מאמרים
פסקי הלכות והליכות לימי החופשה והקיץ
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשלישי, 15 ספטמבר 2020 13:56
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 792
פסקי הלכות והליכות לימי החופשה והקיץ
** הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מחבר הספר 'שלהי דקייטא' **
מזגן בשבת
מרן רבנו הגרי"ש אלישיב שליט"א הורה שמותר לפתוח דלת בית שבתוכו מופעל מזגן, גם כשהמזגן פועל, וזאת למרות שפתיחת הדלת גורמת לכניסת אויר חם ולזירוז הפעלת המנוע, מפני שהדבר נחשב להבערה שלא כדרך, ואין זה פסיק רישיה מוכח.
אמירה לנכרי לצורך הדלקת מזגן
התוספות (שבת קכב, א ד"ה ואם. שהקשו מהו ההבדל בין המשנה בשבת קכא, א הקובעת שאין צורך למנוע נכרי הבא מעצמו לכבות דליקה בבית הישראל, מפני שהגוי אדעתא דנפשיה קעביד, לבין דין המשנה בשבת קכב, א, שכשנכרי הדליק נר לצורך ישראל, אסור להשתמש לאורו. וכתבו וז"ל: "ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל דכי אמרינן דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד הנ"מ בכיבוי וכיוצא בו שאין ישראל נהנה במעשה הנכרי אבל הכא שגוף ישראל נהנה במעשה של נכרי לא אמרינן אדעתא דנפשיה קעביד הואיל והנכרי מתכוין להנאתו", עכ"ל) ייסדו לנו יסוד מרכזי בהלכות מלאכת נכרי בשבת, שכשהנכרי עושה מלאכה בשבת שיש בה הנאה חיובית להישראל, כמו הדלקת נר, אסור להנות ממנה, אך כשהגוי עושה מלאכה שאין בה הנאה חיובית, כמו כיבוי שריפה, אנו אומרים שהנכרי אדעתא דנפשיה קעביד, ומותר להינות מהחפצים שניצלו מהשריפה, כתוצאה מכיבויו של הנכרי. זאת ועוד נפסק בהלכה שכשנכרי עושה בעבורנו מלאכה האסורה, עלינו למחות בו ולמונעו מלעשותה, ובודאי שאסור לנו לקרוא לו לבוא ולעשותה, אף לא בדרך רמז. ומצינו כו"כ דעות וסתירות בזה בד' המשנ"ב, ועי' בס' חוט שני סי' רע"ו ובס' אורחות שבת ח"ב פכ"ג ובח"ג בסי' בסוה"ס שיישבו הדברים.
והעולה מהדברים, להנוגע לעניינו, הוא שכאשר הגוי מגיע ובא בכדי לעשות בעבורנו מלאכה שיש בה רק תוספת הנאה, יתכן ובמקום הצורך אין צורך למחות בו על כך. אך כשהמלאכה שעושה בעבורנו יש בה הנאה חדשה, שלא היתה לנו עד כה, אזי לא רק שאסור לנו לצוותו או לרמוז לו לעשותה בעבורנו, אלא אף אנו צריכים למחות בו.
והנה בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' מז) כתב בבירור שהנאת המזגן אינה חשובה רק ל'תוספת הנאה', אלא להנאה חדשה, שלא היתה בחדר קודם לכן, ואם נכרי בא להדליק בעבורנו מזגן, עלינו למחות בו. ואלו דברי האגר"מ: "בדבר כשנעשה יום חם מאד בשבת אם מותר לספר להנכרי שהוא חם מאד בחדר זה כדי שהנכרי שרוצה בטובתו יפתח את מזגן האויר (עירקאנדישענער) בעצמו, כמו שמותר לומר לנכרי שהנר אינו מאיר יפה כדי שהנכרי הרוצה בטובתו יסיר הפחם שבראש הנר, כדאיתא במ"ב סימן ש"ז ס"ק ע"ו, ומסיק דאין לאסור מטעם שנהנה ממלאכה שעשה הנכרי בשבילו, משום דאין זה הנאה כל כך, דגם מקודם היה יכול ע"פ הדחק לקרות לאורו, דהרי גם הכא אפשר לו לישב בשעת הדחק גם כשהוא חם. פשוט וברור שאסור, דהא בכל הנאה ממעשה הנכרי אפשר לו גם בלא זה, אף כשמבשל עבורו, דודאי יכול להיות גם בלא אכילת דבר שבישל בעדו, וכן יכול האדם להיות איזה שעות בחדר קר ומ"מ היה אסור אי לאו דהכל חולים אצל צנה, והטעם דעכ"פ הא הנאה זו דאכילת דבר המבושל והנאת החמום הא לא היה לו אף בשעת הדחק אי לאו מלאכת הנכרי בשבת עבורו שזה אסור, וכמו כן הנאה זו דלא יסבול החום, הרי לא יהיה לו אף בשעת הדחק הנאה זו, שלכן אסור. ול"ד לקריאה שדבר זה דקריאה היה יכול גם בלא מלאכת הנכרי אף שהיה בדוחק ובקושי, שלכן נמצא שלא היה לו כלום ממעשה הנכרי בתועלת הקריאה שהיה להישראל", עכ"ל. וכעי"ז מצינו במשנ"ב (סי' שכ"ז סקט"ז) לגבי צחצוח נעליים, שכתב וז"ל: "ולצחצח המנעלים ע"י המרוח שחור [שקורין וויקסין] כתב בספר תפארת ישראל דאם עשה אפילו ע"י א"י אסור עד לערב בכדי שיעשו". ולכאו' אדם יכול לילך עם נעליים לא מצוחצחות ובכ"ז המשנ"ב מחשיבו להנאה מושלמת, עי' אורחות שבת פכ"ג הערה לו, ואכמ"ל.
ואמנם כאשר החום גדול והמזגן נצרך למאד, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כג) שבמקום צער גדול כחום היום מאד, יש להקל לפתוח המאורר ע"י עכו"ם, ודימה את דין 'הכל חולים אצל צינה' ל'הכל חולים אצל חום', וכ"כ בח"ה סי' ע"ה ובשו"ת חלקת יעקב ח"ג סי' קל"ט. ואף שבס' אורחות שבת לא הכריעו בדבר (עי"ש בפכ"ג הערה נח), מ"מ כן מורים מורי הצדק בזמנינו שניתן לקרוא לנכרי לצורך הדלקת מזגן כשחם ביותר, ובפרט בבית כנסת, בו הדלקת המזגן היא צורך מצוה לתועלת המתפללים והלומדים. ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א הורה שבשבת חמה מאד, מותר לומר לנכרי להדליק מזגן במקום ציבורי ובבית פרטי, אם יש שם אדם הצריך ביותר להמזגן.
ובס' ברית עולם (אמירה לנכרי סי' ו') כתב שכשהמזגן דולק ומזג האויר השתנה ונעשה קר, והאויר הקר של המזגן עלול להזיק, שמותר לרמוז לנכרי לכבותו. והנה הדברים ברורים המה, מפני שההנאה שמכיבוי המזגן אינה הנאה חיובית אקטיבית, אלא הנאה מהעדר המיזוג, ובזה מותר לרמוז לנכרי בדרך של סיפור ("קר מאד בבית בגלל המזגן").
נטילת ידים בים
אחד מהדברים הצריכים נטילת ידים היא הנגיעה בגופו, בו יש מילמולי זיעה, כמובא בשו"ע ומשנה ברורה סימן ד'. ואמנם הנוגע בגופו הרחוץ ממי הים באמצע אכילתו, כתב הכף החיים (סי' ד' ס"ק פ"ח) שאינו צריך ליטול את ידיו שוב, מפני שאין חשש שנגע במקום מלמולי זיעה, שהרי גופו רחוץ הוא כעת חיה. ובשו"ת כפי אהרן (כפי אהרן בח"א הנ"ז שכתב בתוך דבריו (ומוזכר גם בשד"ח), דכיון שכל עיקר הטעם שצריך נטילה הוא משום מלמולי זיעה, אם כן אםבא כל גופו במים ורחץ והסיר משם מלמולי זיעה, תו ליכא קפידא אם נוגעים ידיו בבשרו, ובזה מבאר גם דברי הט"ז והש"ך ביו"ד סי' ר' ודברי השו"ע או"ח ע"ד ג', עי"ש. וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' ו. ואולם שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שעליו ליטול את ידיו שוב, מפני שלא פלוג רבנן.
ברכת ציצית לאחר רחצה בים
הרמ"א (סי' ח' סי"ד) כתב שנראה שאין מברכין על הציצית כאשר פשטה ודעתו להחזירה ולהתעטף ורק בשהה כתב המשנ"ב שראוי לברך, ובביה"ל הביא מנהג רבנן קשישאי שבירושלים תובב"א נהגו לברך על הציצית כשיוצאים מבית המרחץ ונדחק ליישב המנהג שלא לברך. ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סימן ל"ב) הביא בשם מרן החזו"א זצ"ל שאפילו אם פשט את הטלית גדול לשעה, אינו מברך עליה שוב. וכתב: ולא שמענו השיעור בזה לדעת החזו"א.וכתב שבימינו דאכשר דרא והטלית קטן כשיעור וראויה לברכה כטלית גדול, אם שהה אפילו כשעה, נקרא "שהה" וראוי לברך,אך לא נהגו כן. ואמנם הנוהג לברך לאחר שהיה ארוכה בים, יש לו על מי לסמוך.
ואמנם שמעתי מהגרב"צ פלמן שמרן הגראי"ל שטינמן שליט"א העיד בפניו שמרן החזו"א זצ"ל פשט את טליתו אחר תפילת מוסף ביום הכיפורים והתעטף בה שוב לאחר שעתיים וחצי ולא בירך עליה, מספק שמא לא חשוב עדיין לזמן מרובה שצריך לברך כשפושט את טליתו כדי להשיבה.
ובספר מנוחת אמת (להגאון רבי מרדכי גרוס שליט"א, פרק טו) כתב שאם שהה בים מספר שעות בלא ציצית, עליו לברך עליה כשלובשה שוב. ועי' בספרי שלהי דקייטא סימן פ"א.
חלוק מגבת בים ובבריכה
כתוב המשנה ברורה (קנח, מה): "כתב המג"א בשם התשב"ץ: לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע", עכ"ל. ומרן הגר"ח קניבסקי שליט"א הסתפק בפני האם המתנגב בחלוק- מגבת הוא גם "קשה לשכחה", כיוון שישנם כאלו שהולכים בו כמו "חצי בגד", ביציאתם מהבריכה והים וכדו', או שנחשב הוא למגבת, וצ"ע.
ואמנם האמת היא שכבר דנו בדברי התשב"ץ (עיין בנפש חיה, להגר"ר מרגליות, סי' ב, ובס' מאסף לכל המחנות סי' ב' סק"ד) האם הקפידא היא דוקא במי נטילה טמאים או בכל מים, ועיין בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"א סי' קכ"ו ובס' שמירת הגוף והנפש סי' נ"ז.
אבידה ומציאה בים
שכח מגבת בים וכשהגיע שוב לאותו המקום כעבור זמן, מצא באותו המקום מגבת כמו שלו, כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' י"ז) שהמיקום אינו נחשב לסימן, וכבב"מ כג,ב. אך בספר פתחי חושן (פ"ג סי"ח)כתב שבמקרה זה יכול הוא לקחתו, כיון שגם חבירו לא יוכל להוציאו ממנו, כיון שאין לו סימן בדיוק כמוהו. וממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי שכאשר יש לו אומדנה חזקה שאכן מדובר בחפץ שלו, יכול לקחתו. וב"משפט האבידה" כתב שאם החליף בשפת הים את בגדו עם בגדי אחרים,יכול להשתמש בו, אך במקביל גם יכריז עליו. אך אם נראה לו בבירור שחבירו לא לקח במקביל את הבגד שלו, אין להשתמש בבגד ויכריז עליו, דרך מדורי "השבת אבידה" בעיתון, כאשר בדרך כלל כל אדם שנאבד לו דבר מה, בודק שם.
מציאת חפץ פחות ערך
מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א הורה שכשמוצא חפץ פחות ערך, כגון צעצוע ים פשוט או גלגל ים פשוט הנמכר במספר שקלים בודדים, והמאבד לא יטרח ויגיע לקחתו ממנו אם יכריז עליו, שאינו חייב להרימו כדי ללכת ולהחזירו בעצמו. שהרי התורה אמרה "והיה עמך עד דרוש אחיך אותו" [דברים כב,ב] ואין חיוב על המוצא להוליכו בעצמו אל בית המאבד.
אין לשיזוף יסוד ברפואה
הגאון רבי בנימין יהושע זילבר זצ"ל נשאל האם מותר להשתזף בים ולשכב על החוף רק עם בגד הים. הוא משיב שככל שהדבר נוגע לבריאות הגוף, ודאי שהדבר מותר, אך לדעתו, אין בשיזוף שום הוספה בבריאות.וה"מנחת יצחק" אוסר להשתזף בשבת, כשכוונת המשתזף לייפות את עורו, ובוודאי שאסור אם כוונתו לרפואה, מלבד החשש שמא ימרח את עצמו במשחת שיזוף, שאסור למורחה בשבת.
בני תורה עם בגדי טיולים
הגאון רבי בצלאל שטרן זצ"ל, בעל שו"ת "בצל החכמה" מזהיר לתלמידי חכמים ובני תורה, שלא יצאו לטיולים עם בגדי טיולים בזויים, כמובא בגמרא שגנאי לתלמיד חכם לצאת בבגדים בזויים ובנעליים מטולאות. ומרן החזון איש זצ"ל כתב: "אנו משתדלים על הנקיון וההידור כראוי לעושי מצווה"... כל יהודי חרדי, ובפרט בימים טרופים אלו, אמור לשמש שגריר נאמן לתורה ומצוותיה, עד שהבריות יאמרו:'מה נאים מעשיו! אשרי רבו שלימדו תורה!'
נהג אוטובוס מחלל שבת
כתבו חז"ל בכמה מקומות שאין לצאת לדרך עם אדם רשע, "פן תספו בכל חטאתם". ומה עם נהג אוטובוס מחלל שבת, המוגדר ע"פ הלכה כרשע?- אמר לי מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א שמותר לנסוע איתו, משום שנהג אינו חלק מהנוסעים, אלא רק האדם שמשמש ומוביל אותם לדרכם. ואמנם אין להתפלל ליד הנהג הרשע, כמובא ב"ספר חסידים" שלא להתפלל ליד אדם רשע, כיוון שהשכינה מתרחקת ממנו ומעלים את עיניו מהמתפלל ליד רשע, אוי לרשע ואוי לשכנו.
לחם מחילוני שלא נטל ידיים
כידוע, אסור לגעת במזון לפני שנטלנו ידיים בבוקר 6 פעמים (או 8 פעמים, לפי מנהג הגר"א ז"ל). ומה נעשה עם הלחם והמאפים בחנות המקומית במקום הנופש, כשאנו יודעים שהחנווני החילוני נגע בהם בבוקר, בלי נטילת ידיים?
בשו"ת קרן לדוד מיקל בכך, כאשר אנו מסופקים האם החנווני נגע באוכל ויש לנו ספק נוסף שמא האיש היה ער בלילה ויש לו רק "ספק רוח רעה" (כבשו"ע ד' ד'). והגר"מ שטרנבוך שליט"א מיקל בעניין, לפי דברי הרמ"א הכותב שכלי נטלה אינו מעכב לעניין רוח רעה, ומכיוון שכל אדם נורמלי רוחץ ידיים בבוקר והמים זורמים על ידיו זמן- מה, אזי יש להקל, וכך סבר גם מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל.
ברכת הגומל בטיסה בשמי הארץ
בקובץ "תל תלפיות" שיצא לאור בשנת תרצ"ד הכריע הכותב הנכבד שהטסים מעיר לעיר אינם מברכים "ברכת הגומל", אך הגרי"י וויס זצ"ל בשו"ת "מנחת יצחק" כותב: "אבל כגון שנוסעים כעת באווירון ממדינה למדינה הקרובות והרחוקות דרך ימים ומדברות, לא כתב כלום. וביותר שכעת כבר נשתנה הדבר למעליותא מחמת גודל הטכנולוגיה שאין סכנה לאווירון כמו אז, שבוודאי יש לעיין אם לברך, וכמדומה לי שהעולם נהגו לברך, שסוברים שלא גרע מיורדי הים והולכי מדבריות".
ואמנם ה'אגרות משה', מרן הגר"מ פיינשטיין זצ"ל, מורה לברך הגומל גם בטיסה ממקום למקום (ואין בדבריו התייחסות ברורה על טיסה בשמי הארץ, אם כי לפי טעמיו שם נראה שגם בטיסה זו צריך לברך), ואילו מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל הורה שבטיסה בשמי הארץ, בה אינו טס מעל ים או מדבר, לא צריך לברך "הגומל".
אכילה בטיול ובעמידה
חז"ל במסכת קידושין אומרים שהאוכל בשוק דומה לכלב, ויש אומרים שהוא פסול לעדות בגלל זילזולו בעצמו. ואמנם הגר"מ גרוס שליט"א מכריע (בספרו מנוחת אמת) שמותר לאכול בגנים ובאתרים, כיון שרגילים לאכול שם והדבר אינו דומה לאכילה בשוק. חז"ל במסכת גיטין אוסרים לאכול או לשתות בעמידה. אך מורי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי שהמנהג להקל לאכול ממתקים וכדומה בטיולים. וכן מוןבא בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, שהאוכל בדרכים באוטובוס אינו נחשב כהאוכל בשוק.
תשלום על כניסה לים ושמורות טבע
הובא ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין להיכנס בלא תשלום לחופי רחצה, שמורות טבע וכדומה, שהאחראים דורשים כסף על הכניסה למקום. מפני שבדרך כלל הוציאו הם ממון על תיחזוק המקום ונקיונו. וכבר דשו ביה רבים שגם לרבים הסוברים שאין "דינא דמלכותא דינא" כלל וכלל בארץ ישראל, אסור לגנוב את האחראים לכך ולהיכנס בלא תשלום, משום חילול שם שמים ומשום שמרגיל עצמו ליטול מאחרים בלא רשות. ומרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל הקל בעניין משום גזל, ואוסר משום חילול ה'. וכן אמר לי מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א. ועיין בס' שלהי דקייטא סימן ל"ז בגדרי זכות המדינה על קרקעות שהשתלטו הם עליהם.
יציאה מארץ ישראל לחוץ לארץ
אחד הנידונים בספרי ההלכה הוא האם ניתן לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ לצרכי תיור וטיול, כאשר היציאה היא עראית להפליא, לצורך מספר ימים בלבד. והאם יש הבדל בין יציאה למקומות שסביב לא"י. הנושא קשור לשאלה האם מותר לצאת מהארץ לצורך שהיה קצרה בת מספר ימים, על מנת לשוב במהרה לא"י, והיא נוגעת לשאלה היסודית האם איסור היציאה מארצנו הקדושה לחו"ל נאסרה משום "קדושת ארץ ישראל" או משום "ביטול המצוות התלויות בארץ". וממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א שמעתי שאוסר הוא בחריפות לצאת לטיולי חו"ל, וגם מתנגד ליציאה לנסיעה לקברי צדיקים וכדו' בחוץ לארץ, והוא מסתמך על דברי ה'משנה ברורה' בהלכות חול המועד (סימן תקל"א סקי"ד) הכותב כך: " לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל" .
הגר"ש ואזנר שליט"א בשו"ת 'שבט הלוי" (ח"ה סי' קע"ג) כתב להגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, כך: "אשר שאל בקצור, אם אילת ואופירה חו"ל, על אופירה כמעט אין ספק שהוא חו"ל, וגם אילת יראה כן, ואשר שאל בענין הטיולים למקומות אלה אם הם חו"ל, ואם בכלל יש לאיסור זה משך זמן איסור, ואם עובר הגבול לשעה קלה, מדברי הרמב"ם פ"ה ממלכים ה"ט יראה ברור דעיקר האיסור הוא דוקא בדירת חו"ל וכלשון הגמ' כתובות ק"י ע"ב כל הדר בחו"ל, וזה לא התירו אלא אם חזק הרעב בא"י אבל לצאת ולחזור והוא שוכן בקביעות בא"י התירו במקום צורך אפילו סחורה, ומשמעותו אפילו אינו חסר לו לפרנסתו, והיינו משום דשרש האיסור רק בדירת קבע, והא דילפינן מדוד שאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' וילפינן מזה דאסור לדור ונקרא כעע"ז אע"פ שהי' רק לזמן היינו שחשב דוד שישאר שם לדור זמן רב תדע דישב שם יותר משנה עם נשיו ועבדיו כמבואר שמואל א' כ"ז. אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול ע"פ סברא לא נקרא צורך, ומכ"מ אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה, ועיין בבלי וירושלמי ריש פ"ג דמו"ק", עכ"ל.
יצויין כי הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שאל את הגר"ש ואזנר שליט"א בענין זה, לאחר שידידו, מו"ר הגרש"מ דיסקין זצ"ל, העיר לו במכתב מדוע תנועת צא"י אירגנה באותם הימים (לאחר מלחמת תשכ"ז) טיולים לאילת ואופירה, והלא אסור לצאת מא"י לחו"ל, ופילפלו שניהם בדבר מד' המהרי"ט בסוף כתובות, דמשמע לכאו' מדבריו דגם לדבר הרשות שרי לצאת מא"י ע"מ לחזור. (כן סיפר לי מו"ר הגרש"מ זצ"ל, וע"ע בס' פניני משמר הלוי משאת המלך).
ויש לציין בזה דברי השלטי הגבורים פ"ג דשבועות, שכתב : "ועוד דהא ליכא מצוה כלל (בביאה מועטת) דאין מצוה ללכת לארץ ישראל ע"מ לשוב ואפי' למ"ד דהאידנא מצוה ללכת לא"י היינו דוקא ע"מ לדור אבל ההליכה ע"מ לצאת אין בה מצוה דכי היכי דהיציאה ע"מ לשוב אינה עבירה, כך ההליכה ע"מ לשוב אינה מצוה, דעיקר ההליכה והיציאה תלוי בדירה, וכן יש בספר תשב"ץ בשם מהר"ם ז"ל, ומילתא דמסתבר הוא דמה מצוה יכולה להיות בהולך ע"מ לשוב, מי בקש זאת מידו רמוס חצריו, וכיון דאין כאן נחת רוח לפניו יתברך, נראה דמצי שפיר מתשיל עלה וכו', עכ"ל. (עי' בתשב"ץ קטן בסי' תקנ"ט, שכתב: "ובלבד שיוכל להתפרנס שם דכל דסליק אדעתא למידר, כדאיתא בהאיש מקדש", ובזה מביא ראיה שההולך לא"י לזמן אינה מצוה).
וכ"כ בשו"ת שדה הארץ (אהע"ז סו"ס י"א): "דאין איסור לאו דלא תוסיפו לראות עוד ליושבי מצרים, כיון דאין דעתם להשתקע שם, ואף כי יושבים אבות על בנים שלשים וגם רביעים כו', כ"ש וק"ו בנ"ד דאין כאן איסור כלל ומותר לצאת לוייארא"ס וכו', עכ"ל. ועי' בס' אמרי יושר סי"א ובספרי הקט שלהי דקייטא סי' יט ובס' נחלת ה'.
יציאה מא"י לחו"ל לצורך השתטחות על קברי צדיקים
כתב הברכי יוסף (או"ח סימן תקס"ח (י'): הנודר לילך על קברי הצדיקים וכו'. אף אם יושב בארץ ישראל ונפשו אותה להשתטח על קברי הצדיקים בח"ל, או יושב ירושלם ורוצה ללכת על קברי צדיקי שבארץ ישראל, שרי לילך אדעתא לחזור. מהר"ם מזרחי בספר פרי הארץ ח"ג כ"י סי' ו' מי"ד. וכ"כ השערי תשובה סימן תקסח סק"כ, וז"ל: עיין בה"ט ועיין בר"י בשם פרי הארץ ח"ג כתב שאף אם יושב בא"י ונפשו איות' להשתטח על קברי הצדיקים בח"ל או יושב בירושלים ורוצה ללכת על קברי הצדיקים שבא"י שרי לילך אדעתא לחזור, עי"ש.
ובשו"ת פרי הארץ (חיו"ד סי' ז') כתב בסו"ד: זאת תורת העולה לנ"ד בענין לצאת מא"י לחו"ל לזיארה כל שהוא לחזור שרי הגם דליכא סרך מצוה דלא גרע מסחורה דשרי לצאת לחו"ל ע"מ לחזור (ה"נ דכוותה) והגם דלדעת התוס' לא התירו אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולדעת השאילתות לכל דבר מצוה דוקא ולא לדבר הרשות היינו דווקא לענין טומאת כהן דלא הותר אלא בדבר מצוה ותו לא, אבל לענין לצאת מא"י לחו"ל דהותר לסחורה כדיליף מהירושלמי מק"ו מינה נפקא גם לנ"ד דשרי לצאת מא"י לחו"ל לזיארה ע"מ לחזור דעדיף טפי מסחורה".
והנה לדברי המג"א והמשנ"ב (בהלכות חוה"מ סי' תקל"א ובהלכות שבת בדין יציאה ג' ימים קודם השבת, סי' רמ"ח) ודאי דשרי לצאת לקברי צדיקים, דלא גרע מלראות פני חבירו שהתירו לצאת לחו"ל לצורך זה. ועי' בזה בס' שלהי דקייטא סי' י"ט ובס' נחלת ה' (בעניני מצות ישוב ארץ ישראל, לידידי הרה"ג רבי בנימין ליאון שליט"א).
כניסה למסגד וכנסיה
אסור באיסור חמור להיכנס למנזרים וכנסיות, וניתן להקל יותר בכניסה למסגדי מוסלמים, המאמינים בה' אחד, כמש"כ בשו"ת חוט המשולש, ומ"מ יש מהפוסקים האוסרים אף במסגדי המוסלמים. באירופה, בעיה חמורה זו קיימת ביותר, כאשר רבים מהאתרים המומלצים ע"י מדריכי התיירים שאינם שומרי תומ"צ, הינם כנסיות וקתדרלות, כאשר בחלקם (למשל באיטליה) ישנם ציורי אומנים נודעים, המצוירים דווקא על כנסיות נוצריות). יש לציין שלדעת חלק מהפוסקים איכא ביה איסור דאורייתא, ושמעתי ממרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאסור אף להביט מבחוץ על ציורי כנסיות ובתי ע"ז, משום הרחק מן הכיעור.
טייפ ומוזיקה בבוקר
אין לעורר את הישנים בבוקר (ולמשל ב"קמפ", בו הדבר נהוג משום מה) על ידי שעון מעורר או טייפ המנגן מנגינות. האיסור נמצא בגמרא, האוסרת להתעורר ליומו החדש של הבורא יתברך בשמיעת מנגינות וכלי זמר, כדרכם של מלכים המתעוררים כך משנתם. דבר זה מראה על יהירות וגאווה ולכן הוא אסור. (מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל, על פי הרמ"א או"ח תק"ס ג'). ואפשר שאם מתעוררים משום הרעש, גם ללא המנגינות, מותר (שלהי דקייטא סי' י'. והסכים לזה בספר "מנוחת אמת"). ובכלל, ישנם המקפידים שלא לשמוע מוזיקה בכל השנה, ולפחות לא להתרגל בכך (עי' שו"ע ורמ"א תקסג, ובס' שלהי דקייטא).
כוס חד פעמית
נחלקו פוסקי זמנינו האם ניתן ליטול ידיים בכוס חד פעמית, דבר המצוי בטיולים ונסיעות. כאשר מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל (ועוד פוסקים) מאפשרים ליטול ידים בכוס זו רק בלית ברירה, ואילו מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א מתיר זאת לכתחילה, כיוון שכוס חד פעמי ראוי לשימוש חוזר ונשנה, ורק זורקים אותה בגלל מחירה הזול. ועי' בזה בס' שלהי דקייטא סימן י"ח.
נסיעה ברכב במהירות מופרזת
הגמרא בברכות אומרת שההולך במקומות מסוכנים אזי מזכירים לו בשמים את עוונותיו ומפשפשים לדעת האם יהיו לו זכויות להינצל, וכתב המאירי שאסור ללכת למקומות סכנה. וכתב על כך הגר"ש ואזנר שליט"א: "פשוט מאד שבכלל הלכות אלו בזמנינו אלו הנוסעים במכונית במהירות גדולה, וכל אחד רוצה להקדים את חבירו. וכבר ידוע כמה קיפחו חיים כבר, והיא סכנה גמורה, וזה וכיוצא בזה ספק רציחה וספק מאבד עצמו לדעת"...
כמו כן, לאחרונה פורסם בשם פוסקי דורנו שנהג מופרע שלא נוסע כהלכה ואינו מוכן לדון בבית- דין על מעשיו, ניתן למוסרו למשטרה.
קברי צדיקים במקומות סכנה
שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לנסוע לקברי צדיקים הנמצאים במקומות מסוכנים, כמו לקבר יוסף ע"ה בשכם וקבר יהושע בן נון ע"ה. ואמרני שהנוסע בערים ערביות בא"י שהכניסה אליהם מסוכנת מבחינה בטחונית, שא"צ לברך ברכת הגומל, אלא א"כ יצא מסכנה ודאית, אך צריך להתפלל שם 'תפילת הדרך'. והנה לדעת מרן הגרש"ז אוירבך זצ"ל אפשר להוסיף בתוך נוסח תפילת הדרך גם שהקב"ה יצילנו מסכנת הערבים הפורעים וכדו' שאר בקשות שבדרך. ואולם לדעת הגר"ח קניבסקי שליט"א, כפי ששמעתי מפיו, אין להוסיף על נוסחת חז"ל, ואפשר לכוין על כל עניני הדרך במילים 'וכל מיני פורענויות', הכוללות את כל סכנות הדרכים.
ענפים למיטיבי לכת
הולכי טיולים יכולים לתלוש ענפי אילן במהלך הטיול, כדי להיעזר במקל המאולתר לטיפוס על הרים וגבעות וכניסה לוואדיות ומעיינות. (כך פסקו מרנן הגרי"ש אלישיב, הגר"ח קנייבסקי והגר"נ קרליץ).
פתקים בכותל המערבי
ישנם המחמירים שלא לתחוב ידיים לחורים ולפרצות שבכותל המערבי (הגאון האדר"ת זצ"ל, מובא בספר משכנות לאביר יעקב). ומובא בשם רבנו הגאון האדר"ת זי"ע שלא לעמוד סמוך ממש לאבני הכותל, מחשש שבמשך השנים נשחקו נדבכי הכותל ונעקרו ממקומם, אך רבים וטובים הקלו בדבר, כיון שלא חששו שהדבר נחשב ל'ביאה במקצת'.
קברים-למי מתפללים?
כשמתפללים על יד קברי הצדיקים, לא יתפלל למתים ואל יבקש מהם בקשות, אלא יתפלל לאלוקים. ואל ישים מגמתו כנגד המתים ולא יהיה בכלל "הדורש אל המתים". וכשמתפלל ליד קברי הצדיקים יבקש מהקב"ה שיתן עליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר. ואולם יש מהפוסקים הסוברים שיכולים להתפלל גם שהמתים יהיו מליצי יושר ויתפללו בעדנו להקב"ה (ראה שלהי דקייטא סימן ס"ד).
קברים מרחוק
שמעתי ממו"ר הגר"ח קנייבסקי שליט"א שניתן לעמוד ולהתפלל על קברים שרואים מרחוק, למרות שאנו לא עומדים סומך לקבר. וזאת בלבד שרואה בעיניו את הקבר. זוהי ההזדמנות של הכהנים להתפלל ליד קברי צדיקים.
ראיית תוכים ונמרים
המבקר בגן החיות ורואה פיל, קוף או קיפוד, מברך ברכת "משנה הבריות". ולדעת מרן הגרש"ז אוירבך מברכים ברכה זו על כל החיות חוץ מדגים, ואילו מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אמרני שברכה זו נתקנה רק על הבעלי חים המובאים בש"ס ותו לא.
כשרואה את חבירו שלא ראהו שנה תמימה והוא חביב עליו באמת ובתמים, מברך על ראייתו ברכת "שהחיינו". וישנם הסוברים שכיום לא מברכים ברכה זו, כיוון שהאנשים לא שמחים באמת לפגוש את חבריהם. או כדי שאם לא יברך על חבר שפוגש, לא ייפגע החבר שחברו לא מתרגש לראותו ולכן אינו מברך על ראייתו.
שק שינה במדבר יהודה
ברכות (סב, ב): "תניא בן עזאי- על כל משכב שכב, חוץ מעל הקרקע". אך ממורי הגר"ח קנייבסקי שמעתי שבמקומות שלא קר, כמו בימות הקיץ, ניתן לפרוס על הקרקע משהו, כמו שק שינה או פיסת בד, ולישון. ואגב, גם הישנים בשק שינה יזהרו שלא לישון עם נעליים, כמובא במסכת יומא (עח, ב) שהישן בנעליו טועם טעם מיתה.
שינה לבד בלילה חשוך
נאמר בגמרא שאסור לישון לבד בבית. ואולם ישנם הסוברים שניתן להקל בדבר כשישן עם תינוק, או שבחדרים סמוכים ישנם אנשים, או כשמדליק אור. ואמנם שמעתי מהגר"ח קנייבסקי שה"חזון איש" סבר שהדלקת אור לא מועילה ובחורים צריכים להקפיד בדבר יותר, כדי שיהיו קדושים וטהורים יותר. וסיפר לי אחיינו של הגר"ח קניבסקי שליט"א, ידידי הרה"ג ר' אריה ליב רימר שליט"א, ששאלו בהיותו בן ישיבה, מה יעשה כשחברי החדר שלו אינם נמצאים בישיבה. "תעשה "משמר" ותלמד כל הלילה!", השיב לו מרן הגר"ח קניבסקי...
תפילה לפני קריאת העיתון
השולחן ערוך והמשנה ברורה כותבים שהחל מעלות השחר אסור לעסוק במלאכה או בסידורים לפני התפילה. ואמנם ב"תפילה כהלכתה" כותב כך: "ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שעיון חטוף בעיתון, והוא הדין הורדת פח אשפה, והכנסת כביסה שכבר ממויינת למכונת כביסה והפעלתה- מותרת לפני התפילה".
נטילת ידים באכילת גלידה
שאלה: האם יש ליטול ידים על אכילת גלידה וגלידה בגביע, כדבר שטיבולו במשקה הטעון נטילת ידים.
תשובה: פסק השו"ע (קנ"ח ד') וז"ל: אם אכל דבר שטיבולו באחד משבעת משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"ם (דהיינו יין, דבש, שמן, חלב, טל, דם, מים) ולא נתגנב ואפילו אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה. וכ' הרמ"א בשם הב"י: ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי אפ"ה יטול בלא ברכה. (ובפסחים קט"ו ב' נתבאר דהוא מחשש שמא בכ"ז ישקע כל הפרי במשקה). וכ' המשנ"ב (סקי"א) דנוטלים אפי' על ירקות ופירות ובשר הטבולין במשקה, דבמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן לחיות תחלה וע"כ תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ולאחר מכן יפסל האוכל, ומרן רבנו הגרי"ש אלישיב שליט"א הורה שיש ליטול את ידיו כשאוכל גלידה בגביע, שהרי גלידה חשובה למשקה (וכפי שהארכנו בספרנו שלהי דקייטא בסי' י"ב) וצריך נטילה כדבר שטיבולו במשקה.
אולם נראה דיל"ע בזה, דהמשנ"ב (סקי"ד) הביא דברי דרך החיים שכתב דאם אוכל מרקחת ע"י מזלג יש להקל דאין צריך נטילה. ובפשטות כוונתו דאז אין חשש שיגע במשקה בידיו ובכה"ג א"צ נטילה, וכן משמע ומוכח משיגרא דלישנא דהפוסקים בענין זה. וא"כ ההיתר לאכול ע"י כלי אינו סיבה בעצמותה אלא סימן לאי מגע עם המשקה והאוכל גלידה בגביע פטור מנט"י שהרי אין הדרך ליגע במשקה בצורת אכילה זו. וככל הנראה טעמו דהגריש"א הוא שכשאוחז את הגביע חשיב כהאוחז בתחתית הפרי דחייב ליטול ידיו אף שמטבל רק ראש הפרי ומפני דחיישינן דילמא משקעו ליה. אך נראה דודאי יש לחלק בין המקרים, דהא אוכלי גלידה בגביע לא נוגעים בד"כ בגלידה [ואולי פני המציאות היא שגם באכילת גלידה בגביע נוגע בנקל בגלידה].
והמעיין בלשון הדרך החיים יראה שכתב שמאכל הנאכל בכלי ושאינו נאכל בשום פעם בידים (וכתב: כגון אטריות) פטור מנט"י, ומשמע דמאכל הנאכל לעיתים בכלי ולעיתים בלא כלי חייב בנט"י אף באופן שאוכלו כעת בכלי, דחיישינן שמא יגע בו בידיו. ונמצא שמאכל גביע הגלידה שאין הדרך לאוכלו בצורה שהאוכל נוגע בגלידה פטור מנט"י. אולם בגלידת קסטה וכדו' (שלפעמים מלכלכים ידיו מהגלידה ואף חייב ליגוע בה גופא) הינה משקה החייב בנט"י כשהאוכלה בכלי או עם גביע. והאוכל גלידה מצלחת ובכפית פשוט שאין צריך ליטול ידיו, דהוי כמרקחת הנאכלת במזלג שכ' המשנ"ב שא"צ נט"י.
בית הארחה על חשבון הקב"ה
כולנו יודעים שמחירי השהייה בבתי הארחה והנופש בארץ הינם גבוהים ויקרים, ומשפחות אברכים ומשפחות ברוכות ילדים אינם יכולים לעמוד בהם. ולכאורה אלו שרוצים בכל זאת לשבות במקום נופש, אך התקציב המשפחתי שלהם אינו מאפשר זאת, יתכן ויכולים הם לנסוע לבית הארחה והקב"ה ישיב לכם את מלוא הסכום. – האמנם??
נודעו דברי הגמרא (ביצה טז,א) לפיו "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מהוצאות שבת ויום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם פיחת- פוחתין לו, ואם מוסיף- מוסיפין לו". הגמרא מעידה בפנינו שהקב"ה אמר לעם ישראל: "בני! לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע". כך שאם אנו מוציאים הוצאות לכבוד שבת, הקב"ה יחזיר לנו את כל ההוצאות, אחת לאחת. מסיבה זו מורה ראש ישיבת "מעלות התורה" מרן הגאון רבי שמואל אוירבך שליט"א לתלמידיו, שאם זקוקים הם למנוחה ולמרגוע לנפשם, ושלוות הנפש שלהם ובני משפחתם צריכה נסיעה לבית מלון או בית הארחה ונופש, שייסעו הם לשבת לבית המלון ומקומות המנוחה, כיוון שהקב"ה מחזיר את הוצאות השבת, אותם הוצאנו לכבוד שבת. בספרי הקט "ויאמר שמואל" (סימן כ"ט) דנתי בס"ד בעניותי בשאלה זו, האם כאשר נוציא הוצאות רבות, יותר מהרגילות שלנו הנורמלית והסבירה, לכבוד שבת, האם הקב"ה ישיב לנו אותם. כי סוף סוף הוצאנו "הוצאות שבת", או שהקב"ה ישיב לנו רק את ההוצאות שהוצאנו לכבוד שבת רגילה שלנו, לפי רמת המחייה וסגנון החיים שלנו, ולא יותר מכך. מרן הגר"ש אוירבך שליט"א סובר שהקב"ה יחזיר לנו כל הוצאה ממונית שהוצאנו לכבוד שבת כולל נסיעה לבית מלון ומקום מרגוע שעולה כסף רב. לעומת זאת, מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א כתב לי בזה מכתב ארוך ומנומק בעניין, ולדעתו הקב"ה לא רוצה שנלווה כספים לצורך נסיעה לבית מלון, וכן "שאין להוציא הוצאות אלא במידה לפי רמתו ולא יותר מדאי, וחכמים קבעו כמה צריך להוציא, וזה יכול לקנות בעין יפה, אבל לא יותר מידי מכדי יכולתו". גם גדולי תורה נוספים, כמו מרן הגראי"ל שטיינמן שליט"א והגרח"פ שיינברג זצוק"ל, מחרים מחזיקים כדעתו של הגר"ח קניבסקי, שאין להפריז בלי חשבון ברכישת מוצרים והוצאות לכבוד שבת, רק בגלל שהקב"ה הבטיח לנו שהוא ישיב לנו את כל הוצאות השבת. וכן מטין בשם מרן רשכבה"ג הגראמ"מ שך זי"ע. ואמנם נראה שכאשר האדם בין כה וכה מתכוון לצאת לנופש או לבית הארחה, שכדאי שייצא לשם לכבוד שבת קודש (אם אכן האווירה הרוחנית הראויה והמתאימה לשבת קודש), ואם כבר הוציא הוא הוצאות לכבוד השבת, ומאמין שהקב"ה יחזיר לו את הוצאותיו, אזי ייתכן שהקב"ה ישיב לו את ההוצאות שהוציא דווקא לכבוד שבת.
עצות והדרכות בהתנהגות בבתי נופש והארחה
הגאב"ד הגר"מ גרוס שליט"א, בספרו "מנוחת אמת", כותב לנו הדרכות, הוראות והלכות לנסיעה לבתי מלון ומקומות נופש. הגר"מ שליט"א מדגיש שאל לנו ללכת למקומות בהם ישנם כלי משחית שונים בחדרים, הרצאות מעורבות והופעות של זמרים שאין רוח חכמים נוחה מהם ועל כך שחובה על ההורים לשמור ולהיזהר שהמקום מתאים להם ולילדיהם מבחינה רוחנית. הגר"מ גרוס כותב שאל לנו לצאת למקומות נופש שהעלות בהם גבוהה יותר מאפשרויותינו הכלכליות, והוא מציע להשאיר מפתח של הדירה בבית השכנים (ומדגיש שלשכן שקיבל את המפתח, אסור להיכנס לדירת השכנים ללא רשות הבעלים). הוא כותב ששכיח שכאשר נמצאים בבתי נופש והארחה, הנופשים לא מספיק מרוצים מדברים מסוימים ומקניטים את בעלי המלון, מבלי לדון אותו לכף זכות. אין היתר לכעוס או לצער את בעל בית המלון על כך שלא הכל מצא חן בעינינו, וגם אם אנו רוצים לקבל את מה שהובטח לנו, צריך לעשות זאת בנעימות ובכבוד. כאשר אנו מגיעים לחדר, עלינו ללכת בפרוזדורים בשקט כדי לא להפריע למנוחת יושבי החדרים הסמוכים, ולדעתו צריך להתנהג בשקט ולא להרעיש בבתי מלון גם שלא בשעות המנוחה המקובלות, כי הרי בית מלון נועד למנוחה ולמרגוע בכל שעות היממה, ולשם כך הנופשים הגיעו לבית המלון.
הגר"מ גרוס כותב שכיום לא חוששים משעטנז במזרנים וכורסאות, ספות ושמיכות פוך, כי בארץ ישראל רובם ככולם עשויים מחומרים סינטטיים. גם בחלוקי המגבת ומגבות הרחצה לא צריך לחשוש לשעטנז, כי בדרך כלל עשויים הם מכותנה.
כשנוסע לצימרים הצמודים להם כיריים ותנור אפיה וכדומה, עלינו לברר את כשרותם, כי ייתכן והקודמים לנו בצימר השתמשו בהם במאכלים אסורים. והגר"מ גרוס בשם ה"מגן אברהם" (קע, י) שכאשר אין לנו סיבה מיוחדת, אין לנו לשנות את מקום הנופש וללכת לנפוש במקום אחר.
מזוזה במלונות וצימרים
השוהה בבית מלון או צימר פחות מחודש, אינו צריך להניח במקום מזוזה, כדין הגמרא והשולחן ערוך, הקובעים שהשוכר בית בחוץ לארץ והמתגורר בפונדק בארץ ישראל, פטורים ממזוזה במשך שלושים יום. וזהו הדין דווקא באלו שמתארחים בבתי מלון או צימרים וכדומה, אך אלו ששוכרים או מחליפים דירה באזור אחר בארץ, והדירה אינה דירת נופש במשך כל השנה אלא דירת מגורים, אזי לדעת חלק מהפוסקים גם הם פטורים ממזוזה (שו"ת מהרש"ג ח"ב קכ"ב, שו"ת תרשיש שוהם סי' נ"ב ועוד), ואילו לדעת פוסקי הלכה אחרים (שו"ת ערוגת הבושם סר"ל, שו"ת מנחת יצחק ח"י סצ"ב) חייבים הם במזוזה. והגר"מ גרוס כותב שמכיוון שמזוזה זו צריך לקבוע רק לחומרה, לכן ניתן לסמוך גם על מזוזות הכתובות בכתב שאינו לפי מנהג העדה אליה הוא שייך.
זימון ו"ברכת האורח" במקום נופש
נושא המצוי ביותר בחדר האוכל של בתי הארחה: שתי משפחות שהתיישבו בשני שולחנות נפרדים כדי לאכול, ואין שום קשר ביניהם, כי כל משפחה רוצה לאכול לבדה- אינם מצטרפים יחדיו לזימון, גם אם שרו יחדיו זמירות שבת וכדומה, כיון שהתנאי הראשוני בקביעות זימון היא שהנוכחים קובעים עצמם לאכול יחדיו, ולא שיושבי השולחנות הגיעו לכאן במקרה. אך אם יושבי 2 השולחנות סיכמו ביניהם בתחילת הארוחה (או באמצעיתה, תלוי בדעות הפוסקים) להצטרף יחדיו לזימון, יכולים הם להצטרף (ראו בשו"ע ומשנ"ב בהלכות זימון בכמה דוכתין ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח ח' ובס' שערי הברכה פ"ה כ"ב ובס' וזאת הברכה פי"ד).
מובא בגמרא ונפסק בהלכה שאורח הבא להתארח בבית בעל הבית, צריך לברך את "ברכת האורח", כפי הנוסח המובא ב"שולחן ערוך" (סימן ר'). את "ברכת האורח" אומרים גם בשבת. וכתב ה"משנה ברורה" שכאשר הוא מתארח במקום בו משלם את דמי סעודתו, אינו מברך את ברכת האורח וגם אינו מברך את בעל הבית בברכת "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה" (משנ"ב קצ"ג כ"ז), ומכיוון שכך פסק מרן רבינו הגרי"ש אלישיב שליט"א שאורח המתארח בבית מלון ומשלם על שהותו במלון, אינו מברך את "ברכת האורח".
הגרח"פ שיינברג זצ"ל הורה שהאוכלים במטוס לא יאמרו "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה בבית הזה". ועי' בס' שלהי דקייטא שמו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א הסתפק בפני בעניין והוא הוסיף שבכל זאת בוודאי ניתן לומר: "הרחמן הוא ישלח לנו ברכה מרובה על שלחן זה שאכלנו עליו", כיוון שכל נוסע במטוס אוכל מעל גבי שולחן פרטי מיוחד משלו.
הדלקת נרות שבת בבתי הארחה
הדברים הבאים שלפניכם נוגעים לכל משפחה המתארחת בשבתות במקומות נופש. ראשית נדגיש ברורות שהנשים המדליקות נרות שבת בלובי המלון, ב"פינת הדלקת נרות שבת" שבית המלון הניח, אינו עושות כהלכה. כל יהודי שלמד אי פעם הלכות אלו יודע שמדליקים נרות שבת בחדר בו אנו אוכלים ואנו נהנים מאור הנרות, או בחדרים בהם אנו שוהים וישנים, ואז אנו נהנים מהנרות בכך שאנו יכולים לנוע בחדר ולהתארגן בו, ולא ליפול בחושך ולהיתקל בחפצים שונים. לאחר ההקדמה ההכרחית והחשובה הזאת, הבה ונקרא את דברי ה"שמירת שבת כהלכתה", הכותב לנו כך: משפחה השוהה בבית מלון בשבת קודש ואוכלים הם את סעודות השבת בחדר האוכל המשותף, המנהג הוא שכל אשה מדליקה נרות בברכה בחדר האוכל המשותף, ועליה להדליק את הנרות בקרבת מקום לשולחן האוכל שלהם ולא תדליקם בפינה מרוחקת (ואולם יש לכך היתרי זכות במקרים מסוימים, להדליק נרות גם בפינה מרוחקת בחדר האוכל, ראו שש"כ פרק מ"ה הערה מ"ד). ואולם הטוב ביותר הוא שאשה אחת תדליק נרות בחדר האוכל, ואילו כל הנשים האחרות תדלקנה נרות בחדר בו שוהים בני המשפחה, וצריך שהנרות יהיו גדולים, כאלו שידלקו גם בשעה שנשוב אל החדר ונוכל ליהנות מהם בכך שיסייעו הם לנו להתארגן לשינה וכדומה, או שנהנה מהנרות לפני שנמצא לחדר האוכל לסעוד את סעודת השבת. בספר "שבות יצחק" כותב בשם מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שהטוב ביותר הוא שהנשים תדלקנה נרות בחדר האוכל בלי ברכה ותדלקנה שוב נרות בחדר בו הם שוהים, והפעם עם ברכה, ותכוונה הנשים שהברכה חלה גם על ההדלקה שהדליקו בחדר האוכל, וצריך שאשה אחת תדליק נרות בברכה בחדר האוכל.
ובבתי מלון בהם לא מרשים להדליק נרות בחדרים והם מאפשרים להדליק נרות רק בלובי, או בפינה מרוחקת בחדר האוכל, בו הנרות אינם משפיעים באורם על מיקומנו בסעודה, אזי מכיוון שבהדלקה שכזו לא יוצאים ידי חובת הדלקת נרות שבת וגם הברכה תהיה לבטלה, לכן מציע לנו בקונטרס "תורת בני משה" בשם שו"ת רבבות אפרים (וכך נהג הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל) שבמקרה כזה ידליקו נרות בלובי או במקום בו מדליקים נרות, ויכוונו בברכתן על הדלקת האור החשמל שהשאירו בחדר, ממנו ייהנו במהלך ליל השבת.
דלת עם "עין אלקטרונית"
בבתי מלון רבים, גם כאלו הנחשבים כשרים למהדרין מן המהדרין, נכשלים יהודים טובים ויקרים באיסורי "אמירה לנכרי", כאשר המלצרים הגויים מחללים שבת בעבור האורח, בלי שום היתר הלכתי לכך. העיד בפני ת"ח כיצד ראה יהודי בן תורה ניגש לאחד המלצרים ואומר לו שהתה שהוכן לשבת הסתיים. ניגש המלצר הנכרי למיחם המים הרותחים, לקח שקית תה, הניח כוס מתחת המיחם והכין ליהודי כוס תה מהבילה. אותו יהודי סובר שהכנת כוס תה בשבת בצורה כזאת היא איסור מן התורה של "מבשל", והגוי עשה את הפעולה הזאת רק בעבורו, כך שהיהודי עבר על איסור אמירה לנוכרי, ובוודאי לא בצורה של "מהדרין". ההשתמשות במלצרים ועובדים נוכרים בבתי מלון אסורה בהרבה מאד מקרים, כשהנכרים עושים מלאכות מהתורה בשבת רק בעבורנו, וצריך הרבה זהירות בכל בקשה מהם, הגובלת בחילול שבת.
פתיחת החדר בכרטיס מגנטי
ולבעיות נוספות של ספק חילול שבת, העלולות להיווצר בבתי מלון: בבית מלון שדלתות חדריו נפתחות בכרטיס מגנטי, אסור כמובן לפותחן על ידי הכרטיס, כיוון שהעברת הכרטיס סוגרת מעגל חשמלי הקורא את הכרטיס ומפעיל את מנגנון פתיחת הדלת. לכן כבר ביום שישי צריך לוודא שהדלת תיפתח על ידי מפתח וכדומה. ואסור לומר לגוי לפתוח בעבור היהודים את הדלת עם הכרטיס המגנטי, כי יש בדבר "אמירה לנכרי" בדבר שהוא חשש איסור מהתורה, ורק אם הדלת תיפתח לצורך חולה (אף שאין בו סכנה) או תינוק וילד קטן שצריך להכניסם לחדר, מותר לומר לגוי לפתוח את הדלת (וראו פרטים נוספים בעניין בספר "אורחות שבת" פכ"ו מ"ח). אם וכאשר שכחו לדאוג לעניין ונותרו בחדר שאי אפשר לסוגרו בלי כרטיס מגנטי, צריך להישאר בחדר כל השבת ולא לצאת ממנו (ספר אורחות שבת, שם).
ישנם בתי הארחה ונופש שתאורת החדר ומיזוג האוויר מופעלים על ידי חיישן המזהה את כניסת האדם לחדר ויש בכך בעיות הלכתיות של חילול שבת. (בספר "אורחות שבת" מציינים שישנם בתי מלון שמערכות החשמל ומיזוג האוויר מופעלות אוטומטית על ידי הנחת הכרטיס המגנטי בתוך המתקן, והעצה בזה היא להניח את אחד מ- 2 הכרטיסים שהמלון מספק, בתוך החריץ, למשך כל השבת). ישנם בתי הארחה ונופש שבשעה שפותחים את חלון החדר או הדלת למרפסת, מפסיק המזגן לפעול, וכשסוגרים את החלון או את הדלת- שב המזגן לפעול, ויש להיזהר בדבר.
בספר "אורחות שבת" נכתב שישנם חילוקי דינים רבים בעניין "עירובי חצרות" בבתי מלון וברוב המקרים צריכים אורחי המלון לעשות "עירוב חצרות", בכדי שיוכלו לטלטל בתוך בית המלון בעצמו. אם מתארח במלון גם נכרי או ישראל מומר, אי אפשר לעשות "עירוב חצרות" עד שישכרו מאותו גוי או חילוני מחלל שבת את רשותו-חדרו, או שישכרו מהפקיד הממונה במלון את רשויותיהם של כל אלו הנמצאים במלון.
ונשים לב בס"ד להלכות שבת נוספות, המצויות בנופש ואירוח וכדומה: מותר ללכת על דשא ועשבים, בין לחים ובין יבשים, אך אסור לרוץ מעליהם, כיוון שתלישת העשבים במקרה שכזה היא כ"פסיק רישיה" כמבואר בפוסקים (בשו"ע סימן של"ו), וכשהעשבים גבוהים- מותר ללכת עליהם לאט ובזהירות שלא ייתלשו עשבים. מותר גם לשכב או לשבת על הדשא בעדינות או לפרוס מחצלת או שמיכה ולשבת עליה, (כמבואר ב"משנה ברורה" שם). ומותר להעביר עגלת ילדים על גבי עשבים. כאשר שכבנו או ישבנו על הדשא והעשבים נכרכו על בגדינו- אסור להסירם, כי העשבים הללו מוקצה (עי' משנה ברורה של"ו סקכ"ד וס' מנוח"א).
אסור לעלות על עצים או על ערסל התלוי בעץ, ואם הערסל מחובר למסמר המחובר לעץ- מותר לעלות עליו (שו"ע ומשנ"ב של"ו י"ג). ואם התעופף כדור ונתלה על העץ, אסור להורידו מהעץ (שם). שמשיות הפרוסות כאהל על שולחנות מרפסות בתי הנופש, אין לפותחם בשבת, ואם השמשייה פתוחה, אין לטלטלה ממקום למקום (עי' שו"ע שט"ז וביאה"ל שם ד"ה טפח וס' מנוח"א). אסור להיכנס לג'קוזי, משום איסור רחיצה במים חמים בשבת (שו"ע שכ"ו א') ואסור להיכנס לסאונה יבשה או רטובה, כי אסור להיכנס בשבת למקום המיועד להזיע (שו"ע שכ"ו סי"ב). הגר"מ גרוס כותב בספרו "מנוחת אמת" שמותר לטבול בשבת- לצורך טבילה במקווה- בבריכת גופרית ובריכות מינרלים, למרות שבדרך כלל שוהים בהם לצרכי רפואה. כי מוכח מטבילתו המהירה שכוונתו לטבילת טהרה לכבוד תפילת השבת, ולא לצרכי רפואה.
לקיחת דברים מבית הארחה הביתה
ישנם יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות, הנוהגים במנהג רע שאימצו לעצמם ליטול מכל הבא ליד מחדר בית המלון ולקחתו הביתה. הדבר אסור בתכלית האיסור ואסור לקחת הביתה מהחדר במלון או בצימר מגבות או חפצי נוי, פרחים או ספרים, אלא אם כן הדבר נועד לכך שניתן לקחתו הביתה. בית הארחה והנופש אינו מקפיד אם יקחו הביתה סבונים או חפיסות שמפו מחדר האמבטיה שבחדר, או חפיסות סוכר וסוכרזית המחולקים בחדר האוכל, בתנאי שהדבר אינו מוגזם ושלא יצטיידו בחפיסות רבות כאלה. אך כמובן שאסור ליטול חפצים החשובים לבית המלון. מסתבר שאם השתמשנו במוצר כלשהו, כמו גליל נייר טואלט, נוכל לקחתו איתנו להמשך הטיול היומי, כי בית המלון לא ישתמש בחצי גליל ניר טואלט לאורחים הבאים והוא יספק להם גליל חדש. מסתבר שאם מחלקים עיתון חרדי יומי, שניתן לקחתו הביתה, כי למחרת יביאו לאורחים הבאים עיתון של יום המחרת, וכן הלאה. אך הכל צריך להישקל במשקל של תורה ודעת, ואם יש לנו ספיקות, גם בדבר העולה פרוטה, תמיד אפשר לשאול את פקידי הקבלה או את בעל המקום.
צריך להקפיד גם שלא לבזבז סתם כך את ממונו של בעל הנופש, מדין "השבת אבידה", ולכן אין היתר לצאת החוצה מהחדר למספר שעות ולהאיר את המזגן דלוק או את האור דלוק, אלא אם כן חשוב לנו לשוב לחדר מאוד ממוזג או לחדר מואר. אם הזקנו דבר מה בבית המלון, עלינו לשלם את הנזק, אלא אם כן מדובר בנזק מזערי שבעל המלון אינו מקפיד עליו.
החשמל דלק במלון כל הלילה
הגר"י זילברשטיין שליט"א מביא בספרו "חשוקי חמד" סיפור בבני זוג ששכרו חדר בבית מלון לשבת. ביום שישי ביקשו בני הזוג מבעל בית המלון שידאג שהאור בחדרם יכבה בליל שבת בשעה 11, אך בעל הבית לא כיוון את שעון השבת והאור דלק בחדרם כל הלילה. הם לא ישנו כל הלילה, היו עייפים בכל השבת והשהות במלון הפכה מעונג לסיוט. במוצ"ש ניגשו בני הזוג לבעל בית המלון והודיעו לו נחרצות שעל שבת מאכזבת כזאת- הם אינם משלמים. הגר"י זילברשטיין שליט"א הורה שאם התקלה קרתה מסיבה שאינה צפויה ושאינה תלויה בבעל בית המלון, חייבים הנופשים לשלם על שהותם במלון, למרות התקלה, והדבר דומה לדברי הגמרא (בבא מציעא עח,א) שהשוכר שהשוכר חמור מחבירו והחמור נחלה מחלת עיניים, שהשוכר אומר לחברו "מזלך גרם" ואיני משלם לך והמשכיר אומר לשוכר "מזלך גרם" ואינני נותן לך חמור אחר. ואולם אם בעל בית המלון פשע בכך שלא זכר לכוון להם שעון ולכן שמחת השבת והנאתם נפגמה לחלוטין, פטורים הם מלשלם.
ואמנם יש לדון האם אכן הפעלת התאורה בחדר נחשבת לחסרון כה גדול ולמניעת כל התשלום על השהייה בבית המלון, שהרי סו"ס נהנו מיתר צרכי המקום. ואולם מסתבר כשהמזגן לא עבד בחדר, נחשב הדבר לנזק ממשי, שבגינו יכול שוכר החדר לבוא בתביעה לויתור חלק נכבד מסכום השהייה במלון. ויש להדגיש שלכאורה מדובר כשבני הזוג הגיעו לפקידי הקבלה בבית המלון והתלוננו בפניהם שהאור דלוק ושיעבירו אותם לחדר אחר וכדומה. כי אם לא עשו כן, הרי הם עצמם אשמים באי נוחותם.