מאמרים
פרשת במדבר - חלק א - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת במדבר
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:29
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 734
שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א-ב)
בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם בהן, מה ראו להתקרב יותר מן האומות, סתם פיהן הקדוש ברוך הוא ואמר להן: הביאו לי ספר יוחסין שלכם כשם שבני מביאין. לכך מנאן בראש הספר הזה אחר המצוות, "אלה המצוות אשר צוה ה’ את משה אל בני ישראל בהר סיני" ואחר כך "וידבר ה’ במדבר סיני...שאו את ראש כל עדת בני ישראל" שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל היוחסין שלהן (ילקוט).
אמרו חכמינו: "לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: מי שעסק בה יבוא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים אומות העולם...אומרים לפניו: רבונו של עולם, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל?...מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו – שבע מצוות שקבלתם היכן קיימתם?" (עבודה זרה ב’).
למה הדבר דומה, לאב שחלו אצלו בנו ובן חורג, רשם להם הרופא סם מריר ששניהם סירבו לגמעו, והכריח האב את בנו לגמוע את הסם ואכן הוא נתרפא מהר, ואילו את הבן החורג לא הכריח ולכן נמשכה מחלתו זמן רב יותר. לאחר מכן שאל הבן החורג את האב: מדוע לא הכרחת גם אותי לגמוע את הסם? השיב לו האב: בשעתו כבר הכרחתיך לגמוע סם טוב ומתוק ופלטת גם אותו, לפיכך לא רציתי עכשיו להכריחך שתגמע סם מר.
אומות העולם גם הן יטענו כך: אמנם סבורים היינו שהתורה מרה היא, אולם אתה שידעת כי טובה ומתוקה היא, מדוע לא כפית אותה עלינו? מיד ישיב להם השם יתברך: הן כבר נתתי לכם בשעתו שבע מצוות, אשר טעמתם מהן וראיתם כי טובות הן, ואף על פי כן מאנתם לקיימן, הרי לא היה איפוא כל טעם לכפות עליכם עוד תרי"ג מצוות.
זוהי גם הכוונה שבדברי הילקוט. שואלות אומות העולם: למה זכו ישראל בתורה והלא גם הם לא רצו בה אלא הוכרחו לקבלה, אם כן צריך היה להכריח גם אותנו? משיב להם השם יתברך: הביאו לי ספר יחוסין שלכם, זכרו כיצד נהגו אבותיכם ביחס לשבע המצוות שקבלו, והשוו אותם לעומת אבותיהם של ישראל אשר קיימו את התורה עוד לפני שניתנה להם, כי אז תבינו היטב למה את ישראל הכרחתי לקבל את התורה ואתכם לא הכרחתי....(שער בת רבים).
בני ישראל ירשו את הקדושה מאבותיהם, אשר עבדו את השם יתברך בכל לבבם ובכל נפשם, הרי היו איפוא במהותם הפנימית טובים וקדושים, אלא הכוחות הגופניים מנעו מלקבל את התורה, לפיכך אפשר היה לנקוט לגביהם באמצעי כפיה. אבל אומות העולם לא ירשו כזאת מאבותיהם, כך שבמהותם היו רעים וטמאים, הרי ממילא אין בכוחו של שום אמצעי כפיה לעורר בהם את הרצון האמיתי, זהו איפוא מובנה של התשובה: "הביאו ספר יוחסין שלכם"...
ראו עד כמה מגן זכות אבותנו על עם ישראל מעשיהם הקדשים אינם נישכחים וניזכרים לעד לטובתינו כמו שנאמר: וידבר ה’ אל משה במידבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני שאו את ראש כל עדת בני ישראל ושמר ה’ אליהך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך (דברים ז-יב) יש להבין מדוע צריך השם יתברך לשמור להם חסדי אבות, והרי אם הם בעצמם ישמעו וישמרו את המצוות, אינם זקוקים לזכות אבות, ויכולים לקבל שכר בזכות עצמם?
והענין יובן על פי משל לאדם זקן אחד שהיה לו בן קטן, וחסך עבורו אלף זהובים. קרא האב לאחד מאוהביו ובקשו להיות אפוטרופוס לבנו לגדלו ולהשגיח על רכושו והיות מאוכלי שולחנו. וכן היה, לאחר שהאב נפטר לבית עולמו, לקח אותו ידיד אביו ומינה אותו להיות פקיד בבית מסחרו, ופסק לו שכר קצוב לשנה.
לאחר שעברו כמה שנים שמע הנער כי יש לו אצל בעל הבית שלו אלף זהובים בירושה שנשארה לו מאביו,ואמר בלבו למה לי להתייגע ולסמוך על שולחן אחרים? ניגש אליו הנער ואמר לו: תן לי את כספי ואתפרנס משלי בלי יגיעה. אמר לו בעל הבית: אם רצונך לקחת תוכל לקחת,אבל אם תשמע לעצתי,שמור לך את המעות ולא תיקח עתה מאומה,כי המעות יתבזבזו לך ותישאר ריק מכל וכל,לכן עדיף יותר שתתייגע באיזה עסק ומזה תאכל ותשבע,וכספך יהיה שמור אצלי כפי שהיה שמור עד היום,ובבוא העת יהיה לך את הכסף להשתמש בו לצרכי נישואין וקניית דירה וכדומה.
והנמשל,אבותינו הקדושים הפקידו אצל הקדוש ברוך הוא את זכותם שתהיה שמורה בעד בניהם אחריהם,ואם הוא יתברך יתן לנו את הירושה מיד, הלא נאכל אותה פרוטה פרוטה עד תום זכות האבות, לכן אמר "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ותתייגעו בעבודה, אז יהיה הריוח שלכם "ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך" (אהל יעקב).
ישראל למישפחותם (במדבר א , א-ב)
מיתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאם, אחרי שנהרגו בעוון חטא העגל מנאם את הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המישכן ובאחד באייר מנאם. (רש"י )
זה רק מראה לך את חיבתו ואהבתו של הקב"ה לעם ישראל שנאמר "בנים אתם לה’ אלוקיכם, " הקב"ה ספר את עם ישראל כדי להראות את חשיבותם, משל למה הדבר דומה לבן אדם שיש לו סכום גדול של כסף בכיס וכל כמה דקות מכניס את היד לכיסו לבדוק שהכל במקום הקב"ה ציווה בתורה הקדושה "והלכת בכל דרכיו" שכשם שהוא רחום אף אתה תהיה רחום כשם שהוא חנון אף אתה תהיה חנון עלינו להדבק במידותינו ולעבדו באהבה ויראה. ואיך מגיעים לעבודת ה’ אמיתית זה רק ע"י אהבת ישראל כי ברגע שיש אהבת ישראל יש שלום ושלום זה שמו של הקב"ה שנאמר "לא שריא באתר פגים" הקב"ה לא שורא במקום פגום ועוד נאמר "ואהבת לרעך כמוך אני ה’" יש לנו מצוה לאהוב את השני כמו שאנו אוהבים את עצמנו. ואם נשאל למה לא ציוה לאהב את רענו יותר מעצמנו?
התשובה היא שאנחנו יצור כפיו של הקב"ה והוא יודע את היכולת שלנו ואין הוא מצפה שאנחנו נאהב את השני יותר מעצמנו, כי זה מעל הטבע. הקב"ה ברא ואם אדם מגיע לאהבת ישראל יותר מעצמו הרי זה צדיק האמת שהוא מעל הטבע ושכינה דוברת מגרונו, ועוד נאמר בסוף הדיברה "ואהבת לרעך כמוך" אני אלוקים כלומר הקב"ה אומר לך אם אינך יכול לאהוב את השני ולהרבות אהבה, לפחות תיזכור שאם אתה פוגע בחברך אתה פוגע בבורא עולם כי בכל אחד ואחד מאיתנו יש אלוקות שנאמר "מעפר באתה ונפחתי באפך נשמת חיים" כמו שבן אדם מנפח בלון והאוויר של האדם בתוך הבלון, כך בדרך משל רוח הקב"ה נמצאת בתוכנו "שנפחתי באפך נשמת חיים" נילמד מכאן שכל אחד ואחד מאיתנו למעשה יש בו אלקות ועוד שנאמר "יצר את האדם בצלמו דמותו" ואם נאגד את הנשמות של בני ישראל הם חלק אלוק ממעל ממש שכולם אחים ממש כאחד מצד הנשמות שרק הגופים נפרדים, לכן אומר הקב"ה אהבת לרעך כמוך אני ה’" שאם אתה פוגע ביהודי אתה פוגע בהקב"ה בשכינתו. כל יהודי צריך לדרוש מעצמו להתאמץ במצות אהבת ישראל עד שיגיע לבחינת משה רבינו. שנאמר וידברו נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסוף עמך (במדבר לא -א).
ואחר תאסף אל עמך כלומר משה תלוי בנקמת מדין שנאמר "אחר תאסוף" ראו עד כמה חסיד אמיתי היה משה רבינו, במקום לדחות את יום מותו ולעקב את המלחמה במדין, לא יתמהמה שנאמר על רבותינו זריזים מקדימים למצוה וכן אפשר ללמוד מידה זאת גם מאברהם אבינו בענין העקדת בנו יחידו יצחק אבינו שנאמר וישכם אברהם בבקר... מנהיגים כאלו חבבין על הציבור ומשרים ביטחון כמו שנאמר:אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא, וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשרה אלף חלוי צבא, וישלח אותם משה... ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכל הקדש וחצצרות התרועה בידי. (פנחס לא, ד-ו)
בני ישראל מאד אהבו את משה וידעו שנקמת מדין תלויה במותו, לכן לא רצו לצאת למלחמה שנאמר וימסרו מאלפי ישראל... כלומר בני ישראל נימסרו בכח מכאן המסקנה שמשה רבינו היה המנהיג האמיתי שיש לו אהבת ישראל עד כדי כך שהיה נערץ, ובני ישראל לא רצו ללכת למלחמה כי ידעו שניקמת מדין תלויה במותו של משה לכן נאמר "וימסרו"... נימסרו למלחמה בכח אשרי העם שככה לו ואשרי העם שיש לו מנהיג כמשה.
כיום המנהיגים האמיתים הם רבנים יראי שמים, שנותנים לכל הפונים אלהם עצות אמיתיות שנובעות מאהבת ישראל ולא כאותם מנהיגים פוליטים שחושבים רק על מעמדם החברתי ונביא סיפורם בשבחם של כל אוהבי ישראל:
מעשה באברך ניגש אל הסטייפלער זצ"ל, והתחנן לפניו שיבטיח לו בנים. הוא נשוי זמן רב ואין לו ילדים. "אני לא מבטיח ילדים", אומר הסטייפלער, "זהו רק בידי הקב"ה. אני יכול רק להתפלל."
אולם האברך מר הנפש, שכבר סבב אצל כל גדולי ישראל בבקשה שיתפללו עליו, לא היה יכול יותר עוד לישא מר חייו, ואמר: "אני לא אצא עד שהרב יבטיח לי ילדים!" כך אמר במר נפשו ופרץ בבכי.
הסטייפלער נתן בו עיניים נוקבות וזה הספיק לאותו אברך כדי שייכנס פחד נורא בלבו, והוא יצא והלך, אולם, תשעה חודשים אח"כ בא אביו של אותו אברך להזמין את הסטייפלער להיות סנדק לבן הנולד לבנו. הוא הביע בפני הסטיפלער את התפעלותו, איך שהברכה שבירך התקיימה. אך הסטייפלער הפסיקו במחי יד: "יאמין לי כבודו, אם גם הייתם בוכים עליו כמו שאני בכיתי, הוא היה נושע באותה מידה...."
יושב לו יהודי זקן מאוד, עם צרות של חצי העולם על ראשו, ובוכה לילה שלם אל ה’ עבור אברך שאינו מכיר כלל. זוהי גדלות שאין לתאר. רק מי שמרגיש את המבקש כאילו הוא בנו יחידי הפרטי ממש, מסוגל לבכות עליו כל כך, אך אצל רבותנו אהבת ישראל היתה ממש כך.
רחל אמנו, שכל אחד מישראל באופן פרטי הינו בנה יחידה, וזה מה שנאמר רחל מבכה על בניה. (אור דניאל).
בימי נעוריו בסלנט היה רבי ישראל יושב בעליית בית ולומד תורה, ואת מזונותיו היו שולחים לו מבית חותנו על ידי אחי אשתו, נער צעיר לימים. בבוקר היה רגיל אותו נער להביא לו עוגות וקפה. פעם לחש ר’ ישראל באזני הנער, שבבית המדרש יושבים עניים זקנים שקשה עליהם הלעיסה ויש למסור להם את העוגות, ואילו הוא יכול להסתפק בפת רגילה. הוא הבין שבני ביתו לא הסכימו לזה, והתנה עם הנער שלא יגלה לאיש את הדבר. ומאז היה נוהג במשך שנים רבות למסור יום יום את עוגת לעניים הזקנים והוא היה ניזון בלחם שחור. ("תנועת המוסר" ממורשת אבות).
מקורבו של רבי מאיר שמחה זצ"ל, הגביר ר’ יוסף שרשבסקי, סיפר כי פעם נכנס לרבי מאיר שמחה ונתגלה לפניו מחזה שלא ייאמן. הרב רוקד במעגל עם בעל, אשה והילד שלהם. גדול הדור, ה"אור שמח", מחזיק ביד אחת את הבעל ובידו השניה את הבן והבעל והבן מחזיקים בידי האשה!
ר’ יוסף ממש לא ידע את נפשו מרוב תדהמה לנוכח חזיון בלתי שכיח שכזה והיה כולו תמיהה גדולה. והנה, לכשנסתיים הריקוד וכולם התיישבו, סיפר לו רבי מאיר שמחה מה שקרה:
הבעל ואשתו באו אתמול לפניו כדי לקבל גט. הבעל הירצה את הטענות שלו, והאשה שטחה את טענותיה היא, ואז שאל אותם רבי מאיר שמחה: וילדים יש לכם? השיבו הם: כן, יש לנו בן אחד. ואצל מי יהיה הבן אחרי הגט, אצל האבא או אצל האמא? שאל רבי מאיר שמחה כאילו לעצמו, ומיד ענה להם: תבואו אלי מחר ביחד עם הילד.
ואכן למחרת שוב באו והילד אתם. נטל רבי מאיר שמחה את הילד והושיבו על ברכיו והתחיל לבכות. "בני", אמר הגאון, "אתה נשאר מעתה יתום חי", בלי אבא, בלי אמא. התחיל הילד לבכות גם הוא, ואחריו פרצה האם בבכי מר, וכשכולם בכו- התייפח גם האבא, ואז החליטו שניהם לא להתגרש וכולנו יחד התחלנו לרקוד מרוב שמחה!... (שאל אביך ויגדך).
צריך ללמוד מרבותינו הצדיקים כיצד היו מקדמים למצוות מתוך אהבת ישראל מוסרים בשמו של רבי יוסף יוזל הורביץ, הסבא מנובהרדוק את האימרה הבאה:
"לו היה האדם עוסק במסירות נפש לטובת הרבים במדה כזו שהוא מתאמץ ומתייגע יומם ולילה לטובת בן אחד ממשפחתו, היה יכול לייסד מאה ישיבות". (המאורות הגדולים)
כששאלו פעם את החפץ חיים למה הוא משקיע מאמצים כה רבים להפיץ את ספריו, השיב במשל: "הפריצים הנוהגים לערוך ציד, טורחים כמה טרחות ויגעים יגיעות רבות שמא יצליחו לצוד צבי אחד, דוב אחד, זאב אחד וכדו’. אף אני עמל ועושה את כל המאמצים, אולי הצליח למשוך לעבודת השם רבי צבי אחד, רבי דוב אחד רבי זאב אחד וכדומה!" (מורשת אבות)
פעם הוזמן רבי נתן לסנדקאות בעיר רחוקה מפרנקפורט. למרות הקור העז והשלגים יצא רבי נתן לדרך אף הגיע אל בית הרך הנימול וזכה במצווה, לפתע אחרי הברית בזמן סעודת המצווה, נכחו הכל לראות שרבי נתן נעלם. בדאגה ובמבוכה החלו הכל לחפשו. לא עבר זמן והנה ראו את רבי נתן עומד בחוץ רועד בקור ושומר על ...הסוס והעגלה שהביאה אותו.
"וכי איזה עוול מצא הרבי בביתי, שאל בעל הבית הנעלב, שעזב את הבית החמים כדי להסתובב בחוץ בקור המקפיא".
רבי נתן הרגיעו ופייסו, בסך הכל ריחמתי על העגלון שנשאר בחוץ לשמור על סוסו בעוד אנו מתחחמים להנאתנו בתוככי הבית, הצעתי לו להתחלף מעט. והנה זה מספר שעות שלא חזר. ואכן מצאו בני הבית את העגלון ישן שנת ישרים ליד התנור. רבי נתן לא הרשה להעירו, והוא חזר לבית רק כשאחד מבני הבית הסכים להחליפו בשמירה על הסוס. (מורשת אבות)
מעשה שהיה בתקופת החפץ חיים שהיה כבר זקן ותשוש, כשהגיע שליח מיוחד מאת הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל מוילנא, ובקשתו בא שהחפץ חיים יאות לבא לוילנא וכדי לעורר על ענין טהרת המשפחה, כששמעו בני ביתו על דבר הבקשה נחרדו עד מאוד כיצד יעלה על הדעת שיצא לדרך בחולשתו הגדולה? אבל הח"ח היה איתן בדעתו למלא אחר בקשתו של הגרח"ע, ולתמיהת בני משפחתו ענה: הלא רבי חיים עוזר טוען שצריך לחזק בענין טהרת המשפחה, והיאך אפשר לשבת בראדין בזמן שאפשר להביא תיקון בענין כה נשגב?
משראו בני הבית כי הח"ח איתן בדעתו, החליטו כי ימנעו את נסיעתו בדרך של התחכמות, הכל מפני שחרדו כ"כ לשלומו. מה עשו? אמרו למשמשו הקבוע, שהיה נוסע עמו למקומות מרוחקים כי יצא מהבית ובמילא לא יהיה לח"ח עם מי לנסוע, וכך עשה. ראה הח"ח שמשמו איננו, מיד שאל היכן הוא, וכשענו שהלך לו למקום לא ידוע, אמר אם כן אסע לבדי, והוא קם ממקומו נשען בידו על הקירות הבית וכך התקרב עד לדלת, יצא אל החצר, וכל זה במאמץ ובשארית כוחותיו.
כשראו בני הבית שלא יוכלו לשנות את דעתו של הח"ח, שלחו וקראו למשמשו הקבוע וביקשוהו באין ברירה שיסע עם הח"ח. בהגיעו לוילנא, דרש בבוקר לפני אלפי אנשים, ואחרי הצהרים דרש באסיפה של נשים, והנה בלילה נכנס אליו זקן מתושב וילנא לקבל את ברכתו, והח"ח דיבר אתו בעניני אמונה, וכשעמד לצאת הודה הזקן לח"ח ואמר לו שחיזק אותו מאוד באמונה.
פנה הח"ח למשמשו ואמר לו: הנה, אין אני יודע אם הדרשות שדרשתי הועילו כדי לתקן את הדרוש תיקון בעניני טהרת המשפחה, אבל יהודי אחר זה אמר לי שבודאי חיזקתי אותו באמונה, ואם כן, כדאית היתה כל הטירחה שטרחתי ונסעתי עד וילנא, כדי לחזק יהודי אחד באמונה! (שאל אביך ויגדך).
מעשה שהיה אצל רבי אלי’ רוגולר, גאון ידוע בדור הקודם, התארח פעם אחת אורח, שנכשל בגניבת טבעת משובצ יהלום של הרבנית. כאשר גילתה הרבנית שהטבעת נגנבה, הלכה מיד למשטרה וסיפרה זאת, ואז רדפו אחר האורח, תפסוהו ובאמת מצאו בכיסו את הטבעת הגנובה. כמובן שלקחו ממנו את הטבעת ושמו אותו במעצר.
מיד נעשה רעש גדול בעיר, אבל רבי אלי’ לא ידע על כל הענין, אבל לאחר שנודע לו מה קרה, וכי האיש יושב בבית כלא, הלך מיד למפקד המשטרה ואמר לו: אני תמיד מפחד שאולי יקרה ומשהו יגנוב אצלי איזה חפץ ויעבור בזה על הלאו של "לא תגנוב", ככתוב בתורתנו, ולכן, כדי שלא יכשל אצלי מישהו בחטא של גניבה, אני נוהג מדי ערב לפני לכתי לישון, להפקיר את כל חפצי שאז הכל הפקר.
מכאן איפא, שאדם זה לא גנב, כי הטבעת היתה הפקר, ולכן אסור להחזיקו במעצר, כי לקח מן ההפקר. מפקד המשטרה מוכרח היה לעשות כפי שאמר רבי אלי’ ושחרר את העצור... (שאל אביך ויגדך).
מעשה שהיה רבי אביגדור הלברשטם, אב"ד דוקלא, שבת פעם בעירה כלשהי והתארח בביתו של אחד מנכבדי העירה. מנהג היה בימים ההם – כי בעל הבית מגיש לאורח החשוב את סיר החמין, והאורח מחלק לכל המסובים את מנותיהם. ואכן, בשעת הסעודה הוגש הסיר, כפי המנהג, לרבי אביגדור כדי שיחלק את תכנו.
טעם רבי אביגדור מן התבשיל. הביטו לעברו הנוכחים, בצפיה שיחלק את מנותיהם. אך – לא. שוב טעם הרב מן החמין. הבינו המסבים כי טעמו של התבשיל משבח עד מאד, והשתוקקו גם הם לטעום ממנו.
ואולם לשוא חכו. רבי אביגדור המשיך לטעום מן התבשיל בסיר כף אחרי כף, עד שאכל את כל התבשיל, בלי שנותר מאומה לבני הבית.
כשהניח את הסיר הריק על השלחן, התפלאו הנוכחים לשמוע את שאלתו של האורח: "אולי נותר עוד מעט חמין?" "כן", השיבה בעלת הבית. "אנא, הביאו לי גם אותו", בקש. שארית החמין הובאה, ורבי אביגדור אכל גם אותה עד תם.
התפלאו בני הבית והנוכחים עד מאד. חשבו הם בלבותיהם, כי ודאי יש לו, לרבי אביגדור האורח, כונות עמוקות ונשגבות בענין אכילת חמין של שבת...
כעבר זמן והתגלה פשר המעשה מפיו של הרב עצמו: כשהוגש לו סיר החמין, חש כי ריחו אינו כשורה. טעם מעט – והבין כי המשרתת טעתה, ובמקום לצקת שמן לתבשיל, תבלה אותו בנפט. ’אם ידעו זאת בני הבית’, חשב הרב, ’תהא אחריתה של המשרתת – מרה!’ רחם אפוא על המשרתת המסכנה והחליט לאכול בעצמו את כל התבשיל עד תומו. ’מוטב יחשבו עלי כי אני זולל וסובא מוטב כי אתיסר באכילת נפט – ובלבד שלא תפגע המשרתת האמללה’ – החליט הרב. וזה היה סודו העמוק של החמין... (מעשיהם של צדיקים)
מסופר על רבי ישראל סלנט, שהתכונן לעבור לפני התיבה ביום יאהרצייט של אמו, והיה שם בבית כנסת איש פשוט שרצה לעבור לפני התיבה עבור עילוי נשמת בתו שמתה. כידוע, חובת הבן לאמו, קודמת לחובת האב על בתו, ואע"פ שתלמידיו, שהיו שם במקום, רצו למחות באותו איש פשוט, רי"ס עיכב בעדם, וגם ויתר על הקדישים. וענה ולימד להם שזכות עשיית נחת רוח וחסד ליהודי אחר (שהוא מצוה מהתורה) עולה מזכות המצוה לעילא לעילא מכל נוסח הקדיש, אשר הוא אינו מהתורה.
ומתוך הרגש אחדות עם כל אחד ואחד בישראל הגיעו רבותינו למעשים נוצצים. מסופר בספר "מאורות הגדולים" דף ש"ע, שבזמן מלחמת העולם הראשונה, התעוררה פעם אשתו של החפץ חיים ומצאה שאיננו ישן במיטתו, אלא על גבי ספסל עץ וידו תחת ראשו במקום כרית. על שאלתה לסיבת השינוי, ענה כי אחינו בני ישראל מתגלגלים בחפירות ובבוץ בחזית המלחמה, וסובלים מרעב וקור, ואיננו יכול לישון אז במנוחה וברווחה. (ומקור יש לו בתענית י"א) וכן ראינו בדורנו משגיח של ישיבת פוניבז, רב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, מאז אז מלחמת העולם השניה, לא השעין את גבו על משענת כסא, אלא תמיד ישב כפוף לפניו. כי אין כסאו של ה’ שלם. ואולי למד זה ממעשה חפץ חיים, מובא בח"ח על התורה, מהדורת רב גריינימן, דף ע"א עיי"ש.
צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים (אבות). והוא שאמר שלמה בחכמתו: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך" (משלי ג. ו).
יעזוב האדם כל האהבות וידבק באהבת הבורא ברוך הוא. ואהבת השם ברוך הוא, היא תכלית כל התכונות וסוף כל המעלות במדרגות כל אנשי העבודה, וכל המדות הן כמו סולם למעלת האהבה, והיא נדבת הנפשות מאנשי החסידים והנביאים והפרושים – היא סופן, אין למעלה הימנה. והרבה פעמים מקדים הספר יראת האלהים על אהבתו, שנאמר: "ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה ... ולאהבה אותו" (דּברים י. יב), ומפני שהאהבה היא תכלית הפרישות וסופה, והקרובה שבמדרגות אל מדרגת אהבת האלהים, ואי אפשר שיגיע האדם אליה אלא אחר שתתקים יראתו ופחדו מהאלהים, ועל כן היראה קודמת לאהבה.
ומי שאוהב את הקב"ה צריך לאהב את ישראל והתורה שנאמר קודשא בריך הוא וישראל ואוריתא חד הוא כלומר שהכל אלוקות ועוד אמר הילל הזקן כל התורה עומדת על ואהבת לרעך כמוך והשאר פרושים.
להרגיש את הזולת
שלמה המלך עליו השלום אמר (משלי י יב), שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה. ויש סבות שעליהם תתעורר השנאה בין איש ובין אחיו, והכל הבל ורעות רוח. יש שונא מחמת שכנגדו חטא כנגדו בגופו או בממונו או בכבודו, אי לזאת כבר צותה תורה (ויקרא יט יח), לא תקם ולא תטר. ופרשו הטעם, כי האדם ההוא מכרח במעשיו, ושליחותא דרחמנא עבד, כי ה’ אמר לו קלל, ורע מזלו גרם לו שיגלגלו חובה על ידי חיב, וכיון שכן אין מקום לשנא את חברו, כי הוא כגרזן ביד החוצב בו, ומה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו (איכה ג לט). ויש שונא מחמת קנאה, וכסבור שעל ידי חברו נקפחת פרנסתו, ואין זה אלא מקטני אמנה. ויש שונא מחמת שרואה את חברו שאינו הולך בדרך טובה, ואי לזאת החי יתן אל לבו כי גם הוא חסר חסרונות לפי ערכו, כי הכל לפי מה שהוא אדם, פלס ומאזני משפט ביד ה’ (משלי טז יא), ואם לחברו תקפו יצרו ועובר על דעת קונו ולו הטה ה’ חסד והנחהו בדרך אמת, הלוא יש לו לשלם תודות לה’ ולהזהר בדקדוקי המצוות כחוט השערה כפי ידיעתו והשגתו ועזר משדי שהיה לו, ולא לבזות ולשנא את אחיו בלבבו, כי לא התר לשנא רק לרשע שלאחר שמוכיחין אותו כמה פעמים, אף על פי כן הוא עומד במרדו ומכעיס לפני אבינו שבשמים וגורם צער השמים, אבל לשאר כל אדם אסור לשנא. וכבר הפליג התנא בגנות השנאה עד שאמר (אבות ב. יא), שנאת הבריות מוציא את האדם מן העולם (פלא יועץ)
צריך שתדע, אם אתה רוצה לחיות חיים טובים ונעימים, ערבים ומתקים בזה העולם, תוציא מלבך מדת הקנאה והשנאה על זלתך, ואז על ידי זה אף פעם לא תהיה רגיש, כי מי שתמיד שמח וטוב לב, ומשתדל להכניס בלבו אהבה על זלתו, אז יתרחב לבו ודעתו, ונעשה עצמאי, וכבר אינו צריך טובות מזלתו, אדרבה הוא משפיע לזלתו, והוא תמיד מחיך לאחרים, ועוזר להם, ואז אין לו שום רגישות, כי שום בריה שבעולם לא תוכל להרע לו, מאחר שטבעו הוא טבע בריא – רק לעזר לזלתו, ולא לצפות לתשלום וגמול בחזרה, ואז – כשתרגיל עצמך לילך בדרך זו, תהיה איש בריא ברוחניות ובגשמיות, ותמיד תצליח, ואף שיתרבו שונאיך יותר משערות ראשך וכו’, עם כל זאת על ידי שתמיד תחשב רק ממנו יתברך, ותדע שהוא יתברך מנהיג את עולמו בהשגחה נפלאה ונוראה מאד מאד, ושום בריה לא יכולה לעשות לך הטוב והרע מבלעדי רצונו יתברך, אז אף פעם לא תהיה רגיש, ואף פעם לא תצטרך לטובות מזלתך, רק אדרבה אתה תשפיע לאחרים, ואז לא יהיה אצלך שום שמץ של רגישות, ועל ידי זה תצליח בחייך, ותעבר את העולם הזה בשלום ובהרחבת הדעת, ותרגיש חיי עולם הבא בעולם הזה: אשרי מי שמצית את כל זה ומתנהג בדרך זו, אז יהיה בריא בנפשו, ויהיה מצליח בחייו. (קונטרס אל תהיה רגיש).
אחדות
אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.
וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.
והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג-ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)
אין לקלל את הרשעים
רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, כשהיה שומע שאחד ממקרביו קלל את אחד האפיקורסים המפורסמים ביותר בירושלים, הגיב: אין אני נוהג ככה! הקדוש ברוך הוא מלא רחמים והוא יכול לרחם גם על רשעים כאלו. אין עיני צרה אם פלוני ירחם מה’ וגם יזכה לחיי עולם הבא. כאן, בעולם הזה, אנו מחויבים להתנגד להם, כי הרי הם מזיקים ומקלקלים את הסביבה, מה שאין כן כאשר עברו לעולם הבא. ולבסוף הפטיר: וכלום אתה חושב שאין כל צד טוב ברשע פלוני?! אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה, ואין עברה מכבה מצוה, וזכות אינה בטלה אפילו באלפי אלפים חובות. (סת"ה ח"ה).
דעה זהה לזו היא דעתו של רבי יואל טייטלבוים מסאטמר, כפי שמוסר עד ראיה: "סח לי מרן, כי הוא מעולם לא הוציא מפיו קללה על שום יהודי, לא בכתב ולא בעל פה" (שם)
מעשה ברבי אברהם בורנשטיין, בעל "אבני נזר", ששמע יהודי מזכיר שם רשע מישראל ומוסיף "ימח שמו וזכרו". פנה אליו רבי אברהם ושאלו: "היודע אתה מה הדין בישראל משמד שמת בלא בנים?" שתק הלה.
המשיך הרבי: "הנה הטור ושלחן ערוך פוסקים, שמומר שמת בלא בנים, אשתו חיבת בחליצה (אבן העזר קנז, ה), וחליצה הרי היא במקום יבום, ובמצוה זו אומרת התורה: ’יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו מישראל’ (דברים כה, ו). ועתה הגע בעמצך: הנה התורה אומרת ’ולא ימחה’, ואלו אתה - הפקח הגדול - פוסק ’ימח שמו’?! אתמהא!". (סה"ת ח"ה)
כח הרבים - לרבים כח רב בעזרה להתעלות. עובדת היותו של אדם חלק מן הכלל מסיעת לו לסיעתא דשמיא ולהצלחה. דומה הדבר לחוט דק שקשור כביכול מכל אדם לקב"ה. חוט דק, עלול חלילה גם להקרע. ככל שהחבל עבה יותר ומורכב מחוטים רבים יותר, כך קטנים סיכוייו להקרע. כאשר היחיד הוא חלק מקבוצה גדולה מתקשרים ומתחברים החוטים כולם לחבל עבה וגדול, זכויות היחיד מתערבות עם זכויות הרבים וכוחו חזק הרבה יותר וזה נלמד גם מהפסוק - "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו (וישב ל"ב כ"ה) על ידי כח הרבים מונעים את מלחמות היצר הרע, אבל אם "ויותר יעקב לבדו" - כאשר מתבדל האדם מן הרבים ונשאר לבדו - אז "ויאבק איש עמו" - מתחילה אצלו מלחמת היצר והחקק והמסוכנת. (מפי השמועה)
כאשר נפוליאון בונפרטה כבש חלקים גדולים מרוסיה הוא נהג מידי פעם להתיעץ עם גדולי ישראל אודות סיכוייו לנצח במלחמה, מסופר שהוא נפגש גם עם רבי חיים מוולוז’ין.
היתה זאת שעת לילה מוקדמת כאשר הגיעו חיילי הצבא הצרפתי לחניית לילה סמוך לוולוז’ין. עיירה זו השוכנת על הצטלבות דרכים ראשיות, איננה עיר מבצר ונוחה היתה להכבש. רוב תושביה ברחו מאימת המלחמה או שהתחבאו מאחורי סורג ובריח. כשנכנסו שליחו של נפוליאון ושרי צבאו אל העיירה, לא מצאו בה אלא בתים חשוכים ורחובות שוממים ריקים מכל נפש חיה. רק מבית המדרש של וולוז’ין גילה להפתעתו כמה קרני אור בוקעים מבעד לחלונות. הוא ניגש אל הבית, פתח את דלת בית המדרש ונכנס פנימה. והנה בקצה האולם יושב אדם זקן, בראשית שנות השבעים שלו, בידו נר דולק, וספר פתוח לפניו. היה זה ר’ חיים מוולוז’ין, אשר בעת מצוקה כבעת שמחה מצא למפלט לו את בית המדרש. כל כך היה שקוע בתלמודו שלא חש בקצין הנכנס ומתקרב אליו, אך משפתח זה בקולו הרועם, ניתר הגר"ח ממקומו.
הקצין ניסה את כוחו של ר’ חיים בצרפתית, אך משהראה סימנים כלא מבין את דבריו עבר לדבר גרמנית, שואל את הגר"ח אם מבין שפה זאת. השיבו רבנו, אינני בקי בה ביותר אולם אשתדל להשיבך בשפה זו.
אם כך - אמר הגנרל - אולי תגיד לי היכן גר פה הרבי שלכם, "חיים" שמו, עליו שמענו רבות כיודע צפונות ועושה נפלאות.
ענהו רבנו: חיים, האיש המבוקש על ידיך, נמצא כאן בבית המדרש. אך מה שאמרת כי עושה הוא נפלאות, יכולני להגיד לך כי אין זה אמת.
הבין הקצין כי הוא האיש המבוקש, ומיד ניגש אל הענין. המלך בכבודו ובעצמו רוצה להפגש עמך! עליך להמתין כאן עד שיבואו לקחתך! - הפטיר, והלך לו. לא חלפה שעה וכיתת אנשי חיל באו במרכבה קרבית מאובקת, והסיעו את ר’ חיים אל אהל נפוליאון המהודר אשר במרכז המחנה.
בראותו את פני רבינו, המקרינים אצילות תורנית טהורה, שמח בונפארטה לקראתו. ואף הוא פתח במה ששמע כבר מיהודי המדינה, על כוחות נסתרים הטמונים בו כמחולל נפלאות. גם הפעם הכחיש ר’ חיים בביטול כל קשר בינו לבין מעשי נפלאות. - בסך הכל יהודי פשוט אנכי השקוד ללמוד תורה, לא יותר...
שוב פנה אליו נפוליאון: שאינך מסכים אודות סיפורי הנפלאות, ניחא, אבל שהנך איש חכם ופיקח, זאת כבר לא תוכל להכחישני. אם כן אמור לי, אפוא, מה דעתך על עתיד מלחמה קשה זו שפתחתי בה. האם כקודמותיה תסתיים אף היא בנצחון כביר, או חלילה אסון נורא אורב לי אי שם בדרכי? חשוף מחשבותיך לפני בגילוי לב וללא מורא.
פתח ר’ חיים וענה: אמשול לך משל למה הדבר דומה? נסיך אחד עשה את דרכו במרכבה רתומה לארבעה סוסים אבירים ומשובחים, מטובי היחס והאיכות. והנה בהגיעו לתוך יער עבות מעדו רגלי אחד הסוסים לתוך ביצה טובענית, הסוס משך אחריו גם את שלושת חבריו, והמרכבה התהפכה על צידה. כל מאמצי העגלון והמשרתים לחלצם מן הבוץ עלו בתוהו. עברו שעות אחדות והנה איכר פשוט מתקרב עם עגלתו הרעועה, רתומה לשלשה סוסים כחושים, ואף הם החלו מועדים ושוקעים בביצה. אולם האיכר שלף תיכף את שוטו, הצליף על הסוסים, אלו אזרו את שארית כוחם, ופתאום משכו את העגלה אל מחוץ לביצה, ויהי הדבר לפלא בעיני הנסיך ומשרתיו.
ניגש הנסיך אל האיכר ותמה באזניו: לי ארבעה סוסים אבירים ומיוחסים, ולך שלשה סוסים צנומים ודקים. ובכל זאת דוקא אלו שלך נחלצו ברגע אחד מן הבוץ, ואילו שלי כבר שעות מתבוססים בבוץ ואיננו יודעים כיצד נחלץ מצרה זו.
השיבו האיכר: שום סוד מיוחד לא עמד לי להצלחה זו. אלא, שסוסיך שלך טהורי גזע ומיוחסים המה. נטלת אחד מכאן ואחד משם, מהטובים והמובחרים שבכל מדינה. לפיכך כשמצליף אתה על גבם מושך כל סוס לרוח אחרת, ואינם מצליחים להתאחד למען המטרה. אדרבה, כשמוכה האחד, שמחים לאדיו כל עמיתיו. מה שאין כן סוסי הדלים והכחושים כולם משפחה אחת המה, אמא ושני בניה. לכן, כשמכה אני את האחד חשים זאת גם השנים האחרים ונחלצים מיד לעזרתו.
כיוצא בזה - אמר הגר"ח - בענין זה שאנו דנים בו, אתה כבוד המלך נפוליאון דומה הנך לנסיך ההוא. לרשותך צבא אדיר מחומש ומאומן היטב, אלא שאינו עשוי מעור אחד. מורכב הוא מצבאות אוסטריה, פרוסיה, ספרד ואיטליה, שנלוו אל הצבא הצרפתי אשר תחת פיקודך. לפיכך מתאמץ כל אחד מהם להסב לעצמו את תהילת הנצחון, ועוד שמח בנפילת עמיתו בן ארץ אחרת. מה שאין כן צבא רוסיה, אף כי דל הוא באמצעים, כיון שבנוי הוא כמקשה אחת, מבני עם אחד הלוחם להגנת ארץ אחת - ארצו שלו, הרי כל אחד חש בסכנה המשותפת, ועושים יד אחת לחרף נפשם למען הצלתם. - מכאן, הוד מלכותו, נובע הפקפוק שלי בנצחונכם - סיים הגר"ח את פרשנותו על עתיד המלחמה.
בהמשך המלחמה נחל נפוליאון מפלה גדולה ליד מוסקבה. לאחר מכן הוא נחל מפלה מוחצת במעבר הנהר ברז’ינה. כמעט כל חייליו אבדו בקרבות. הערכתו של רבי חיים מוולוז’ין התאמתה במלואה.