מאמרים
כוחה של צניעות - הרב מאור
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים לכבוד שבת קודש
- פורסם ברביעי, 26 אוגוסט 2020 18:49
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 1846
כוחה של צניעות - הרב ד"ר זאב מאור
הקדמה
רבי ישראל סלנטר אומר באגרת המוסר: "היסוד העיקרי והעמוד הנכון, להכין את עצמו לשמירה מהעבירות ועשיית המצוות, הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלימוד עושה קניין חזק בנפש, להיות העבירה מרוחקת ממנו בטבע".
גם החזו"א בספרו "אמונה ובטחון" (ג' ט') כותב: "העיקר שברפואות תחלואי הנפש הוא העיון בהלכה הדק היטב בכל פרטי סעיפיה". ובהמשך שם (ד' ח') "דקדוק הדין ושמירת השו"ע, הם האמצעים היותר נוחים והיותר מובילים לתיקון המידות בדרך כלל, עוד יוסיפו להיות מזור לכל מידה מושחתה בדרך פרטי".
אם דברים אלו נאמרו בכל הנושאים, אזי בנושא שלנו שחומרתו אינה ידועה דיה לציבור - על אחת כמה וכמה. כאשר משננים את המקורות בגמרא ובחז"ל בנושא זה, ולאחר מכן מעמיקים בהבנת מקורות אלו, גורם הדבר להשפעה חזקה ביותר, ולתוצאות ברוכות מאוד בחיי היום יום.
ננסה בשורות אלו להתבונן במגוון דוגמאות מפורסמות בחז"ל, כדי לראות את כוחה של הצניעות. מכיוון שהדברים מפורסמים, נדגיש רק בקצרה את הטעון העמקה. מתוך תפילה שלא נכשל בדבר הלכה, ושהעיון במקורות אלו יעזור לנו ולבנינו להתחזק בנושא זה העומד ברומו של עולם.
פרק א': מאי צניעות?
למדנו במסכת ברכות (סב.): "ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן, אמר: האי צנוע באורחותיו הוה. אמר לו רב נחמן: את עיילת בהדיה לבית הכסא, וידעת אי צנוע אי לא? דתניא: אין קורין צנוע - אלא למי שצנוע בבית הכסא".
רואים אנו שהצניעות שייכת גם בגברים ולא רק בנשים. הצניעות מקיפה הרבה מאוד שטחים, ובודאי יותר מלבוש. מהי, אם כן, הגדרת צניעות?
בעניין הצניעות נפסק בשלחן ערוך (סי' ב' ב'): "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקב"ה מלא כל הארץ כבודו". ניתן להסיק מכך שיסוד הצניעות היא השרשת הרגשה שהקב"ה מסתכל עלינו בכל מקום. כלשון המשנה באבות: "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים".
לכן המתנהג בצניעות אפילו בחדרי חדרים, משריש בלבו את ההרגשה שהקב"ה רואה אותו בכל מקום. דבר זה ודאי גורם התעלות עצומה ביראת שמים, ובזהירות מכל סוגי העבירות, שהרי המרגיש באמת שהקב"ה מסתכל עליו לא יעיז לעשות שום עבירה. ממילא המקפידים בצניעות זוכים לקרבת אלוקים גדולה, ולכל השכר שבא בעקבותיה.
כך ניתן גם להבין מדוע בצניעותה של קמחית זכתה דוקא לבנים כהנים גדולים, וכן את ששנינו במדרש במדבר רבה (פרשה א): "מיכן אמרו אשה שהיא מצנעת עצמה אפי' היא ישראלית ראויה היא שתנשא לכהן ותעמיד כהנים גדולים". כיוון שמי שמקפידה כל ימיה, אפילו בחדרי חדרים, להרגיש שהקב"ה מסתכל עליה, ודאי מחדירה הרגשה זו גם בבני ביתה משחר ילדותם. בנים כאלה ראויים מטבעם לשמש לפני ולפנים, במקום בו מורגשת שכינה בחוש.
אפשר לומר, אם כך, שכל דבר המקרב אותנו להרגשה שהקב"ה מסתכל עלינו שייך לצניעות. לעומת זאת, כל דבר המקרב אותנו או את הסובבים אותנו לגירוי יצרים, והרגשת בהמיות, ושכחת הבורא - חייב בהצנעה. לכן הצניעות היא מהיסודות החשובים ביותר של התורה, והיא הגורמת לנו התעלות רוחנית. לכן היא אף נוהגת לאו דוקא בנשים, ולאו דוקא בנושא אישות.
כך נבין גם את דברי דוד לשאול במסכת ברכות (ס"ב:): "אמר לו דוד לשאול: מן התורה - בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך - היא חסה עליך.
ומאי היא - דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו. תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה. להסך - אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך עצמו כסוכה".
כאשר נמצא שאול בחדרי חדרים, וצריך להתפנות, נכנס למערה לפנים ממערה, ועוד עושה לו גדר לפנים מגדר, ומסכך עצמו כסוכה.
גם מיכל העידה על בית אביה, כנאמר במדרש במדבר רבה (ד'): "וישב דוד לברך את ביתו וגו' לא הניחתו ליכנס לתוך הבית, אלא יצאת לחוץ והיתה מקפחתו בדברים. ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו. מכאן את למד שהיה הופך אספירס ומשוייר, שכן היא אומרת לו אשר נגלה היום. התחילה עושה מריבה כנגדו מבקשת לאכול פניו, אמרה לו אם ראיתי כבודך מה נכבד היום מלך ישראל עכשיו הודעת שאת מלך אשר נגלה היום, הלווי בצניעות אלא לעיני אמהות עבדיו. ואלו הן נשי ישראל שהיא קוראה אתהן אמהות. 'כהגלות נגלות אחד הריקים' אמר רבי אבא בר כהנא הריק שבריקים זה ארכיסטס שאין ריקם הימנו מכל מצוה. כך היה דוד מרקד לפני הארון, אמרה לו:היום נגלה כבודו של בית אבא בוא וראה מה ביניך לבין בית אבא כל בית אבי היו צנועים וקדושים אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם הה"ד (שם) ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול וגו' מהו ויבא אל גדרות הצאן ר' אבין בשם רבי אלעזר נכנס לו לדיר הצאן גדר לפנים מגדר, ויבא שאול להסך את רגליו עשה עצמו כסוכה עטיף עליונים וישב לבית הכסא. והיה חמי ליה משולשל ומסלק ציבחר. אמר דוד לית אריך מנגע בהא גופא צניעה. הה"ד דהוא א"ל (שמואל א כד) הנה היום הזה ראו עיניך את אשר נתנך ה' היום בידי במערה, ואמר להרגך ותחס עליך ואחוס עליך אין כתיב כאן אלא ותחס עליך צניעותך חסה עליך. וכך אמרה לו מיכל של בית אבי היו צנועין כ"כ ואת עומד ומגלה לבושך כאחד הריקים".
בצניעות כזו מגיעים להרגשה תמידית שעומדים לפני ה', ולכל ההתעלויות הרוחניות והגשמיות הבאות בעקבותיה. לעומתם - המזלזלים בדבר גורמים בהתעלמותם מהשכינה ל"ושב מאחריך" - מידה כנגד מידה.
הצניעות היא גם מקור לכל המידות הטובות. כך למדנו במדרש תנאים לדברים (כג טו): "הגיד לך אדם מה טוב: והצנע לכת ועמך אלהיך. מיכן היה ר' פנחס בן יאיר אומ' זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי רוח הקדש רוח הקדש מביא לידי תחית המתים תחית המתים מביאה לידי אליהו ז"ל".
כך נבין גם את הנאמר בפסיקתא רבתי (מ"ה): "שאין לך חביב לפני המקום מן הצניעות, והצנע לכת עם אלהיך (מיכה ו' ח')".
לגבי זיווג, אומרת הגמרא במסכת סוטה (ב.), שמזוגים לאדם אשה לפי מעשיו, ומסביר רש"י: "צנועה לצדיק ופרוצה לרשע". משמע שצניעות היא עיקר המהות והחשיבות של ההגבלה לצדיק ורשע.
גם באליהו רבה (פרשה כו) נדרש: "הגיד לך אדם מה טוב וגו' (מיכה ו' ח'), אל תיקרי הצנע לכת עם אלהיך אלא הצנע לכת ועמך אלהיך, כל זמן שאתה עמו בצניעה, הוא יהיה עמך בצניעה, לכך נאמר הצנע לכת עם אלהיך".
פרק ב': השראת שכינה בכלל ישראל
בפרשת תרומה (שמות כ"ה ח') נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". ודרשו חז"ל: "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם". המקדש גורם להשראת שכינה בכלל ישראל.
מהו המקדש?
מפרש רש"י: "עשו לשמי בית קדושה".
כל בית שבונים צריך להיות בית קדושה; גם אם זה מקדש מעט, גם אם זה בית של איש ואישה ששכינה בינהם, וגם אם זה כל אחד בפני עצמו. כל אחד יכול להיות בית קדושה, והדבר יגרום להשראת שכינה בכלל ישראל.
אך מהם התנאים לבניית בית קדושה שיגרום להשראת שכינה בכלל ישראל?
בפרשת כי תצא (דברים כג טו) מלמדת אותנו התורה: "כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך".
תנאי אחד בלבד מונה התורה למקום קדוש הגורם להשראת השכינה בכל מחננו, ולהצלתנו מכל סוגי האויבים:
"ולא יראה בך ערות דבר", רק דבר זה מצוין בתורה כמונע השראת השכינה בתוכנו, וגורם ל"ושב מאחריך". הקב"ה הבטיח שבמקום ערוה הוא לא יהיה.
לכן במקום שנוהגים בצניעות, ומתרחקים מדברי ערוה - תשרה שכינה. לעומת זאת, במקום שיש דברי ערוה, וחסרון בצניעות, אין לנו לצפות להשראת שכינה.
במדרש תנאים לדברים (כ"ג ט"ו) למדנו: "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, מלמד שעריות מסלקות שכינה מישראל".
וכך לומד גם האבן עזרא בפרשת וילך (דברים ל"א ט"ז): "והפך המקום הדבק בעריות" - שכינה ועריות הם דברים מנוגדים.
הצלחתנו בכל התחומים - בריאות, ילדים, פרנסה, וכבוד - כולם תלויים בהשראת השכינה.
לעומת זאת, כל סוגי הנזקים והייסורים - מחלות, תאונות, מחבלים, הפסדי ממון, ובזיונות - הכל בגלל ריחוק השכינה. לכן חייבים אנו לזכור ולשנן, כי כל הנהגה לא צנועה, כל ערות דבר, גורמת בהכרח לסלוק השכינה מכלל ישראל, על כל הנזקים החמורים הנובעים מכך. לכן כל הנוהגים בצורה שאינה צנועה, בלבוש או בכל הנהגה אחרת, צריכים לדעת איזה נזק עצום הם גורמים בכך לכלל ישראל. לעומתם, הנוהגים בצניעות גורמים להשראת שכינה בכלל ישראל, עם כל הברכות וההצלחות הנובעות מכך.
בהליכה אחת בבגד לא צנוע, יכולה אשה לגרום קלקול גדול יותר מכל הזכויות שהשיגה בתפילות ותהילים רבים. הרי בתפילה אנו מתחננים להשראת שכינה, ובהנהגה לא צנועה אנו גורמים לסילוק השכינה. הייתכן שנזמין אורח חשוב, נכין לו קבלת פנים בכל פינות הבית, ויחד עם זה נתלה שלט על הדלת: אל תכנס?!
למדנו, אם כך, כי הצניעות היא הגורם להשראת שכינה בכלל ישראל, עם כל הנובע מכך, או ח"ו לסילוקה.
אפילו גוי כבלעם ידע יסוד זה. במסכת סנהדרין (קו.) נאמר: "הנני הולך לעמי לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך, עמך לעם הזה מיבעי ליה! - אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל את עצמו ותולה קללתו באחרים, אמר להם: אלהיהם של אלו שונא זימה הוא...". אפילו גוי כבלעם הרשע ידע ששכינה בישראל תלויה בצניעותם וקדושתם, ואילו דברי ערוה מסלקים את השכינה. כיצד אנו לא מבינים זאת?!
בירושלמי ברכות פרק א' (ה"ה) למדנו: "'לא תנאף' 'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', א"ר לוי ליבא ועינא תרין סרסורי דחטאה.
כתיב תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה אמר הקב"ה אי יהבת לי ליבך ועינך אנא ידע דאת לי". אנו קשורים לקב"ה רק כאשר אנו שומרים על ליבנו ועינינו בצניעות.
במסכת סוכה (נ"א.) מסופר על תיקון גדול שהיה בבית המקדש. מה נקרא תיקון גדול?
הפרדה בין גברים לנשים!
מכל התקנות שנעשו בבית המקדש רק תיקון זה מכונה תיקון גדול. לשם כך התירו אפילו איסור תורה של תוספת על העזרות, העיקר לדאוג לקדושה. ודאי הלכו שם בצורה הצנועה ביותר, וגם לא התערבו בין הגברים, ובכל זאת התיקון הגדול נקרא על ההפרדה המוחלטת, ואפילו דחו בשל כך איסורים.
המקור לכך נלמד בגמרא שם מהספד בזכריה (י"ג) נאמר: "'וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד'.
אמרו: והלא דברים קל וחומר. ומה לעתיד לבא - שעוסקין בהספד ואין יצר הרע שולט בהם - אמרה תורה אנשים לבד ונשים לבד, עכשיו שעסוקין בשמחה ויצר הרע שולט בהם - על אחת כמה וכמה".
על איזה הספד סיפר הנביא שצריך להפריד בו בין הגברים לנשים?
"פליגי בה רבי דוסא ורבנן. חד אמר: על משיח בן יוסף שנהרג, וחד אמר: על יצר הרע שנהרג".
הדברים מדהימים; אפילו לעתיד לבוא, כשלא יהיה יצר הרע בעולם, עדיין יהיה צורך להפריד בין נשים לגברים. מה , אם כך, בדורנו?!
יסוד זה כבר לימד משה רבינו, כמובא במדרש במדבר רבה (פרשה ט'): "אמר להם משה לישראל בשעה שאתם יוצאים למלחמה הזהרו שלא יהיה בכם עון ניאוף, שאם יש עון זמה ביניכם הקב"ה הנלחם לכם הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם הה"ד (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך וגו', לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך'.
מהו כי ה' אלהיך אמר להם משה לישראל הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלהיך אלא בזמן והיה מחניך קדוש ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם הה"ד מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו'.
ומנין שישראל נקראו קדושים בעת ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזמה שכן כתיב (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לאלוה מה כתיב אחריו (ויקרא כ') ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים חקיו ומה הם החקים אלו העריות".
אפילו הגויים מבינים דבר זה, כנדרש בבראשית רבה (ע): "משעה שלקה העולם בדור המבול עמדו אומות העולם וגדרו עצמן מן הערוה הדא אמרת שאנשי מזרח גדורים מן הערוה".
גם קיום עם ישראל בארץ ישראל תלוי בעיקר בצניעות. פעמיים נאמר בתורה שהארץ ח"ו תקיא את יושביה: בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) נאמר: "ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אתה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם".
וכן בפרשת קדושים (ויקרא כ' כ"ב) "ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אתם ולא תקיא אתכם הארץ אשר אני מביא אתכם שמה לשבת בה".
על איזו טומאה נאמר עונש כה חמור?
על עריות הכתובות בשתי הפרשיות האלו.
כך מסביר הרמב"ן שם (י"ח כ"ה): "החמיר הכתוב בעריות, בעבור הארץ שתטמא בהן ותקיא הנפשות העושות. והנה העריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ, אבל סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים וגו' כי חלק ה' עמו וגו'. והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י יג) ושר מלכות פרס עומד לנגדי, וכתיב (שם פסוק כ) והנה שר יון בא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג) ואני נותרתי שם אצל מלכי פרס.
והנה השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, וכתיב (ירמיה יא ד) והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל. והנה קידש העם היושב בארצו בקדושת העריות וברובי המצות להיותם לשמו, ולכך אמר (להלן כ כב) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם ולא תקיא אתכם הארץ, וכתיב (שם פסוק כד) ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו. והנה הארץ שהיא נחלת השם הנכבד תקיא כל מטמא אותה ולא תסבול עובדי ע"ז ומגלים עריות...
והשם לו לבדו נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם בארץ, כי בזכותה לא מתה בחוצה לארץ, ובזכותו לא ישב בארץ עם שתי אחיות והיא היתה הנשאת באיסור האחוה. ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל, מפני הענין שהזכרנו...
והנה הזכיר הכתוב כי אנשי ארץ כנען נענשו בעבור העריות, ורבותינו אמרו (סנהדרין נו ב) שהוזהרו עליהן מעת היצירה לאדם ולנח, שלא ענש אלא אם כן הזהיר, אבל הכתוב לא יזכיר האזהרה אבל יאמר כי הארץ תקיא אותם כי הארץ תתעב כל התועבות האל. והנה לא אנשי ארץ כנען בלבד היו מן המוזהרים, והפרשה הזכיר "כמעשה ארץ מצרים" שהיו גם הם עושים ככל התועבות האלה, ולא תקיא אותם ארץ מצרים ולא שאר ארצות הגוים את גוייהם, אבל הענין כולו למעלת הארץ וקדושתה".
כך גם שנינו במסכת שבת (ל"ג.): "בעון גלוי עריות ועבודת כוכבים והשמטת שמיטין ויובלות - גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן, שנאמר (ויקרא יח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וגו' וכתיב ותטמא הארץ ואפקד עונה עליה וגו' וכתיב (ויקרא יח) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה".
ובמדרש תנאים לדברים (כ"ג ט"ו): "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך' מלמד שעריות מסלקות שכינה מישראל: ד"א ושב מאחריך אבל לא שמענו שיבה זו מהיא ת"ל (ע' ש"א כח טז) וה' שב מעליך ויהי עריך מה ענשו של שאול בחרב אף כאן בחרב".
אם חוסר צניעות מביא לסילוק שכינה ולחורבן ארץ הקודש, מבינים אנו גם מדוע חורבן בית המקדש הראשון נגרם בשל כך. הנביא ישעיהו מלמדנו שה' אמר שהסיבה לחורבן היא: "יען כי גבהו בנות ציון...
וכך מסבירה את הדבר הגמרא במסכת שבת (סב:) "דרש רבא בריה דרב עילאי: מאי דכתיב (ישעיהו ג טז) ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון - שהיו מהלכות בקומה זקופה,
ותלכנה נטויות גרון - שהיו מהלכות עקב בצד גודל, ומשקרות עינים - דהוה מלאן כוחלא לעינייהו ומרמזן,
הלוך וטפוף - שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, וברגליהן תעכסנה, אמר רב יצחק דבי רבי אמי: מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן, ומהלכות בשוקי ירושלים, וכיון שמגיעות אצל בחורי ישראל, בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס בכעוס".
אם עושים דברים המסלקים את השכינה, היש להתפלא שהיא אכן הסתלקה?!
ממשיכה שם הגמרא,שחוץ מהחורבן הכללי, נוסף להם גם עונש פרטי: ”מאי פורענותיהם? כדדריש רבה בר עולא: והיה תחת בשם מק יהיה - מקום שהיו מתבשמות בו נעשה נמקים נמקים,
ותחת חגורה נקפה - מקום שהיו חגורות בצלצול נעשה נקפים נקפים,
ותחת מעשה מקשה קרחה - מקום שהיו מתקשטות בו נעשה קרחים קרחים,
ותחת פתיגיל מחגרת שק - פתחים המביאין לידי גילה יהיו למחגרת שק,
כי תחת יפי, אמר רבא: היינו דאמרי אינשי חלופי שופרא כיבא.
ושפח ה' קדקד בנות ציון אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מלמד שפרחה בהן צרעת. כתיב הכא ושפח וכתיב התם: (ויקרא יד) לשאת ולספחת.
וה' פתהן יערה, רב ושמואל, חד אמר: שנשפכו כקיתון, וחד אמר: שנעשו פתחיהן כיער".
כך שנינו גם בבמדבר רבה (פרשה ז): "צו את בני ישראל: רבנן פתרין קרייה בגלות צו את בני ישראל על שעברו ישראל על המצות נתחייבו שילוח זה גלות הה"ד וישלחו מן המחנה אין וישלחו אלא לשון גלות כמה דתימא (ירמיה טו) שלח מעל פני ויצאו.
מן המחנה זו א"י ששם השכינה חונה.
כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש רמז להם שאם יעברו ישראל על שלש עבירות הללו עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים יתחייבו גלות.
זב זו גילוי עריות שאלו ואלו מטמאין ע"י שכבת זרע...
ותנינן כן גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ...
ועל גילוי עריות כיצד אמר רבי ישמעאל בר' יוסי כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם שנאמר (דברים כג) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.
ודברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בהמ"ק. דאמר רבי יוחנן בן תורתא מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיו בה ג' דברים עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים".
גם גזר דין הגלות של עשרת השבטים נבע מכך. כך שנינו במדרש במדבר רבה (פרשה ט'): "הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דין אלא בעון הניאוף.
ומנין לשבט יהודה ובנימין שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף, שכן ירמיה צווח לפני האלהים בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם לא החרבת אותם אלא בימי הה"ד (ירמיה ד) מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'.
אמר לו הקב"ה בימי מנשה אף על פי שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם עכשיו בני זמה הם הה"ד (ירמיהו ד') כי אויל עמי וגו' מה כתיב בסוף הפרשה (ירמיהו ה') 'סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו'. אע"פ שעברו על המצות כולם וכפרו בהקב"ה כמה דתימא (ירמיהו ה') כחשו בה' הוא מאריך אפו, ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו 'העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'. אמר הקב"ה על הכל אני כובש ועל הזימה אני כועס הריני מוסרן למלכיות הה"ד אחריו 'עלו בשרותיה וגו' (משלי ה) פן ישבעו זרים כחך".
ובמסכת סוטה (מ"ח.): "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא.
אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר - מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: (ישעיהו ה): הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו, מה כתיב אחריו? לכן גלה עמי מבלי דעת - שגורמין גלות לעולם, וכבודו מתי רעב - שמביאין רעב לעולם, והמונו צחה צמא - שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה,
וישח אדם וישפל איש - שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, ואין איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר: (שמות טז) ה' איש מלחמה, ועיני גבוהים תשפלנה - שגורמין שפלות של ישראל, ומה כתיב אחריו? לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה".
חוסר צניעות משוקץ לפני השכינה ביותר, למרות שמדובר בגברים. כך גם למדנו במסכת יבמות (ס"ג:): "בגוי נבל אכעיסם... במתניתא תנא: אלו אנשי ברבריא ואנשי מרטנאי שמהלכין ערומים בשוק, שאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום יותר ממי שמהלך בשוק ערום".
כך גם שנינו במדרש ויקרא רבה (פרשה כ"ג): "ר' מנשיה בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה".
ועוד שם (פרשה כ"ד): "אמר רבי יהושע בן לוי מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים?
אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה".
ובתלמוד ירושלמי (יבמות ב' ד') נאמר: "אמר רבי יודה בן פזי ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת [קדושים] ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש. שכן שונמית אומרת לאישה הנה נא ידעתי כי איש אלהי' קדוש הוא".
כך גם נאמר בפסיקתא רבתי (מ"ו): "שאין לך חיבה לפני המקום מן הצניעות".
כך נוכל להבין גם את הנאמר במסכת ברכות (כ.): "אמר ליה רב פפא לאביי: מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא?
אי משום תנויי - בשני דרב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סדרי! וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים אמר: הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא!
ואילו רב יהודה, כי הוה שליף חד מסאניה - אתי מטרא, ואנן קא מצערינן נפשין ומצוח קא צוחינן - ולית דמשגח בן!"
זוהי בעצם שאלה שכולנו מתקשים בה: מדוע דורות הראשונים - נעתרו בשמים לבקשותיהם, ואילו אנו מתענים וצווחים ואיננו רואים תוצאות?
הגמרא מגלה לנו את סיבת הדבר: "אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם, אנן לא מסרינן נפשין אקדושת השם".
דורות ראשונים זכו ליותר "התייחסות" בשמים, מפני שלהם היתה יותר התייחסות למצות שמים. הם מסרו נפשם לכבוד קדושת ה', לכן ה' נענה להם. אבל אנו שלא מתאמצים לכבוד שמים, לא זוכים שבשמים ינהגו כך לגבינו...
במה מתבטאת מסירות הנפש לכבוד שמים?
אנו היינו מצפים למסירות נפש לתורה, או למלחמה בעבודה זרה... ובמה בחרה הגמרא כדוגמה למסירות נפש המביאה לקרבת אלוקים, והצלחת כל בקשותינו?
"כי הא דרב אדא בר אהבה חזייה לההיא כותית דהות לבישא כרבלתא בשוקא, סבר דבת ישראל היא, קם קרעיה מינה".
מסירות נפש לצניעות בישראל, נכונות להסתכן ולקרוע בגד לא צנוע באמצע הרחוב - היא הנחשבת לדברי הגמרא מסירות נפש הגורמת לקרבת אלוקים, השראת השכינה, וממילא להקשבה לכל תפילותינו ובקשותינו. ”לא יראה בך ערות דבר" הוא התנאי לקרבת אלוקים, ומניעת "ושב מאחריך", והוא גם התנאי לקיומנו והצלחתנו בארץ הקודש, נחלת ה'.
פרק ג': מסירות נפש לצניעות
בנוסף למובא לעיל, מצאנו דוגמא מבהילה יותר למסירות נפש לצניעות.
במסכת תענית (כ"ד.) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת שראה אדם ששבר את גדר חצרו של רבי יוסי כדי לראות את בתו היפה שהיתה בתוך הבית.
"אמר לו: מאי האי? - אמר ליה: רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה? -
אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא - שובי לעפריך, ואל יכשלו ביך בני אדם".
כיצד יתכן שאבא מבקש להרוג את בתו?
במה היא אשמה?
צריך לומר, שכפי שהביא הרבינו יונה, שהמחטיאה אחרים נענשת בעונש כל אחד ואחד מהם, הבין רבי יוסי דמן יוקרת שעדיף לה למות ולא להענש בעונשים כה רבים.
כך גם יעל, כשהולכת להרוג את סיסרא, למרות כוחו הרב, אין היא משתמשת בחרב. מדוע?
מסביר הילקוט (שופטים ה' נ"ו): "ידה שלחה בכישור' - זו יעל, שלא הרגתו בכלי זין, אלא ביתד. לקיים לא יהיה כלי גבר"
למרות סכנת הנפשות, סיכנה עצמה לא לנהוג בדבר לא צנוע.
ישנו כלל בחז"ל, שהצדיקים שמם קודם להם, לעומת הרשעים שקודמים לשמם. לכן נאמר: "ושמו בועז"; "ושם האיש אלימלך". לפיכך נתקשו המפרשים מדוע נאמר לגבי לבן הרשע: "ושמו לבן" (בראשית כ"ד כ"ט).
עונה על כך בעל האור החיים הקדוש: "אכן הכוונה היא כי זה האיש לבן חרד לקראת האיש ביודעו מה שעבר בינו ובין רבקה, מהדברים, ומקרוב הדעת, והוא איש נכרי ה"ז מגיד כי דברים בגו. ולזה לבש קנאה ורץ לקראתו לפגוע בו בקנאתו את קנאת אחותו. ולצד בחי' מעשה זה ייחס ה' אותו ייחוסין של צדיקים ואמר ושמו לבן, כי מעשה צדיקים עשה בזה, ואין הקב"ה מקפח שכר בריה. ואומרו ויהי כראות וגו' יגיד כי מה שקדם היה קודם כראות הצמידים, וקודם שמעו דברי אחותו סדרן של מעשיו, חשדו לאליעזר בדבר מכוער. אבל כראות הנזם וגו' וכשמעו וגו' ככה דבר אלי האיש, שב אפו".
אפילו ללבן הרשע היתה מסירות נפש לצניעות אחותו; מה נאמר אנחנו?!
ובמסכת סנהדרין (ע"ה.) מובא מעשה שאדם חלה מחמת אישה אחת, והרופאים אמרו שלצורך הצלת נפשו תדבר עמו ביחידות מאחורי גדר. לאחת הדעות דובר בפנויה, שהיחוד עמה אסור רק מדרבנן.
אף על פי כן פסקו חכמים: "ימות ואל תדבר עמו מאחורי הגדר".
חז"ל לימדונו שיש דין יהרג ואל יעבור, חיוב מסירת נפש, אפילו במקום איסור דרבנן - כדי שלא תהיה פרצה בגדר הצניעות של בנות ישראל.
מסירות נפש לצניעות זוהי הסיבה אשר בגללה נבחרה גם רות להיות אימה של מלכות. כך שנינו במסכת שבת (קי"ג:): "ותלך ותבא ותלקט בשדה. אמר רבי אלעזר: שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין לילך עמהם.
ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים למי הנערה הזאת, וכי דרכו של בעז לשאול בנערה?
במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה, עומדות - מעומד, נופלות - מיושב". בגלל מאמציה הגדולים לנהוג בצניעות, זכתה להתחתן עם בועז, ושתצא ממנה מלכות בית דוד.
במדרש רות רבה (ד) פורט הדבר: "למי הנערה הזאת ולא הוה חכים לה?
אלא כיון שראה אותה נעימה ומעשיה נאים התחיל שואל עליה, כל הנשים שוחחות ומלקטות, וזו יושבת ומלקטת. כל הנשים מסלקות כליהם, וזו משלשלת כליה. כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה".
עוד למדנו במדרש זוטא - רות (ב): "התחיל הנער מספר בשבחה ובצניעות שבה, הרי יש לה כמה ימים שהיא עמנו שלא נראית אפילו אחד מאצבעות ידיה ורגליה, כאשר כתוב למעלה, ואין אנו יודעין אם אלמת היא אם דברנית".
עוד על מסירות נפשה של רות לצניעות למדנו שם במסכת שבת: "תן לחכם ויחכם עוד אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי. רות - דאילו נעמי קאמרה לה ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך וירדת הגרן, ואילו בדידה כתיב: ותרד הגרן והדר ותעש ככל אשר צותה חמותה". בצניעותה הנפלאה אפילו לצורך פגישה גורלית כזו, למצוא את זיווגה, לא העזה ללכת ברחוב בצורה נאה ומבוסמת.
בספר חסידים (שפ"ה) מסופר על בחורה שלא היתה מתקשטת. "אמרו לה מי שרואה אותך שאינך מתקשטת, אין תובעים אותך. אמרה כיוון שהקב"ה ממציא זיווגים איני דואגת.
כך זכתה להתחתן עם תלמיד חכם צדיק.
במסכת סוטה (כ"ב.) למדנו: "והאמר רבי יוחנן: למדנו יראת חטא מבתולה, וקיבול שכר מאלמנה; יראת חטא מבתולה, דר' יוחנן שמעה לההיא בתולה דנפלה אאפה, וקאמרה: רבש"ע, בראת גן עדן ובראת גיהנם, בראת צדיקים ובראת רשעים, יהי רצון מלפניך שלא יכשלו בי בני אדם". זו דאגתה של בת ישראל כשרה.
כשהלכה האשה השונמית להשיג את אלישע להחיות את בנה, נאמר כי היא חבשה את האתון.
שואל המלבי"ם: מדוע חבשה היא את האתון, ולא הנער שהלך עמה?
ומיישב, שהנער היה קטן, כדי שלא יעברו על איסור יחוד בדרך. לכן היא חבשה ולא הוא.
ראינו שאפילו בפיקוח נפש, כשבנה בלא רוח חיים, אין היא מתירה לעצמה לעבור על איסור יחוד.
גם אסתר מסרה נפשה לצניעות.
כך למדנו בספרי דאגדתא על אסתר: "וכיון שנתפרסו דיוגמוטאות של מלך במדינה, היו נכללות הרבה, ומתקבצות בכל מקום, שנאמר ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות וגו', היו בנות הגוים לובשות ומתקשטות, ונראות לשלוחי המלך, בשביל שהיו מבקשות לינשא למלך.
והיתה אסתר מטמנת עצמה, ולא נראית לכל אדם ארבע שנים, משנת שלש למלכו עד שנת שבע למלכותו... עד שמצא את אסתר בשושן טמונה מפני הסריסים".
עוד על מסירות נפש לקדושה למדנו במסכת קידושין (ל"ט:): " רמי רב טובי בר רב קיסנא לרבא, תנן: כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו; עשה אין, לא עשה לא, ורמינהי: ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה! אמר ליה: התם, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה; כי הא דרבי חנינא בר פפי תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר מלתא ומלי נפשיה שיחנא וכיבא, עבדה היא מילתא ואיתסי, ערק טשא בההוא בי בני, דכי הוו עיילין בתרין אפילו ביממא הוו מיתזקי; למחר, אמרו ליה רבנן: מאן נטרך? אמר להו: שני נושאי קיסר שמרוני כל הלילה, אמרו ליה: שמא דבר ערוה בא לידך וניצלת הימנו, דתנינא: כל הבא דבר ערוה לידו וניצל הימנו, עושין לו נס".
עוד שנינו שם: "גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו - כגון רבי צדוק וחביריו. ר' צדוק תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: חלש לי ליבאי ולא מצינא, איכא מידי למיכל? אמרה ליה: איכא דבר טמא, אמר לה: מאי נפקא מינה? דעביד הא אכול הא. שגרת תנורא קא מנחא ליה, סליק ויתיב בגויה. אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: דעביד הא נפיל בהא, אמרה ליה: אי ידעי כולי האי לא צערתיך.
רב כהנא הוה קמזבין דיקולי, תבעתיה ההיא מטרוניתא, אמר לה: איזיל איקשיט נפשאי. סליק וקנפיל מאיגרא לארעא, אתא אליהו קבליה, אמר ליה: אטרחתן ארבע מאה פרסי! א"ל: מי גרם לי, לאו עניותא? יהב ליה שיפא דדינרי".
כך נוכל להבין את דרשת חז"ל במסכת עירובין (י"ח:): "אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אשה". עדיף ללכת במקום סכנה, אפילו אחרי אריה, ולא ללכת אחרי אשה. חייב אדם לסכן את עצמו, כדי לא להגיע להתנהגות בלתי צנועה.
סוג נוסף של מאמץ עצום לצניעות מצאנו במסכת יומא (מ"ז.)” תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".
ובמדרש הגירסא: "מפתחי חלוקי". כמה טרחה נצרכת להקפיד על כך?
אבל המתאמצת לא תפסיד.
בתתקופת האינקוזיציה דנו למוות בת ששמרה מצוות. אך רצו שכלם ישמעו ויראו, לכן החליטו לקושרה לזנב סוס ולגלגלה כך בכל רחובות העיר. מיתה כה משונה וקשה.
נתנו לה הזדמנות לבקש בקשה אחרונה. מה היתה בקשתה בשעה קשה זו?
סיכות.
לשם מה?
הנערה חברה בהן את החצאית לעורה,כדי שלא יתגלה בשרה בשעה שתגרר. זוהי מסירות נפש לצניעות.
עוד מספרים, כי במחנות ההשמדה הלך האדמו"ר מצאנז בנעלים ללא גרביים.
היכן היו הגרביים?
הוא ראה בת שהולכת בלי גרביים. באמצע הרחוב הסיר הרבי את גרביו ומסרן לה, ואמר: לגבי זה נוחות בעבודה הקשה, אך עבורך זהו חיוב.
פרק ד': נזקי חוסר צניעות
אם הבנו לעיל שחוסר צניעות גורם לסילוק השכינה, אזי ברור לנו שחוסר צניעות גורם לכל הרעות שבעולם. אולם כדי להתחזק בקיום העניין, ננסה להביא דוגמאות בהם חז"ל פרטו את הנזק הישיר הנגרם כתוצאה מחוסר צניעות.
המקלל במדבר, אומרת לנו התורה ששם אימו שלומית בת דברי. לשם מה?
מסביר רש"י: "שלומית - שלום עליך שלום עליך.. מפטפטת בדברים, שואלת בשלום הכל.
בת דברי - דברנית היתה, מדברת עם כל אדם".
הגורם למקלל להגיע למה שהגיע היתה התנהגות לא צנועה של אמו.
מעשה מבהיל מצאנו במסכת עבודה זרה (י"ז:) לגבי ענשה של בתו של רבי חנינא בן תרדיון. המלכות גזרה על בתו לישב בקובה של זונות. מסביר לנו ר' יוחנן מדוע נגזר עליה בשמים כזה עונש איום?
"פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו,
היא שמעה זאת והתכוונה לגרום קדוש ה', ולכן: "מיד דקדקה בפסיעותיה".
אנו היינו מחשיבים מעשה כזה כמצווה גדולה, אך בשמים נחשב הדבר כהנהגה בלתי צנועה. למרות שהם היו זקנים וגוים, והיא נתכוונה לשם שמים, אך לפי מדרגתה נענשה בגלל הדבר הזה בעונש כה חמור!
על זה דרשו שם: "והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: (תהלים מט) עון עקבי יסבני? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליום הדין".
יסוד זה מוסבר גם ברבנו בחיי לפרשת אמור (כ"ד י"א): "ושם אמו - כל מי שנראה בו סימני עזות ופסלות ראוי לבדוק אחר אמו. כי אין ספק שנתערבה באותה טיפה תערובת פסול, או במחשבה או במעשה. וראוי היה הכתוב לומר ויצא בן אשה ישראלית ושמה שלומית בת דברי למטה דן אלא שלא רצה להזכיר שמה עד שהזכיר חטא הבן. הוא שאמר ויקב את ה' ויקלל, ואח"כ אמר ושם אמו. לבאר שזו היתה סיבת החטא והמעל.
וטעם הדבר לפי שהעובר נוצר מדם ומתגדל בבטן אמו זמן קצוב, גם אחרי הולדו וצאתו לאויר העולם יונק שדי אמו, ולכך יתחייב שיהיה טבעו נקשר בטבע האם יותר מבטבע האב. ומעשיו דומין למעשי האם יותר ממה שדומין למעשי האב. ומזה הזכיר במלכי ישראל שמות אמותם הוא שאמר (דה"ב כ') ושם אמו עזובה בת שלחי (מלכים א' ט"ו) ושם אמו מעכה בת אבישלום. לבאר כי טבע האדם מתדמה לטבע האם ונמשך אחריו. והוא הדין אצל הטובה כי כשהאדם צדיק ובעל ענוה ואיש מדות הנה זה מופת על אמו שהיתה צנועה ובעלת מחשבה טובה. ועל כן זכתה אליו. כי הענף הטוב יעיד על מעלת השרש. וזהו שכתוב (שמות ו') ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה. הזכיר הכתוב הצדיק שנשא צדקת, ויצאו מבניהם צדיקים. הוא שכתוב (שם ו') ותלד לו את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם. וכן הזכיר הכתוב (שם ו') ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל, כי אלעזר לקח לו מבנות פוטיאל שהוא זרע יוסף הצדיק. ויצא מבניהם צדיק והוא שכתוב מיד ותלד לו את פנחס. וכן מצינו בדוד המלך ע"ה שנאמר (תהלים קט"ז) אני עבדך בן אמתך".
בזהר הקדוש (פרשת נשא) מזהיר, שאשה ששערותיה מגולות גורמת עניות לביתה, וגורמת לבניה של יתחשבו. ע"ש, והובא גם במגן אברהם (ע"ה ד'), ובמשנה ברורה שם.
דברים אלו יובנו יותר על פי דברי רבינו יונה באגרת התשובה (נ"ח) שהנוהגת בחוסר צניעות, ומחטיאה אחרים, נענשת בעונש כל אחד ואחד מהם.
בשדי חמד (ח"ז קמ"ח) הביא שמקום בו נוהגים בחוסר צניעות, גורם הדבר למגיפות. חלק ממקורו הוא מהגמרא במסכת ערכין (ט"ז): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין:... ועל גילוי עריות, דכתיב: וינגע ה' את פרעה נגעים".
עונש במידה כנגד מידה לחוסר בצניעות מצאנו גם במדרש תנחומא נח (י"ג): וחם על שראה בעיניו ערות אביו נעשו עיניו אדומות, ועל שהגיד בפיו נעשו שפתותיו עקומות, ועל שחזר פניו נתחרך שער ראשו וזקנו, ועל שלא כסה הערוה הלך ערום ונמשכה לו ערלתו, לפי שכל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה".
נזק נוסף למדנו במסכת נדרים (כ.): "וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין".
ובמסכת יבמות (ס"ג:) למדנו: "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה, כניצוץ מבעיר גחלת ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה".
כך שנינו גם במסכת סנהדרין (נ"ז.): "ותנא דבי רבי ישמעאל: בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה. דבר ערוה - שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו".
עוד שנינו במדרש במדבר רבה (פרשה ט'): "את האשה אשר היא מצודים צדה בעוה"ז וצדה בעוה"ב". אנשים יכולים לאבד את שני עולמותיהם בגלל חוסר צניעות.
וממשיך המדרש שם: "ומוצא אני מר ממות וגו' כיצד היא מרה ממות שהיא נותנת לו יסורין בעוה"ז, למה שהוא טועה אחריה. ולבסוף מורידה אותו לגיהנם שנאמר (משלי ה) כי שחה אל מות ביתה שאול צעדיה יתמכו".
מעשה נוסף הובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין) (רס"ב): "כשנכנס משה לגיהנם ברחה אש גיהנם מפני משה. בא נסרגיאל שר של גיהנם ואמר למשה מי אתה? אמר לו אני משה בן עמרם.
א"ל זה אינו מקומך, אלא מקומך בגן עדן.
א"ל באתי לראות גדולתו של הקב"ה. אמר הקב"ה לנסרגיאל שר של גיהנם לך עם משה והראה לו את הגיהנם וכיצד הם הרשעים בתוכה. אח"כ הלך משה אחר נסרגיאל ובאו לתחילת גיהנם. ראה משה בני אדם תלויים בעיניהם ותלויים באזניהם וברגליהם ובלשונם, והנשים תלויות בדדיהן ובשעריהם וברגליהם בשלשלאות של אש.
אמר משה לנסרגיאל מפני מה הם תלויים בעיניהם, א"ל מפני שהביטו באשת איש ובממון חבריהם ברעה.
ותלויים באזניהם מפני ששומעים דברים בטלים ודברי הבלים ומסיר אזנו משמוע דברי תורה.
והתלויים בלשונם הם המספרים לשון הרע ומרגילים לשונם אל דברים בטלים.
ותלויים ברגליהם מפני שהולכים כל אחד ברכילות על חבירו, ואינו הולך לדבר מצוה ולא לבית הכנסת להתפלל לבוראו.
והנשים תלויות בדדיהן מפני שהן מגלין דדיהן ומניקות את בניהן ויראו הבחורים ויבואו לידי הרהור עבירה".
נזק נוסף למדנו במדרש בראשית רבה (פרשה נ"א): "א"ר נחמן בר חנין כל מי שהוא להוט אחר בולמוס של עריות סוף שמאכילין אותו מבשרו".
עוד לימדנו הרמב"ן (ויקרא י"ח כ"ט): "אמר רב פפא בעבירה, כלומר בערוה מן העריות, יורדים לגיהנם ונדונין שנים עשר חודש, לאחר שנים עשר חודש גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים".
גם נזק לסביבה בעולם הזה נגרם על-ידי חסרון בצניעות. כך למדנו במסכת סוטה (מ"ח.): "רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי. [בגלל בטול השירה ירד מחיר האווזים והחיטים למאה בזוז]
אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח". [כשזילזלו בדבר - עלה המחיר פי מאה ועדין לא היה להשיג].
שפע כלכלי, ויוקר המחייה מושפע גם הוא מצניעות עם ישראל.
עוד שנינו שם: "אמר ר' יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר - מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר: 'הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם, והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו', מה כתיב אחריו?
לכן גלה עמי מבלי דעת - שגורמין גלות לעולם. וכבודו מתי רעב - שמביאין רעב לעולם.
והמונו צחה צמא - שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה.
וישח אדם וישפל איש - שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה, ואין איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר: ה' איש מלחמה.
ועיני גבוהים תשפלנה - שגורמין שפלות של ישראל, ומה כתיב אחריו? לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה".
גם על דורות רבים אחר כך משפיע חוסר צניעות. כך למדנו בבמדבר רבה (פרשה כ): "ויחל העם לזנות זרוק מטה לאויר לעיקרו נופל מי שפתח בזנות תחלה השלים לבסוף. אמותיהם התחילו בזמה (בראשית כ) ותאמר הבכירה אל הצעירה...
אותה שפתחה בזנות תחלה השלימו בנותיה אחריה, לזנות אל בנות מואב".
פרק ה': שכר צניעות
במסכת מכות (כ"ג:) נדרש: "ר"ש בר רבי אומר, הרי הוא אומר: רק חזק לבלתי אכול (את) הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו - הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן - הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". ודאי שקצר המצע מלפרט את שכר הצניעות, הרי ראינו שהדבר גורם להשראת שכינה בישראל שהיא הסיבה לכל הברכות הישועות והנחמות. בנוסף לכך ודאי גורם הדבר למניעת הנזקים שהוזכרו בפרק הקודם. אולם כדי להתחזק בשמירת העניין, נביא חלק מהדוגמאות המפורשות בחז"ל על רווחי הנוהגים בצניעות.
בזיווג ובנים
כבר הזכרנו את קמחית, במסכת יומא (מ"ז.) שנינו: "תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי." בשכר צניעות אמיתית זוכים בודאי לבנים מהוגנים.
וכן שנינו במדרש במדבר רבה (פרשה א): "מיכן אמרו אשה שהיא מצנעת עצמה אפי' היא ישראלית ראויה היא שתנשא לכהן ותעמיד כהנים גדולים שנא' ממשבצות זהב לבושה".
וכן במדרש תנחומא פרשת וישלח (י"ב): "ואם עשתה והצניעה עצמה וזכתה, ממשבצות זהב לבושה (תהלים מ"ה), אמר ר' לוי זכתה שתעמיד כהנים שהם לובשים בגדי כהונה גדולה, ואין משבצות אלא בגדי כהונה, שנאמר ועשית משבצות זהב (שמות כח יג)".
וכן שם (סימן ו): "א"ר יוסי כשהאשה מצנעת את עצמה בתוך הבית ראויה להנשא לכהן גדול ותעמיד כהנים גדולים שנאמר כל כבודה וגו', אם תכבד עצמה בתוך הבית, ממשבצות זהב לבושה, תנשא למי שכתוב בהן ושבצת הכתונת שש...
דבר אחר אשתך כגפן פוריה אימתי היא כגפן פוריה בזמן שהיא בירכתי ביתך, ואם עשתה כן בניך כשתילי זתים, תעמיד בנים נמשחין בשמן המשחה סביב".
ובמסכת מגילה (י:) הובטח: "כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה, זוכה ויוצאין ממנה מלכים ונביאים.
מנלן - מתמר. דכתיב ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה. משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אלא: משום דכסתה פניה בבית חמיה ולא הוה ידע לה, זכתה ויצאו ממנה מלכים ונביאים.
מלכים - מדוד, נביאים - דאמר רבי לוי: מסורת בידינו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחים היו. וכתיב חזון ישעיהו בן אמוץ".
כך לומד גם הכלי יקר (בראשית י"ח ט') ששרה זכתה ליצחק בזכות צניעותה, ע"ש.
ובזוהר (בראשית קט"ו) הובטח: "כל זמן דאתתא בירכתי ביתה, ולא נפקא לבר, ואתחזי לאולדא בנין דכשרין". אשה הנשארת בביתה, ולא מסתובבת בחוץ, מבטיח הזהר שראויה היא בכך לאוצר כה נכסף - בנים כשרים!
עוד למדנו במדרש במדבר רבה (פרשה ח): "כגפן פוריה אלו ישראל שנא' 'גפן ממצרים תסיע'.
פוריה שהיא טוענת פירות, ולא כגפן בוקק שהוא זוכה לבנים.
בירכתי ביתך בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית שהיא צנועה זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא בעלי משנה בעלי מע"ט.
הה"ד (תהלים קכח) 'בניך כשתילי זיתים' - מה הזית הזה זיתים לאכילה, זיתים ליבש,, וזיתים לשמן, ושמנו דולק מכל השמנים, ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים - כך באים בני הגרים מהם בעלי מקרא מהם בעלי משנה מהם בעלי משא ומתן מהן חכמים מהם נבונים ומהם יודעי דבר בעתו ויש להם זרע קיים לעולם".
עוד למדנו במסכת מגילה (י"ג:): "אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב 'לא יגרע מצדיק עיניו', בשכר צניעות שהיתה בה ברחל - זכתה ויצא ממנה שאול, ובשכר צניעות שהיה בו בשאול - זכה ויצאת ממנו אסתר.
ומאי צניעות היתה בה ברחל - דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא. וכי אחי אביה הוא? והלא בן אחות אביה הוא? אלא אמר לה: מינסבא לי? אמרה ליה: אין. מיהו, אבא רמאה הוא, ולא יכלת ליה. - אמר לה: אחיו אנא ברמאות. - אמרה ליה: ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא? - אמר לה: אין, 'עם נבר תתבר ועם עקש תתפל'. אמר לה: ומאי רמיותא? - אמרה ליה: אית לי אחתא דקשישא מינאי, ולא מנסיב לי מקמה. מסר לה סימנים. כי מטא ליליא, אמרה: השתא מיכספא אחתאי, מסרתינהו ניהלה. והיינו דכתיב 'ויהי בבקר והנה היא לאה', מכלל דעד השתא לאו לאה היא? אלא: מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוה ידע עד השתא. לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול".
עוד על זכיה זו של צאצאי רחל במלכות למדנו במסכת בבא בתרא (קכ"ג.): "ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שקדמתה לאה ברחמים. ומתוך צניעות שהיתה בה ברחל החזירה הקב"ה לה".
ובשו"ת הגרש"א אלפנדרי בסוף חלק ב' הביא, שהבעש"ט העיד על חלק מאנשי קושטא, שיש להם נשמות של תנאים, ואמר שזכו לכך בגלל הצניעות של אימותיהם.
ברוחניות
בתלמוד ירושלמי דמאי (פרק ו ה"ה) למדנו: "מהו צנועי כשירי אמר רב חסדא כך שנינו שהכשר נקרא צנוע".
עוד למדנו במדרש תנחומא (ו): "א"ר פנחס הכהן בר חמא בזמן שהיא צנועה בתוך הבית, כשם שהמזבח מכפר כך היא מכפרת על ביתה, שנאמר (תהלים קכ"ח) אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, ואין ירכתי אלא מזבח שנאמר ושחט אותו על ירך המזבח".
הצניעות תורמת גם לסייעתא דשמיא לצאצאים במלחמת היצר. כך למדנו במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד): "אמר ר' אבא בר כהנא שרה ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, וכל הנשים נגדרו בזכותה, יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו כל הזכרים בזכותו".
בחיים ובריאות
גם בגופו זוכה אדם בגלל צניעות. כך למדנו במסכת ברכות (ס"ב:): "ואמר להרגך ותחס עליך, ואמר? ואמרתי מיבעי ליה! ותחס? וחסתי מיבעי ליה! - אמר רבי אלעזר, אמר לו דוד לשאול: מן התורה - בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך - היא חסה עליך.
ומאי היא - דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו. תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה. להסך - אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך עצמו כסוכה".
עוד שנינו במסכת ברכות (ס"ב.): "אמר רבי תנחום בר חנילאי: כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים: מן הנחשים, ומן העקרבים, ומן המזיקין. ויש אומרים: אף חלומותיו מיושבים עליו. ההוא בית הכסא דהוה בטבריא, כי הוו עיילי ביה בי תרי אפילו ביממא מתזקי, רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה חד וחד לחודיה ולא מתזקי. אמרי להו רבנן: לא מסתפיתו? - אמרי להו: אנן קבלה גמירינן, קבלה דבית הכסא - צניעותא ושתיקותא".
אולי אפשר להשתמש בצורה מושאלת בדברי המדרש בויקרא רבה (פרשה י): "א"ר סימון כשם שהקרבנות מכפרים כך הבגדים מכפרים"...
גם הזכות להגאל ממצרים נעוצה בצניעות. כך למדנו במדרש שיר השירים רבה (פרשה ד): "רבי הונא בשם בר קפרא אמר בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה".
ועוד שנינו שם: " רבי פנחס בשם ר' חייא כדאי היתה גדירת ערוה עצמה שבזכותה נגאלו ישראל ממצרים".
וכן הובא במדרש ויקרא רבה ( פרשה לב).
במעמד ופרנסה
במדרש בראשית רבה (פרשה צ) נאמר: "בכולן כתיב (בראשית לג) ותגשן השפחות ותגש גם לאה וגו', וביוסף כתיב ואחר נגש יוסף ורחל, אמר יוסף הרשע הזה עינו רמה וכו',
אמר הקב"ה אתה הצנעת לאמך מן העין והגבהת עצמך אני פורע לך ומגביהן, ויוסף בן שלשים שנה".
הנהגתו הצנועה של יוסף זיכתה אותו בגדולה.
זכותה של אסתר למלכות גם נבעה מצניעותה. כך למדנו בספרי דאגדתא על אסתר: "וכיון שנתפרסו דיוגמוטאות של מלך במדינה, היו נכללות הרבה, ומתקבצות בכל מקום, שנאמר ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות וגו', היו בנות הגוים לובשות ומתקשטות, ונראות לשלוחי המלך, בשביל שהיו מבקשות לינשא למלך. והיתה אסתר מטמנת עצמה, ולא נראית לכל אדם ארבע שנים, משנת שלש למלכו עד שנת שבע למלכותו. והיו הסריסים מביאין כל הבתולות לפני המלך, והיה המלך טורפן, שלא היו מוצאות חסד לפניו, עד שמצא את אסתר בשושן טמונה מפני הסריסים.והקב"ה אמר לה את מטמנת עצמך, אין נכנסת למלכות אלא את, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש".
גם לריבוי בפרנסה מביאה הצניעות. כך למדנו במסכת סוטה (מ"ח.): "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא.
רב הונא בטיל זמרא, קם מאה אווזי בזוזא ומאה סאה חיטי בזוזא ולא איבעי. אתא רב חסדא זלזיל ביה, איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח".
פרק ו': צניעות כיצד?
במסכת סוכה (מ"ט:) נאמר: "דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט - זה הדין, ואהבת חסד - זו גמילות חסדים, והצנע לכת עם אלהיך - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שדרכן לעשותן בפרהסיא - אמרה תורה הצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא - על אחת כמה וכמה".
למדנו שהצניעות שייכת גם בגברים ולא רק בנשים. הצניעות מקיפה הרבה מאוד שטחים, ובודאי יותר מלבוש. אך כדי להשיב יותר את הדברים אל ליבנו, נלקט מספר דוגמאות מחז"ל כיצד מתנהגים בצניעות.
במסכת ברכות (סב.) נאמר: "ההוא ספדנא דנחית קמיה דרב נחמן, אמר: האי צנוע באורחותיו הוה. [הספדן שבח אדם שהיה צנוע] אמר לו רב נחמן: את עיילת בהדיה לבית הכסא, וידעת אי צנוע אי לא? דתניא: אין קורין צנוע - אלא למי שצנוע בבית הכסא". אם לא בדקו אדם בבית הכסא, עדיין אי אפשר לומר עליו שהוא צנוע.
עוד שנינו שם (ס"ב:): "אמר לו דוד לשאול: מן התורה - בן הריגה אתה, שהרי רודף אתה, והתורה אמרה: בא להרגך השכם להרגו. אלא צניעות שהיתה בך - היא חסה עליך.
ומאי היא - דכתיב ויבא אל גדרות הצאן על הדרך ושם מערה ויבא שאול להסך את רגליו. תנא: גדר לפנים מן גדר, ומערה לפנים ממערה. להסך - אמר רבי אלעזר: מלמד שסכך עצמו כסוכה".
כשנמצא שאול בחדרי חדרים וצריך להתפנות, נכנס למערה לפנים ממערה, ועוד עושה לו גדר לפנים מגדר, ומסכך עצמו כסוכה.
עוד העידה מיכל בת שאול על בית אביה, כנאמר במדרש במדבר רבה (ד'): "כל בית אבי היו צנועים וקדושים אמרו עליו על בית שאול שלא נראה מהם לא עקב ולא גודל מימיהם".
בצניעות כזו מגיעים להרגשה תמידית שעומדים לפני ה', ולכל ההתעלויות הרוחניות והגשמיות הבאות בעקבותיה. לעומתם, המזלזלים בדבר גורמים בהתעלמותם מהשכינה ל"ושב מאחריך", מידה כנגד מידה.
גם ללא תורה היה צריך ללמוד צניעות בבית הכסא. כך למדנו במסכת עירובין (ק:): "אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול".
אפילו הגוים מבינים את חשיבות הצניעות בעניינים שונים. כך למדנו במסכת ברכות (ח:): “תניא, אמר רבן גמליאל: בשלשה דברים אוהב אני את הפרסיים: הן צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר".
עוד שנינו במסכת סנהדרין (צ"ב.): "ואמר רבי אלעזר: כל המסתכל בערוה - קשתו ננערת, שנאמר (חבקוק ג') עריה תעור קשתך". אפילו שאדם בחדרי חדרים, ומסתכל בערוה שלו, הדבר מזיק מאוד לדרגתו הרוחנית.
עוד למדנו במסכת שבת (ל"ג.): "בעון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו (ואת אלמנותיו) לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה? אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה - הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו - מעמיקין לו גיהנם, שנאמר (משלי כב) שוחה עמקה פי זרות. רב נחמן בר יצחק אמר: אף שומע ושותק, שנאמר (משלי כב) זעום ה' יפל שם".
עוד סוג של הנהגה לא צנועה שנינו במסכת נדרים (כ.): "ואל תרבה שיחה עם האשה, שסופך לבא לידי ניאוף".
וכן שנינו במסכת אבות (א' ה'): "ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו קל וחומר באשת חברו מכאן אמרו חכמים כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום".
ובמסכת עירובין (נג:): "רבי יוסי הגלילי הוה קא אזיל באורחא, אשכחה לברוריה, אמר לה: באיזו דרך נלך ללוד? - אמרה ליה: גלילי שוטה, לא כך אמרו חכמים אל תרבה שיחה עם האשה; היה לך לומר: באיזה ללוד".
ועוד נאמר במסכת אבות (ג' י"ג): "רבי עקיבא אומר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה".
כך דרשו גם במסכת חגיגה (י"א:): "דאמר מר: גזל ועריות נפשו מחמדתן, ומתאוה להם. - אי הכי גזל נמי! - עריות, בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצריה. גזל, בפניו נפיש יצריה, שלא בפניו - לא נפיש יצריה".
ועוד שנינו במסכת סוטה (מ"ח:): "אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי - פריצותא, זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת. למאי נפקא מינה? לבטולי הא מקמי הא".
ריבוי שיחה, וכל שכן שירה משותפת של גברים ונשים, בכל דרגותיה, מהוה גורם מכשול גדול המרחיק אותנו מקרבת אלוקים.
סוג נוסף של צניעות שנינו במסכת שבת (נג:): "תנו רבנן: מעשה באדם אחד שנשא אשה גידמת ולא הכיר בה עד יום מותה. אמר רב: בא וראה כמה צנועה אשה זו, שלא הכיר בה בעלה! אמר לו רבי חייא: זו דרכה בכך, אלא: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר באשתו. “
כמו שנאמר לגבי אברהם ברש"י לבראשית (י"ב י"א) הנה נא ידעתי: "מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה".
כך גם למדנו במסכת יבמות (ס"ג:): "העלם עיניך מאשת חן פן תלכד במצודתה. אל תט אצל בעלה למסוך עמו יין ושכר, כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה. רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה, כניצוץ מבעיר גחלת ככלוב מלא עוף כן בתיהם מלאים מרמה".
שמירת העינים היא ודאי גורם גדול לקדושה וקרבת אלוקים. ספרים רבים נכתבו בעניין חשוב זה, אך לא נמנע מלצטט מספר מובאות חשובות לענייננו.
כך גם שנינו במסכת עבודה זרה (כ.): "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת, ולא בבגדי צבע (של) אשה, ולא בחמור ולא בחמורה ולא בחזיר ולא בחזירה ולא בעופות בזמן שנזקקין זה לזה, ואפילו מלא עינים כמלאך המות".
עוד למדנו במדרש במדבר רבה (יח): "אמרה ליה ידענא כוליה כנישתא קדישא דכתיב ביה כי כל העדה כולם קדושים מה עבדת אשקיתיה חמרא וארוויתיה ואנגיתיה בערסא והוה יתבא אבבא היא וברתה וסתרא למזייה כל מאן דאתא בשביל און בעלה כיון דחזייה הדור אדהכי והכי אבלעינהו".אשת און בן פלת הרדימה אותו, וישבה בפתח הבית פרועת ראש. כיוון שהיא ידעה שאפילו קורח בשיא מרידתו, אינו מתקרב למקום בו אישה מגלה שערה.
כך למדנו במסכת שבת (ס"ד.): "תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה - מפני שזנו עיניהם מן הערוה. אמר רב ששת: מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים - לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה - כאילו מסתכל במקום התורפה".
ועוד שנינו במסכת ברכות (ס"א.): "תנו רבנן: המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני - לא ינקה מדינה של גיהנם. ועליו הכתוב אומר (משלי י"א) יד ליד לא ינקה רע - לא ינקה מדינה של גיהנם...
דאמר רב נחמן מנוח עם הארץ היה, אפילו בי רב נמי לא קרא. דכתיב (בראשית כ"ד) ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים ותלכנה אחרי האיש - ולא לפני האיש. אמר רבי יוחנן: אחרי ארי ולא אחרי אשה".
וכך שנינו גם במסכת עירובין (יח:): "דתניא: לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך, ואפילו היא אשתו. נזדמנה על הגשר - יסלקנה לצדדין. וכל העובר אחורי אשה בנהר אין לו חלק לעולם הבא".
כך גם נאמר במדרש תנחומא וישלח (יב): "וכך איוב אמר ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה (איוב לא א), בוא וראה צדקו של איוב, ומה אם הבתולה שכל אדם רשאי להסתכל בה, שמא ישא אותה, או שמא ישאנה לבנו, או לאחד מקרוביו, לא היה איוב נסתכל בה, על אחת כמה וכמה על אשת איש שאינו רשאי להסתכל בה. לפיכך כתיב כל כבודה בת מלך פנימה (תהלים מה יד)".
וכן שנינו בתלמוד ירושלמי כתובות (כה ד'): "דתני אפי' חסיד שבחסידים אין ממנין אותו אפיטרופוס על עריות".
עוד שנינו במסכת נדרים (כ.): "רבי אחא ברבי יאשיה אומר: כל הצופה בנשים - סופו בא לידי עבירה, וכל המסתכל בעקבה של אשה - הויין לו בנים שאינן מהוגנין. אמר רב יוסף: ובאשתו נדה".
וכן במדרש ויקרא רבה (כג): "הה"ד (איוב כד) ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים' אמר ריש לקיש שלא תאמר שכל מי שהוא בגופו נקרא נואף, נואף בעיניו נקרא נואף, שנאמר ועין נואף והנואף הזה יושב ומשמר אימתי נשף בא אימתי ערב בא שנאמר (משלי ז) בנשף בערב יום".
וכך משבחים גם במסכת בבא בתרא (נ"ז:): "'ועוצם עיניו מראות ברע', אמר רב חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה".
ומסתפקת שם הגמרא: "היכי דמי, אי דאיכא דרכא אחריתא רשע הוא. אי דליכא דרכא אחריתא אנוס הוא".
מסביר הרשב"ם: הרי ברור לחז"ל שכאשר ישנה אפשרות לאדם לא להסתכל, והוא כן מסתכל, הרי זה רשע, ומה החידוש?
אלא חידשה הגמרא, שאפילו אחד שעצם עיניו, ולא ראה דבר - אם היה יכול לא לעבור שם כלל -גם זה נקרא רשע!
אם כך, את מי משבחים שלא מסתכל?
מישבת הגמרא: "לעולם דליכא דרכא אחריתא וואפ"ה מיבעי ליה למינס נפשיה". אפילו אדם שאין לו דרך אחרת, והוא אנוס, חייב עדיין לעשות כל מאמץ להמנע מהסתכלות.
כך נפסק גם בשו"ע אבן העזר (כ"א א'): "צריך אדם להתרחק מהנשים מאוד מאוד". על מה עוד נאמר בשו"ע "מאוד מאוד"?!
ובילקוט שמעוני לפרשת בלק (תשע"א) הביא: "בשעה שירדו למצרים היו צנועים, כל אחד ואחד בתוך אהלו. לא ראובן מביט באשתו של שמעון, ולא שמעון באשתו של ראובן".
בלעם הרשע לא הצליח לקלל את ישראל כאשר ראה שפתחיהם אינם מכוונים אחד לשני, והם נוהגים בצניעות.
צניעות בשמירת העיניים היא ודאי גורם גדול לקרבת אלוקים!
בנשים הצניעות מהותית הרבה יותר. זאת מכיוון שחוץ מהעבודה על "דע מה למעלה ממך", הגורמת להתעלות רוחנית גדולה, יש בדבר גם אחריות לגרימת גירוי יצרים וירידה רוחנית גדולה לגברים.
צניעות זו מקיפה שטחים רבים. כך, למשל, שרה אמנו, כשרצו המלאכים לשבחה בפני בעלה - במה עשו זאת?
בצניעות. ובמה נבחנה צניעותה?
"הנה באהל". כשיש אורחים היא אינה נמצאת יחד איתם, אלא באוהל אחר...
הצניעות היא מיסודות האישה מאז בריאתה. כך למדנו במדרש בראשית רבה (י"ח) "בדרבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר ויבן כתיב, התבונן מאין לבראתה. אמר לא אברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה, לא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית, ולא מן הלב שלא תהא קנתנית, ולא מן היד שלא תהא ממשמשנית, ולא מן הרגל שלא תהא פרסנית, אלא ממקום שהוא צנוע באדם אפי' בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה תהא אשה צנועה אשה צנועה, אעפ"כ (משלי א) ותפרעו כל עצתי, לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מיקרת ראשה שנאמר (ישעיה ג) ותלכנה נטויות גרון, ולא מן העין והרי היא סקרנית שנאמר (שם) ומסקרות עינים, ולא מן האוזן והרי היא צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל, ולא מן הלב והרי היא קנתנית שנאמר (שם ל) ותקנא רחל באחותה, ולא מן היד והרי היא ממשמשנית שנאמר (שם לא) ותגנוב רחל את התרפים, ולא מן הרגל והרי היא פרסנית שנאמר (שם לד) ותצא דינה".
והורחבו הדברים במדרש תנחומא (ו): "מהו אסורים ידיה אלולי שכתוב בה אסורים ידיה היתה תופסת לאדם בשוק. בא וראה כשבקש הקב"ה לברוא את חוה היה מחשב מאיזה מקום לבראותה אמר אם אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה. מן העין תהיה סקרנית. מן הפה תהיה פטפטנית. מן האזן תהיה צייתנית. מן הידים תהיה גונבת. מן הרגלים תהיה פדרנית. מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע ממקום צנוע כדי שתהיה צנועה יושבת בבית שנאמר ויקח אחת מצלעותיו (בראשית ב).
ואעפ"כ לא יצאו ידיהן מאלו המומין. לא בראה מן הראש שלא תהא רוחה גסה - עמדו בנות ציון והיתה רוחן גסה, שנאמר ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעיה ג'). לא בראה מן העין שלא תהא סקרנית - עמדה חוה והיתה סקרנית שנאמר (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ וגו'.
לא בראה מן הפה שלא תהא פטפטנית עמדה לאה והיתה פטפטנית שנאמר (שם ל) ותאמר לה המעט קחתך את אישי. וכן (במדבר יב) ותדבר מרים ואהרן במשה.
לא בראה מן האוזן שלא תהא צייתנית, עמדה שרה והיתה צייתנית שנאמר (בראשית יח) ושרה שומעת פתח האהל. לא בראה מן היד שלא תהא גונבת - ורחל היתה גונבת שנאמר (שם לא) ותגנוב רחל את התרפים. לא בראה מן הרגל שלא תהא פדרנית עמדה לאה והיתה פדרנית שנאמר (שם ל) ותצא לאה. וכן (שם לד) ותצא דינה. א"ר יהודה בר שלום וזו שאמרנו בכשרות שבישראל ואין צריך לומר בשאר הנשים. אבל בצנועות שבעובדי אלילים מה כתיב ותתפשהו בבגדו לאמר שכבי עמי".
עוד נמצא במדרש תנחומא וישלח (יב): "וכבר נאמר מן הדבר הזה רמז בתורה שלא תהא אשה מהלכת בשוק הרבה, מנין, שכן כתיב ויברך אותם אלהים וגו' וכבשוה (בראשית א כח). האיש כובש את האשה ואין האשה כובשת את האיש. אבל אם הרבתה רגל והיתה יוצאה לשוק, סוף באה לידי קלקל, לידי זנות. וכך אתה מוצא בדינה בת יעקב, כל זמן שהיתה יושבת בבית לא נתקלקלה בעבירה, אבל כיון שיצאה לשוק גרמה לעצמה לבא לידי קלקלה".
אפילו נכריות צריכות לדעת שזו הנהגת הנשים. כך נבין את הנדרש במסכת יבמות (ע"ז.) לגבי היתר עמונית ומואבית לבוא בקהל ה': "הכא תרגמו: כל כבודה בת מלך פנימה. במערבא אמרי, ואיתימא ר' יצחק, אמר קרא: (בראשית י"ח) ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו'. כתנאי: עמוני - ולא עמונית, מואבי - ולא מואבית, דברי רבי יהודה; רבי שמעון אומר: (דברים כ"ג) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים - דרכו של איש לקדם וכו'".
כיוון שאין דרך אשה לצאת החוצה ולקדם, לכן לא נתבעו העמוניות והמואביות, ולכן הן מותרות בקהל.
כך נהגה גם רבקה, לפי הרמב"ן (בראשית כד סד): "ולדעתי, בראות רבקה איש הולך לקראתו בשדה שירט הדרך והלך בשדה לעומתם, ידעה כי הוא הוא בא לראותם ולקרוא לשלום או להכניסם אל ביתו ללון, עשתה כדרך מוסר הנשים לעמוד בהצנע".
שנינו גם לגבי הלני המלכה במסכת סוכה (ג.): "בניה בסוכה מעליא הוו יתבי, ואיהי יתבה בקיטוניות משום צניעותא". למרות היותה מלכה, בניה ישבו בסוכה, והיא בתא קטן - משום צניעות.
עוד נפסק במסכת כתובות (ע"ב., שיש נשים שבעליהן יכולים לגרשן בלא לתת להן כתובתן. אלו הן?
"ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית...
ואיזוהי דת יהודית?
יוצאת וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם...
רבי טרפון אומר אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה".
אשה שעושה דברים בלתי צנועים - אין מקומה בבית יהודי.
כך שנינו גם במדרש במדבר רבה (ט'): "תני בשם רבי מאיר כשם שיש דעות במאכל ומשתה כך יש דעות באנשים יש אדם שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו. זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה". עם קרוביה כן, אבל עם אחרים לא.
כך ממשיך המדרש שם: "יש לך אדם זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו. זה הרשע שהוא רואה את אשתו לבה גס בעבדיה, יוצאה לשוק וראשה פרוע, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה. שנאמר (דברים כד) כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו מהו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר שאין זה בן זוגו של ראשון שהלה הוציא את אשתו משום ערוה והלה נכשל בה. אם זכה הוא לשמים, הרי הוא מגרשה ואם לאו סוף שהיא קוברתו. שנאמר או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה ראוי היה זה למיתה שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו. על הראשון שגרשה אמר שלמה טוב לפני האלהים ימלט ממנה ועל השני שהכניסה לתוך ביתו אמר הכתוב וחוטא ילכד בה".
וממשיך המדרש שם: "וחוטא ילכד בה - זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית, ורגלה רמה, ופרוצה בשחוק, ואינו מקנא בה. לפי שדרכן של בנות ישראל לא קולניות ולא רגל רמה ולא פרוצות בשחוק".
עוד נאמר שם: "אמרו רבותינו בזמן שהאשה מיוחדת עם בעלה והיא משמשת עמו ולבה לאיש אחר שראתה בדרך אין לך ניאוף גדול מזה שנא' (יחזקאל טז) האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים. וכי יש אשה שמנאפת תחת אישה אלא זו היא שפגעה באיש אחר ונתנה עיניה בו והיא משמשת עם בעלה ולבה עליו".
ובמסכת דרך ארץ פרק ב הלכה ה: "תחלת קלות ראש בנשים, פתח לניאוף".
עוד למדנו במדרש דברים רבה (ו): "ר' לוי אמר ארבע מדות בנשים ואלו הן גרגרניות וצוותניות וקנאניות ועצלניות, גרגרניות מנין מן חוה דכתיב (בראשית ג) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', צוותניות מנין דכתיב (שם יח) ושרה שומעת פתח האהל שהיתה מציתה על המלאך, קנאניות מנין שנאמר ותקנא רחל באחותה, עצלניות מנין דכתיב מהרי שלש סאים קמח סולת, רבנן אמרי עוד שתים איסטסוניות ופטטות, איסטסוניות מנין (שם טז) ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך ופטטות מנין דכתיב ותדבר מרים".
לגבי תכשיטים נאמר במדרש תנחומא וישלח (יב): "אבל לא תצא באחד מן התכשיטין לרשות הרבים, ורבותינו אומרים אפילו בחול אינה צריכה לצאת לרשות הרבים, למה שהעם מסתכלין בה, שלא נתן הקב"ה תכשיטין לאשה, אלא שתהא מתקשטת בהן בתוך ביתה. שאין נותנין פירצה לפני הכשר, וביותר לפני הגנב".
גם במסכת סוטה (מ"ט:) למדנו: "בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון וכו'. מ"ט? משום צניעותא".
ודאי שלבושה של אשה הוא נדבך חשוב בצניעות. כשהולך אליעזר בשליחות אברהם לקדש אשה ליצחק, שולח איתו אברהם גם בגדים למועמדת. כך שנינו (בראשית כ"ד נ"ג): "ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה".
לכאורה לא מובן הדבר, כיצד היה יכול אברהם לדעת איזה גודל ואיזו גיזרה נצרכת למי שכלל לא ידעו מי היא?
אלא חייבים אנו לומר שאברהם אבינו בכוונה למד את הכלה ואותנו: בבית צנוע כך מתלבשים, ולא חשובה המידה.
עוד למדנו במסכת גיטין (צ.): "ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו, זו היא מדת אדם רע, שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ופרומה משני צדדיה, ורוחצת עם בני אדם. עם בני אדם ס"ד? אלא במקום שבני אדם רוחצין. זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות וגו' ושלחה מביתו... והלכה והיתה לאיש אחר. הכתוב קראו אחר, לומר, שאין זה בן זוגו לראשון. זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו. זכה שני - שלחה, שנאמר: ושנאה האיש האחרון. ואם לאו - קוברתו, שנאמר: (דברים כ"ד) או כי ימות האיש האחרון, כדאי הוא במיתה, שזה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו".
לגבי כיסוי ראש נאמר במדרש במדבר רבה (ט): "ופרע למה שדרך בנות ישראל להיות ראשיהן מכוסות ולכך היה פורע ראשה ואומר לה את פרשת מדרך בנות ישראל שדרכן להיות מכוסות ראשיהן והלכת בדרכי העובדי כוכבים שהן מהלכות ראשיהן פרועות הרי לך מה שרצית".
כך למדנו בשמות (כ"ו ט'): "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל:
והסביר רש"י: "אל מול פני האהל - חצי רחבה היה תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח, דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פניה".
וכן שנינו במסכת שבת (פ.): "כחול כדי לכחול עין אחת. עין אחת הא לא כחלי! - אמר רב הונא: שכן צנועות כוחלות עין אחת". שהרי חלק השני של הפנים מכוסה אצלם ואין צורך לכוחלו.
גם תמר נהגה כך, לפי רש"י (בראשית ל"ח ט"ו): "כי כסתה פניה - ולא יכול לראותה ולהכירה. ומדרש רבותינו כי כסתה פניה כשהיתה בבית חמיה היתה צנועה, לפיכך לא חשדה". כמובן שאין הנהגה זו מחייבת במקומות שאין נוהגים כך.
פרק ז': צניעות בממון
במסכת ברכות (נ"ז:) נאמר: "שלשה מרחיבין דעתו של אדם, ואלו הן: דירה נאה, ואשה נאה, וכלים נאים".
יש שמנסים ללמוד מכאן שיש עניין להרבות ברכוש להרחבת הדעת לשם שמים. אך המהרש"א מסביר אחרת, וזו לשונו: "מרחיבין היינו שיהיה דעתו ונפשו רחבה למיהדר אחר תענוגי עוה"ז. כמ"ש בבלעם ונפשו רחבה".
מלמדנו המהרש"א, כי הכוונה כאן היא לא לשבח, אלא ריבוי הממון והיופי גורם לאדם נפש רחבה ותאותנית, כתלמידי בלעם הרשע. דברים אלו ברורים, אך לצערנו, לרבים לא ברורה חומרת האיסורים שבדבר, וכן המרחק מהבורא שגורמות תאוות ממון אלו. כיצד נקיים הצנע לכת עם אלוקיך גם בנושא זה?
המתבונן יראה, ש,חוץ מהשחתת המידות יש בדבר גם מספר איסורים דאורייתא.
בספר החינוך [הובא גם במשנה ברורה בבה"ל בסי' א'] במצות "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (תפ"ז) נאמר: "ובכלל זנות הוא מי שרודף אחר תאות העולם מבלי שיכוין בהם כלל לכוונה טובה. כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמוד בריא ויוכל להשתדל בעבודת בוראו".
דהיינו שהקונה רכוש יותר מצרכו המינמלי לעבודת ה', או האוכל יותר מצרכו להיות בריא לעבודת ה', עובר על הלאו החמור של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". האם עומד דבר זה לנגד עינינו?!
עוד עובר התאותן אפילו במחשבה, במצות עשה דאוריתא של "ואהבת את ה' אלוקיך".
כך הובא בחינוך מצוה תי"ח ובבה"ל שם: "וענין המצוה שיראה האדם להשים כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת הש"י. ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעושר ובנים וכבוד, הכל הוא כאין נגד אהבתו ית'...
והקובע את מחשבתו בענינים הגשמיים, ובהבלי העולם שלא לש"ש, רק להתענג ולהשיג כבוד, ביטל עשה זה ועונשו גדול".
כך גם האבן עזרא בפרשת בן סורר (דברים כ"א י"ח) טוען: "והנה זה כמו אפיקורס, כי לא יבקש חיי העוה"ז כי אם להתענג בכל מיני מאכל ומשתה".
למדנו אם כך, שמי שאינו נוהג בצניעות גם בממון, חוץ מהרס אישיותו, עובר גם על איסורים חמורים דאורייתא.
המבזבז ממונו למותרות עובר גם על "בל תשחית". כך נראה מדברי הגמרא במסכת שבת (ק"מ:). רב חסדא טוען שם שמי שאפשר לו לאכול פת שעורים, ואוכל פת חיטים עובר משום בל תשחית.
כן סובר גם רב פפא, שמי שיכול לשתות שכר ושותה יין עובר משום בל תשחית. אך הגמרא דוחה את דבריהם, וטוענת: "בל תשחית דגופא עדיף".
נמצאנו למדים, שכאשר אין המאכל השני, או החפץ השני, פחות בריא לגוף ואני אוכלו בכל זאת, אני עובר גם על בל תשחית לכל הדעות.
כמו כן מצאנו בחז"ל הרבה דברים שנאסרו משום "מחזי כרעבתנותא". אם מה שרק נראה כרעבתנות אסור - מה נאמר על רעבתנות עצמה?!
דבר זה הוא בעצם משנה מפורשת במסכת אבות (ו' ד'): "כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה... ואם אתה עושה כן - אשרך וטוב לך. אשריך בעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".- מי שמבקש את דרכה של תורה, את "אשריך וטוב לך", צריך לדעת שצניעות בממון ומאכל זו הדרך. [ברור שהכוונה בכל דור ל"פת במלח" בדרגתו].
בהקשר זה, מעניין לציין שני עורכי חתונות שהובאו בתנ"ך - בועז ולבן. בלבן נאמר: "ויאסף לבן את כל אנשי המקום ויעש משתה", ואילו בועז אסף רק עשרה זקנים...
מדברים אלו למדנו שמי שאינו נוהג צניעות בין במאכלות, בין בביגוד, בין ברכוש - עובר על איסורים חמורים. מלבד זאת הוא מחזק בעצמו תאותנות ובהמיות, המרחיקים אותו מהשכינה ומקרבת אלוקים.
יהי רצון שיועילו דברים אלו להתחזק בצניעות ובקדושה בכל המובנים. ונזכה בכך למחנה קדוש ושכינה בתוכנו בגאולה השלמה במהרה בימינו אמן.