קישורים נוספים

פרעה ואנחנו [נחזיק תורה, כאות הוקרה]!

פרעה ואנחנו [נחזיק תורה, כאות הוקרה]!
לימור שמעוני
לעילוי נשמת כל מתי ישראל

יעקב אבינו עליו השלום התייצב לפני פרעה. יעקב אבינו, הנבחר שבאבות - הקדושים, צדיק יסוד עולם, בן מאה ושלושים שנה. מי שנלחם במלאך וניצחו, מי שמלאכי השרת חרדו מפניו, מי שזכה לברכת נצח במחזה הנבואה- האם ידע פרעה להעריך את הזכות שנפלה בחלקו, לחזות בנועם פניו של הצדיק הנשגב?!
"ויברך יעקב את פרעה" – "שדרך הזקנים והחסידים הבאים לפני המלכים לברך אותם בעושר ונכסים וכבוד והתנשא מלכותם".

ובמדרש אמרו: "ברכו שיכלה הרעב", שהיה אמור להמשך עוד חמש שנים תמימות, להסב צער נוראי למליוני מצרים ולכלות את אוצרות התבואה שפרעה כנס, ועתה כלה הרעב, והמצרים- שכבר היו עבדים לפרעה- אכלו לשובע מיבולם, ופרעה הרוויח המון תבואה, הון רב.
ועוד אמרו שבירך את פרעה שבצאתו אל הנילוס שחקלאות מצרים וכלכלתה תלויים בו, יעלה הנילוס לקראתו ומימיו יציפו את התעלות וישקו את השדות, איזו ברכה נפלאה! כמה גדל כבודו של פרעה בעקבות אותה ברכה, כמה גדל עושרה של ארצו והשתבח יבולה!

לא עברו שנים רבות, ופרעה שיעבד את בני בניו של יעקב, שהנחילו עושר כה רב, וכה הרבה כבוד. והברכה, אותה ברכה שיעקב אבינו ברכו שהנילוס יעלה לרגליו, מה היה עליה? כך אמרו רבותינו, כשבאו משה ואהרון אל פרעה להורות לו לשלח את העם בדבר ה' ויעבדוהו, אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אמרו לו לשלח את העם בדבר ה' ויעבדוהו, אמר: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" אמרו לו:" בורא עולם הוא, ממית ומחיה, מוריד טל ומטר במאמרו ומצמיח כל פרי, וזן ומפרנס לכל". אמר להם: "איני צריך לו, שאני בראתי את עצמי. אתם אומרים שהוא מוריד טל ומטר, הרי יש לי נילוס שהוא עולה לרגלי ומימיו מתברכים על ידי, שנאמר: "הנני עליך פרעה מלך מצרים.. האומר לי יאורי ואני עשיתיני".

לומר "אני בראתי את עצמי"- שטות היא, כשטות המדענים האומרים שהעולם יצר את עצמו... אבל לומר "יש לי נילוס"- להצביע על הברכה המופלאה שהנילוס עולה לרגליו ומחמתה להכריז על עצמו כאליל. בכח ברכת הצדיק בשם ה'- לכפור בה', בכח ברכת הצדיק- להמשיך ולהתעלל בזרעו, זו אינה שטות, זו כבר חוצפה, זו רשעות! והתורה נצחית היא, ככל החזיון הזה רואים אנו בימיני ובזמנינו. התורה היא מקור הברכה: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל החכם ויבקש עליו רחמים". אין העולם מתקיים אלא בזכות לימוד התורה, שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". אין נצחון במלחמה אלא בזכות לומדי התורה, שנאמר "עומדות היו רגלינו" במלחמה "בשערייך ירושלים". בזכות שערי בתי המדרש שבירושלים. אין הברכה שורה במסחרו של זבולון, אלא מכח תורתו של יששכר , ואם אין תורה- אין קמח!.

ולאידך גיסא, אם אין קמח אין תורה, לומדי התורה זקוקים להחזר של חלק מהברכה שהם משפיעים, כדי שיוכלו להגות בתורה ולהמשיך להשפיע שפע ברכה. השאלה היא, האם אלו הנהנים מאותה ברכה מודעים לכך- או שהיו כפרעה המתכחש למקור ברכתו, משייך אותה לעצמו ולכוחו- ומשתמש בה כדי לשעבד ולהכביד את העול על הלומדים! הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל המשיל משל: חיל הרגלים צר על עיר מורדת. התיש כוחו במצור הממושך, עד לכניעה ולנצחון. כשהונף הדגל הלבן ונפתחו השערים קמו וביקשו להיכנס, אך אז הקדימום הפרשים הזריזים, פשטו על העיר ושללו את שללה. בפנים קורנות שבו מן העיר המרוקנת, סוסיהם עמוסים שלל. קראו לעברם חיילי הרגלים: "אין עינינו צרה בכם, אבל הלא תתנו לו מעט אוכל להשיב את נפשנו לאחר המצור הממושך שאיפשר לכם לשלול שלל כה רב!"...

והנמשל: תלמידי החכמים הממיתים עצמם באהלה של תורה בוקעים בזכויותיהם את המסכים,גוברים על הקטרוגים, ממשיכים את השפע- ואנשי המעשה גורפים אותו במידה גדושה. אין העין צרה בהם. אך ידעו בזכות מי באה הברכה, ויתנו ללומדי התורה כדי סיפוקם!
ולא יהיו כפרעה, שכפר ואמר: "לי יאורי", והברכה מכוחי...