ב' מנ"א תשי"ג)
"וזה עליכן לזכור, בנותי,כי גרבים לא היו בגטו, גרבים פשוטות, לא לחם, ולא מים, ולא תרופות גרבים אלו המצניעות את רגלי האשה,, אלו שהבנות המסתובבות בחוצות ארצנו סולדות מהן. וגרבים זוהי צניעות, וצניעות זהו טהר, והטהר הוא העם.
לקחו הבנות אחיותיכן, בנותי, מזרונים, קרעו אותם ותפרו מהם גרבים. לקחו הן את המזרונים קרעום והוסיפו לאורך שרוולי השמלות
וככה התהלכו בחוצות הגטו הבנות העבריות. המות ארב להן בכל מקום, אבל הגרבים והשרוולים – ממזרונים.
וכשיבוא היום, ויבואו בני האלקים לפני ה' משוט בעולם, וישאל אותם בורא העולם, הראיתם את בנותי בגטו אובוצק דורשאף, שאין כמותן בכל הארץ, ויבוא גם השטן בתוכם, וגם אליו תופנה שאלת בורא העולמים גם השטן בעל כרחו יענה אמן!
אמר האדמו"ר מקאליב שליט"א בדרשת התעוררות בזה הלשון: "אני עומד לפניכם ולפני ארון הקודש, ואני לא נרתע מלהבטיח לכל אשה ולכל בת ישראל צנועה המקבלת על עצמה להתנהג במלבושי צניעות כדרך האמהות הקדושות, שלעתיד לבוא, ביום הדין והמשפט, יקחו אותן חתיכות הבד שמוסיפות על השרוולים ועל הברכיים, וישימו אותם בכף של זכויות, ובלי ספק, שבכחם להכריע הכף שכנגד".
הנשים מחוננות ביופי ובחן, רואות במידה רבה את כל חשיבותן וערכן ביתרונותיהן אלה. מתלהבות מיופיו, באות לידי גאוה עצמית, וכך הן נוטות לתעות מהר מדרך הישר והמוסר, אמנם כל אדם יש לו נטיה להבליט את יתרונותיו ומעלותיו כדי למשוך תשומת לב הבריות ולהשתרר עליהן. תכונה זו, כשהיא מנוצלת לרעה, הרי היא כשלעצמה הרת סכנות ונזקים לאנושות, אך שבעתיים היא מסוכנת ומזיקה כאשר האשה משתמשת בנטיה זו ומשתדלת להרשים את הגברים ביתרונותיה הנשיים וללכדם ברשתה. "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב) משתמשת ביופי שחנן אותה בורא עולם נגד רצונו הרי זאת כפוית טובה (לוקטו מאיגרת לבת ישראל)
כדי לזכות ''למשכנותך יעקב'' כלומר דירת קבע בעולם הבא צריך לשמור על העינים מצניעות שהכשיל את העם בפרשה בלק
הגאון רבי אליהו מוילנא פירש את הפסוק בתהילים (מזמור קכ"ח) ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" שהא בהא תלילא אם אשתך כגפן פוריה צנועה בירכתי ביתך, אז תזכה לבנים ''כשתילי זיתים סביב לשולחנך''.
הגמרא ביומא (מז) מספרת על אשה ושמה קמחית, אשה פשוטה, אך זכתה לשבעה בנים כולם כהנים גדולים, שאלוה איך זכתה לבנים גדולים כאלה? ענתה להם: "מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי".
הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו אמן, יצא פעם למסעיו, והגיע לקושטא, וראה שם ילדים עם נשמות גבוהות, כמו של התנאים. ואמר שהכל בזכות צניעות אמותיהם. וכשספרו זאת לגאון הקדוש צדיק יסוד עולם, רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זכותו תגן עלינו אמן (הסבא קדישא) אמר שאכן אצלם באיסטנבול היתה צניעות גדולה.
"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"
במדרש רבה (בפרשת בראשית) מובא שחשב הקדוש ברוך הוא מהיכן לברוא את האשה, עד שהחליט לבורא אותה מהצלע, והשביע אותה שתהיה צנועה. כמה צריכה האשה להקפיד על צניעות וקדושה. להקפיד על הלבוש שיהיה הולם את בנות ישראל, בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, וכדברי שלמה המלך, עליו השלום: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (בגמרא שבת) לבושה, אותיות "לא בושה'' שכבוד האדם מלבושו (שבת קיג) כמה שאשה שומרת ומכסה את עצמה, כך מראה בזה את כבודה וקדושת נפשה.
אין מטרת הצניעות לכבול, חלילה, אלא להעניק כבוד, אצילות ותפארת לבנות ישראל, ואילו היום, בעונותינו הרבים, עושים את האשה לתעמולות פרסומת בחוצות קריה, אוי לעינים שכך רואות ואין זו אלא עצת היצר, עצתו של בלעם, להחטיא בחורי ישראל בפגם העיניים החמור מכל (בלק ראשי תבות'בנות לכו קצר ובלעם ראשי תבות 'בנות לכו עם מיני).
מפורסם, בשער בת רבים, צניעות אמותינו בגלות, עד כדי מסירות נפש והקרבת הגוף. רבי אריה די מודינא סיפר על נערה יהודיה בגולה שהיתה יפת תואר ויפת מראה, וחשק בה בן המלך. והיה בא אליה בכל יום, פעמים או שלוש ומשכנע אותה להמיר דתה ולהתחתן עמו. והיא היתה אומרת בגאון ועוז שאפילו יתנו לה כל הון בעולם, לא תמיר דתה, והיה אומר לה דברי פתוי, ומשכנע אותה כי חבל על היופי והעיניים וכו', וכששמעה זאת לקחה מסמרים ונקרה את עיניה, ואמרה לו: "אם רצונך בעיני הרי הנם לפניך, ויהודיה נולדתי וכך אמות!!!" כשראה את גבורת נפשה נרתע וברח ממנה.
כאלה היו בנות ישראל, ואכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ולהפך, חלילה כל החורבן בא בגלל הנשים, כדאיתא בגמרא שבת (סב) על הנביא ישעיה שצורח על כך לפני אלפים וחמש מאות שנה, על שהיו הולכות עם נעלי עקב, פאות נכריות,איפור צעקני בושם וכו'.
עלינו להתחזק בצניעות, ולעמוד על המשמר, ולבדוק בגדי נשותינו ובנותינו, והיה זה שכרנו לעשות רצון בוראנו.
בת ישראל היתה מתמיד סמל הצניעות, בבחינת: "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום" ומה נעשה שבעונותינו הרבים בנות ישראל מסתובבות בחוצות הקריה בפריצות ובהפקרות, והן "מאכל" לכל עוף השמים. בנותי שראל במצרים שמרו על קדושתן וטהרתן, ולא נתנו חס וחלילה שיגעו בהן זרים.
בגמרא מסכת תענית (כד) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת, שהיתה לו בת יפה באמת, ומושלמת בחכמה, ולרוב יפיה נמנעה מלצאת לרחוב, שלא יכשלו בה בני אדם, באחד הימים חזר רבי יוסי מבית המדרש, והנה הוא רואה איזה אדם עומד מאחורי הגדר ומסתכל לתוך הבית, שאלו רבי יוסי מה מעשיך, ומה אתה מחפש? ענהו אותו אדם, אם בת יפה יש לך, והיא אינה מראה את עצמה, גם לא נוכל לראותה בעצמנו? מיד נכנס רבי יוסי לביתו, ואמר לבתו: "כיון שאת מצערת את הבריות ביופיך מוטב שתשובי לעפרך", ומיד נפטרה בתו של רבי יוסי. עד כדי כך הגיעה קדושת רבותינו וצניעות משפחותיהם, כדי שלא להחטיא אחרים.
עוד ספרו על הגאון הקדוש המלומד בניסים רבנו ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" זכותו יגן עלינו אמן, שישב פעם בבית עם אורחיו, ובתו עברה מחדר לחדר עם פיג'מה, כותנת, וחלוק עליון, ועל כך הצטער רבות הגאון הקדוש רבנו, עליו השלום, כיצד היתה "שערוריה" כזו בביתו, ולא נח עד שהתענה תעניות רבות, לכפר על העון הגדול, שהיה מנת חלקו בביתו שלו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, אנחנו השפלים בדור יתום זה, כמה עלינו לעבוד על עצמנו בקדושה ובטהרה, בצניעות ובפרטי פרטים בזה, והוא בודאי אחד ממקרבי הגאולה, החלש יאמר גבור אני שנאמר מי הוא הגיבור הכובש את יצרו (כותונת פסים)
אלף שוורים נגררים אחרי רועה אחד, לכאורה יכל הקטן שבשוורים לפגוע ברועה ולהרגו. לא כל שכן אילו התמרדו כל הבהמות נגד הרועה היחיד, כי אז היו מחסלים אותו בקלי קלות. אז מה איפוא קורה כאן, ולמה אין הם פוגעים ברועה אלא נגררים אחריו מתוך כניעה מוחלטת?
והתשובה היא: כי כל אחד מתוך האלף חושב שתשע מאות תשעים ותשע השוורים האחרים הם מתנגדיו, ולכן אינו מעז להתקומם נגד הרועה. אך אילו יכלו להתדבר ביניהם והיו מגלים כי הם כולם בדעה אחידה, אלא שמאחר ואין הם אלא שוורים, שכושר ההתדברות הוא מהם והלאה הם נגררים בהמוניהם אחרי הרועה הבודד.
אבל אתן, בנות ישראל, בנות לעם חכם ונבון, למה מרשות אתן לעצמכן להגרר אחרי היצר המטעה ומסלף דרכיכן! ולמה שלא תקיימנה התדברות ביניכן לבין עצמיכן, והרי שלא כאותן הבהמות מצוי בכן כושר ההתדברות, ולמה איפוא אין אתן משתמשות בו, כדי להפוך באמצעותו את הכוח המטעה אתכן לאין ולאפס.
כוונתנו כאן ליצר המותרות ההורס בתים טובים וחשובים, והוא מתחכם עלינו על ידי ששולח נציגים מתוך המחנה שלנו, כשהם מחופשים בלבוש צנוע, ולכודים ברשתם רבות וטובות.
אסנת
ודינה ילדה בת ותקרא את שמה אסנת לאמר לאסוני ילדתיה לשכם בן חמור אשר לקחני בחזקה לביתו. וירא יעקב את בניו עוינים את אסנת ויקח ציץ זהב ויכתוב עליו שם "קדושה" וישימהו על צוארה ויאמר לה לכי, בתי, אל אשר יהיה רוחך, כי צר לך המקום בביתי ותאמר אסנת איככה אלך לבדי ואני נערה קטנה? ויען יעקב ויאמר ה' ישמרך בכל אשר תלכי. ויהי כאשר הרחיקה אסנת ללכת וירד מיכאל המלאך ויביאה מצרימה אל זליכה אשת פטיפר. וזליכה היתה עקרה אין לה ולד ותרא את הנערה הנחמדה הבאה אליה ותאספה אל ביתה ותהיה לה לבת.
יוסף בבית פוטיפר
ויהי כאשר הקריבו הישמעאלים עד לפני גבול מצרים ויפגשום ארבעה אנשים מבני מדן בן אברהם. ויאמרו אליהם הישמעאלים הנה יש לנו עבד יפה תאר ונכון דבר למכור! התבוננו אליו אולי יישר בעיניכם וקניתם אותו מידינו. ויראו המדנים את יוסף והנה הוא נער נחמד עד מאד ויאמרו אל הישמעאלים מה תקחו מידינו והיה הנער העבד לנו? ויענהו הישמעאלים לאמר תשעת שקלים תנו לנו וקחו לכם את הנער העבד. ויתנו המדנים את הכסף ויקחו את יוסף וילכו להם. וישמחו הישמעאלים כי מכרו את יוסף וירדו מצרימה. ויודע למדינים כי חפץ פוטיפר סריס פרעה לקנות לו עבד יפה וחכם אשר ישרתהו ואשר ימשול בכל אשר לו ויקחו את יוסף ויביאהו אל פוטיפר ויאמרו קנה לך את העבד הזה, כי יפה תואר הוא ומהיר במלאכתו. וישגיח אליו פוטיפר וישתאה אל מראה יוסף הנחמד ואמר הכזה ימכר ממכרת עבד? היום רבו הגונבים בני חורים למכרם לעבדים והיה אני אקנה אותו מידכם ובא אבי הנער ולקח אותו ממני בחזקה לכן לא אקנה את העבד עד אם הבאתם אלי את האנשים אשר מכרוהו לכם. וילכו המדנים ויבקשו את הישמעאלים במצרים וימצאום ויביאום אל פוטיפר ויאמר פוטיפר איפה לקחתם את העבד הזה? ויענהו הישמעאלים קנה קנינו אותו מידי מדינים סוחרים! וישמע פוטיפר את דבריהם ויקן את יוסף מידי המדנים בעשרים שקל כסף. ויהי יוסף בבית פוטיפר וישרתהו ויוסף אמר בלבו עתה אחדלה מלבכות ושמעתי בקול אדוני ועשיתי את עבודתי בלב שלם ובנפש חפצה אולי ירא ה' את עניי ואת יגיע כפי ורחם עלי והושיעני ויעבוד יוסף את פוטיפר בכל לבו ותהיינה אזניו קשובות לכל דבריו ולא סר מהם ימין ושמאל. וישם יוסף עלי לבו אשר לא ישכח את הלקח הטוב אשר נתן לו יעקב אביו והיה מידי בואו לעשות את עבודת אדוניו והתפלל אל ה' לאמר אדון כל העולמים היה נא אתה מגן לי כי בך בטחתיו נתתני לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי ובעיני פוטיפר אדוני וככלותו להתפלל ושנה את הדברים הטובים אשר למדהו יעקב אביו. ככה יעשה יוסף כל הימים.
ויהי כהיום הזה ויוסף עושה את עבודתו בבית אדוניו, וירא פוטיפר והנה שפתיו נעות וקולו לא ישמע ויחשבהו למכשף. ויאמר פוטיפר הגידה נא מדוע נעות שפתיך תמיד בעשותך מלאכה? ויען יוסף ויאמר מתפלל אנכי אל אלהי לאמר אנא, ה' תנני נא לחן ולחסד לפני פוטיפר אדוני ויאמר פוטיפר הראני נא את אלהיך אשר אתה מתפלל אליו ויאמר יוסף יפקח נא אדוני את עיניו והביט השמימה אל השמש ויעש פוטיפר כדברי יוסף וישם את עיניו להביט אותה ולא יכול ויאמר יוסף הן אל אחד ממעשי אלהי הביט אדוני ולא יכול ואיככה יוכל וראה את האלהים אשר ברא את השמים ואת הארץ ואת כל צבאם?
כוס הפלאות
ויהי היום ויאמר פוטיפר אל יוסף לך הבא לי כוס מים רותחים וימהר יוסף ויבא לפוטיפר כוס מים רותחים. ויקח פוטיפר את הכוס ויאמר אנכי שגיתי ואצו אותך להביא מים רותחים תחת מים פושרים ויאמר יוסף המים פושרים הם כדברי אדוני! וישם פוטיפר את אצבעו בכוס וירא והנה כדברי יוסף כן הוא ויתמה מאד ויאמר לא מים פושרים צויתיך להביא, כי אם יין הרחק ויאמר יוסף ישתה נא אדוני מהכוס אשר לפניו וראה, כי יין הרחק בה ויעש פוטיפר כדברי יוסף וישת וירא והנה יין הרקח בכוס ויוסף להשתאות ולהשתומם ויאמר מה אהבתי לשתות יין אפסינתין אחרי יין הרקח ויאמר יוסף ישתה נא עתה אדוני מהיין אשר בכוס והיה טעמו כיין אפסינתין. וישת פוטיפר והנה כדברי יוסף כן הוא. ויאמר פוטיפר לך הבא לי יין מבושל! ויאמר יוסף ישתה נא אדוני מהכוס אשר לפניו וראה כי יין מבושל בה. וישת פוטיפר וירא כי כן הוא וידע פוטיפר כי ה' את יוסף וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו, ויקח את כל מפתחות אוצרותיו ויתנם אל יוסף ויאמר משול בכל אשר לי ויהי יוסף המושל בכל אשר לפוטיפר אדוניו ויברך ה' את ביתו בגללו ויאמר פוטיפר ברוך ה' היום אשר קניתי בו את יוסף. וירא יוסף כי הטיב עמו אדוניו וישמח מאד ויחל לאכול מטעמים ולהתיפות ויאמר ברוך ה' אשר לא עזב חסדו אתי ויביאני עד הלום ויאמר ה' עקב אשר החל יוסף להתעדן ולהתענג וישכח את אביו המתאבל עליו יומם ולילה, על כן אשליח בו את זליכה אשת אדוניו ומררה את חייו וזכר את אביו ואת ארץ מולדתו... (אגדות ישראל).
ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (וישב לט-י)
ויהי היום ותעש זליכה משתה גדול ותבאנה רעותיה אל המשתה, כי קראה להן ותצו את יוסף לערוך את השולחנות ולהכין את הכל. ויעש יוסף כדברי גברתו ויערוך את השולחנות וישם עליהם אתרוגים וסכינים וימלא את הבקבוקים יין וישם בקערות אגוזים ובטנים ושקדים. ותשבנה הנשים הקרואות אל השולחן ותקחנה את השכינים לפצל את האתרוגים ויהי ברגע הזה ותקרא זליכה את יוסף לעמוד לפניה ולשרתה. וימהר יוסף ויבוא ותראינה אותו הקרואות ותשתאינה אליו מאד כי לא ראו נער כזה יפה ומעודן עד היום הזה. ולא יכלו לגרוע את עיניהן מפני יוסף הנחמדים ותפצענה את אצבעות ידיהן בסכיניהן ולא התבוננו, וייצק דם הפצעים על שמלותיהן היפות ולא ידעו. ותרא זליכה את הדבר הזה ותאמר רעותי ראינה את אשר עשיתן לכן, כי פצעתן את ידיכן עד זב דם ותגאלנה שמלותיכן ותאמרנה הנשים יופי עבדך ונעימות פניו הסכו בדבר הזה, כי מי יראה פנים נחמדים כאלה והתאפק ולא יביט אליהם?
בימים ההם החלה זליכה אשת פוטיפר לפתות את יוסף לעשות נבלה וימאן. ותדבר אליו יום יום ותתן לו אלף ככר זהב ולא שמע אליה. ויהי במלאת נחל מצרים (נילוס) על כל גדותיו ויצא פרעה מלך מצרים ושריו ועבדיו המימה לשמוע בקול שרים ושרות ולראות בהמון החוגג. ויאמר פוטיפר אל אשתו קומי והלכת עמי אל הנחל ושמחת על המים הרבים אשר נתנו לנו אלהינו! ותאמר זליכה חולה אני על כן לא אצא אנה ואנה וישבתי בביתי וילך פוטיפר לבדו וזליכה אשתו התחלתה ותעל על מטתה.
ויהי כראותה כי אין איש בבית ותצו את יוסף לעשות איתה מעשה זימה, ויאמר חדלי ממני, גברתי, ואל תדברי אלי עוד בדבר הזה, כי איך אעשה את הרעה אשר אמרת וחטאתי לאלהים ותאמר זליכה אל תירא את ה' כי אנכי אעשה אשר לא יראה את חטאתך! ובדבר זליכה את הדברים האלה ותבא את יוסף חדר בחדר ותעמידהו לפני תהילה ותאמר הנה האלהים אשר את ירא ממנו אמנם קנא ונוקם הוא בראותו את האנשים חוטאים אליו, אולם אכסה הפעם את עיניו בשמיכה ולא יראה ולא ידע מאומה! ועד היא מדברת ותקח שמיכה עבה ותשלך על פני הפסל ויכסה כולו מכף רגלו ועד קדקדו. ויאמר יוסף אל זליכה את עיני הפסל הזה יכלת לכסות כי לא אלהים הוא אולם התוכלי לעשות ככה גם לאלהי אשר עיניו משוטטות בכל הארץ וכל חושך לא יחשיך ממנו?? ותרא זליכה את יוסף מוריד ראשו לארץ בדברו עמה ותקצף מאוד ותאמר הככה אני משוקצת בעיניך עד כי תמאן לדבר עמי פנים אל פנים ויאמר יוסף לא אביטך גברתי ולא אראה את פניך עד אם חדלת ממני ויהי כשמוע זליכה את דברי יוסף ותמהר ותקח חנית ותשם אותה מתחת לזקן יוסף ותאמר הביטה אלי ושמע את דברי ויאמר יוסף. עדיף לי למות מאשר לעשות דבר רע ולחטא לאלהים ויהי כראות זליכה כי לא נפתה יוסף על דבריה ותקצף עליו קצף גדול ותלשן אותו אל פוטיפר אישה וישמע פוטיפר את דברי אשתו ויאמר מות יומת יוסף ותאמר זליכה אל תמיתהו, ושמת אותו בבור ובליבה אמרה בשבת יוסף בבית הסהר ורבו צרותיו לא יקשה עוד אלי ועשה ככל אשר אצוהו ויהי כאשר שמו את יוסף בבית הסהר ויאמר צדיק אתה ה' על כל הבא עלי! הלשן הלשנתי את אחי אל אבי ולא שמתי לבי אל צרת נפשם, על כן יסרני ה' ותכני אשת אדוני בלשונה והגעתי למצב הארור הזה.
ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה (וישב לט-י)
אשת פוטיפר היא התחננה בפניו שרק יהיה עמה במיטה, ויתכסה בשמיכה שלו ורק ידבר עמה בעניני העולם. אבל הוא נשבע שלא להתקרב אליה כדי שלא להיות המה בגיהנם לעתיד לבוא. ואע"פ שכתבנו לעיל שאדם שהוא נימול בטוח שלא יראה פני גיהנם, אבל בודאי אין הדבר תלוי רק בחיתוך הערלה שאין זה דבר גדול כ"כ, אלא העיקר הוא שמירת הבריות שלא לטמאו וזהו כל היהדות. וביחוד אם בא על גויה שהיא קשורה בו ככלב שאינו יכול להפטר ממנה לא בעוה"ז ולא בעולם הבא, כי טומאתה מתועבת מאד. ולכן לא רצה יוסף אפילו לשכב במטתה שלא להרהר בעבירה.
מעשה היה כשחרב בית המקדש נשבו יהודים, ובכללם היו נער ונערה שהיו מאורסים זה עם זה. והשבאים רצו להשיאם זה לזה כדי שיהיו להם עבדים מן התינוקות שיולדו להם. אמרה לו: מאחר שאין לי כתובה אבקשך לא לגשת אלי. וכך לא נתקרבו זה לזה כל ימי חייהם. וכשמת אמרה לאנשי עירו: בואו והתעסקו באדם שכבש את יצרו יותר מיוסף הצדיק: שיוסף כבש שעה אחת, ולא היה במיטה אחת עמה והיא לא היתה אשתו. וכאן היינו יחד כל לילה במיטה אחת ואני ארוסתו ומכל מקום לא התקרב אלי.
ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה (וישב לט -כב)
הצדיק ר משה ליב מסאסוב ז"ל קודם שנתפרסם היה שוקד על התורה בכל יום עד שעות בלילה ואחר כך קם והולך אל בית מועד הבחורים הפריצים, במקום שהם מרקדים ואוכלים ושותים ומשחקים וכדומה והיה לובש גם הוא בגדים אחרים, כאחד מהם ובא בתוכם ורוקד ומזמר בקולו הערב וממתן עד עלות השחר, ואז היה שב לביתו ולובש בגדיו הראשונים ועומד להתפלל כך עשה כמה פעמים ועל ידי כך הצילם והרחיקם ממעשי תועבה.
לאחר כמה שנים כשנתפרסם לצדיק גדול, ונאספו אליו אנשים למאות בכל שבת, בא לשם גם אחד מן הבחורים הפריצים אשר רקדו ביחד עמו בימי נעורי כשראה את הרבי ר' משה לייב ז"ל הכירו, וחשב בליבו כמה יודע הוא לרמות את העולם שהרי זכור אני כי שיחק ורקד עמי יחד והוא איש כמוני. אחר כך כששמע את תורתו וחכמתו וראה את גודל קדושתו אמר בלי ספק גם אז היתה כוונתו להצילנו מחטאים ומיד קם והשתחווה לפניו ויאמר אלף תודות לאדוני, אשר הצילני אז מהרבה וחטאים.
ואמר גדול אחד, שבמעשה זה של הרב ר' משה ליב ז"ל נבין מה שכתוב בתורה על יוסף "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים...ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג' הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה יוסף הצדיק כמו הרבי ר' משה לייב ז"ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה",שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו", ותרגם אונקלוס "ליחת חזי כל סרחן בדיה", ''באשר ה' אתו" שמתכוון לשם שמים והא ראיה "ואשר הוא עושה ה' מצליח". מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעת (וישב לט-כו)
בפסוק זה ניתן ללמוד שלושה דברים:
א. הלבנת פנים שאומר הרשב"י טוב לו לאדם שיקפוץ לכבשן האש ושלא ילבין פני חברו ברבים.
ב. את מידת הבושה עד כמה שהתביש יהודה שהיה מספיק חזק להודות על טעותו.
ג. את מידת התוכחה שתמר הוכיחה את יהודה בחוכמה.
כי אם זכרתני אתך, כאשר יטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (וישב מ-יד)
זבוב ושכב
ויהי בימים הרבים ההם וישב פרעה מלך מצרים מבית הרחצה ויאמר לשר המשקים הגישה לי כוס יין הרקח וימהר שר המשקים וימלא את הכוס יין ויתן על כף פרעה ויהי כאשר החל פרעה לשתות וירא והנה זבוב בכוס היין ויקצף על שר המשקים קצף גדול. ברגע הזה הגיש שר האופים לפרעה לחם, ויקח פרעה פת לחם לאכול והנה שבבים דקים בו ויחר אפו מאד ויצו ליסר את שר המשקים ואת שר האופים ולתתם בבית הסהר. ויפקד שר הטבחים את יוסף לשרת אותם ויהיו שם שרי פרעה במשמר שנה תמימה ויהי מקץ השנה ויחלמו שניהם חלומות בלילה אחד. וירא שר המשקים בחלומו והנה הוא עומד לפני פרעה ונותן את כוס היין על כפו ורעו שר האופים נתלה ושר האופים חלם והנה שלושה סלים על ראשו ובהם מכל מאכל פרעה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשו, וירא בחלומו את רעהו את שר המשקים מושב אל משקהו ונותן כוס פרעה בידו. ויהי בבוקר ויבוא אליהם יוסף לשרתם וירא אותם והנה פניהם רעים וזועפים ויאמרו אל יוסף חלום חלמנו ופותר אין אותו ועתה דבר נא באזני שר בית הסהר לאמר הואל נא ושלחת לשר המשקים והאופים את אחד מן החרטומים לפתור להם את חלומותיהם ויאמר יוסף מה לכם לדרוש בחרטומים? ספרו נא לי את חלומותיכם מי יודע, יתן ה' בינה בלבי ופתרתי אני את חלומותיכם.
בטחון בבן אדם
ויהי כשמע שר המשקים את דברי יוסף וישמח מאד. ויאמר יוסף כאשר ייטב לך אדוני ועשית עמדי חסד והוצאתני מן הבור הזה ויען שר המשקים את יוסף לאמר אם היטב יטיב לי המלך ועשה לי כאשר פתרת ועשיתי לך ככל אשר אמרת אלי.ויאמר יוסף בוטח אני בך אדוני כי תוציאני מן הבור הזה. ויאמר ה' עקב אשר בטח יוסף בבן אדם ולא שם את מבטחו בי לכן ישכחהו שר המשקים ולא יצא מן הבור הזה עד עת בוא דברי לאמר בגלל חלומותיו נמכר לעבד ובגלל חלומות פרעה יחלץ מצרה וגדל ונשא מאד. ויהי ביום ההוא ותלד אשת פרעה בן וישמחו פרעה ועבדיו שמחה גדולה.ויעש פרעה ביום השלישי משתה גדול לכל שריו ועבדיו חיל ארץ כנען וארץ מצרים ויהי במשתה היין ויאמר פרעה יושב שר המשקים על כנו כי חקרתי ודרשתי היטב ויודע לי כי עף הזבוב פתאום אל תוך הכוס ולא יכול שר המשקים לראותו ואת שר האופים ציוה פרעה לתלות כי אמר נעצל העבד הזה להניע את הקמח בכברה על כן נמצאו שבבים בכל ככרי הלחם אשר אפה ביום ההוא ושר המשקים לא זכר את יוסף וישכחהו וישב יוסף עוד שנתים ימים בבית הסהר.
כי אם זכרתני אתך, כאשר יטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה (וישב מ-יד)
בתקופת מלחמת נפוליאון באירופה המזרחית עשו לכבודו משתה בחצר אחד האצילים, בפלך קובנה. אל המשתה הזמינו את כהני הדתות, אך לא הזמינורב יהודי בשעת הנאומים לכבוד "הגיבור המנצח" שאל נפוליון מדוע אין כאן בא כח הדת הישראלית? תיכף שלחו להביא אל המשתה את הרב הזקן של העיירה הסמוכה.
כאשר נודע לרב דבר השליחות חרד מאד, כי לא הסכין לעמוד לפני מלך. כאשר הגיע תורו לנאום, פתח בהתנצלות כי הוא רב זקן מעיירה קטנה ורגיל הוא לדרוש רק בדברי תורה אבל לנאום לכבוד מלך אינו יודע.
אמר לו נפוליאון כי כבר שבעה אזנו מלשמוע בכל המשתאות שנערכו לכבודו רק דברי תהילה וחנופה, וכי הזמין רב לסעודתו כדי כדי לשמוע ממנו "דעת תורה": על מעשה הגבורה שלו ועל מטרת המלחמות שהוא נלחם.
אז נתעודד הרב ופתח ואמר הלא גם אתם אדוני המלך והשרים היושבים פה קראתם את מעשה יוסף והחלומות שפתר לשר המשקים ולשר האופים כידוע לכם, אחרי שהבטיח לשר המשקים שאחרי ג' ימים ישיבו פרעה על כנו הוא דורש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה להוציאו מהבור "כי אם זכרתני וגו'". אבל בקשה אין מתחילים ב"כי" במילה זו מתחילים טעם לענין אחר. אם כן מדוע אמר יוסף "כי אם זכרתני"?
התירוץ הוא שבאמת יוסף נתכוון בדבריו לנמק את פשר הפתרון המוזר והבלתי שגרתי שפתר כידוע ישנם שני סוגי פקידים בחצר המלכות. על הסוג האחד נמנים פקידים נמוכים אשר אך אם יעבור קול שעברו על החוק יוטלו למאסר ויחקרו ככל הדם אדם ימצאום השופטים חייבים ידונו ויענשו לי החטא. ואם ימצאו זכאים יושבו על כנם על הסוג השני נמנים פקידים גבוהים ושרים היושבים ראשונה במלכות. אלה אם יצא עליהם קול שחטאו לא ימהרו להושיבם במאסר על סמך חשד באלמא. תחילה חוקרים היטב את הענין ואם אמת הדבר מעבירים אותם בדרך כבוד כלומר נותנים להם חופשה להבראה אם גדול עוונם מנשוא שמים אותם במאסר ודנים אותם.
נמצא לפי זה שפקיד נמוך היושב במאסר, יש לו תקוה לא רק לצאת לחפשי אלא אפילו לשוב אל משמרתו. מכיון שעצם המצאו במאסר עדיין אינו אומר שהוא אשם שהרי תחילה אוסרים אותו ורק אח"כ חוקרים את הענין, אבל שר היושב במאסר, מכיון שאין שמים אותו בבית הסוהר עד שתתברר אשמתו (כדי שלא לזלזל בכבוד השרים) ממילא יש לו רק תקוה שיקילו את עונשו בשעת בירור הדין ע"י פרקליטים טובים, אבל אין לו תקוה שיפטרו אותו מכל עונש וכל שכן שאין לו סיכוי לשוב אל מקומו הראשון.
כאשר פתר יוסף לשר המשקים, אשר ישב כבר שנה תמימה במשמרת שישיבו אותו על כנו כמשפט הראשון אשר היה משקה למלך ראה אות תמיהה על פני השר. אין זה מצוי, כאמור ששר נכבד ישוחרר מן הבור ועוד יחזור לבית המלך לפיכך הקדים יוסף ואמר לו מאחר ולא עשו חקירה ודרישה קודם מאסרך ישיבו אותך עכשיו על כנך. ואם תאמר איך יתכן שישימו שר גדול כמוך בבית הסוהר בלי חקירה מוקדמת? דע לך שזה באמת נגד הטבע ומשמים גזרו עליך שתרד אל בית האסורים ותראה שם נקי וצדיק אובד בעוניו, כדי להצילו משם והטעם אמיתי לשבתך בבית האסורים הוא "כי אם זכרתני....והוצאתני מן הבית הזה. לכן, אל תתמה איך קרה כדבר הזה.
אחר השמעת דברים אלו פנה הרב אל נפוליון, ואמר לו "באמת קשה להבין מה אתה עושה באירופה המזרחית שהיא כבית האסורים לעומת חיי העושר באירופה המערבית? וכן קשה להבין את כל הנצחונות שלך על כל העמים עד אשר הגעת הנה. אבל הטעם האמיתי הוא כי מן השמים שלחו אותך הנה כדי שתראה פה במו עיניך איך עם ישראל בני בניו של יוסף הצדיק אסורים פה איך המה סובלים מחוקים לא ישרים שחקקו נגדם איך כורתים אוכל מפניהם וגוזרים עליהם גזירות קשות ורעות.
אדוני המלך! אמר הרב, מהשמים נתנו לך כח ועוז לנצח את כל עמי אירופה המערבית ושלחו אותך לראות את הנקיים האובדים בצדקתם. "כי אם זכרת אותם כאשר ייטב לך", כאשר תנצח גם את אירופה המזרחית, והוצאת אותם מהבור הזה לתת להם חוקי ישרים למען יחיו ללא סבל וצער".
המלך לחץ בחזקה את ידי הרב הזקן והודה לו על דבריו שישרו מאד בעיניו (מורשת אבות)
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו (וישב מ-כג)
מפני שתלה בו יוסף לזכרו הוזקק היות אסור עוד שתי שנים (רש"י)
אל משה חיים רוטנברג אחיו העשיר של בעל "חידושי הרי"ם מגור, הגיע חסיד עני ובידו מכתב מהאדמו''ר רבי מנחם מנדל מקוצק. במכתב בקש האדמו"ר מרבי משה חיים לתרום לצרכי הוצאותיו של העני המתעד להשיא את בתו למזל טוב.
העניק לו רבי משה חיים רובל אחד ופטרו לשלום. נדהם העני ואמר "כלום יתכן הדבר? הן הוצאות הדרך עלו יותר מרובל!"
אך רבי משה חיים לא הוסיף אף פרוטה אחת. יצא העני מביתו בפחי נפש, ובלב שבור ונדכא התכון לשוב לביתו.
עודני בדרך והנה אץ בעקבותיו שליחו של רבי משה חיים "המתן! המתן!" קרא השליח והעניק לעני סרכום נכבד סכום שיספיק לכל הוצאות החתונה.
התפלא העני על המעשה והחליט לשוב על עקבותיו, אל ביתו של רבי משה חיים ולברר את הענין. "מדוע נהג כך בתחילה" שאל את רבי משה חיים, "ומדוע שינה לבסוף את דעתו?"
השיב רבי משה חיים "כשראיתיך בא אלי ובידך מכתבו של האדמו"ר הבנתי כי אתה סמוך ובטוח כי הכסף כבר בכיסך כה בטחת בי שהעניק לך כסף עד כי שכחת שיש בורא עולם ורק בו צריך לבטוח! משום כך דחיתיך לשעה קלה קויתי כי על ידי כך תזכור מיהו אדון עולם ובמי עליך לבטוח ואז ורק אז הענקתי לך מכספי" (מעשיהם של צדיקים