פרטים

קטגוריה: תורה ומדע

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 11:34

נכתב על ידי Super User

כניסות: 432

צדיק נסתר - יואל יעקובי - אתר בשבע

פעם אמר לי חבר שמשרת בחיל המודיעין משפט שמתמצת יפה, אולי יפה מדי, את המצב שלנו היום במדינה: "הבעיה היא שאלה שיודעים היטב את הבעיות של עם ישראל לא מתפללים, ואלה שמתפללים לא יודעים". מסתבר שהאמרה הזו לא תמיד נכונה, ודוגמה חיה לכך היתה לנו עד לפני כחודש בדמותו הצנועה של צבי קמיל ז"ל. קמיל, מדען, ממציא, תלמיד חכם וירא שמיים, כיהן בעשרים וחמש השנים האחרונות כיושב ראש הוועדה לבטיחות גרעינית, אחד התפקידים הרגישים, הסודיים, האחראיים והמשמעותיים ביותר במדינת ישראל.

קשרי הערכה עם הרב גורן

צבי קמיל נולד בפולין בשנת תרצ"ה (1935), ועלה לארץ עם משפחתו שברחה בעור שיניה מהשואה הממשמשת ובאה. המשפחה התיישבה בתל אביב, ואביו, שהיה תעשיין גם בפולין, המשיך בעיסוקו זה בארץ והחזיק בבעלותו מפעל לטווית צמר בשם 'מרינו' ששכן בפתח תקווה. צבי למד בתל אביב בבית הספר הדתי 'מוריה' ואחר כך בתיכון הדתי 'צייטלין' בעיר. כבר בגיל התיכון הוא התגלה כגאון. קמיל עצמו העיד, בראיון שערך עימו יוסי מלמן ב'הארץ' לפני כחמש שנים, כי בעוד שחבריו היו עסוקים באותן שנים בפעילות בבני עקיבא, הוא העדיף להשקיע את ראשו ורובו בלימוד מתמטיקה ופיסיקה. בגיל 18 הוא נשלח על ידי המדינה ללמוד אלקטרוניקה ובקרה אוטומטית בטכניון. בהמשך, בתשי"ח (1958), הוא נשלח לבית הספר למדעי הגרעין בשיקגו, שם החל להשתלם בתחום המקצועי השני בו עסק כל חייו. לאחר ההשתלמות קיבלה ישראל, יחד עם מדינות נוספות, כור קטן למטרות שלום, שהיווה את ראשיתו של הכור הממוקם בנחל שורק, סמוך לעיר יבנה. 

באותם ימים החל להתרקם הרומן הגרעיני בין ישראל לצרפת, ובמסגרת זו נשלח לשם קמיל יחד עם מדענים נוספים, כדי להכשירם להקים את הקריה למחקר גרעיני בדימונה. כשחזר לארץ הוא התגורר בבאר שבע ועבד בכור בדימונה בתחום האחריות לבטיחות מבנה הכור, תפקיד שהוא אמור לחזור אליו שנים לאחר מכן ושבו יעסוק עד יום מותו. 

עוד לפני שנסע בפעם הראשונה לשיקגו הוא נשא לאישה את צפירה, בתו של הרב ישראל האיתן (הייטנר), שהיה במשך שנים רבות רבו של חיל הים, ונכדתו של הרב משולם ראטה, מגדולי הרבנים בדור השואה והתקומה שתמך בציונות. את חופתם ערך הרב הראשי לצה"ל באותה עת, הרב שלמה גורן. הקשר עם הרב גורן נמשך עוד שנים רבות, עד לפטירתו של הרב, וכך גם ההערכה ההדדית. "היתה ביניהם הערצה הדדית של גאונים", אומר חתנו איש החינוך והתקשורת אבי רט, שגם את חופתו עם חגית, בתו של קמיל, ערך הרב גורן. קמיל היה מתפלל בבית הכנסת של הרב גורן, וכשהרב נעדר לרגל נסיעותיו היה לעיתים קמיל ממלא את מקומו. תמונתו של הרב גורן בזמן שחרור הכותל היא תמונת הרבנים היחידה המעטרת את קיר חדר עבודתו של קמיל. 

מכיוון שהעבודה בכור שעממה אותו ("בקרת כור הוא עניין פשוט מאוד", אמר ב'הארץ' "ורציתי לעבוד בתחום של בקרות מתוחכמות יותר. התעניינתי בפיתוח מחשבים קטנים") עבר קמיל לרפא"ל, שם עבד שבע שנים, כשבמהלכן, בשנת תשכ"ה (1965), קיבל את פרס ביטחון ישראל. בני משפחתו ומקורביו אינם יודעים בגין מה קיבל את הפרס, אולם יש המשערים כי הדבר נוגע לפיתוח כלשהו הקשור לטילים. 

בשנת תשכ"ט (1969) פרש קמיל זמנית משירות המדינה והקים, יחד עם חברים מהכור בדימונה, את חברת 'בטא', מפעל לאלקטרוניקה שעסק בין השאר בתחומים הקשורים לגדרות מערכת אלקטרוניות ואיתור מוקשים. 

בתשל"ו (1976) נקרא לכהן בתפקיד המדען הראשי של משרד התקשורת. במסגרת תפקיד זה הקים את מעבדת הפיתוח הראשונה של המשרד, שם עסקו בסיבים אופטיים ובמחשוב מרכזיות טלפון. לאחר מכן חזר לשוק הפרטי, לחברת 'אלסינט' שהיוותה בזמנה את חברת הדגל של ישראל בתחומה. במסגרת חברה זו היה אחראי על פיתוח מכשיר ה-MRI הראשון בישראל, עבודה חלוצית עבורה קיבל את פרס קפלן היוקרתי. בהמשך דרכו היה שותף בהקמת חברת 'אירוטל', אותה ניהל ובה הביא לידי ביטוי את כושר המצאתו הגאוני בעיקר על ידי פיתוחים בתחום התקשורת והציוד הרפואי. 

במקביל לעבודתו בתחום הפיתוח, מונה קמיל בשנת תשל"ד (1974) על ידי ראש הממשלה יצחק רבין כחבר בוועדה לבטיחות גרעינית. מינוי זה, שהוא מינוי אישי של ראש הממשלה, חזר ואושרר על ידי כל אחד מראשי הממשלה הבאים. בשנת תשמ"ה (1985) מונה על ידי ראש הממשלה דאז שמעון פרס ליושב ראש הוועדה. ועדה זו היא אחראית העל לבטיחות המתקנים הגרעיניים בישראל. על כתפי חבריה, ובפרט על כתפי העומד בראשה, הנפגש עם ראש הממשלה בעניינים אלו לעתים מזומנות, רובצת אחריות כבדה לבריאותם של אנשים רבים ולמעשה לשלומה של אומה שלמה. 

למרות הדרישות הרבות שמציב התפקיד למי שמכהן בו, קמיל מילא את התפקיד בהתנדבות, מתוך עיקרון, לצד עבודתו האזרחית. חתנו אבי רט סיפר בהספד כי פעם שאל אותו מדוע אינו לוקח חשבונית עבור נסיעה שעשה כדי לקבל החזר. חמיו ענה לו כי במסגרת הנסיעה נסע קטע נוסף שלא היה לצורך העבודה. עובדת היותו מתנדב לא מנעה ממנו להקדיש לעבודת הוועדה מאות ואולי אלפי שעות של עיסוק אינטנסיבי בארץ ובחו"ל. למרות שלא היה מחויב בכך, נהג קמיל להופיע גם לישיבות ועדות המשנה של הוועדה, כדי שלא יצטרך להסתמך על דיווחי פרוטוקול כתובים. פרופ' שמוליק שפירא, חבר הוועדה, סיפר בהספדו כי קמיל לא היה מרבה בדיבור אולם הרבה לחייך, ומדי פעם היה שולח הערה או שואל שאלה שהסבו את הדיון לכיוון הנכון, או שפישרו בין החולקים. ד"ר שאול חורב, מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, סיפר בהספדו כי קמיל ידע להציג בבהירות את דעתו, ולא נמנע מלהשמיע את ביקורתו כשהיה בכך צורך, "ביישוב הדעת, בעומק חשיבה ובשמירה על כבוד הבריות". 

ותיקין גם במטוס 

אולם כדי להבין מי באמת היה צבי קמיל ומהיכן שאב את הכוחות לכל הפעילויות הענפות הללו, כדאי ללמוד מה היה סדר היום שלו. קמיל נהג לקום בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר כדי להכין שיעור בדף היומי, אותו היה מעביר בבית הכנסת 'גבורת ישראל' ברחוב בר כוכבא בתל אביב, לא לפני שהיה טובל במקווה שמתחת לבית הכנסת. לאחר הטבילה היה מתפלל שחרית כוותיקין במקום. 

על תפילת 'ותיקין' היה מקפיד במשך עשרות רבות של שנים, בימי חול ובמועדים, בראש השנה (בו שימש גם כבעל תוקע) וביום כיפור, כמו גם ביום טוב ראשון של פסח אחרי ליל סדר שהסתיים בשתיים בלילה. לשמחות משפחתיות היה נוסע רק לאחר שווידא שיש במקום השמחה מניין לתפילת ותיקין, וכשהיה צריך לנסוע לחו"ל לרגל עבודתו האזרחית או הממלכתית היה דואג לבדוק אם יש מניין ותיקין באזור. אם היה – צעד לשם קמיל ברגל בשבת אפילו שעתיים, ואם לא – היה מתפלל ביחידות והולך לבית הכנסת הקרוב כדי לשמוע קריאת התורה. קמיל דקדק על עצמו בעניין זמן התפילה, עד שגם אם היה מצוי בשעת הזריחה במטוס היה דואג לוודא מראש עם הטייס את גובה הטיסה, היעד והמיקום המדויק, ומחשב במשך זמן רב מתי בדיוק יחול הנץ החמה. זאת תוך שהוא משתמש בחישובים שונים ובמחוגה, ונעזר בהשוואות בין קו הרוחב בו היה מצוי המטוס באותה עת לקו הרוחב בו מצויה ישראל. 

העובדה שהיה מתפלל שחרית כוותיקין היתה גורמת לעתים לכך שבית הכנסת בו היה מתפלל את שאר התפילות, 'קוממיות אברהם' של הרב גורן, היה נותר ללא כהן שיישא את כפיו. פעמים רבות בשבתות היה צבי הכהן קמיל מגיע במיוחד לבית הכנסת, אחרי שהתפלל וקידש, כדי לזכות את הציבור בברכת כהנים. 

סוף השבוע היה מוקדש למשפחה. לקמיל ולאשתו נולדו בן וארבע בנות, כשאחת מהן, עטרת, נפטרה בצעירותה ממחלה קשה לפני עשרים ושמונה שנים. קמיל היה סב לעשרים וארבעה נכדים ואף תשעה נינים. כמי שידע להכין אוכל מיוחד, היה נוהג בכל ערב שבת, יחד עם אשתו צפירה, להכין אוכל לכמה וכמה ממשפחות צאצאיו, תוך שהם דואגים לוודא מה בדיוק רוצה כל משפחה. הוא היה מקפיד לערוך את קניותיו דווקא בשוק הכרמל, "כי לכבוד שבת צריך אוכל טרי". המוכרים בשוק הכירו את 'אדון צבי' החביב, אולם הם ודאי לא שיערו שמדובר באחת מדמויות המפתח במערכת הביטחון של ישראל. 'אדון צבי' מצידו גם לא היה מעוניין שיידעו. תפקידו הבכיר היה עלום גם מאחרים שהכירו אותו. חוקר החסידות הרב ד"ר יצחק אלפסי, שישב במשך שנים ליד קמיל בבית הכנסת 'קוממיות אברהם', מספר כי הוא אמנם שמע על כך ששכנו קיבל את פרס בטחון ישראל, אולם לא קמיל היה המקור לכך. "אחרים בבית הכנסת לא ידעו אפילו את זה", מספר אלפסי. 

פשטותו וצניעותו של קמיל לא עמעמו את זהרו בעיני אנשי המדע, ואולי אף להיפך. חתנו אבי רט מספר כי פעם כשנפגש עם אנשי מדע בכירים בחו"ל ובהם אף חתני פרס נובל, הם סבבוהו כמו אדמו"ר וציפו למוצא פיו. בהזדמנות אחרת, שאל רט את חותנו מיהו האורח שביקר בביתו, ונענה שהיה זה פלוני אלמוני, חתן פרס נובל לפיזיקה, שבא לארוחת ערב כדי "לדבר על כמה עניינים". 

יוסי שמרלר עבד עם קמיל ב'אירוטל' על פיתוח המכשור החדש. הוא מספר כי הייחוד המקצועי בו ניחן הבוס שלו היה בשילוב בין היכולת האנליטית הגבוהה לבין כושר ההמצאה הגדול, שהתאפיין ב"חשיבה מחוץ לקופסה". על פיתוחים רבים שלו יש להניח כי לא נשמע לעולם, אך חלקם מוכרים לכל. ה- MRI הישראלי הראשון פותח, כאמור, על ידו, וערכו המכריע לעולם הרפואה המודרני ידוע. בשנים האחרונות עבד קמיל בעזרתו של שמרלר על פיתוח ה'זאפר', מכשיר שדווקא אינו כל כך מסובך מבחינה טכנולוגית, אך הוא מדגיש את הצד האנושי של קמיל. מכשיר זה נותן פיתרון לסוג מסוים של רפואה אלטרנטיבית הגורס כי מחלות נוצרות על ידי איבוד אנרגיה. המכשיר עזר לאנשים רבים להירפא ממחלות שונות או לפחות להקל על תסמיניהן, החל באלצהיימר ופרקינסון וכלה בפצעי בגרות. 

הכסף לא מעניין 

חתנו של קמיל, איש החינוך דורון אייזנטל, בעלה של בתו תהילה, מספר כי במהלך ה'שבעה' נראתה בבית דמות לא מוכרת בלבוש רבני. בירור קצר העלה כי אותו אדם היה הגבאי במניין הוותיקין של קמיל. באחת הפעמים, לאחר שהאיש הזכיר בברכת 'מי שבירך' לחולים שם של חולה, ניגש אליו קמיל והתעניין לזהותו של החולה. אותו גבאי ענה לו כי מדובר בבנו שמאושפז ב'איכילוב'. כשקמיל שמע זאת הוא מיד הציע את עזרת ה'זאפר', וכך הגיע לבית החולים, בהתנדבות כמובן, כשהוא מצויד במכשיר כדי לטפל בבן. ביום פטירתו של קמיל התקשר אליו אבי החולה כדי לקבוע המשך טיפול, אולם כבר לא היה עם מי לקבוע. 

כשנודע כי דמות תורנית ציבורית מסוימת חלתה במחלה קשה הוא הזדעזע וממש התחנן כי יקשרו אותו למישהו מבני המשפחה, תוך שהוא אומר: "אני יכול לרפא אותו!". אייזנטל מספר כי ב'שבעה' הטלפון הנייד של צבי לא הפסיק לצלצל בגלל אנשים שרצו לשמוע על המכשיר. לדעתו, אחד הדברים שהניעו את קמיל להפנות את כושר המצאתו גם לצד הרפואי היה העובדה ששכל את בתו כשהיתה בת עשרים. בנוסף שכל קמיל גם שניים מנכדיו, אך בני המשפחה מספרים כי הוא מעולם לא הביע תרעומת כלפי שמים על האסונות שפקדו את משפחתו. 

פיתוח ידוע נוסף של קמיל הוא כרטיס חיוג, מה שמוכר בארץ כ'ביג טוק'. פיתוח זה נעשה בתקופתו ב'אירוטל'. רבים ברחבי העולם משתמשים כיום בכרטיסים הללו, שניתנים להשגה כמעט בכל מרכז קניות, אולם הזכויות על השימוש בפטנט, שנרשם כחוק בכמה מדינות בעולם, לא תמיד הגיעו לבעליהן החוקיים. אילו זה היה כך, היה קמיל הופך ככל הנראה למיליארדר, אולם גם מה שכן קיבל תמורת הפטנט הפך אותו לאדם אמיד. בני משפחתו מספרים עם זאת כי לא הכסף היה זה שעניין אותו. בלוויה סיפר אחד הנכדים כי לפני זמן מה הלכו כמה מהנכדים עם סבם לקנות מכונית חדשה. למרות שהיה יכול להרשות לעצמו הרבה, הדגיש קמיל באוזניהם כי הוא מחפש את המינימום שיספק את צרכיו באופן בטיחותי. 

לכרטיסי החיוג קדם פיתוח נוסף, שנעשה בו שימוש בעיקר על ידי הציבור החרדי. המדובר בחסימת מספרים לא רצויים בטלפון הקווי (החסימות המוכרות של הטלפונים הסלולריים מבוססות על טכנולוגיה אחרת). המטרה היתה, מסביר שמרלר, ליצור אפשרות בה בעל הבית יוכל למנוע אפשרות לחייג למספרים מסוימים. פיתוח אחר נועד לשלב המעבר, בו מרכזיות הטלפונים פעלו כבר בצורה מתקדמת אולם היו משתמשים פרטיים שהשתמשו עדיין בטלפון חוגה, מה שמנע מהם את האפשרות להשתמש במערכות מענה קולי ממוחשב. 

מדבריהם של בני המשפחה ניכרת הערצה עמוקה לדמותו רבת הפנים של האב. אבי רט אומר כי המדהים בחותנו היה "השילוב בין גאונות לצניעות. הוא חי חיים מדעיים מלאים, חיים דתיים מלאים, וחיים משפחתיים מלאים. הוא היה יוצא לטיולים ואף לרכיבות סוסים עם נכדיו". במשפחה היתה מפורסמת ברכת הכהנים שנהג להעניק לנכדיו בחתונתם, ואלו שעדיין לא התחתנו עד פטירתו ביכו את העובדה שלא יזכו להתברך ממנו יותר. למרות שהיה משכים קום, היו נוהגים הוא ואשתו להישאר עד סוף החתונה ולהסיע את בני הזוג הטריים. 

רט אומר כי הגאוניות של קמיל לא פגעה באנושיות שלו, "לא היה בו גרם אחד של גאווה, כי הוא הבין שתפקידו הוא שליחות". הצניעות היא מוטיב שחוזר ונשנה בדבריהם של רבים מאלו שדיברו עליו, בין אם היה זה שכן לספסל בבית הכנסת, חבר בכיר בוועדות הגרעין של ישראל או אפילו ראש הממשלה במכתב תנחומים ששלח למשפחה. הצניעות היתה כנראה גם זו שאפשרה למעמדו הבכיר שלא להאפיל על אנושיותו. יוסי שמרלר מספר כי למרות שמטבע הדברים היו זמנים של לחץ בפיתוח ובייצור ב'ארוטל', ובמקרים שכאלה העצבים הופכים להיות רגישים יותר, הוא מעולם לא צעק על העובדים, "הוא התנהג כלפינו בצורה אבהית". גם ילדיו מספרים כי הם לא זוכרים את אביהם כועס עליהם. את העובדים, רובם דתיים, היה לעתים משתף ב'וורטים' שלו על פרשת השבוע, אותם השמיע גם באוזני בני משפחתו על שולחן השבת. "אלו 'וורטים' מיוחדים", אומר שמרלר "הברקות של מדען". 

כהן המצפה לישועה 

הרב יצחק אלפסי מספר כי קמיל היה במשך שנים קונה מכספו את הלחמניות לסעודה שלישית בבית הכנסת, ומביא אותן מערב שבת כי היה מחמיר שלא לטלטל בשבת. בסעודה עצמה תפקידו היה לשיר את המזמור 'י-ה ריבון' בהגייה אשכנזית בניגון של ויז'ניץ, אותו הכיר מביתו (אימו היתה ילידת רומניה ולשם ברחה משפחתו טרם עלייתה ארצה). הרב בן ציון נשר, רבו של המרכז הקהילתי 'איחוד שיבת ציון' בתל אביב וחברו של קמיל לתפילת הוותיקין, אומר כי הצד החסידי בא לידי ביטוי גם בטבילת שחרית שהיה מקפיד לקיים מדי שחר. 

חתנו של קמיל, דורון אייזנטל, סבור לעומת זאת שאת טבילת השחרית יש לייחס דווקא להיותו של קמיל כהן ולציפיית הישועה שלו. בראיון האמור לעיתון 'הארץ', שנעשה בחוסר רצון מופגן מצדו של קמיל ונערך רק בגלל בקשה של מנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית, נשאל קמיל לגבי רמת ההגנה שמעניקה למדינת ישראל יכולתה הגרעינית. הוא ענה כי למרות שמדיניות הגרעין היא דבר לא רע בכלל, הרי שאין שום דבר מובטח, וכי המגמות הנוכחיות אינן פונות לכיוון חיובי: "אנשים מתעייפים ונמאס להם מהמדינה. הם אינם רואים כאן עתיד. אנשים חשים שהעסק כאן רופף. בנוסף לכך יש פה מיסים ושחיתויות ומלחמות. כל אדם משכיל שמדבר איתי שלח כבר את ילדיו לחוץ לארץ או שמתכוון לשלוח אותם לשם, וכל זה קורה בגלל שאין חזון ואין תקווה". כשנשאל האם הדבר נובע מהעדר אמונה דתית ענה: "כן. גם בגלל העדר אמונה דתית. גם אני יכולתי לחיות חיים גשמיים נוחים מאוד בצרפת או בארצות הברית, שם יש לי קרובי משפחה. אי אפשר להצדיק את הקיום שלנו בארץ ישראל בלי ההשפעה הדתית ההיסטורית על העם היהודי. אחרת נישאר ללא הסבר וללא צידוק לחיים כאן". באותו ראיון הוא התחמק מתיוג פוליטי ברור, אך הצהיר כי למרות שאינו איש פוליטי "אני מזהה עצמי עם נאמני ארץ ישראל, מאמין בגאולת עם ישראל בארץ ישראל, שזו ארצו". 

למרות שעסק הרבה בתחום התקשורת, לו עצמו לא היתה טלוויזיה בבית. גם על זמנו היה חס במיוחד, ופעמים רבות ראוהו באירועים יושב עם ספר ביד. חבריו לוועדה מספרים כי היה מגיע לישיבות עם גמרא כדי לנצל את הזמן הפנוי שבין הישיבות. 

באחד מימי הולדתו, נשאל קמיל על ידי נכדו מה הוא עושה לרגל המאורע המשמח. "מה עושה יהודי ביום ההולדת שלו? לומד גמרא!" השיב. כששאלו אותו בני המשפחה האם, לאור היכרותו את המצב בזירה הגרעינית, צריך לדאוג, הוא ענה: "יהודי לא שואל שאלה כזו! הוא בוטח בקב"ה". 

חתנו דורון אייזנטל משיב לשאלה מהיכן הגיעה אהבת התורה של חמיו, שלא למד בישיבה גבוהה ואפילו לא בישיבה תיכונית: "זה היה כנראה מתוך ההבנה הפשוטה של יהודי פשוט", אומר אייזנטל "שהתורה היא חיינו ושכל מה שיש לעם ישראל זה בזכות התורה". לחתנו אבי רט הוא אמר: "אנשים חושבים שמה שאני עושה למען ביטחון המדינה זה בין השעות שמונה בבוקר לארבע אחר הצהריים, אבל אני אומר שזה מה שאני עושה בין ארבע לפנות בוקר לשמונה בבוקר", כשהוא מתכוון לפרק הרוחני של יומו, שהחל בהכנת שיעור הדף היומי המקודש לו, ששומעיו, אגב, מנו בסך הכל ארבעה אנשים. "לא היה נושא שהגמרא מזכירה שלא היה לו מה לומר עליו", אומר אייזנטל "הוא ידע להסביר מהשמים, ענייני אסטרונומיה, עד הארץ". 

מספר שבועות לפני פטירתו, עבר קמיל אירוע לב קל. פגישה עם ראש הממשלה שהיתה אמורה להיערך בזמן שאושפז, נדחתה לי"ז באב. בט"ז באב החל קמיל בסדר היום הרגיל שלו. כשהגיע לפתח המקווה הרגיש רע, התיישב ונפטר. אייזנטל אומר כי "הקב"ה לקח אותו ממש לפני התפילה וההכנה אליה, כדי שלא ייצא לעז על תפילת ותיקין שהיא לא עוזרת".

• צבי קמיל

• קודם
• הבא