מאמרים
דבר החסידות – פרשת תזריע מצורע
- פרטים
- קטגוריה: פרשת מצורע
- פורסם בחמישי, 15 אפריל 2021 17:52
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 630
ב"ה
דבר החסידות – פרשת תזריע מצורע
מעשה בצפורים מצפצפות
בחודש סיון תקצ"ט ערך הרה"ק ה"שר שלום" מבעלזא מסע מגליציה לרוסיה, בליווי משפחתו ועשרות 'יושבים' מחסידיו, לרגל חתונת בנו רבי יהושע, ובדרך נשאר לשבות בעיירה אחת.
בשעות הבוקר של יום שישי ביקש הרבי לראות את בית הכנסת שבו יתפללו. וכשהגיע ראה מחזה מתמיה: שני בתי כנסת זהים בגודלם עמדו שם; אחד פתוח ומוכן לתפילה, ואילו השני ישן ומוזנח, דלתותיו נעולים במוטות ברזל וחלונותיו בקרשים גדולים.
שאל הרבי לפשר ביהכנ"ס החתום, ולא ידעו להשיב. עד שמצאו זקן אחד שסיפר מה אירע כאן לפני כמאה שנה:
"אחרי שנים רבות שהתפללו בעיירה באיזה צריף רעוע – החליטו הקהילה לבנות ביהכנ"ס גדול ומפואר. לאחר עבודה מאומצת וגיוס של כל הקהל עמד הבית בנוי לתלפיות, ואף כיירו וציירו את קירותיו וגם על תקרת ביהכנ"ס ציירו ציפורים בצבעים מרהיבים.
"לרגל השבת הראשונה שבה חנכו את ביהכנ"ס הביאו חזן נודע מהעיר הגדולה שסלסל את קבלת השבת בנעימה ערבה, ומאז הזמינוהו בכל שבת לגשת לקבלת שבת.
"בליל שבת אחד אירע דבר מבהיל: כשהחזן הגיע ל"מזמור שיר ליום השבת" נשמעו לפתע קולות צפצוף של צפורים. הקהל הסתכל וראה שהציפורים המצויירים על התקרה הפכו לחיים והשמיעו קולות שירה כליווי למה ששוררו למטה. ככל שנמשכה התפילה – התגברו הציוצים. הקהל שהרים את עיניו נבעת לראות ציפורים שמתרוצצים באנדרלמוסיה ושרים בקולות צורמניים. עד מהרה התרוקן ההיכל מיושביו.
"ביום ראשון התאספו ראשי הקהל והגיעו למסקנה שרוחות רעות השתלטו על ביהכנ"ס ויש לנעול אותו על מנעול ובריח, ליתר בטחון אטמו גם את כל החלונות בקרשים וכך הוא נשאר עד היום הזה. ולצדו בנו את ביהכנ"ס החדש, שבו מתפללים כיום".
הרבי הקשיב לכל הסיפור והודיע שהגיע הזמן לגאול את בית הכנסת משממונו. למרות שכנועי ראש הקהל החליט כי כבר בליל שבת ברצונו להתפלל עם קהל מלוויו בבית הכנסת הישן. חרדה אחזה בתושבים המקומיים, בשומעם כי "מאורת הרוחות" עומדת להיפתח...
חיש מהר ניגשו ה'יושבים' של הרבי למלאכה: הם עקרו את קורות העץ ומוטות הברזל, נכנסו לביהכנ"ס ניקו אותו והכינו אותו לתפילת ליל ש"ק.
כל תושבי העיירה התכנסו סביב ביהכנ"ס בשעה שהרבי ומלוויו נכנסו ופתחו ב"הודו לה' כי טוב" של מנחת ערב שבת, ואשר יגורו בא: לפתע החלו הציפורים המצויירות לשיר אחריהם ולחקותם פסוק אחר פסוק...
חלק מהקהל נסו בבהלה. אבל ה'שר שלום' קולו גובר והולך והחסידים עמו. וראו זה פלא: ככל שהרבי התגבר בתפילתו כך נחלש קולן של הציפורים המצויירות עד שנדם לגמרי והן חזרו למקומן להיות ציור נאה.
בסעודת ליל שבת גילה הרבי סודם של דברים:
אותו חזן ששכרו אנשי העיר לפני שנים רבות, בעל עבירה היה. כלפי חוץ הציג את עצמו כאיש כשר אבל מוחו ולבו נתונים היו לחטאיו. וגם כשניגש בלילות שבת לפני העמוד הרהר בהם.
ממחשבות החזן הזה נבראו מזיקים וקליפות שחיפשו להתלבש בתוך משהו גשמי, עד שהתלבשו בעופות המצויירים ומשם השמיעו את קולם.
אולם בכח התפילה הזכה לכבוד שמים הצלחנו לבער את רוח הטומאה ולבטל את הקליפה, עד ששב השקט לשרור בבית הכנסת.
(בשם עדים נאמנים ששמעו את הסיפור מפי הרה"ק רבי משה, אחיו של ה'חקל יצחק' מספינקא, פורסם בעתון 'משפחה' (הרב ירוחם י. לנדסמן) י"ב כסלו תשע"ה)
~~~
גם בפרשתנו מסופר על צפורים מצפצפות:
הצפורים ה"חיות טהורות"
בפרשתנו (מצורע יד, ד) נאמר "וצוה הכהן ולקח למיטהר שתי צפרים חיות טהורות".
מפרש רש"י: "חיות – פרט לטרפות. טהורות – פרט לעוף טמא, לפי שהנגעים באין על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים – לפיכך הוזקקו לטהרתו ציפורים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול".
וצריך להבין:
א) הפירוש של "חיות" בפשטות הוא שהם בחיים, היינו שאין לקחת צפורים שכבר שחוטות לטהרת המצורע, ומדוע נדחק רש"י לפרש "פרט לטרפות"*?
ב) לאידך, "טהורות" ברור שהכוונה לעוף טהור ולא טמא, ומה מחדש רש"י בכותבו "פרט לעוף טמא"?
ג) עוד קשה (כפי שהקשו מפרשים** כאן): מה הקשר בין המשך דברי רש"י "לפי שהנגעים באין על לשון הרע..." לתחילת דבריו "טהורות – פרט לעוף טמא", ומדוע הוא כותבם בהמשך אחד?
ביאור העניין:
לרש"י*** היה קשה כאן: מדוע צריכה התורה לפרש דווקא בקרבנות המצורע שהן "חיות טהורות", הלוא בכל הקרבנות אסור להביא טרפה (רש"י ויקרא א, ב), וכן כולם באים ממינים טהורים דווקא [וה"בן חמש למקרא" יכול להבין זאת גם בפשטות – שאם לאכילה הם נאסרו, קל וחומר להקרבה על המזבח]?
ועל כך מסביר רש"י: שבציפורי המצורע, מכיוון שהם באים על לשון הרע, יש הדגשה מיוחדת בכך שהן צריכות להיות חיות ולא טרפות, טהורות ולא טמאות; לא מצד גדרי הקרבן, אלא עניין מיוחד הקשור לטהרת המצורע. והטעם:
א) לשון הרע – הוא דיבור פסול וטמא, מצד עצמו.
ב) וגם, הוא "מעשה פטפוטי דברים", שמדבר בהתלהבות פעם אחר פעם, כי הלשון הרע שגורם להבדיל בין איש לאשתו ובין איש לרעהו (רש"י תזריע יג, מה) הוא לא דיבור סתמי באופן חד-פעמי, אלא בהתלהבות ובמרץ עד שמשכנע את השומע.
ולכן, כדי לטהר את המצורע צריך גם כן שהצפורים תהיינה:
א) טהורות – שדיבורו צריך להיות באופן של טהרה ושלילת עניין הפכי ("פרט לעוף טמא").
ב) חיות – שהדיבור הטהור צריך ג"כ להיות בכח וחיות ובהתמדה כמו הדיבור של הלה"ר ("פרט לטרפות", שכן הטרפה אין לה כח לפטפט תמיד בצפצוף קול).
וע"י ההנהגה מתוך אהבת ישראל מבטלים את סיבת הגלות, שנקרא אף הוא בשם "צרעת" (ויק"ר ספט"ו) ומביאים את הגאולה (כהמשך המדרש שם(: "אמר הקב"ה אני מטהר אתכם הה"ד וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" תיכף ומיד ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: התוועדות ש"פ מצורע, י' ניסן ה'תשמ"ו סעיף כו-כז, מב-מג (נד' בתורת מנחם התוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 55 ואילך ועמ' 68 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" ויקרא עמ' רה-ו.
______________
*) וגם, מאי קמ"ל? ממה נפשך: אם לדעת רש"י טרפה יכולה לחיות – מדוע שלא ישתמשו בה? ואם טרפה לא חיה – הרי מפורש בפסוק "חיות"! ואין לומר שאת זה גופא בא רש"י להשמיענו, שטרפה אינה חיה – שכן אם יש צורך בדבר, היה רש"י צריך לפרש זאת לפנ"ז – על הפסוק (משפטים כב, ל) "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו".
**) ראה לבוש האורה, נחלת יעקב, משכיל לדוד ועוד.
***) הרבי הקדים ואמר: שלאמיתו של דבר, דברי רש"י אינם מתחילים מ"טהורות – פרט לעוף טמא", אלא מ"חיות – פרט לטרפות", והמדפיס הוסיף בטעות "דיבור המתחיל" חדש [=עשה כותרות נפרדות], כי רש"י פירש ביחד את שני המילים "חיות טהורות". ואז היה לו לרש"י קושיא על שניהם (ראה בפנים) ועל כך הסביר את הטעם "לפי שהנגעים באים על לשון הרע..." כבפנים.