מאמרים
התפללי!
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים לשבת
- פורסם בשני, 13 יולי 2020 19:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1622
התפללי! .
כתבה פ. שטרן, מרוה לצמא.
הנה הוא... שם מרחוק. תמר התנשפה בהתרגשות. כבר שעות היא מחכה לו.
בתחילה עמדה צינת בוקר באוויר, ותמר רעדה מקור ומהתרגשות. אחר כך טיפסה השמש אל רום השמים ושלחה שגרירות לוהטות אל תמר המיוזעת. עכשיו עמדה השמש להחליק מאחורי שדות חרושים, ותמר עדיין על עומדה.
אבל הנה, עכשיו היא ליודעת שלא לשווא חיכתה. מרחוק מתקרבת הדמות, שאליה היא מייחלת.
"בעוד שבועיים הוא אמור להגיע" - אמרה השכנה הידענית.
לאחר שבועיים ביררה שוב תמר אם אכן מחר הוא יגיע, אבל היא התביישה לשאול באיזו שעה בדיוק, לכן עמדה מהזריחה עד השקיעה כמעט.
והנה... עכשיו היא רואה אותו. ריבונו של עולם, שים את המילים הנכונות בפי, אל תטרוף את השעה בפני.
"הרב..." קול מתחנן נשמע מאחוריו. הרב פינקוס הסתובב. היתה בקול נימה של דחיפות איומה, כאילו צעק הקול 'הצילו'....
הרב פינקוס נהג להסתובב במחזוריות בין המושבים בדרום. בואו השרה אור במושבי הטרקטור והמטעים, פניו המאירות באור התורה, שאלותיו הנעימות ותשובותיו המחכימות העלו את המושב לרמות חדשות.
זהו, הרגע הגדול הגיע. הרב נעצר, פניו הרחומות מביעות הקשבה.
תמר חשה ביובש נורא הפושט בפיה. היא לחלחה את שפתיה ולחשה: "הרב.... א.... אני בת בית-יעקב, וכל השנים היה לי חלום לבנות בית של תורה". בית של תורה. המילים המתוקות התפשטו כמו בושם המור במרחבי האוויר הצלול.
"נישאתי לבן ישיבה. סיפרו לי שזכיתי בבן תורה השוקד על התורה יומם ולילה, והייתי מאושרת. שבועיים לאחר הנישואין שמעתי את הטריקה. בעלי הצעיר פתח את הגמרא ופתאום טרק אותה בחזקה. הוא צעק כמעט כשהודיע: 'זהו... יותר איננו מוכן לפתוח ספר!'
הייתי מזועזעת. חשבתי שלא שמעתי טוב, אבל האברך הודיע לי ללא כחל ושרק ששנותיו בישיבה היו קשות. 'למה קשות?' ניסיתי לשאול בלי קול. בעלי משך בכתפיו. הוא אמר שהעיון בגמרא קשה לו, האותיות מסתחררות מול עיניו וקשה לו להתתרכז. הוא למד בישיבה רק כדי לקבל שידוך טוב, לא יותר. עכשיו הוא נכסף ל... עבוד בשדה".
תמר השפילה את עיניה. "כך הגענו למושב הזה. ואכן בעלי לא פותח חומש, לא משנה וכמובן לא גמרא; בקושי הוא 'תופס' תפילה ומניח תפילין ורץ לטרקטור שלו. כל היום הוא על הטרקטור, שר ונהנה".
הרב שתק. נהמת טרקטור הלכה והתקרבה. תמר קיוותה שזה לא הוא, הלל בעלה.
"היתה לי מורה מנוסה" - הוסיפה נחפזת - "היא הכינה אותנו היטב ליום הנישואין והזהירה שוב ושוב שהתורה היא המצווה היקרה של האיש. תפקיד האישה הוא לשדל ולזרז, להנעים ולזכות את בעלי בתורה, אך לא להכריח".
הדמעות עמדו בקצה העין. תמר שמרה עליהן, עוד לא, היא עדיין לא סיימה, והטרקטור מתקרב. היא מכירה את הנהמה הזו, היא שייכת לטרקטור של הלל! עכשיו הוא מייחל לארוחת ערב דשנה. "אחרי עבודת שדה צריך דלק", מודיע הלל כשהוא נכנס הביתה.
"דברי המורה עומדים מול עיניי, ואני הולכת אחר בעלי במדבר, כלומר במושב", סיכמה תמר במהירות.
"מה שאלתך?" - שאל הרב פינקוס נפעם.
"מה אני יכולה לעשות?" - התפרץ הכאב - "אני משתוקקת לבית של תורה. בעלי איכר פשוט וגס. איזו דוגמא רואים ילדינו? על מה יישען הבית שלנו, על - על הטרקטור?"
אולי רצה הרב פינקוס לומר לה, שגם בית יהודי כזה יכול להעמיד דורות כשרים וטובים, אבל תמר רצתה תשובה אחרת. תמר רצתה בן תורה, והרב פינקס נענה לה: "התפללי, התפללי ככל שתוכלי".
אחר-כך התקרב הטרקטור והתקרבה הנהמה. הרב פינקוס בירך והפליג לדרכו, ותמר עמדה על מקומה, רואה את הטרקטור המתקרב ואת בעלה היורד ממנו, כשעיניו רעבות ללחם, רק ללחם.
*
שבועות עברו, חודשים נקפו, ויהי היום, ושוב הזדמן הרב פינקוס אל המושב הדרומי. תחילה נכנס הרב פינקוס לבית הכנסת. מעטים מאוד נמצאים שם, לכן צד את מבטו אברך צעיר בעל פנים עדינות ועיניים נוצצות באור מיוחד. הרב פינקוס השהה מבט מופתע על האיש. נדמה היו לו שזהו הלל הטרקטוריסט, בעלה של תמר.
"שלום עליכם" - לחץ הרב פינקוס את ידיו של האברך העדין ובירר את שמו. עכשיו ידע למעלה מכל ספק - זהו הלל מהטרקטור. להלל היתה שאלה בוערת מן הדף היומי. הרב פינקוס הקשיב וקלט מתוך השאלה את העובדה המפעימה כי אכן - בן תורה הוא. השניים פתחו ספרים ושקעו בעומק הסוגיה. האברך הודה נרגשות לרב פינקוס, והרב עצמו נותר מהורהר. האם יתכן? האין הוא הוזה?
רגליו של הרב פינקוס הוליכוהו לביתו של הלל, איש הטרקטור (?). הוא נקש קלות, הדלת נפתחה, ונפשו של הרב בשאלתו, איך קרה הדבר? איך הפך איש הטרקטור והאדמה לאיש הרוח והתורה?
ותמר - אישה פשוטה היא ואינה מבינה, הרי הרב בעצמו אמר לה, האין הוא זוכר? והיא נזכרת באותו יום...
--- הם נכנסו הביתה. ארוחת הערב כבר היתה מוכנה, הלל נטל ובירך בחפזה, אכל ברעבתנות, סיים וכבר פנה לישון, עייף ויגע מעל יומו.
הלילה השתרע על פני המושב זרוע כוכבים נוצצים. תמר יצאה אל המרפסת ונתנה לזרם דמעות חמות לשטוף את פניה. במילים פשוטות, כדבר בת אל אמא, דברה תמר: "ריבון עולם. אני רוצה בית של תורה, בן תורה. אנא, ברחמים"... יותר לא יכלה. הדמעות דיברו. צעקו ובכו בשבילה. היא אחזה בסורגי המרפסת והרטיבה אותם בדמעותיה. שעתיים תמימות עמדה תמר בתפילתה, עד שכלו כוחותיה.
למחרת פנתה לעבודת יומה החדשה דווקא בבוקר. הלל היה בשדה, חורש באדמה התחוחה, ותמר בחדרה, מתפללת. הדלת סגורה, והיפחות אינן נשמעות. "השם אלוקים.... אנא תן בלב בעלי זרעים של רצון, נטיעות של אהבה לתורתך הקודשה, השקה את ליבו בטל החיים". תמר בכתה ובכתה עד שכלו כוחותיה. ביום השלישי היתה עבודת הלב שלה בעת פנות היום.
כך כל יום, כל יום. גם כשלא נראה החריש, גם כשניכר רק השמיר והשית. תמר - אישה כשרה, מאירת פנים. היא אינה מבקשת דבר, רק מתפללת. כך אמר לה הרב פינקוס.
שמונה חודשים, מאתיים וארבעים ימים, השקתה תמר אדמת בזלת. אין יום שעובר בלי תפילה. תפילה בכל הכוחות.
ויהי היום, והלל נכנס הביתה בחיוך מתנצל. - "יש כאן שיעור ב'עין יעקב'. חשבתי לקפוץ. איכפת לך אם אוותר על זמן ארוחת הערב ואצא עכשיו?"
אם איכפת לי? רוצה תמר לצחוק ולבכות, אבל היא מהנהנת בחיוך מסכים ובעיניה מסכים שקופים. הלל יוצא, טועם מיינה המשכר של התורה ורוצה להמשיך.
"את יודעת?" - הוא אומר כעבור שבוע. "עכשיו אני חושב שיכולתי לטפל בקשיי הלמידה שהייתי מאופיין בהם בילדותי. מה דעתך שנשלם לאברך מקצועי ואני אתקדם קצת?"
בלב - שיר ורנן, והפה מביע מילות הסכמה ורצון.
"אני מצטער" - כך הלל כעבור זמן בפנים מתנצלות - "את קיבלת בעל מפרנס, אבל נפשי חשקה בתורה. אני לא יודע איפה הייתי עד עכשיו, אני רוצה ללמוד כל היום, שבתי בבית השם כל ימי חיי".
עד כאן. עכשיו התפרצו הדמעות כאשד גואה. היו אלו חברותיה הנאמנות של תמר. שמונה חודשים ליוו אותה דמעות התפילה יום יום, ועכשיו הן נמהלו בדמעות האושר.
"הרב שואל איך התהפך ליבו של הלל?" - שאלה תמר הנרגשת, "הרי הרב בעצמו אמר לי - התפללי. זה מה שעשיתי. זה הכל".
זה הכל....
( סיפור מיוחד זה סופר על ידי הרבנית נוישטט תליט"א, ששמעה אותו מאביה הרב עזריאל טאובר שליט"א. הרב שבסיפור הינו הרב שמשון פינקוס זצ"ל).