movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

עד מאה ועשרים

עד מאה ועשרים

א. הראל, מרוה לצמא

הגשם הכבד פסק, ברוך השם. הקטע הקשה של האוטוסטרדה מאחורי. כבר הספקתי לרד לשביל הצדדי שסימנתי על המפה. ברשת קורי הכביש האמריקאית האדירה שלנו, אתה חייב מפה והרבה סיעתא דשמיא. המגבים נעו כזרועות חרוצות על השמשה, אבל סוף סוף אפשר היה לראות מטר קדימה. מתחתי גב על משענת המושב והרשיתי לעצמי לתת מבט בעצים שצמחו לצידי הדרך, אקליפטוסים עמוסי פניני טיפות, נוצצים, רחוצים למשעי. פתחתי סדק בחלון. הא! איזה אויר צלול בטעם מנטה. חריף, מרחיב את הראות, מעיר אותך, ממלא אותך שמחה. חייכתי.
מוקדם מדי.
פתאום לא נשמע לי ההגה מי יודע מה. הרכב החליק לצדדים. ייצבתי אותו. הוא החליק שוב, ושוב ייצבתי אותו. שתי ידי על ההגה. סגרתי את החלון בדיוק שניה לפני שנתז חום ריסס את השמשה בבוץ. הגלגלים הסתובבו בקושי. אולי על ריק. ואולי רק נדמה לי? לחצתי על דוושת הגז. המנוע שאג והפריח מהעץ הסמוך להקת ציפורים. במטרים הבאים מפלס השביל הלך וירד, ודרך העפר הפכה רכה ומשובשת. הא, זה הגשם הכבד שכל הבוקר דלף. שפריץ בוץ ארוך ודביק הסתיר מעלי את הכל. הרכב כבה. אוי, לא... התנעתי. המנוע השתעל ארוך וצרוד והשתתק. שוב. ידי פעלו כמו המגבים מפה לשם. נתתי גז. שום דבר. לחצתי. באמצע השממה הזו. לאן בדיוק הגעתי? והעצים הענקיים האלה סביבי. אם שלושה רכבים עוברים כאן ליום זה נס. גשם דק וחינני מצא לו זמן לחדש ריקודיו על השמשה. בדרך כלל אין לי משהו נגדו, רק שכרגע זה השתלב רע מאוד עם הבוץ. מה עושים עכשיו?
פתחתי את הדלת והוצאתי רגל. אוח. גם זו היתה טעות! נעלי שקעה בבוץ סמיך ששטף בכבדות לאורך השביל, יוצר סביב רכבי מעגלים חומים איטיים כמו לבה מלוע הר געש, רק לא רותחת.
שתי רגלי שקעו עד לקרסוליים, ואז ניסיתי לצעוד קדימה. רק צעד אחד ו... כן. הטעות השלישית. שקעתי בבוץ עד ברכי. חילצתי אותה לא בקלות – הנעל האבודה שלי תעיד לטובתי – ואז התחזק הגשם. זרם הבוץ הפך נחל. המכונית נראתה אבודה כמו ספינת פלדה שוקעת בים הבוץ הסמיך הזה, ואני דשדשתי אל העץ הקרוב ורציתי לבכות. אני, אברך עבדקן שנתקע באמצע שום מקום. בבית מחכים לי. הם ידאגו לי. הם... הו! הטלפון הנייד בכיסי! שלחתי יד רטובה אל הכיס ה - - ריק להחריד! הנייד נשאר ברכב, ואני כאן, תחת אליפטוס שממטיר עלי בכי תמרורים גשום. ענפיו צולפים בפני וגבי ברוח העירה, והשר שלי אל העולם שקוע בבוץ. "אוי, זיסער טאטע... עזור לי", לחשתי, "אני עבדך הקפוא והרועד, היחף, יוסל בן פרידא... אי.... ממעמקי הבוץ קורא אליך. בזכות ילדי הקטנים. שלא ידאגו, שלא יצטערו, חלילה".
יכולתי לדמיין אותם בבית. שלושה ראשים קטנים, אפם דבוק לשמשת החלון המכוסה הבל פיהם החם, הטהור, המנוקד טביעות אצבעות. סופרים מכוניות שחולפות, מחכים לאבא בעמידה על שרפרף. "אי, ריבונו של עולם! למען תינוקות של...."

*

הרוח הפכה סוערת ממש, והשמים מעלי השחירו. "מאין יבוא עזרי", לחשתי, "עזרי מעם השם"...
ואז שמעתי אותו.
אני מדמיין או מה?
"שלום!" קרא אלי. "אתה בסדר"?"
מאן שהו יצא איש גבוה, עטוף במעיל גשם ירוק. הכובא בראש המעיל נראה כאוהל על רכס שפיצי, ומתחתיו כובע גרב שכיסה את הפנים.
הוא התקרב בצעדים גדולים.
"אתה בסדר? זקוק לעזרה?"
"אני..." נראיתי מן הסתם מפוחד. הוא היה פתאומי כל כך, ומוזר, ו...
"הי, אל תפחד... אתה לא מדמיין. אני לגמרי אמיתי." הוא הושיט ידו.
"נעים מאוד. אני ג'ק". הלחיצה שנתן היתה איתנה. חייכתי בהקלה.
"מה מצחיק?" חייך אף הוא, ממצמץ בגשם.
"באמת חשבתי שאני מדמיין, אבל לחיצת יד כזו מעכה לי את כל הספקות".
"ובכן, אתה תקוע, אני רואה" אמר והצביע על המכונית.
"עמוק בבוץ".
"אני שמח!" אמר. "אני שמח, אין לך מושג כמה. אבל... חכה רגע".
פחד הציף אותי! אני תקוע והוא שמח! אולי הוא... אוי...
וכמו בסיפור בלהות הסתובב הסתובב האיש במעיל הירוק לכיוון ממנו הגיע ושרק שריקה חדה. כאילו חיכו לאות – צמחו שתי דמויות מבין הגזעים העבים, מכוסות מכף רגל עד ראש באותו מעיל גשם ירוק. התחלתי לרעוד. ניסיתי למלמל וידוי, אבל הכל חג סביבי. הם התקרבו! רגלי כמו הצמיחו שורשים לתוך הבוץ. הם מתקרבים אלי! הנה הם... הו, הם עברו אותי, פסעו הלאה, שלפו מהמעילים חבל ועוד כלי עבודה, קשרו אל הרכב והחלו מושכים. הרכב לא זז.
"לא ככה", צעק אליהם ג'ק וסימן עם ידיו משהו.
הם ליפפו את החבל כמו שהורה וביחד צעקו – "הי הופ!" ומשכו. הרכב התנודד.
"לא, לא ככה, אתם תיפל..." פלופ! אחד מהם כמעט נפל.
"נו, אין ברירה, בוייז. חכו, אבא מגיע".
הוא לחץ נעליו ופסע פנימה, חותר בצעדים גדולים בתוך הבוץ שהספיק להעלות מפלס בעוד כמה סנטימטרים.
גם היום, כשאני מספר זאת, אני לא ממש מאמין למה שראו עיני. האיש הניח שתי ידיו על תא המטען האחורי, היטה גופו באלכסון – לקח הרבה אויר – המון אויר – צעק "הי הופ!" וד-ח-ף ! ודחף! וד-ח-ף! לגמרי לבדו! והמכונית, לא ייאמן – לאט מאוד התקדמה – עלתה מתוך הזרם החום כספינה טרופי, שצונאמי ענק העלה אל קו המים מחדש. בניו צעקו איתו ביחד את ה'הי הופ' בשאגות ומחאו כפיים בהתלהבות.
"קדימה אבא! כל הכבוד, אבא! הי הופ!" וכשהמכונית שלי טפטפה דמעות של בוץ תחת האקליפטוס, הנחיתו על כתפיו טפיחות חיבה וחיבוקים.
"עזרו לי לנסות להתניע אותה" אמר מתנשף קלות. "נגרור אותה לתחנת הדלק הסמוכה".

*

הגשם שירד עכשיו היה ברכה מכופלת. גם שטף את שארית הבוץ וגם הסתיר את דמעותי.
צעדנו אחרי המכונית שהסתדרה עכשיו, קצת יותר טוב, על הכביש הראשי. "אני לא יודע איך להודות לך", אמרתי לג'ק שעדין לא הסיר את כובע הגרב מפניו. עיניו הירוקות שפעו חיות וחיוכים.
"אם אתה באמת רוצה לדעת למי עליך להודות, אז זה לבן עמך, איזה יהודי – קדו! קדוש, אני אומר לך, שפגשתי על הדרך פעם, לפני ארבעים שנה".
חשבתי שהוא חומד לי לצון. באמת, יהודי על הדרך ל... הוא הציץ בפני, חיבק את כתפי.
"או, אתה לא מאמין? שמע: הייתי אז שוטר תנועה. אתה יודע, רכב, סירנה מייללת, אור כחול מהבהב, מדים כחולים, כתפיים רחבות. זה לא עזר לי הרבה, כשיום אחד נוצר פקק תנועה אדיר בדרך מ.... ואל עיירה.... שם התקיים מופע קיץ ענק. אל תשאל! אלפי אלפי מכוניות תקועות. אנשים נוטשים אותן ומעדיפים לצעוד ברגל. צפירות וצפירות. ותאונות קטנות בשרשרת. אני וחברי השוטרים עבדנו נון-סטופ. היה חם, והיה מזיע והיה מעצבן. לפני ארבעים שנה, אתה מבין, לא היו מזגנים ברכב. הם פשוט ישבו בתנורה האפייה האלו מפלדה ועברו צלייה איטית. אני ברכב המשטרתי נעתי בין לבין, ופתאום אני רואה יהודי, זקן ומגבעת והחוטים האלה בצדדים. רבי כזה. כמוך, כולו זולג זיעה. אדום. מנסה לפלס דרך בין המכוניות. נראה מיואש. הצעתי לו מים. היה חם מאוד. הוא לא רצה. הוא סיפר שבעוד שעה וחצי שבת נכנסת, והוא לא יספיק להגיע למחוז חפצו. "איך אעשה את השבת בין טורי המכוניות?" אמר לי וכמעט בכה. שבת על האוטוסטראדה....
זה נגע ללבי. אולי משום שבילדותי עבדו אצל אבי, במתפרה בניו יורק, כמה יהודים שחיבבתי, וידעתי כמה חשובה להם השבת. לא יודע למה, אבל הוא נגע ללבי. בלי לחשוב אמרתי ליהודי – "כנס לרכב שלי. לא מבטיח כלום, אבל כנס". והוא נכנס. הנחתי על הגג את הפנס הכחול המהבהב, הפעלתי את הסירנה ויצאתי לדרך. התפתלנו בין ובתוך ומתחת ומעל ומעבר פקק התנועה הבלתי אפשרי. קילומטרים! אני יודע שאנשים עושים "כבוד" לרכב משטרתי בתפקיד, אבל בכל זאת. עד היום אני תוהה איך הצלחנו להגיע לשבת בזמן. אבל זה לא מה שרציתי לספר", המשיך ג'ק. "העיקר.... כשהגענו לביתו, חיבק אותי היהודי וירדו לו דמעות, ואז לחץ את ידי כל כך הרבה וכל כך חזק ובירך אותי, שבזכות החסד שעשיתי איתו ובזכות השבת, אזכה לבריאות טובה ואריכות ימים. בריאות טובה ואריכות ימים. שומע? הוא חזר על כך עוד פעם ועוד פעם, עד ששמעתי את מכשיר הקשר באוטו מצפצף, וזהו. הנה אני כאן... היום עברו בדיוק ארבעים שנה, ואני עומד ומחכה לעוד יהודי שאולי יצטרך עזרה. זה משתלם, מה? והנה הופעת!"
ג'ק התנשף בהנאה, משך ברוכסן כיס מעילו והוציא חפיסת סיגריות, שבאורח פלאי החזיקה מעמד יבשה. עכשיו חיטט אחר המצית, רטן וחיפש, ואני סקרתי בינתיים את דמותו ב... כן, חוסר אמון. אחרי הכל, נשמע ממש מדומיין. לפני ארבעים שנה? על מה הוא מדבר?! בן כמה הוא? חסון וזקוף ונמרץ. ממש אב צעיר וחזק עם שני בניו המגודלים.

"הי, בויז!" שאג. "איפה אתם? אני צריך גפרור יבש".
נו. צדקתי. איך קרא להם? "בויז" – בני כמה? שש עשרה, שמונה עשרה... אז איך...
"קראת לנו, אבא?" התקרב האחד, שהספיק בינתיים לפשוט את מעילו ואת כובע הגרב. הוא היה... זאת אומרת, מוזר, משהו לא הסתדר לי. הוא נראה בן... ארבעים? אולי חמישים? לא יתכן.
הוא הוציא מכיסו מצית והושיט. "המכונית שלך בטיפול. נו, ומה אתה אומר על אבא שלנו? בחור לעניין!"
אביו הניף ידו בביטול והתקרב אל המצית. שלהבה קטנה וכחולה כבר ריצדה בו. קילף גם הוא את כובע הגרב, הדליק סיגריה ונשף. פניו שהתגלו עתה היו... הו! פני ישיש!! ישיש מופלג!
אני משתומם כולי, והוא מפריח טבעת עשן מדויקת.
"אבא, הרופאים אסרו עליך לעשן!"
"הרופאים! טרחנים זקנים שכמותם! כולם נפטרו מזמן..." הוא קרץ לי.
"זה למעלה מארבעים שנה שלא חליתי אפילו בשפעת. אפילו נזלת לא. נכון או לא?!"
בנו נאנח. "נכון שהוא בריא, אבל... אבא שלי חושב שיש לו חוזה מיוחד עם החיים והמוות".
"נו, לך ספר לגוי שכמותו, שאכן יש לי..." פנה אלי הישיש וצחק, ושפמו רקד תחת אפו.
"בן כמה אתה, מיסטר ג'ק?" שאלתי.
"או, באביב ימלאו לי תשעים וארבע..."
התחלתי גם אני לצחוק פתאום. בן תשעים וארבע! ואפשר לשמוע בקולו את כל התוכניות שהוא מתכנן לעשרים ושש השנים הבאות!
"מה אתם צוחקים?" רטן הבן.
"נודניק", נשף הישיש עוד טבעת עשן. "ילדים! חושבים שהם יודעים הכל על החיים! קנאי שכמותך! אז יש לי סוד, יודע מה? עסקים עם היהודי הזה ועם אלוקיו. אז מה קרה!"
והוא הפנה אלי פניו: "נו, רבי – ארבעים שנה אני מחכה לך, אתה מוכן לברך אותי?"

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18365994

אתר השבת