movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home סיפורים לכבוד שבת סיפורי חיים תקופת האושפזין שלי

תקופת האושפזין שלי

תקופת האושפזין שלי / אביגיל מייזליק

מקור: אתר ברסלב 
מתוך מגזין "משפחה"
ההכנות לשבת היו מתחילות אצלי בדרך כלל
במוצאי שבת. אבל לא מצד עשייה כל שהיא,
אלא בעיקר מצד הדאגה. איפה אני אהיה בשבת
הבאה? לאיזה בית אלך?

במשך כמעט שנתיים התארחתי בכל שבת אצל משפחה אחרת.  האפשרות להישאר לבד בדירתי הקטנה בסביבה חילונית ולא תומכת – לא קסמה לי כלל, וכך מצאתי את עצמי נודדת משבת לשבת, מבית לבית, ומכיוון שעבדתי אז בעבודה קבועה ולא למדתי בשם מסגרת תורנית מסודרת – לא היה מי שיארגן לי את האירוחים הללו פרט לקב"ה, שלא הותיר אותי לבד אף לא שבת אחת.
הכנות לשבת היו מתחילות אצלי בדרך כלל במוצאי שבת. אבל לא מצד עשייה כל שהיא, אלא בעיקר מצד הדאגה. איפה אני אהיה בשבת הבאה? לאיזה בית אלך?
אם ידעתי מוקדם מספיק לאן לאני מוזמנת לשבת – כל השבוע האיר לי וחייך. אבל היו גם שבועות דאוגים במיוחד, בהם לא ידעתי עד הרגע האחרון לאן מועדות פני. למזלי, היו בתים ומשפחות אליהם יכולתי להגיע כמעט תמיד, והם סיפקו לי את רשת הביטחון שהיתה נחוצה לי מאוד.
כשאני נזכרת היום איך הלכתי להתארח – קשה לי שלא לחייך על התמימות שלי. מעולם לא חששתי שמא לא יקבלו אותי, שמא אטעה או אתנהג בצורה לא נכונה. למזלי התמימות שלי נפגשה עם החום והתמיכה הרבה שקיבלתי ממשפחות שיודעות איך להכניס אורחים באמת, איך לקבל כל אחד ללא ביקורת וללא שאלות ואם היה צריך להעיר זה היה תמיד בעדינות ובהתחשבות מירביים, ואין לי ספק שבדרך זו הם גרמו לקידוש השם אמיתי וקירבו אותי מאוד מאוד.
בשבתות האלה התפקיד שלי היה כמעט תמיד – רק לקבל. החל משישי בצהריים הייתי עוברת לכוננות ספיגה, ובכל משפחה בה התארחתי היה המון מה לספוג. כמובן שהייתי משתדלת גם לעזור ככל יכולתי בהכנות, בהגשה ובכל מהלך השבת. אבל בשלב זה בחיי לא היה לי הרבה מה לומר. בעיקר היה לי מה לשאול – ואת זה עשיתי תמיד.
רוב הזמן הייתי עסוקה בהתבוננות ומחשבה על מה שאני רואה, וכך יצא לי להכיר וללמוד בדרך מאוד מיוחדת ובלתי אמצעית המון על יהודים, על יהדות, על השבת, וגם על דברים אחרים כמו יחסים בין הורים לילדים, איך מכניסים אורחים ועוד המון המון ידיעות, אפילו הלכתיות, שמלוות אותי עד היום.
היו המון רגעים שהתרגשתי עד דמעות, רגעים אחרים בהם הרגשתי נבוכה או לגמרי לא מזדהה ולא מתחברת. ובין לבין, היו לי שלוש משפחות קרובות יותר אליהן חזרתי באופן קבוע. שם יכולתי להרגיש הרבה יותר פתוח ורגוע, לשתף את בעלת הבית שהפכה לחברה קרובה בכל הגילויים, הרגשות, החששות, לקבל תמיכה ועידוד וסתם – להתפנק ולהרגיש בבית. בבתים אלו מצאתי שבת כלבבי עד הסוף, ואין לי ספק שחלק גדול מהבניה של ביתי הפרטי היתה קשורה לשבתות הרבות שעשיתי שם – ובעצם, בכל הבתים כולם.
השבת הראשונה שלי
אי אפשר שלא להתחיל עם השבת הראשונה. אפילו היום, כל כך הרבה שבתות מאז, קשה שלא להיזכר בטעם המיוחד הזה. בריח, בצבעים. משהו כל כך קסום שקשה להסביר במילים.
אשתו של הרב ניגשה אלי בביישנות בסוף השיעור והזמינה אותי לשבת בביתם. הסתכלתי עליה המומה. לפחות מאה איש הגיעו לשיעור הזה ביהדות, ואני יושבת לי בפינה, לא מכירה ולא מוכרת ופתאום כזו הזמנה. רק מההלם אמרתי כן (לא ידעתי אז שבעצם חברה שלי שכבר חזרה בתשובה ורצתה מאוד שגם לי זה יקרה סידרה את האירוח הזה).
הם גרו אז בישוב קטן מאוד, בקראוון פיצפון שאוטובוס חורק מגיע אליו פעם ביום, ובתוכו גם אני , מלאת סקרנות ומבולבלת למדי, ואת ההתרגשות שלי לפני השבת הזו – קשה לכתוב במילים.
המפגש הראשון היה עם ביתם של הרב והרבנית – שני החדרים הזערוריים – אחד לרב ואשתו ואחד לילדים, וסלונון עם שולחן אוכל גדול שזה פחות או יותר כל מה שנכנס בו, ובסופו פס שיש צר ושנים ורבע ארונות שעונים לשם המאוד מחמיא – מטבח. והעיקר – חלון עם הנוף הכי מרגש בעולם.
המפגש שלי עם הרבנית היה כל כך עוצמתי, היא הצליחה לחדור לי ללב למקומות הכי לא מוגנים בלי שאבין איך ולמה. אולי בגלל הפשטות שלה שכמעט שכחתי שקיימת בעולם, אולי בגלל הניקיון הזה, ניקיון של הנשמה, שכמוהו עדיין לא הכרתי. שוחחנו קצת, שיחה שעזרה לי להרגיש פחות מבוהלת ומהר מאוד השמש החלה לפנות, והדלקנו יחד נרות.
כל מראה, ריח, צליל וטעם מהשבת הזו נחרטו בי מאוד עמוק. אני זוכרת בעיקר 'לכה דודי' בניגון מתוק כזה שנשמע מקצה הישוב ועד סופו כאשר בבית הכנסת הקטן עשרות אברכים בשחור לבן שרו והתפללו בדבקות. מאוחר יותר חזר בעל הבית עם מספר אורחים ובפעם הראשונה שמעתי 'שלום עליכם', 'אשת חיל' וקידוש שהביא עמו את הטעם המיוחד של מיץ הענבים הראשון בחיי.
אחר כך נטילת ידיים ו..חלה. החלות של הרבנית כבר החזירו הרבה הרבה אנשים בתשובה ולא סתם. רכות,
עדינות, שמימיות כל כך. וכל דבר שטעמתי, כל דבר, היה פשוט כל כך חי, כל כך מלא. זה לא דבר שאפשר להסביר אותו, אבל בתור שֶׁפִית שאכלה הרבה שנים אוכל מקצועי ברמה הגבוהה ביותר בעולם גיליתי פתאום משהו אחר לגמרי. טעם של שבת! רוחני כל כך, כאילו לקחו אור והכניסו אותו לתוך האוכל...
קשה לכתוב הרבה על השבת הזו כי זוהי חוויה שנותרה בעיקר עמוק בתוך הלב, אבל ללא ספק היא היתה אבן הפינה שעליה הוקם בניין חיי.

מיזוג קהילתי
אחת המתנות הגדולות שלי באותה תקופה היתה הקהילה של הרב אויירבך בתל אביב. בלב שינקין, באמצע התל אביביות, חיה קהילה ניסית. קהילה של אחדות, אהבת ישראל וקירוב רחוקים נדירים. חרדים עם בעלי תשובה, חסידים עם ליטאים, ברסלברים עם חסידי בוסטון ועוד אינספור שילובים. כולם משובצים להם בית פה בית שם, כמו באר מים חיים, כמו אבן שואבת. וברוב רובם של הבתים ניתן למצוא מידי שבת בשבתו עשרות אורחים.
המראה שנהיה לי מוכר בכל אותם חודשים רבים בהם התארחתי שם היה לראות שיירה ארוכה נודדת מבית הכנסת המופלא של הרב הצדיק ועד לביתם של המארחים. עשרה, עשרים, אפילו שלושים. אם יש מקום בלב – יש מקום גם בבתים.
והשילובים – ממש לא יאמנו. להקה שלמה על נגניה וזמריה, שחקן ומספר סיפורים ידוע, בחור חילוני לגמרי שרק עשה טובה לחבר שלו שהתחיל לחזור בתשובה ובא ללוות אותו, יחד עם שני ציירים, שחקנית לשעבר ותיאטרון בובות שלם (כלומר לא הבובות אל המפעילים שלו). על שולחן ארוך ארוך יושבים בצד אחד הגברים ובצד אחר הנשים, המטעמים זורמים אל השולחן ובאורח פלא -  תמיד יש מספיק.
גלים של ילדים
אחת מהחוויות המשמעותיות ביותר שהיו ל במהלך האירוחים הללו היתה המפגש עם המשפחות הגדולות.
לא מיד בהתחלה יצא לי להתארח בבתים כאלה, אולי הקב"ה ברחמיו הבין שזה דבר שצריך לטפטף לאט לאט כי המפגש שלי, בתור האחות השלישית בבית של ארבע בנות, עם מספרים כמו שלוש עשרה וארבעה עשר ילדים – היה באמת מהמם, וקצת מבהיל באיזה שהוא מקום.
יצא לי להתארח במספר לא רב של בתים כאלה – ובכולם זכורה לי מאוד התחושה של ים. ים של ילדים שמקיף אותי מכל עבר, וממש כמו הים מתנפצים גם אלי גלים גלים של דיבורים, צחוקים, עבודות מהגן, 'ריבים', השתוללויות והמון המון – המון – שאלות.
בבית אחד זה היה מעגל מקסים וחמוד של בנות בגיל הגן ובית הספר שכולן רצו לשבת לידי. בבית אחר זה פשוט היה עלי בכל מקום בכל צורה, על הברכיים ומאחורי הגב, מהצד השני של השולחן בצעקות וקריאות וכמובן שמשני צדדי שני כסאות דחוסים היטב לקראתי. עוד אני זוכרת היטב את המראה הזה שהילדים מגיעים לחדר לראות את האורחת, ומגיעים ומגיעים, ומגיעים ומגיעים...
הכי הכי נגעה לי ללב ילדה אחת שענתה לשאלה שלי כמה אחים יש לה בלי עין הרע. "אנחנו במשפחה ארבעה עשר ילדים, אבל אחת מהם, אחותי הקטנה, לא נמצאת כאן, היא בשמים כי השם רצה אותה קרוב אליו". כך בטבעיות כזו, בפשטות ובבריאות נפשית שהרשימה אותי מאוד.
המראה של שולחנות השבת בכל הבתים האלה היה צבעוני ומרשים מאין כמוהו, כמו מופע אורקולי שלא מפסיק לזוז ולנוע לרגע. אני לא אשכח איך באחד הבתים, בית עם הרבה הרבה בנים קטנים, שולחן השבת היה כל כך פעיל עד שחששתי שתיכף ייקחו כאן פטיש ויפרקו את כל הכיסאות ולסיום גם את השולחן. מה שלא הפריע לבעלת בית המקסימה "לדלג" מעל הבלגן ולצעוק לבעלה אי שם בצד השני של השולחן הענק. "כן אבא, אז מה אתה אומר?" ולקבל מיד תשובה. "אני אומר שבפרשה יוסף, עומד להיפגש עם האחים שלו..." וכך הם מנהלים להם שיחה נעימה ונינוחה על פרשת השבוע בעוד שמסביבם כמעט לא נשארת אבן על אבן.
והשירה של ניגוני השבת בבתים האלה נחרטה עמוק בליבי. לראות איך לפתע מתאחדים כל הילדים כולם (כמעט), יושבים בנחת ושרים מכל הלב את הניגונים המתוקים של שאבעס (שבת, ביידיש), הבנים מסלסלים בקולם כמו חזנים קטנים והבנות שרות ברגש ובהתלהבות, ופתאום כשכולם שרו יחד הצלחתי להבין במשהו מה זה הכוח המיוחד של משפחה גדולה.

מועדים לשמחה ולששון
מקום של כבוד במסכת האירוחים תפסו להם החגים. קודם כל – זה היה פרויקט אירוחי לא פשוט כיון שצריך היה לדאוג למספר רב של שבתות וימים טובים במרוכז. מעבר לכך – בחגים עצמם פעמים רבות היה חסר לי מידע רב שגרם לי לקושי ולסימני שאלה בזמן האירוח.
כך מצאתי את עצמי פעם אחת אצל משפחה שלמה שנוהגת לעשות תענית דיבור בראש השנה. זו היתה חוויה לא פשוטה בכלל, למרות שבדיעבד היו לי שם רגעים מאוד מאוד מיוחדים של התעלות.
בסוכות לעומת זאת, זכיתי להיות פעמיים בסוכות מעניינות. פעם אחת התארחתי, הפעם יחד עם בעלי, אצל משפחה שהיתה לה סוכה כל כך זעירה שבקושי היה שם מקום לבעל הבית, בעלי ועוד שולחנון פיצפון. כמובן שלבעלת הבית ולי לא היה מקום בכלל.
בפעם השניה התארחנו בסוכה כאשר דקות אחדות לאחר נטילת הידיים התחיל גשם זלעפות, מלווה ברוחות שלא יאמנו. בתוך מספר דקות נמלטנו לבתים כשאנחנו עוקבים בכאב לב אמיתי אחר ההרס והחורבן שהרוח מחוללת בסוכות הקסומות שעמדו שם עד לפני רגעים מספר.
אבל ההפתעה הגדולה היתה שפתאום, ממש לא ברור לי איך – התחילו כמה אברכים לרקוד בחוץ בגשם. לאט
לאט זרמו עוד ועוד גברים מכל הבתים, וכעבור דקות מספר היה שם מעגל כל כך גדול, שהגיע מצד אחד של הרחוב עד לצד השני, ועד מהרה הצטרף למעגל גם הרב של בית הכנסת יחד עם כל בני ביתו. הם רקדו בגשם, כדי להראות לקב"ה שעדיין אנחנו הבנים שלו, והשירה האדירה של "הרחמן, הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת" מלווה אותי עד היום ואין לי ספק שהיא בקעה רקיעים והצליחה לעורר רחמים מרובים על אותו עבד שרבו זרק לו קיטון של מים בפניו.

שבת מהדהדת
כמובן שלא כל השבתות היו כל כך קסומות. היו גם פעמים מעטות אחרות. במיוחד זכור לי שבוע אחד שבו כל ניסיונותיי למצוא משפחה מארחת לשבת נתקלו בהתנצלות ובצער והזמנה לשבוע הבא, ומצאתי את עצמי מתקרבת בצעדי ענק אל השבת בלי שיהיה לי מקום להתארח בו.
המחשבה על שבת בודדה בדירתי הקטנה לא קסמה לי כלל, ולבסוף הרמתי טלפון לרבנית ושאלתי אותה אם היא מכירה מישהו שיכול לארח אותי. היא מיהרה "לשדך" לי זוג מכרים שלהם, משפחה אשכנזית בודדה שגרה במושב דתי אי שם. נסעתי לשם בלי לדעת לאן אני מגיעה והשבת הזו היתה מאוד לא פשוטה. אחרי כל השבתות ההמוניות, והשבתות במשפחות עם ילדים מכל הסוגים והגדלים הגעתי פתאום לבית של זוג צעיר ותינוקת. ישבנו לנו בסעודות שלושתנו, כשכל נשימה ונשימה נשמעת היטב ברחבי השולחן וזו היתה הרגשה מאוד מלחיצה, כך שמצאתי את עצמי כמעט בתענית דיבור שבת שלמה.
בשבת המאוד מהדהדת הזו, בה כל צעד וצעד שלי היה מורגש היטב, הגיע הגפילטע פיש, אוייב ותיק שלי מימי האירוח, כפרוסת קרפיון ממולא. בעל הבית אכל את הדג שהיה כמובן מלא עצמות ולא הפסיק להתענג. "איזה דג מופלא, איזה תענוג. זוהי יהדות בעיני. אתם רואים? זה מה שנקרא להיות יהודי. כל הזמן צריך להוציא את העצמות ואז זוכים לטעם טעם כל כך מתוק! ואם בולעים איזה עצם, לא נורא! אפשר תמיד להוציא אותה ולהתחיל מחדש!..." בליבי כמובן שקיוויתי שלא רק זה מה שנקרא יהדות.

"חוויה" קולינארית
בדרך כלל הטעם של שבת ליווה אותי בכל בית ובכל מצב. לא יצא לי שלא ליהנות מהאוכל של שבת, ויהא זה ספרדי או אשכנזי, הונגרי או ארגנטינאי – תמיד תמיד העונג הזה, הטעם המיוחד הצליח להיכנס וללוות את השולחנות הרבים בהם התארחתי. רק טעמה של שבת אחת, זכור לי כקשה במיוחד. למרות שאין לי ספק שבני הבית נהנו מהטעם והסגנון – לי היה קשה.
זה היה באחת השבתות אליהן הגעתי "על עיוור", למשפחה שלא הכרתי כלל, נחמדים מאוד מאוד אבל לא כל כך אוהבים לבשל. לשולחן הגישו שלושה סלטים מאריזה יחד עם חלה קנויה וגפילטע פיש מקופסא. זה לא היה מאוד אישי אבל זה עבר.
למנה עיקרית הוגש לשולחן על מגש ענקי גוש גדול מאוד, קר ומלא שומן של בשר מבושל במים. בני הבית נהנו מאוד לאכול ממנו, אבל אני, פשוט התנצלתי ואמרתי שאני כבר מלאה ולא יכולה לאכול עוד פירור. לפחות, כך קיוויתי, אוכל מחר ליהנות מהחמין החם ולאכול משהו שיש לו הרגשה של שבת. אך למרבה האכזבה במהלך הלילה נגמר הגז בבלון והתעוררנו בבוקר אל פלטה קרה וחמין קר.
בתור נחמה הגישו לי המארחים שקית עם עוגיות בצורת חיות, שבורות. "במילא בבטן זה נשבר, אז אנחנו קונים אותן שבורות מראש, ומשלמים עליהן במחיר של סוג ב'", כך הסבירה לי בהתלהבות בעלת הבית בעוד היא והילדים מכרסמים עוגיות בשמחה. אין ספק, שמבחינה קולינארית לפחות, זו היתה אחת השבתות העגומות בחיי, למרות שמכל בחינה אחרת מדובר היה בבית נעים, מכניס אורחים ומעניין ביותר.

ילדים מאולפים
זה היה אולי המפגש הכי זכור. לא יודעת אם לטוב או לרע, אבל זכור. היינו מוזמנים לסעודות אצל הרב של בעלי, אבל כיון שהוא גר בבית קטן ביותר אי אפשר היה להלין את בעלי, אותי ואת בתי הבכורה שהיתה אז בת שנה וחצי.
אבל להתארח אצל הרב! ההתרגשות היתה עצומה ובעלי לא רצה לוותר.
לבסוף מצאו לנו משפחה שלא הכרנו שגרה במרחק סביר ויש לה יחידת אירוח כך שהם הסכימו בשמחה לארח אותנו. ואת המפגש הזה עם המשפחה, למרות שהיה קצר, קשה לי לשכוח. כשחזרנו הביתה סיפרתי על כך לכל חברותיי והן כולן התקשו לאמין לי שהסיפור אמיתי אבל כך בדיוק היה.
הגענו לשם, משפחה עם שבעה ילדים חמודים והשקט הכה בנו. בעלת הבית אמרה שהילדים ישנים או רק מתעוררים מה שיכול להסביר את השקט. אבל גם לאחר הדלקת הנרות, כאשר שני הבנים הגדולים הלכו עם האבא לבית הכנסת וחמישה נשארו – השקט נמשך.
הם ישבו בדומיה על הספה, החזיקו כולם בספר אחד והסתכלו עליו תוך כדי נדנוד רגליים עדין. מדי פעם הם שוחחו חרישית על מה שהם רואים והעבירו עוד דף. הכל בשקט, בנימוס, ארבעה ילדים ותינוק, על ספר אחד.
"ילדים, הגיע הזמן לעוגייה!" קראה האמא בהתלהבות. מיד קפצו כולם מהספה ועברו בזריזות למטבח. הגדולים קשרו מפיות לקטנים והושיבו את התינוק בכיף-כיסא, חמוש אף הוא בסינור. כל ילד קיבל צלחת חד-פעמית ועל כל צלחת הניחה האם בחגיגיות עוגייה.
הילדים אחזו בעוגייה בעדינות ואכלו אותה בתנועות קטנות ומנומסות כשהם יושבים מסביב לשולחן. בינתיים הבת שלי, שקיבלה גם היא עוגייה, הסתובבה במרץ ברחבי הבית כשהיא מותירה מאחוריה שובל קטן של פירורים. "מאמי" לחש אחד הילדים, "היא מסתובבת עם עוגייה בבית!", "לא נורא, היא אורחת שלנו והיא לא יודעת שאצלנו אוכלים עוגיות ליד השולחן", ענתה האמא.
בשלב זה האורחת גילתה במרפסת חמש בימבות יפות וחדשות ומיהרה לאמץ אחת והתחילה להתגלץ' איתה לאורך כל החדר. "מאמי" לחש שוב מישהו אחר, "היא נוסעת עם הבימבה בתוך הבית!", "היא אורחת, לא נורא, היא פשוט לא יודעת שנוסעים איתן רק במרפסת", ענתה האם בחביבות. בינתיים סיימו כל הילדים לאכול את העוגייה, ניקו היטב ידיים ופנים, פינו את הצלחות החד-פעמיות מהשולחן ושמו אותן בפח, וחזרו שוב לעיין בספר המעניין.
בשלב זה התחלתי להרגיש אי נעימות הולכת וגוברת, בעיקר כשלמול נדנודי הרגליים העדינים של חמשת המלאכים הקטנים לא חדלה בתי להסתובב עם הבימבה מסביב לשולחן השבת תוך כדי קריאות קרב וזעקות של שמחה וגיל.
איך שהוא העברנו שם את הזמן עד שבעלי חזר מבית הכנסת ולקח אותי לבית הרב. בדרך התמלאתי חששות ודאגה לקראת עוד מפגש מהסגנון הכל כך מחונך ומהונדס הזה, אך אלו נקטעו באחת כשר כבר מרחוק שמעתי קריאות וזעקות שמחה של ילדים מהסוג המוכר. כשהתקרבנו זיהה בעלי את הבנים הקטנים והשובבים של הרב כשהם משחקים בהתלהבות ובקולי קולות תופסת ושבויים בכניסה. המראה הזה כל כך קסם לליבי, לא פחות מהמראה של הגדולים שישבו בקשב ובדבקות מסביב לאביהם הצדיק.

בתפקיד המארחת
ברוך השם, היום אני בעצמי מארחת לשבת, ולצאת מהבית זה פרויקט שכמעט ולא קורה. יום אחד מצאתי את עצמי בצד השני, כמארחת ולא כאורחת, וזה היה כל כך מרגש.
הגיעה אלינו להתארח לשבת בעלת תשובה כל כך טרייה, רק עם איזו התנוצצות בלב ליהדות וזו היתה השבת הראשונה בחייה. לפגוש אנשים כאלו זוהי חוויה מדהימה בפני עצמה, וכמובן שמאד מאוד התרגשתי לפני האירוח שלה מתוך ידיעה שכל פרט כאן כל כך חשוב ומהותי. בנוסף לכל, היא אמרה לי שהיא טבעונית וכמעט כל מה שהכנתי היא לא יכולה לאכול. עמדתי חסרת אונים במטבח מבלי שאדע מה לבשל, מה ימצא חן בעיניה, איך תצליח להרגיש את הטעם המיוחד הזה של הקדושה.
בסוף כל מה שנשאר לי זה להתפלל. אז התפללתי מעומק הלב, וביקשתי מהקב"ה שגם בתוך מעט הדברים שהיא יכולה לאכול הוא ייתן טעם כל כך עז של קדושה שהיא לא תוכל להישאר אדישה.
ובאמת היא הגיעה, והמפגש היה מיוחד במינו. כמובן שהכל היה חדש לה וכל דבר היה צריך להסביר, אבל בסופו של דבר עשינו קידוש, נטלנו ידיים, וניגשנו כולנו לאכול את החלה שהכנתי. ואז ראיתי איך התפילה שלי נענית באופן שרק השם יודע לענות.
כל מה שהבחורה הזו אכלה בסעודה היה חלה ושני סלטים – אחד מגזר ואחד מראש סלרי. אחרי שהיא אכלה את הביס הראשון של החלה היא הסתכלה עלי המומה ואמרה: "מה זה? לא טעמתי כזה דבר בחיים שלי!" היא אכלה עוד ועוד חלה ולא הפסיקה למלמל "אני לא מאמינה שיש טעם כזה. זה פשוט הדבר הכי מדהים שטעמתי אי פעם".
ואותו דבר קרה עם הסלטים. שני סלטים הכי פשוטים ולא חגיגיים שלי – והיא לא יכלה להירגע מהם. אכלה עוד ועוד ולא הפסיקה להתפעל ולהתרגש מהם. הסברתי לה מה זה טעם של שבת ואיך אותו אוכל בדיוק מרגיש אחרת לגמרי ביום חול וראיתי שזה מתיישב לה על הלב.
אין לי ספק שהרבה זז לה בעקבות אותה שבת והיום ברוך השם היא התחילה להתקרב בצורה מאוד יפה. אבל בשבילי הכי מרגש היה לראות איך התפילה שלי נענית בכפל כפליים, ממש כמו אותו ילד שמנפנף בדגל קטן לאבא שלו רב החובל, והוא עונה לו מהספינה בתקיעות עצומות של הצופר שמזעזעות את כל הנמל.
(מתוך מגזין "משפחה").
 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18365163

אתר השבת