מאמרים
פרשת משפטים - חלק ד - הרב אריה קרן
- פרטים
- קטגוריה: פרשת משפטים
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:07
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 802
פרשת משפטים - חלק ד - הרב אריה קרן
לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם:
ויש מפרשים לגבי הממנים, לא תטה משפט, מוסב על המינוי של השופטים והשוטרים שיהיה בלי משוא פנים. וזהו שאומר הכתוב: לא תטה משפט, אל תעשה כנגד המשפט, שאם יש דיין שיש בו כל המעלות הנצרכות לדייין בישראל, ואתה אינו ממנה אותו, אלא דיין אחר פחות מימנו במעלות, אבל אתה ממנה אותו משום שמוצא חן בעינך, הרי אתה מטה בזה את המשפט. לא תכיר פנים, אל תמנה דיין מפני שהוא קרובך, ולא תקח שוחד, מאדם שאינו ראוי למנותו. כי השוחד יעלים ממך המשפט הנכון במינוי הזה, שכן השוחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים.
מסופר על אב בית דין אדם חסיד שלם ישר שהיה דיין בדיני ממונות.
והנה הזדמן לו לדון משפט בין שני אברכים. כבר במהלך המשפט היה ברור שלאחד האברכים שהשופט נוטה לחרוץ את דינו לרעה. סיים השופט את המשפט וקבע שמחר יחרוץ את גזר הדין. למרות שמתוך מסקנות האישיות השופט יודע כבר מה תוצאת המשפט אך כדי להיות אחראי למעשה ולקיים את המשנה הווי מתונים בדין אמר לעצמו השופט שלא למהר לחרוץ את הדין ולישון על הסוגיה עוד לילה אחד ואחרון.
גורל המשפט היה ידוע לכולם והתיעץ אחד האברכים עם חברו. חברו והציע לו לשחד את השופט אבל איך אפשר לשחד כזה שופט חסיד, בושה צריך בכלל לעלות את הרעיון בפניו. עלה בעצתם רעיון ומבלי ידיעתו שילשלו לכיס מעילו של הדיין 5000 דולר בתקווה כשיגיע הביתה אולי יבין בצרכים ניסתרות ומבלי שאף אחד ידע ויקבל את השוחד.
אך השופט לא מישמש את כיסו כל היום וכשהגיע היום למחרת ויבא להכריע את גזר הדין פגם לב השופט שליבו נוטה לזכות את הנאשם שברצונו היה להרשיע.
מוזר הדבר היה בעיניו ומכוון שהיה ירא שמים ידע שיש כאן מעשה שטן ועצר את המשפט וקבע שהכרעת הדין תידחה ליום אחר.
השופט הלך לביתו וכשהכניס את ידו לכיסו להוציא את המפתחות של הדלת גילה את השוחד 5000 דולר ואז הכל כבר היה ברור שהשוחד גרם לעיוות הדין מרוב שהשלחותיו רשעיות וקשות גם מבלי שהאדם ידע שהוא מקבל שוחד.
ותמיד טען השופט שאינו רוצה להכריע את הדין כי נגע בדבר אפילו בעקיפין ובצורה שלא ידע עדיין השראת השוחד משפיעה גם בתת מודע רחמנא ליצלן.
מדבר שקר תרחק (שמות כג-ז)
בספר "החינוך"(מצווה ע"ז) כותב: "ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק', והנה הזכירה בו לשון חוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות".
למדים אנו מכאן שאזהרת התורה "מדבר שקר תרחק" אינה רק משקר כפשוטו, אלא מכל הדברים הבאים על ידי השקר, ואזהרת התורה צריכה לזעזע אותנו על גודל הסכנה הטמונה באמירת השקר.
הרמח"ל כותב ב"מסילת ישרים" (פרק יא).
"והנה דבר השקר גם הוא חולי רע נתפשט מאוד בבני האדם ואולם מדרגות מדרגות יש בו.
יש בני אדם שאומנותם היא השקרנות, הם הולכים ובדוים מליבם כזבים גמורים למען הרבות שיחה בין הבריות או להיחשב מן החכמים ויודעי דברים...ויש אחרים קרובים להם במדרגה אעפ"י שאינם כמוהם ממש והם המכזבים בסיפוריהם ודבריהם והיינו שאין אומנותם בכך ללכת ולבדות סיפורים ומעשים אשר לא נבראו ולא היו אבל בבואם לספר דבר מה יערבו בהם מן השקרים כמו שיעלה על רוחם".
אם נבחן ונבדוק מהו המניע את האדם לשקר התשובה היא פשוטה: האדם בטוח שע"י השקר הוא יתגבר על הקושי שנוצר לו. הוא חושש לומר את האמת כי ה"עניינים הסתדרו" והדבר בא לידי ביטוי בתחומים שונים. אך אם ידע האדם כי ישנן ארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה ואחת מהן היא כת השקרנים, האם לא יזדעזע גופו מעצם המחשבה שכל מעשיו לא יעמדו לו? האם תולה על מחשבתו לא לומר את האמת, ובעל "נועם אלימלך" אומר, שלעתיד לבוא יהא לו חלק בעוה"ב, שאם ישאלוהו "למדת תורה?" יאמר "לא", "קבעת עיתים לתורה?" יענה "לא", "עשית חסד?" יענה "לא", אז יאמרו לו: :בעבור שאתה דובר אמת מגיע לך עולם הבא".
שפת אמת תכון לעד (משלי יב-יט) ומצלת ממיתה, כידוע מאמר הש"ס (סנהדרין צז, א) בההוא אתר דשמה קשוטא, שלא היו מדברים שקר ולא מית אנש בלא זמנה. ואמרו רבותינו ז"ל (שם צב, א) שהמשנה דבורו חשוב כעובד עבודה זרה, דכתיב (בראשית כז-יב) והייתי בעיניו כמתעתע. וה' אלקים אמת, חותמו אמת (שבת נה, א) ותורתו אמת, ושארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית (צפניה ג-יג). ויש רבים מעמי הארץ אשר למדו לשונם דבר שקר ונעשה להם כהתר גמור, עד שיש שמשקרים בספורים של הבל מבלי שום תועלת עליהם הכתוב אומר (ישעיה ה-יח) הוי מושכי העון בחבלי השוא. וכשהוא כדי להשיג תועלת, כגון במידה ובמשקל וכדומה. אזי לא בשם שקר יקרא, אלא בשם חריצות וחריפות והשתדלות, ואומרים שמי שאינו משקר בזמן הזה לא יוכל להרויח. ואילו הם דעות שקטני אמנה שסומכים על מהוה עיניהם בלבד.
היצר הרע החליק אליו בעיניו ומראה לו שמרויח הרבה על ידי השקר, ככתוב בדברי קבלה (ירמיה יז-יא) עושה עושר ולא במשפט בחצי ימו יעזבנו. ובאחריותו יהיה נבל או יהיה עושר שמור לבעליו לרעתו בעולם הזה ובעולם הבא. וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים.
ורעת השקר היא רעה בעיני אלהים ואדם, כי מן שהוא שקרן הוא נבזה ונמאס, וגנאי הדבר לעין כל עד שאפילו באומות העולם יש שנזהרים מאוד לאמת דבריהם ושלא לדבר שקר. והמדברים שקר במשא ומתן שעושים עם גויים, גורמים חלול ה', שאומרים הגויים ידוע הדבר שיהודי שקרן, כזבן, עולן, וכהנה רעות מדברים עליהם ונותנים מום בקדשים. וידוע חומר אסור חלול ה', וכמה אסורים נגררים מן השקר לפי הענין כאשר יראה הרואה. וכך ענשו של בדאי שאפילו אומר אמת אין שומעין לו. (פלא יועץ)
מעשה נפלא ומחריד אירע עם בעל ה"קהילות יעקב", המלמדנו שאפילו במצבים קשים ביותר אל יחשוש שהאמת תרע לו:
ה"סטייפלער" הקפיד לישון בסוכה גם בהיותו בצבא הרוסי בקור העז שהגיע עד לשלושים מעלות מתחת לאפס. ממש בבחינת "הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה". כנראה שלא חש עצמו כלל כמצטער הפטור מסוכה. כי אין לך שמחה כשמחה של מצווה המחממת את הלב ומאשרתו.
באחת המשמרות הוטל על רבנו לשמור על בית חולים מסויים. ההוראה הייתה כי כאשר יראה איזו תנועה חשודה – יירה ברובה, והם יכניסו את כל הבי"ח לכוננות.
רבנו שהיה עייף מעמל היום, נרדם על משמרתו, ונפלט כדור מרובהו, כמובן שהכניסו את כל הבי"ח לכוננות וציפו לראות כיצד יפול דבר, לכשנרגעו, יצאו ושאלוהו מה ראה ועל מה ירה. יכל רבנו לומר שראה משהו חשוד אך תיכף נחרד מהמחשבה, והלא "מדבר שקר תרחק". וענה ואמר: "נרדמתי ונפלט לי כדור, חטא אשר עונשו מוות".
תיכף אסרוהו מקום אשר הפושעים הגדולים אסורים שם, וגזרו דינו למות בתליה, אך רבנו לא חשש כלל, כי יודע היה בבטחון כי שומר מצווה לא ידע דבר רע, והלא כל מעשיו לשם שמים, אפילו שבדרך הטבע לא היה שום דרך הצלה. אך היד ה' תקצר? לאחר שלושה ימים יום הולדת הקיסר, נתנו חנינה להרבה אסירים בטחוניים ובתוכם רבנו, ורבנו יצא לחופשי.
אם נגזרה גזירה על האדם – גם השקר לא יועיל לו אם הייתה נגזרת מיתה באותו זמן על הסטייפלער אז היא הייתה מגיעה במועד שנקבע לה.
סיבות רבות יש לרבים מן האנשים לעבור על איסור "מדבר שקר תרחק". ויש שאינם חשים בחומרת האיסור. אחד מן הדברים הגורמים לשקר הוא יצר הכבוד והמעמד שהאדם יכול להגיע אליו "בזכות השקר" אנו חשים זאת בחיי היום יום כיצד אנשים מנסים להגיע ל"פסגה" ובדרכם הם חוטאים באיסור זה אף מבלי משים לב ואינם רואים בו עבירה כל כך גדולה.
מעשה נפלא ממחיש לנו כי אמירת השקר לא תמיד מועילה לאדם מסופר על מלך סין שהיה חכם ונבון וטוב לב, וכיוון שהיה חשוך בנים חיפש יורש עצר למלכותו האדירה מקרב בני עמו. את המבחן לקבלת התואר הנכסף ערך ע"י חלוקת זרעים לכל הילדים ברחבי הממלכה.
כל ילד נצטווה לשתול את הזרע ולגדלו, והמלך יבחר את הפרח המלכותי שיוכיח על הנסיך הנבחר. כל הילדים לקחו את הזרעים, שתלו, השקו טיפחו את הפרחים, ורק לילד אחד לא צמח שום פרח מהזרע שקיבל. כמה שטרח וטיפל בו מאמציו לא נשאו פרי, והעציץ שלו נשאר מיותם ללא פרח.
ביום המיוחל ניצבו כל הילדים לבושים בבגדי חג ונרגשים עד מאוד, אוחזים בידיהם עציצים עם פרחים יפיפיים, כדי שהמלך העובר במרכבתו ההדורה ישא עיניו ויבחר את המועמד שזכה.
השקיף המלך ממקום מושבו על כל העציצים הפורחים, אך לא מצא את מבוקשו. מאות ילדים ניצבו בצדדים ואף אחד לא נקרא אל המלך. עד שראה המלך ילד אחד ובידו עציץ ריק.
קרא אליו המלך ואמר: "גש אלי בני! מדוע לא הפרחת את הזרע שנתתי לך?"
ענה הילד בקול בוכים: "אדוני המלך! איני יודע מה קרה! עמלתי קשות על פריחתו, אך שום דבר לא צמח!"
אמר לו המלך: "אתה תהיה בני!"
כולם התפלאו מדוע דווקא זכה הוא, ושאלו את המלך על כך.
אמר המלך: "כל הזרעים שחולקו היו זרעים מבושלים, וכידוע, מזרע מבושל לא צומח שום דבר. כל הילדים החליפו את הזרעים שקיבלו בזרעים אחרים, ולכן צמחו להם פרחים, ורק הילד הזה לא החליף את הזרע – כיוון שניחן הוא במידת האמת והמשיך לקוות שיפרח. זה היה זרע האמת, שעל ידו ביקשתי לבחון את בני-יורשי-לעתיד.
מי שהאמת היא נר לרגליו ועל פיה יונחו כל מהלכי חייו ראוי הוא למלכות וראוי הוא למלוך!"
אנו בניו של מלכו של עולם, שחותמו אמת, צריכים להיות עובדי ה' באמת ועי"כ נהיה ראויים למלכות.
מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת עד שילך במחשבתו מהיכל אל היכל ויראה את ההיכלות בעיני השכל – ישמור עצמו מלומר שקר אפילו בטעות. (אור דניאל).
אמת מארץ תצמח
אמת היא יסוד העולם, לאו דוקא ברוחניות, אדם שקרן אינו יכול לעסוק אפילו בעסקי העולם הזה, כי מי שהוא שקרן אין רוצים לעשות עמו אפילו משא ומתן ולדבר עמו. מה שאין כן בשאר המצוות, אפילו כשאדם אינו מקיים חלילה מצווה מסוימת אעפ"כ יכול לעסוק בעסקי העוה"ז. ומדוע? כי האמת מדרגה גבוהה היא ולולי היתה מעמודי העולם לא היה האדם מעורר עצמו או האמת ולכן עשה הקב"ה שבלא אמת לא יוכל האדם להתקיים אפילו בעסק העולם הזה בכדי שעי"ז יעורר עצמו לבוא אל האמת בעבודת הבורא. וזה פירוש – "השליך אמת ארצה" – שגם בארציות – בעוה"ז לא ניתן להתקיים בלי אמת. (קדושת לוי).
הגרוע מכל שבהם ניכשלים רוב בני אדם בשקר זה בגלל כסף לצערי היוקר יאמר בדורנו ואנשים מוכנים לעשות דברים מטורפים בשביל כסף במיוחד שמדובר בירושה או סיכסוך בין שנים על פיסת אדמה. ישנם גם מצבים אדם מנסה למכור את הדירה או את רכבו הוא עובר על מסכת ארוכה ורצופה של שקרים במשא ומתן ומי שחוגג על כל השקרים הללו הם עורכי הדין שהם למעשה עוקרים את הדין שלא מעניין אותם הצדק אלא הכסף ומוכנים לייצג אפילו רוצח וודאי ולנסות להוציאו זכאי, אוי להם מיום הדין. ישנה מליצה בהקשר אליהם פעם נפלה המחיצה בין גהנום לגן עדן, ומיד החלו מריבות להחזיר את המחיצה. הצדיקים אמרו שחם להם ויש אויר מסריח שמפחם את איכות הסביבה בגן עדן ואילו הרשעים לא רצו להחזיר את המחיצה בטענה שגם להם מגיע משב רוח נעים מגן עדן. אמרו הצדיקים אם לא תענו לבקשתנו אנחנו ניפנה בתביעה משפטית. ענו הרשעים בגהנום: "כן ואיפוא לדעתכם תמצאו עורכי דין"? מצחיק אבל נכון ישנם עורכי הדין יראו פני גהנום כי כל עולמם זה הכסף. כמו המליצה במטוס שעמד לנחות נחיתת אונס וכל הנוסעים נכנסו לבהלה הטייס ביקש מהדיילת להכין את כולם לנחיתת חירום כעבור כמה דקות שאל הטייס את הדיילת "מה מצב הנוסעים"? הדיילת אמרה כולם חגורים חוץ מעו"ד שמחלק כרטיסי ביקור.
שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון (משפטים כג-י)
אמרו המפרשים מדוע בחר הקדוש ברוך הוא, אחר שש שנים שנה שביעית? משום ניזכר בגמרא אמר רבה לתלמידיו לא תתחזו קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי כדי שיטרחו בבציר ובקציר, וכשהם יטרחו בקצירה וחרישה אז יהיו פנויים בשאר ימות השנה ללמוד, בינתיים כל הישיבות היו מבטלות תורה שני חודשים בשנה, ולזה ציוה הקדוש ברוך הוא שש שנים תזרע שדך כל שש שנים יש לך שנים עשר חודש שאתה חייב לי, ולכן ובשנה השביעית היא שנת השמיטה שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור, רק תשב ותלמד, ולא רק בני ישיבות אלא כל ישראל, גם פה מראה לנו ענין האמונה ועל זה אמרו המפרשים מדוע נכתב עניין השמיטה בפרשת בהר-סיני? כי כל יום, יוצאת בת קול מהר סיני ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. דעו שנתתי לכם התורה בהר סיני, ומיום שנתתי לכם התורה ירדה שנאה גדולה לאומות העולם נגד ישראל. (אהבת חיים)
בהר סיני מה שמיטה נאמרו חוקותיה ודקודקיה מסיני אף כולן מסיני, למה מצוות שמיטה נאמרה בסיני משאר כל המצוות? בעבור שמצות שמיטה ראיה ברורה כי התורה מן השמים, איך אפשר שבן אדם כמשה רבנו בטוח לכל מי ששומר שמיטה תבואה לשלוש שנים שישי שביעי שמיני? הלא זה לא דרך הטבע אלא ודאי שהתורה מהשמים היא (פניני התורה)
להוסיף בטחון בקב"ה ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה שיוסיף האדם בטחון בשי"ת, כי כל המוציא בלבבו לתת ולהפקיר לעולם כל גדולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מידת הכילות הרבה ולא מיעוט הבטחון (ספר החינוך, מצוה פד).
אומר אני, שטעם מצווה זו היא להשריש את ישראל במידת האמונה והבטחון בה' כי חשש ה' שישכחו ישראל את ה' ויסירו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כוחם ועוצם ידם עשה להם את החיל ועולם כמנהגו נוהג... על כן הוציאם מן המנהג הטבעי לגמרי... שבשנה הששית תעשה התבואה לשלוש השנים...ועי"ז יהיו עיניהם אל ה' כמו שמצינו בירידת המן ליומו שהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד, ויבטחו בו תמיד, כן ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר, ויסמכו על הנס שתעשה התבואה לשלוש השנים, וזה טעם נכון וברור (כלי יקר).
שמיטת קרקעות
ושש שנים תזרע את ארצך, ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה, כן תעשה לכרמך לזיתך (שמות כג, י-יא).
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך, ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה', שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור, שנת שבתון יהיה לארץ, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, לך ולעבדך ולאמתך, ולשכריך ותושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל. (ויקרא כה, ב-ז).
שמיטת כספים
מקץ שבע שנים תעשה שמיטה, וזה דבר השמיטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה לה'. את הנכרי תיגוש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך (דברים טו, א-ג).
במצוות השמיטה שני חלקים: שמיטת קרקעות ושמיטת כספים.
שמיטת קרקע הנה מצווה התלויה בארץ, הנוהגת בארץ ישראל בלבד, ואילו שמיטת כספים הינה חובת הגוף שאינה תלויה בארץ, ונוהגת אף בחוץ לארץ. כדברי רב יהודה (קדושין לז) כל מצווה שהיא חובת הגוף – נוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ, חובת קרקע – אינה נוהגת אלא בארץ.
אימתי החלו ישראל לקיים מצוות שמיטה?
כשנכנסו ישראל לארץ, לא התחילו למנות לשמיטה כלומר, למנות שש שנים ולקבוע שמיטה בשנה השביעית) עד אחרי שכבשו את הארץ וחלקוה בין השבטים, שהרי נאמר בתורה: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" – שיהא כל אדם מכיר את שדהו וכרמו.
רק אחרי ארבע עשרה שנה שכבשו וחלקו את הארץ בין השבטים החלו למנות לשמיטה, ושנת האחת ועשרים לכניסתם לארץ היתה שנת השמיטה הראשונה של בני ישראל.
מנין השנים
לאחר השמיטה הראשונה המשיכו ישראל למנות שש שנים, ובשנה השביעית – שמיטה, וכך המשיכו למנות שבע פעמים. אחרי השמיטה השביעית באה שנת היובל שנאמר (ויקרא כה ח) "וספרת לך שבע שבתות שנים, שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה". ונאמר בהמשך: "וקדשתם את שנת החמישים שנה....יובל הוא תהיה לכם...יובל היא שנת החמישים שנה תהיה לכם" וכו'.
מכאן ואילך היו מונים לשמיטה וליובל. (נחלקו חכמינו כיצד היתה מנין השמיטה והיובל: האם שנת היובל אינה נכללת במספר השנים, ואחרי היובל מנו שנה ראשונה לשמיטה וליובל, או ששנת היובל היא שנה ראשונה למנין השני, דהיינו ששנת היובל היא גם שנה ראשונה של השמיטה הבאה).
יובל בזמן הזה
מצוות היובל נוהגת מן התורה רק בזמן שכל ישראל יושבים בארץ ישראל, שנאמר (ויקרא כה, י), "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" – ולמדו חכמינו, בזמן שכל יושביה עליה. לפיכך משהחלה גלות השבטים (עם גלות שבטי ראובן וגד וחצי שבט מנשה, שישבו בעבר הירדן) בטלו היובלות (עורכין לב: ע"פ רמב"ם הלכות שמיטה ויובל, פרק י').
כשחזרו ישראל לארצם מגלות בבל, לא שבו כל השבטים, לכן לא נהגו דיני שנת היובל וכן לא מנו יובלות, אלא מנו שש שנים, ובשנה השביעית נהגו שמיטה. (תוס' ע,ז ט: ד"ה האי, רמב"ם וכסף משנה שם).
שמיטה בזמן הזה
נחלקו חכמינו אם שמיטה בזמן הזה (מזמן שבטלו היובלות) מדאוריתא או מדרבנן. חכמים אומרים: מדאוריתא, ולדעת רבי – שביעית בזמן הזה מדרבנן, הואיל ושמיטה תלויה ביובל, ובזמן שאין היובל נוהג אף שמיטה אינה מן התורה.
"רבי אומר: וזה דבר השמיטה שמוט (דברים טו, ב) – בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים), ואחת – שמיטת קרקע (יובל, שבו חוזרות הקרקעות לבעלים), ואחת – שמיטת כספים (שביעית, שבה נוהגת גם שמיטת כספים, לעומת היובל שבו אין שמיטת כספים). בזמן שאתה משמט קרקע, אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע, אי אתה משמט כספים".
פרוש: בזמן שהיובל נוהג – השמיטה נוהגת אבל בזמן הזה, שאין היובל נוהג – גם שמיטה אינה נוהגת מן התורה, אלא מדרבנן. (מו"ק ב – גיטין לו. רש"י ותוס' שם).
שמיטה בזמן הזה
ריטב"א גיטין ל"ו ובחינוך מצוה פ"ד ותע"ה, ועיין טור יו"ד של"א ובב"י שם ד"ה ובשביעית, שפ"א מו"ק ב, בית הלוי ח"ג א', חזו"א שביעית סימן ג' ס"ק ז, ח.
רוב הראשונים פסקו כרבי, ולפיכך לרוב השיטות שמיטה נוהגת בזמן הזה מדרבנן.
וטעם דלא תקנו חז"ל שיהא יובל נוהג בזמן הזה מאחר שלא היו רוב הציבור יכולין לעמוד בה ליאסר בעבודת קרקע ב' שנים רצופות שמיטה ויובל.
ותקנת חז"ל דשמיטת כספים היא, שלא תשתכח תורת שמיטת כספים מישראל.
טעם תקנת חז"ל, גיטין לו: וברש"י ותוס' שם, רמב"ם פ"ט ה"ג, שו"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז ס"א, וע' בסמ"ע חו"מ סימן ס"ז סק"ב.
ישב אחד הרבנים אצל החזון איש וניסה לדבר על ליבו שיורה לקולא בענין שביעית, אמר:
הלא שמיטה בזמן הזה היא רק מדרבנן, ממילא אין חיוב להחמיר כל כך....
השיבו החזון איש: הן כמעט כל האיסורים שיש לנו הם רק מדרבנן! כמעט שלא מצויים אצלנו איסורין דאורייתא, האם מליחת בשר היא דאורייתא. הרי רוב הפוסקים הכריעו ש"דם מבושל" אינו אלא מדרבנן? ועוד כיוצא באלו, מכל מקום כאשר מישהו לא ימלח בשר, יהיה מוחזק אצלנו כאוכל טרפות....
ובכלל, הוסיף והעיר לאיש שיחו. כלום יש לנו מושג מה דרבנן?
מרגלא בפומיה הרה"ק רבי ברוך ממז'בוז' זי"ע: מפחד אני מחייל רוסי במיוחד כאשר חרבו בידו, פחדי גובר מגדוד שלם של חיילים שחרבות שלופות בידיהם, אך כל הפחדים הללו אינם מגיעים לפחד הגדול שהנני פוחד לעבור על ספק ספיקא של איסור דרבנן.
רבי יוסף דוד הלוי סולובייצ'יק אומר בספרו שו"ת "בית הלוי" – אפילו אם דיני שמיטה מצד עצמם אינם נוהגין האידנא אלא מדרבנן, יש עלינו חיוב דאורייתא לשמרם מכח האמנה שכרתו בימי שיבת ציון ראשונה נחמיה בן חכליה וראשי האומה אשר קיבלו באלה ובשבועה לדורם ולדורות הבאים לשמור שמיטת קרקע וכספים כדת. וכן מפורש בכתוב (נחמיה פרק יו"ד) "...אנחנו כורתים אמנה...ובאים באלה ובשבועה ללכת בתורת האלקים. השביעית ומשא כל יד, אם אין בימינו שמיטה של תורה לא פקע בשביל כך דין שבועה דאורייתא.
איכר מפתח תקוה נכנס אל רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של ירושלים, בפרוס שנת השבע. שאל:
איך אעשה בשמיטה? ממה אתפרנס? ואולי למכור את האדמה לגוי!
במקום להשיבו ניגש רבי יוסף חיים אל כוננית הספרים, הוציא מתוכה ספר "ירמיהו", דפדף בו והראה לאיכר מה שכתוב בפירוש רשי"י לפסוק (י"ז, ה) "ארור הגבר אשר יבטח באדם ומן ה' יסור לבו", שהוא מבאר: "אשר יבטח באדם" – בחרישי ובקצירו, לומר אזרע בשביעית ואוכל, "ומן ה' יסור לבו –שהבטיחו "וצויתי את ברכתי".
בשעתא דישראל נטרון שונא דשמיטה כדקא יאות, נשמתהן דצדיקיא משתעין בגינתא דעדן ואתהדרו חדתון, ועלייהו תמר וקווי ה' יחליפו כח. (=בשעה שישראל שומרים שנת השמיטה כראוי, נשמות הצדיקים משתעשעות בגן עדן וחוזרות להיות חדשות ועליהן נאמר "וקווי ה' יחליפו כח".)
"שש שנים תזרע" – סופי תיבות "שמע" הוא תחילת פסוק היחוד "שמע ישראל ה' אלוהנו ה' אחד" בפסוק זה שש תיבות, לומר לך: כל הזורע שש ונח בשביעי, מעיד ביחודו של הקב"ה, שהוא יחיד וברא כל העולם בששה ימים וינח ביום השביעי, וכל הזורע בשמיטה כאילו כופר ביחודו של עולם. (נחל קדומים).
עיקר מצוה שבת ושמיטה היא להעיד שהקב"ה מקיים הנבראים בכל עת מחדש. כמאמר "אומר ועושה", פירוש, לבד המציאות שהמציא יש מאין רק שנותן בהם כח חדש תמיד (שפת אמת).
כל התורה כולה תלויה במצוות "ואהבת לרעך כמוך". והנה מצוה זו אינה רק בלב אלא שיראה לחברו את אהבתו בפועל על ידי שעוזרו ומושיעו בשעת דחקו ומפרנסהו משלו, בעת שפרנסתו מצומצמת. ואז נראה כי דבוק בלבו וקשור אליו בעבותות אהבה. והנה בשנת השמיטה, שאין זורעין וכו' וצריך להסתפק במה שיש לו, ולפעמים על שלוש שנים, ובדואי מצטמצם כל מה שאפשר, ואם אז יפקיר הכל שיהיה העני שווה לו ליטול כל מה שירצה, אין לך ואהבת לרעך גדול יותר מזה. (כתב סופר).
ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה והשביעת תשמטנה ונטשתה (משפטים כג,י-יא)
לפי פשוטו היא אזהרה, ובשביל שקשה לקיימה כמבואר ויקרא רבה משום הכי מצווה על בי"ד להשיגם על זה. (העמק דבר)
ה"שפת אמת" זצ"ל כותב שמצוות השמיטה אינה מצווה פרטית המוגבלת לתחומה אלא שהיא מפתח לשאר המצוות.
אין מדובר כאן במצווה רגעית או במצווה חד פעמית של הקרבה ביום אחד או אף שבוע. מדובר כאן בשנה שלמה!
אדם מפקיר שדהו וכרמו למשך שנה שלמה והכל על סמך ההבטחה "וצויתי את ברכתי" (ויקרא כה, כ). התורה מבטיחה שאין לאדם להתייאש מפני אובדן ההכנסה. שפע של ברכה יגיע דווקא בעקבות ההקפדה על מצוות השמיטה.
אחת המשפחות שהקפידו מאוד על מצוות השמיטה, חלה בנם במחלה מסויימת והרופא ציווה עליו לאכול פירות מסויימים. אותה שנה הייתה שנת שמיטה ולא הייתה אפשרות כמעט להשיג פירות וירקות לשומרי שביעית.
האם אשר רצתה לקיים את מצוות השמיטה בכל מאודה, חיפשה חנות ירקות המקפידה לשמור על כללי השמיטה, אך בצר לה לא נמצאה חנות.
אך האם לא נואשה ולא חיפשה כל היתר לפטור עצמה מלשמור על מצוות השמיטה בגלל מחלת בנה. גם היא רצתה להיות נכללת במימרה "גיבורי כוח עושי דברו".
לאחר מאמצים כבירים כאשר ראתה כי אין בנמצא חנות שמיטה, מצאה לה פתרון מקורי היא הלכה לנמל וביקשה לקנות את הפירות מהימאים שהביאו זאת מחוץ לארץ, כידוע שעל פירות אלא לא חל דין שביעית.
אחד הימאים שניאות למכור לאמו של החולה את הפירות ביקש סכום גבוה מאוד שהאם לא יכלה לשלמו.
לכאורה, מדובר במצב של פיקוח נפש וניתן היה אף למצוא היתר של קניה בחנות ירקות רגילה ואין צורך במצב זה של החולה לעשות השתדלות אדירה ואולי אף בלתי אפשרית על מנת להשיג פירות שביעית.
ברם, דווקא כאן נלחמה האם את מלחמתה של הארץ. היא החליטה בו ברגע להוריד את שיני הזהב שהיו בפיה! הלכה לרופא שיניים ומכרה לו את הזהב ובכסף זה קנתה כמות של פירות וירקות ונתה אותם לבנה החולה. (אור דניאל)
והשביעית תשמטנה...ואכלו אביוני עמך
בענין השמיטה רצה הש"י שיהיו שווים העניים והעשירים (צרור המור)
ומעין זה כתב השפת אמת וז"ל כי מטרת השמיטה להביא לידי אחדות ולכן העשירים והעניים שוים בה עכ"ל.
תגר שמיטה אינן רואין סימן ברכה לעולם (תוספתא ביכורים בי).
הפסוק אומרי כי לי בני ישראל עבדים ודרשו חז"ל שבנ"י עבדים לה' ולא עבדים לעבדים, ולכך יש איסור לאדם למכור את עצמו לעבד. והקב"ה נתן מצוות שמיטה לבנ"י כדי שיהיו בני אדם חפשיים מעבודה ועוסקים בתורה ומצוות, דהיינו להיות עבדים לה'. ואם חלילה ישראל המירו עבודת ה' בעבודת הקרקע, אם כן יהי' עונשם שיגלו ויהיו עבדים לעבדים. (צרור המור).
לא תבשל גדי בחלב אימו(משפטים כג-יט)
בתקופה בה היתה האימפריה הרומית בשיא פריחתה ושלטה על עמים רבים נאסרה הכניסה ליהודים לעיר רומא. כל העובר על הגזרה אחת דתו למות.
סוחר יהודי היה, ר' הלל שמו, אשר הצליח בדרכים שונות להכנס אל העיר רומא ולנהל את עסקיו, נקלע לעיר בערב חג הפסח, אך לא הצליח לצאת מהעיר. המחשבה על כך שיאלץ לחוג את חג החרות ברומא, גרמה לו פחד וחלחלה.
במוחו התרוצצה בלי הרף השאלה מנין אשיג מצות? היאך אשמר מאיסור אכילת חמץ?
הזמן הלך ואזל, החג התקרב ובאף שעת הצהרים של ערב פסח ועדיין לא ידע ר' הלל מה יעשה. והנה לפתע עלה במוחו רעיון. בטוחני כי יהודים גרים ברומא על אף הגזרה אמר בלבו ועתה הם בודאי מתכוננים לקראת החג במחתרת. לפיכך עלי לגשת אל השוק ואתבונן מי מבין הלקוחות קונה מצרכים המיועדים לחג הפסח. אם אראה אדם הקונה חזרת, כנראה יהודי שרוצה להניח את החזרת בקערת הפסח. וכי איזה גוי יקנה חזרת דוקא עתה בערב פסח?
ממחשבה למעשה, חיש הגיע ר' הלל לשוק עמד לו בקרן זוית והתבונן בתנועה הערה. והנה פני כולם הופנו לכרכרה הדורה המפלסת דרכה ברחובות השוק. הכרכרה נעצרה וממנה ירד ראש העיר רומא בכבודו ובעצמו!
ר' הלל שם לב כי ראש העיר לוחש דבר מה למשרתו והלה נחפז לאחד מדוכני הירקות וקנה חופן חזרת. בתוך כך הוקפה מרכבתו של ראש העיר בהמון אדם, אשר רצו לראותו לחזות באיש המושל עליהם. וראש העיר הסביר לתושבים כי הגיע לשוק כדי לראות היאך אפשר לשפר וליעל את אזור השוק.
כשהחזרת בידו חזר המשרת בחשאי לכרכרה וראש העיר הצטרף אף הוא והכרכרה חזרה אל ארמון המושל.
לר' הלל לא היה כל ספק, כי ראש העיר הינו יהודי! ויהודי שומר מצוות עד כי בא בכבודו ובעצמו אל השוק לקנות מרור לליל הסדר.
אך כיצד הצליח להגיע לראש העיר ולגלות לו סודי?! נעצב אל ליבו.
השמש כבר החלה לשקוע ולא נותר זמן להתלבטויות. חיש מהר יצא ר' הלל ומצא עצמו עומד בפתח ארמונו של ראש העיר.
"דבר סתר לי אל ראש העיר" אמר לשומרי הסף אשר עצרוהו בכניסה. "הענין דחוף ואינו סובל דחוי!" חיש מהר הובהל ר' הלל ללשכת ראש העיר ופנה אליו ובליבו תחינה לרבון העולמים שינחהו בדרך הנכונה וישמרהו.
"זקוק אני לעזרתך" אמר לראש העיר והביט בפניו. "מה בקשתך?" שאלו ראש העיר.
"יהודי אני" סח ר' הלל בשקט ובמהירות, והערב ליל התקדש חג הפסח, ונוכחתי לראות את כבודו קונה חזרת, מבין אני כי גם הוא יהודי. בקשתי להתארח אצלך בימי החג, מוכן אני לשלם לך כל סכום שתדרוש הימני.
שקט השתרר בלשכה. ראש העיר ישב במקומו אחוז שרעפיו, לפתע התנער, קם ממקומו ובלא אומר ודברים אחז בזרועו של ר' הלל והוליכו לחדר הסמוך. שם היתה ממוקמת דלת סודית. ראש העיר פתחה ונכנס לאולם גדול ובעקבותיו צועד ר' הלל.
ר' הלל נדהם לגלות דירה נסתרת. באמצעו של חדר גדול שולחנות ערוכים במצות, יין ושאר מטעמי חג הפסח. תחילה לא האמין למראה עיניו אך לשמע קולו של ראש העיר התאושש וכששמע את דבריו רווח לו:
"אורחי תהיה בחג הפסח, בביתי תתגורר, ברוך הבא בצל קורתי יהודי! סיים ראש העיר בהתרגשות. לעת מנחה הגיע אחד המשרתים ללוות את ר' הלל לבית הכנסת הנסתר שבארמון.
לאחר תפילת החג נכנס ציבור המתפללים הרב אל האולם בו נערכו השולחנות, כדי לערוך את הסדר כהילכתו. שעה ארוכה נמשכה סעודת החג ור' הלל מתענג על כל רגע.
לפתע קדרו פניו. הוא הבחין בדבר מוזר מאד. דבר שזעזע אותו עד עמקי נשמתו. אחד המשרתים הגיש אל השולחן עוגת גבינה, והאורחים שסימו זה עתה את מאכלי הבשר, נטלו בלא הסוס מהעוגה ואכלו לתאבון.
האמנם יהודים המה, נחרד ר' הלל, וכיצד לא ידעו כי אכילת גבינה אסורה לאחר אכילת בשר?
הוא התבונן במסובים האוכלים בתאבון ולא יכול היה להבליג. בזעם פנה לראש העיר ואמר:
"סברתי כי שומרי מצוות אתם, והנה רואה אני כי טעיתי, ואינכם נשמרים מאכילת חלב, אחר בשר, ומי יודע אם לא הכשלתם אותי באכילת חמץ בחג הפסח, סיים ר' הלל כשדמעות מבצבצות בזויות עיניו. ראש העיר ניסה תחילה להתוכח וטען כי אין זה עוון כה חמור אך דבריו עוררו את חמתו של ר' הלל ביתר שאת. לאחר שראה ראש העיר כי בנפשו הדבר שינה את טון דיבורו ואמר: "דע לך כי העוגה לא עשויה מגבינה, זוהי עוגה שאינה חלבית ואינה בשרית, ואנו מקימים את דיני בשר וחלב בדיוק כפי שאתה מקימם:.
"אם כך", קם ר' הלל ממקומו נסער ונרגש. "מדוע לא אמרתם לי זאת מיד, מדוע גרמתם לי צער כה גדול ועגמת נפש כה רבה?"
ענה לו ראש העיר בקול נמוך: "מכיר אתה את הנאמר: 'כבדהו וחשדהו'? ובכן, כפי שנוכחת כבדנו אותך וזכית להכנסת אורחים נאה. אך, היה לנו מקום לחשוד כי מרגל הנך מטעם שלטונות הרשע על מנת לא לגלות סודנו. לא נותר לנו אלא להעמידך בנסיון ו"עוגת הגבינה" היתה אותו נסיון..." (613 סיפורים על תרי"ג).
גם אל ביתו של הרב פרצו החילים הצרפתיים. הרבנית, בראותה את החיילים צמאי הדם, צנחה ארצה ומתה מרוב פחד. נותר הרב לבדו עם בתו בת החמש.
הוא הרים את הילדה על כתפיו, חמק מהחילים הבוזזים את הרכוש, ונמלט אל היערות אשר מחוץ לעיר. חשב הרב כי נחלץ מן הפח, אך לא ידע כי נקלע הוא הישר אל הפחת: מעברו השני של היער באה פלוגת חיילים נוספת! לא ידע הש"ך אנה יפנה, והחל רץ לאשר נשאו אותו רגליו. תוך כדי מנוסתו נשמטה בתו הפעוטה מעל כתפיו. אך הרב שנס במהירות עצומה ובפחד רב כלל לא חש בדבר. הוא המשיך במרוצתו, ואילו הילדה הקטנה נשארה מושלכת על אדמת היער...
לא חלף זמן רב ואל המקום בו היתה מוטלת הפעוטה התקרבו חיילי צרפת ובראשם המלך. כבר מרחוק הבחינו בילדה הממררת בבכי. "הביאו הנה את הילדה הזאת!" הורה המלך לחיילים. הילדה הובאה לכרכרת המלך, ושם הרגיעו אותה. משפסקה הפעוטה מבכיה, הבחינו המלך וחייליו כי יפת תואר היא.
בהגיע שעת הארוחה, ציוה המלך להגיש לילדה ארוחה דשנה אך למרבה הפלא, סרבה הילדה לגעת במזון.
"מדוע אינך אוכלת? ודאי רעבה את!" אמר לה המלך.
"יהודיה אני", השיבה הפעוטה בקול צלול, "ואסור לי לאכול מאכלים שאינם כשרים!"
"אל תכריחו אותה לאכול אם איננה רוצה", הורה המלך למשרתיו. ולילדה הוגשו פרות וירקות בלבד, רק אותם הסכימה לאכול.
מאז אותו יום נשארה הילדה ברשותו של המלך, וכששב המלך לארמונו החליט כי הילדה שמצא ביער תגדל בביתו ותהיה כאחות לבתו היחידה.
בת המלך היתה בת גילה של בת הש"ך, ושתי הילדות גדלו יחדו, כאילו היו אחיות. כל אשר נתן לבת המלך נתן גם לילדה שנמצאה ביער. רק בדבר אחד היה הבדל בין השתים: לבת הש"ך הניחו לאכול רק מאכלים שהיא הסכימה לאכלם, והילדה הקטנה ידעה בדיוק מה מותר לה ומה אסור לה לאכול!
חלף זמן מה, והנה, באחד הלילות הקיצה בת הרב וקרבה אל מיטתה של בת המלך והבחינה בנחש הכרוך על צווארה של הילדה הנמה את שנתה!
"הצילו! הצילו!" זעקה בת הרב, וקולה הלך מקצה הארמון ועד קצהו, "נחש! נחש על בת המלך!"
לקול זעקותיה נחרדו המלך ומשרתיו. הם באו במרוצה לחדרה של הילדה, הרגו את הנחש וכך ניצלה בת המלך ממוות!
גבורת המאורע לא היתה בת המלך, כי אם בת הרב זו אשר הצילה את הנסיכה ממות. המלך והמלכה העריכו עד מאד את המעשה הנפלא שעשתה וחיבתם לילדה שנמצאה ביער גברה והלכה.
כשגדלו מעט הילדות, הובא אל הארמון מורה, כדי שילמדן ויקנה להן דעת, והשתים למדו בהתמדה רבה.
באחד הימים הבחין המורה, כי בת הרב אינה טועמת מן המאכלים המוגשים לשולחן. "מדוע אינך אוכלת ממאכלי המלך?" פנה אל הילדה בגערה, "כנראה, מרוב רוע לב את מסרבת לטעום מן המאכלים".
לשמע הדברים פרצה בת הרב בבכי קורע לב. כה פגוע בה דבריו של המורה... בערב, בעת הסעודה, סיפרה בת המלך לאביה על שהמורה העליב היום את חברתה.
קרא המלך למורה ושאלו בכעס: "מדוע דברת קשות עם הילדה?" ניסה המורה להצטדק, אך המלך לא קיבל את דברי ההתנצלות, והטיל עליו עונש.
כך חלפו להן השנים ושתי הילדות הגיעו לשנתן השתים עשרה. הידידות ביניהן הלכה והתהדקה מיום ליום.
היה זה לילה אפל. לפתע פילח אור עז את החשכה. שרפה פרצה בארמון המלך, והלהבות התנשאו השמימה. החדר בו ישנו בת המלך ובת הרב היה באגף בו פרצה השרפה. בת הרב הקיצה בבהלה משנתה העמוקה. היא ראתה כי החדר בו היא נמצאת אפוף בלהבות. בלי לחשוב פעמים, קרבה אל החלון וקפצה בעדו החוצה.
מוכת הלם החלה הילדה לרוץ לאשר נשאו אותה רגליה. ורגליה נשאוה לעבר המדבר הגדול והשמם. "הי ילדה, לאן את רצה?" שמעה פתאום קול. באחת עצרה הילדה ממנוסתה והביטה נכחה באפלה הצליחה להבחין בכמה דמויות מבעיתות הניצבות מולה. הבינה הילדה כי נקלעה במרוצתה אל חבורת שודדים אלימים, ומי יודע מה זוממים הם לעולל לה...
חשבה הילדה רגע ורעיון צץ במוחה. "קחוני נא עמכם העירה", שמעה את עצמה אומרת לשודדים הניצבים לפניה, "ושם תוכלו למכור אותי בכסף רב!"
ההצעה קסמה לחבורת השודדים, וכשהילדה עמהם שמו פעמיהם לעיר הסמוכה והציעו את הילדה למכירה.
"השמעתם?" עברה שמועה בקרב יהודי אותה העיר, "נערה יהודיה שבויה עומדת למכירה!"
"יש לפדותה, ומיד!" החליטה הקהילה, ושלחה אנשים לקנות את הילדה מידי השודדים.
אותם שודדים קיוו כנראה להתעשר ממכירת הילדה שמצאו במדבר. הם דרשו בעבורה הון עתק: חמש מאות דינרים של זהב! "ואם הסכום הזה לא יגיע לידינו", אימו, "נהרוג אותה!"
מצות פדיון שבויים היא מצווה שעם ישראל מקיים בכל מחיר ואכן, נמצא עשיר מבני הקהילה שהסכים לפדות את הילדה בחמש מאות דינרים.
חלפו כמה שנים. בת הש"ך גודלה בקרב יהודי אותה קהילה, וברבות הימים החליט אותו עשיר שפדה אותה מידי השודדים להשיא את הנערה לבנו. ואכן, נשאו השנים למזל טוב.
שוב חלף זמן, והנה התרגשה פורענות על יושבי העיר ההיא: שר נכבד הגיע לעיר ובידו צו מאת המלך, המתיר לו לעשות ביהודים ככל העולה על רוחו. גזר אפוא השר על היהודים לשלם לו סכום כסף עצום.
"גם אם נאסוף את כל הכסף שברשותינו, לא נצליח לאסוף את מחצית הסכום הזה!" התחננו היהודים על נפשם, אך השר סרב לשמוע את דבריהם. רוצה הוא את הסכום שדרש ואם לאו, פורענות גרועה מזו תתרגש על יהודי העיר.
עצובים ונדכאים התכנסו היהודים בבית הכנסת. הם צמו ובכו והתפללו לה' שיפר את רוע הגזרה.
כששב באותו ערב בעלה של בת הש"ך מבית הכנסת היו פניו עצובות מאד. בקשה אשתו לדעת את אשר ארע, והוא סיפר לה דברים כהויתם.
שמעה בת הרב את דברי בעלה ואמרה: "יודעת אני לכתוב בלשונות רבות. אולי אכתוב מכתב למלך, ואצליח לבטל את רוע הגזרה?"
"אינני מאמין שתצליחי בכך", השיב לה בעלה, "השר אשר גזר עלינו את הגזרה הקשה חתן המלך הוא, וברור שהמלך לא יבטל את דברי חתנו!"
אך כששמעה זאת האשה, נדלק שביב תקוה בקרבה: אפשר כי השר הנו בעלה של בת המלך, איתה גדלה יחדיו משך שנים רבות, ואותה הצילה פעם ממות בטוח...
"יודעת אני מה אעשה", אמרה אפוא לבעלה, "לא אכתוב מכתב למלך, אלא אלך לביתה של אשת השר ואשוחח עמה, ובעזרת ה' אצליח לבטל את רוע הגזרה"...
בבוקר המחרת לבשה בת הרב את מיטב בגדיה והלכה אל בית השר. בפתח הודיעה כי תופרת היא במקצועה, ובאה להציע את עצמה לעבודה. ואכן, שמחה אשת השר לקראת התופרת והחלה משוחחת עמה בעניני בגדים ותפירה...
תוך כדי שיחה גלשו השתים גם לנושאים אחרים. ואז אמרה בת הרב: "היודעת את מי אני?" אשת השר הביטה לעברה.
"אני היא בת הרב, אשר גדלתי בבית אביך, ובליל השרפה קפצתי מבעד לחלון ונמלטתי".
"האמנם את היא זו?" בתחילה סרבה בת המלך להאמין בכך. היא קמה ובחנה את פניה של ה"תופרת". "אכן, זו את!" התרגשה וחיבקה את ידידתה משכבר הימים. "אך אמרי לי , מה עלה בגורלך? בטוחים היינו כי נשרפת למות...הוי כמה הצטערנו על מותך, הוי, כמה התאבל עליך אבי המלך. והנה מצאתי אותך בחיי!"
סיפרה לה בת הרב את קורותיה כיצד נמלטה מהארמון הלוהט אל המדבר השמם, ושם לקחוה שודדים בשבי, ובהגיעם לעיר מכרוה ליהודים.
"וכעת, מתגוררת אני בעיר הזאת", סימה בת הרב את דבריה, "אלא שצרה גדולה התרגשה על קהילתנו".
"איזו צרה? ספרי לי!" בקשה ממנה חברתה.
"אחד משרי המלך בא הנה וגזר עלינו, היהודים, גזרה קשה. ועתה, מבקשת אני להתחנן לפני אותו שר שיבטל את רוע הגזרה"...
"מיהו זה ואיזהו אותו שר?" שאלה בת המלך, ובטרם קיבלה תשובה הבינה בעצמה: השר, שגזר גזרה כה קשה על היהודים, אינו אלא בעלה...היא פנתה לחברתה: "אל תחששי. אני אתלווה אליך בדרכך אל בעלי השר, ואשתדל לעזור ככל האפשר כדי שיבטל את הגזרה".
בבוקר המחרת התיצבו שתי החברות בת הרב ובת המלך בלשכתו של השר. "הרואה אתה את חברתי זו?" הצביעה בת המלך על רעותה, "זוהי חברתי היקרה והמסורה, יחדיו גדלנו בארמון המלך בשנות ילדותנו!"
הביט השר אל האורחת, והבין כי לא לשווא באה על לשכתו. "ומה בקשתך?" שאלה.
ובת הרב השיבה: "באתי הנה כשליחתם של בני קהילתי. אתה, אדוני השר, הטלת עלינו לשלם לך סכום כסף עצום. בשום פנים ואופן לא נוכל לאסוף את הסכום הרבה הזה. אנא, חוס ורחם עלינו ובטל את הגזרה הקשה!"
השר, שאהב מאוד כסף ושלמונים, לא הגיב. קשה היה לו לותר על סכום נכבד שכזה, ואפילו למען חברתה הטובה ביותר של אשתו...
"אדוני השר", המשיכה בת הרב בראותה את הבעת פניו, "אם תענה לבקשתי אתן לך עצה שהודות לה תפיק רוחים רבים יותר מאלו שחשבת להפיק מיהודי קהלתנו: שלח להודיע למלך שאני עודני בחיים בריאה ושלמה. הבשורה הזו כה תשמח את המלך, עד שבשמחתו כי רבה ישלח לך מתנות רבות והללו יעלו בערכן על כל הסכום שדרשת לקבל מהיהודים".
עצתה הנבונה של בת הרב נשאה חן בעיני השר. חיש שיגר למלך הודעה כי בת הרב עודנה בחיים. ואכן, בדיוק כפי שאמרה בת הרב שלח המלך לחתנו, כתמורה על הבשורה הטובה, מתנות לרוב!
בשמחה ובהודיה לה' חזרה בת הרב אל שכונת היהודים: ברוך ה', הגזרה הקשה בוטלה, שוב לא יאלצו היהודים לאסוף את שארית כספם...אכן, בשורה טובה מזו לא יכלה להביא עמה לאחיה!
חלפו שנתיים ימים מאז אותו מאורע, באחת הימים בא רב אל העיר ונשא דרשה בבית הכנסת. כל בני הקהילה נאספו בבית הכנסת להאזין לדרשה. גם עזרת הנשים מלאה מפה לפה.
בין הנשים המאזינות היתה גם בת הרב. קולו של הרב הדורש נשמע באזניה מוכר, משום מה. מתי שמעה בעבר קול זה? מיהו בעל הקול?
לפתע נזכרה! זכרונותיה הוליכוה שנים רבות אחורנית, אל הימים שבהם היתה ילדה קטנה, פעוטה של ממש....קולו של הרב הדורש נשמע באזניה דומה עד מאוד לקולו של אביה...
עוד באותו היום אמרה לבעלה: "הזמן את הרב האורח לסעוד בביתנו", והרב, אכן, בא לסעודה.
בזמן האוכל שוחחו המסובים אל אודות נושאים שונים. והנה סיפר האורח, כי בת קטנה היתה לו. ובימי המלחמה, בעת שנמלט מעירו אל היער, נעלמה הילדה ואיננה. "בת חמש שנים היתה אז ביתי". סים האורח את סיפורו בקול רועד, ,ומאז נעלמו עקבותיה".
עתה לא היה ספק בלב בעלת הבית: האורח היושב ליד השולחן אינו אלא אביה!
"אבא!" פרצה בהתרגשות, "אני היא בתך! אני היא אותה ילדה קטנה שהלכה לאבוד ביער!"
כשנודע בעיר כי אותה אשה, שנפדתה בהיותה נערה משבי השודדים, אינה אלא בתו של הש"ך, אמרו בני העיר: "אין זה פלא שנסים שכאלו ארעו לה הרי בכל השנים, ואפילו בהיותה פעוטה, הקפידה על מאכליה ולא טימאה עצמה במאכלות אסורים".
והיה מי שהוסיף: "אכן, ניכר עליה, שבתו של אדם גדול ומורם מעם היא!". (מעשיהם של צדיקים).
ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם. (משפטים כד-יב)
פירש רש"י כל שש מאות ושלש עשרה מצוות נכללים בכלל עשרת הדברות, זהו שאומר הכתוב "אשר כתבתי" זה תורה שבכתב. "להורתם" זה תורה שבעל פה. ורבינו סעדיה גאון פירש כיצד לומדים מכל דיבור ודיבור מצוות התלויות בו.
נמצאנו למדים שבמעמד הר סיני כבר נצטוינו על תורה שבעל פה. מאז נקבע שכל דברי חכמינו ז"ל הם קדש קדשים, ומכאן התשובה לכת הקראים שמאמינים רק בתורה שבכתב ואילו בתורה שבעל פה לא מאמינים ומתוך כך משבשים גם את הבנת הכתובים בתורה. כגון שאת הציצית תולין על הקיר משום שכתוב "וראיתם אותו", ואת התפילין מניחין בין העינים שכתוב "בין עינכים" ולא ירדו לעומק כונת התורה כמבואר בדברי רבותינו ז"ל שכל דבריהם נדרשים מהתורה הקדושה.
וכבר נכשלו הקראים בטעותם, כשטענו לפני המלך שבמעמד הר סיני לא היה תורה שבעל פה. אמר המלך שהיהודים יביאו ראיה לדבריהם והקראים גם צריכים להביא ראיה לדבריהם, שכל צד עליו להוכיח שהאמת כדבריו.
כשהגיע מועד הזמן להוכיח לפני המלך את האמת עמדו החכמים בחוץ, ונכנסו קודם הקראים וכמובן הורידו מנעליהם ונכנסו לארמון המלך והשתחוו. נכנסו אחריהם החכמים וגם הם הורידו מנעליהם אך הניחום תחת בית השחי. תמהו כולם על הנהגתם, חרה הדבר למלך ושאל מדוע הינכם עושים כן? אמרו לו כשעמדו ישראל לפני הר סיני לקבלת תורה חלצו מנעליהם, וכשחזרו לא מצאום, משום שהקראים גנבו אותם, לכן אנו כעת שומרים על נעלינו. הביט המלך לקראים לתשובתם, ענו הקראים: אדוני המלך באותה תקופה עדיין לא היו בכלל קראים. ומיד נבהלו ועמדו על טעותם שהודו בפה מלא שבתקופת נתינת התורה לא היו קראים. וכבר הזהירה התורה (דברים יז, יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".
לפי האמור תובן היטב כונת התורה "ואלה המשפטים" בתוספת אות וא"ו, שדרשו מכך רז"ל מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני (רש"י) כי למרות שעם ישראל נצטוו במרה בחלק מהמצוות, בכל זאת חזר הקב"ה וצוה את עם ישראל במעמד הר סיני, משום שעד עכשיו היה צווי כחוק יבש, אבל במעמד הר סיני ראינו את כבוד ה' על ידי קיום מצוות. ולכן בכל פעם כשמקיימים מצוות, אף במצוות שבין אדם לחבירו אין די בקיומן בלבד, אלא דרושה גם תחושה של מעמד הר סיני באותם רגעים, שכשם שכבוד ה' היה גדול ורב בעת הצווי, כך בכל פעם בעת עשיית המצוה יש להרגיש את כבוד ה' בעשייתה (רבינו ירוחם ממיר זצ"ל).