קישורים נוספים
דבר החסידות – פרשת עקב
- פרטים
- קטגוריה: פרשת עקב
- פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:35
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 524
ב"ה
דבר החסידות – פרשת עקב
לעשות נחת רוח
בעת נסיעתו של הבעש"ט בדרכו לעלות לארץ-ישראל (ומחמת הרפתקאות שונות סב על עקבותיו), הגיע חג-הפסח ולא היו לו צרכי החג.
היה שם חשוך-בנים אחד, שסיפק לבעש"ט את כל צרכי החג ביד רחבה.
- עמד הבעש"ט ונשבע כי אשתו תלד לו בן.
- מיד שמע הבעש"ט כרוז מן השמים שהוא איבד את כל חלקו בעולם הבא, כי האיש הזה היה עקר בטבעו, והוא בשבועתו הטריח את קונו לשנות את הטבע.
- שמח הבעש"ט שמחה גדולה ואמר: "ברוך השם! מעתה אוכל לעבוד את השי"ת בלי שום פניה, שהרי אפילו עולם הבא כבר אין לי.
ולאיש פנה ואמר: לא ידעתי כי אתה עקר מטבעך, ובכל זאת אל יפול לבך כי כאשר נשבעתי כן יקום אי"ה.
- מיד שמע הבעש"ט כרוז אחר מן השמים שהחזירו לו כל זכויותיו, וגילו לו כי היה זה נסיון אם יוכל לעבוד את ה' שלא ע"מ לקבל שום פרס, והוא עמד בנסיון.
(ע"פ סיפורי חסידים להרש"י זוין, מועדים, עשרת הדברות ("לא תשא"), עמ' 348)
~~~
בפרשתנו, בפסוק "והיה אם שמוע" (יא, יג), נאמר "ולעבדו בכל לבבכם". מפרש רש"י "עבודה שהיא בלב, וזו היא תפלה, שהתפלה קרויה עבודה..." ומקורו בספרי עה"פ (ובגמ' תענית ב, א): "ולעבדו בכל לבבכם – איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפלה".
והנה איתא במשנה (ברכות פ"ה מ"א) "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" ופירש הרב המגיד ממעזריטש (אור תורה דף קח, ג) שאין לאדם להתפלל על מה שחסר לו, אלא על מה שחסר לשכינה כביכול, וזהו הפירוש "כובד ראש" – על הכבדות שיש בשכינה כביכול. ובלשונו הקדוש: "שיהיה כל כוונת תפילתו להשפיע בשכינת עוזו . . כובד ראש היינו כובד של רישא דכל רישין".
[ועל דרך זה פירש הגר"א (ברכות שם) את לשון המשנה "שיכוונו את לבם לאביהם שבשמים" – "פי' שאסור לכוין בתפילה לצורך עצמו, אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלמות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה, אבל לא לצורך עצמו".]
ולכאורה קשה:
הרי על פי הלכה עיקר עניינה של התפילה היא בקשת צרכיו, כמפורש ברמב"ם (הל' תפלה פ"א הלכה ב-ד) ועוד, ואיך אומרים כאן שלא יתפלל על מה שחסר לו?
מבאר הרבי:
כוונת הרב המגיד היא: שיהודי צריך להיות בדרגא כזו, שכל מה שמעניין אותו הוא כבוד השכינה. וממילא, כאשר הוא עומד לפני ה' לא יעניינו אותו כל צרכיו האישיים כיון שהוא בטל לגמרי לפניו יתברך.
ואז יוצא, שכל צרכיו אינם אלא 'צורך גבוה' – מילוי רצון השכינה ("רישא דכל רישין"), וכאשר הוא מתפלל על 'כובד הראש' של השכינה – הרי בזה הוא מקיים את דברי הרמב"ם לבקש את צרכיו.
וזה יתאים לפירושו של רבי יהושע בן לוי על המשנה הנ"ל (ברכות ל, ב) "מהכא [=למדים את זה מהפסוק:] השתחוו לה' בהדרת קודש – אל תקרי בהדרת אלא בחרדת"; "חרדת קודש" פירושו שהאדם מרגיש קדושת הקב"ה וממילא הוא בביטול מוחלט אליו. וזהו כמאמרו של ריב"ל במקום אחר (סוטה ה, א) "מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם", שלכן גם ההכנה לתפילה (שהיא "כנגד קרבנות") היאהשפלות והביטול.
על פי זה ניתן להסביר, מדוע דווקא רבי יהושע בן לוי זכה להיכנס לגן-עדן בחייו (כמסופר בכתובות עז, ב) – כי כאשר האדם הוא כל כך בטל לקב"ה שכל ענייניו הגשמיים אינם תופסים כלל מקום אצלו, וגופו הוא רק כלי לנשמתו, הרי גוף כזהיכול להיכנס חי לגן עדן.
ואזי התפלה נשמעת, שימולא החסרון העיקרי – זה ש"שכינתא בגלותא", כדרשת חז"ל (מגילה כט, א) עה"פ "ושב ה' אלוקיך את שבותך" – "שהקב"ה שב עמהן", בגאולה האמיתית והשלמה, במהרה בימינו ממש.
שבת שלום!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לד, עקב שיחה ג סעיף ד-ו (עמ' 71 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מ"דבר-מלכות" השבועי עמ' סו.