קישורים נוספים
מה שלמדתי ממכת האריה
- פרטים
- קטגוריה: פרשת נח
- פורסם בשני, 16 אוקטובר 2023 18:29
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 158
מה שלמדתי ממכת האריה
הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
נשים לב שנח נענש שכששכח להאכיל את האריה והארי פצע אותו.
והשאלה, גדולה היא. הלא לא האריה הוא זה שהחליט להכותו, אלא הקב"ה שלח את האריה לעשות זאת. אם כן, על מה ולמה? הרי נח טרח בכל תקופת שהותו במבול, התרוצץ סביב בעלי החיים ודאג לכל מחסורם יומם ולילה. אם כן מה היתה הטענה עליו על ששכח להאכיל את האריה?
אלא שכאשר נח היה האדם היחיד בעולם שיכול להאכיל כעת את האריה והאריה הוא בעל החי האחרון שנותר מזן האריות בכל העולם, הוטלה עליו חובה כפולה ומכופלת לסייע לו ולהאכילו. דוקא בגלל שכל האחריות הוטלה עליו ורק עליו, היה עליו להתאמץ הרבה יותר. (רעיון זה, כך אמר לי הגאון רבי יהודה הילדסיימר שליט"א, מובא כבר בספר 'במחיצתם' של הר"ש לורינץ ז"ל, בשם אחיו של הקדוש הגר"א וסרמן הי"ד).
נאמר במדרש רבה (שה"ש פר' ד', ג') על הפסוק (במדבר לא, מט) "ולא נפקד ממנו איש, לא נתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד שאילו נתחלף לא היה הכתוב משבחם, ולא היו יוצאים בשלום". וכך, בהרחבה יתירה, מקשה הגרמ"מ אפשטין זצ"ל בעל ה'לבוש מרדכי' (הקדמת המחבר בבא קמא), וזאת קושייתו: "היתכן איש שהלך לפדות שבוים והוא לא אכל לחם יום ולילה כי היה דבר המצוה נחוץ, ובבאו לסעוד שכח ונתחלף לו שהיה לו להקדים דבר שברכתו בפה"א לברכת שהכל ובירך שהכל קודם ברכת בפה"א, היתכן שיתעצב אל לבו ויאמר מה עשיתי חטאתי ועויתי כי הפכתי הסדר ולא ברכתי את המלך הגדול כראוי, הלא לצחוק יהיה בעיני האנשים ויאמרו לו הלואי שהיה לנו הדבר הזה, הלא עסקת כל היום במצוה רבה, ואם בא לידך העון הקל הזה, הלא חנון הוא רחום הוא לא יחשוב לך כלל עוון.
והנה האנשים אשר הלכו לתת נקמת ה' במדין הלכו במסירת נפש שאין למעלה ממנו, כי הלכו ללחום עם עם רב כזה אשר נקבות מהטף פחותים משלש שנה הביאו שנים ושלשים אלף, וכמה נפשות קטנות כאלה נרמסו במלחמה, כי מי הביט להציל בעת המלחמה, ואם נשארו נקבות פחות מבת שלש שנה שנים ושלשים אלף, הלא הגברים האנשים מבני ששה ומעלה בודאי היו לכה"פ חמש פעמים ככה, ובטח היו מאה וששים אלף גברים שולפי מלחמה, ואותם הלכו לכבוש אך שנים עשר אלף איש. הלא היא מסירת נפש למען לתת נקמת ה' במדין.
ועת המלחמה בטח היה כדרך כל הארץ יומם ולילה בלי הפוגות, ואעפי"כ אחר מסירת נפש כזו גזרו חז"ל שאם היה מתחלף לאחד מהם תפילין של ראש לתפילין של יד לא היו יוצאים בשלום. והנה היתכן איש שהלך לפדות שבוים והוא לא אכל לחם יום ולילה כי היה דבר המצוה נחוץ, ובבאו לסעוד שכח ונתחלף לו שהיה לו להקדים דבר שברכתו בפה"א לברכת שהכל ובירך שהכל קודם ברכת בפה"א, היתכן שיתעצב אל לבו ויאמר מה עשיתי חטאתי ועויתי כי הפכתי הסדר ולא ברכתי את המלך הגדול כראוי, הלא לצחוק יהיה בעיני האנשים ויאמרו לו הלואי שהיה לנו הדבר הזה, הלא עסקת כל היום במצוה רבה, ואם בא לידך העון הקל הזה, הלא חנון הוא רחום הוא לא יחשוב לך כלל עון.
והתשובה היא לפי דרכינו, אכן כן, כאשר נמצאים בשעת מלחמה, בשעה שהנלחמים צריכים להילחם למול האויב, מוטלת עליהם אחריות שאין כמותה. הם חייבים להתעלות מעל עצמם, להתנהג בדקדוק גדול ולנהוג לפי כל כללי ההלכה. דווקא ברגעים הרי גורל בהם הם נלחמים על חייהם, עליהם להיזהר ולהישמר מכל דבר חטא ועוון, אפילו עבירה קלה של החלפת תפילין של יד בתפילין של ראש.
ואנו, נוטרי קרתא, עוסקי עסק התורה, המגינים על ארצנו הקדושה ויושביה בתורתינו ומעשינו, מוטלת עלינו אחריות כבדת משקל שאין כמותה. בודדים הם האנשים שמחוץ למחנה היראים המאמינים שהתורה שומרת על כולנו, ולא החיילים הנלחמים כעת בחזית. אנו יודעים עד כמה גדול ומכוער יהיה מסע השיסוי והדה- לגיטימציה של לומדי התורה, רגע אחד אחרי שהתותחים יפסיקו לרעום.
אך האמת ידועה לנו במלוא עוצמתה, תורה מגנא ומצלא ו'נתתי לכל המקום בעבורם'.
ובמדרש תנחומא (פרשת לך לך) נאמר: "אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אתה עסקת בתורתי, חייך שאני מגן לך, שנאמר "אל תירא אברם אנכי מגן לך", כשם כשאדם אוחז את המגן, אפילו חיצים ואבנים נזרקים עליו אינו חושש, כך אני עושה לך, שנאמר: "אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד". לא לך לבד, אלא אף לבניך, אם יהיו עסוקים בתורתי, כשם שעסקת אתה, שנאמר: "כל אמרת אלוק' צרופה מגן הוא לחוסים בו". לכך נאמר "יצפון לישרים תושיה מגן להולכי תם".
שאנשי השמאל יגידו מה שהם רוצים, שאנשי התקשורת יחשבו מה שנראה להם. עלינו עצמנו מוטלת כעת אחריות כבדת משקל שאין כמותה, לנצח במלחמת ישמעאל- ישראל בתורתינו, תפילותינו ומעשינו. אנו מעטים, כדוגמתו של נח, האדם הבודד שיכול היה להציל את כולם. לכן האחריות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו כפולה ומכופלת, להחזיק את כל העם היושב בציון בדפי הגמרא שלנו.
שכל בן ישיבה, אברך כולל וכל יהודי שלומד תורה, יתאנץ כעת פי כמה וכמה בלימוד התורה הקדושה, המגינה ומצילה מכל צרה ומלחמה. שלא נחליף, אפילו, בין תפילין של יד לתפילין של ראש.