ליל שמחת תורה היה ליל חג. ריקודים והקפות לכבודה של תורה בבית הכנסת, קריאה בספר התורה, דבר תורה מרגש לנשים בעזרת הנשים, סעודת חג עם כל המשפחה. 

בוקר חג שמחת תורה גם הוא היה בוקר של חג, כאשר  שרה ומשפחתה התפללו במניין הנץ, כדי להצטרף אחר כך להקפות במניין המרכזי באזור מגוריהם. 

ואז, בסוף התפילה, נשמעו הדי הפיצוצים, נחתו השמועות, והטלפונים הגיעו מיד בעקבותיהם. 

הבן שלה היה צריך להתייצב בבסיס שלו באופן מיידי, וגם הבעל צריך היה להיות בכוננות. מה עושים?

אחרי שהבינו שזו הברירה היחידה, סוכם ששרה היא זו שתסיע את הבן לצפון, ורב בית הכנסת הדריך אותה איך לעשות זאת. מה מותר ומה אסור. כשתגיעי, הדריך אותה הרב, אסור לך לכבות את הרכב. כל מה שנדרש לפיקוח נפש, את עושה, אך לא תהיה לך דרך לחזור במהלך השבת, כי זה כבר לא פיקוח נפש. 

וכך יצאה  שרה לדרך עם בנה, עד למקום אליו היה עליו להגיע, בצפון, ואז, אחרי הנסיעה, נשארה  שרה לשבת ברכב. 

הרדיו היה פתוח, והיא לא נגעה בו. המזגן היה דלוק, והיא לא נגעה בו. הרכב היה מותנע, והיא לא יכולה היתה לכבות אותו, וגם לא לצאת מהרכב. 

אולי אביא חבר שאינו יהודי, והוא יכבה את הרכב ותצאי ממנו, חשב הבן תוך כדי נסיעה. 

אבל  שרה חששה במצב שנוצר גם להיות מחוץ לרכב, וכך נשארה בתוכו. 

וכך עברה חצי שעה, שעה, שעתיים. 

ברדיו היה גל פתוח. המוני טלפונים של אזרחים מהישובים בעוטף, מתחננים על נפשים, והשדרנים מנסים לעזור ככל יכולתם. פתאום ניתוקים. הם כאן, אני מפחד לדבר, עלו עוד ועוד אנשים לשידור, מדברים בלחש, ושוב עולים, ושוב מדברים. 

והיא,  שרה, בעיצומה של שבת שמחת התורה, יושבת ברכב, ושומעת את כל אלו. 

וכך ישבה  שרה ברכב במשך שעות ארוכות כמו נצח, שומעת את הזוועות, מרגישה את הקור העז, מתפללת לישועה. 

רק עם צאת השבת כיבתה  שרה את הרכב, ושאלה עוברי אורח, היכן תוכל לשמוע הבדלה, לטעום משהו אחרי כל אותן שעות. הפנו אותה לבית חב"ד. שם התארגנה מעט, אחרי כל אותה שבת. שבת של מסירות נפש למען עם ישראל, למען ארץ ישראל, למען תורת ישראל. שבת של קדושה. שבת לבנה של אור. כי גם בתוך החושך הגדול, יש אור גדול ממנו. 

אם יש משהו שעשיתי בחיים שלי, היא מצטנעת, הרי אלו השעות האלו בהן ישבתי כך, ברכב, רועדת מקור ומפחד, שומעת את הזעקות בשידור חי - וממשיכה לשמור את השבת.