יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא

פרטים

קטגוריה: צומות ותעניות

פורסם בחמישי, 21 יולי 2022 04:18

נכתב על ידי Super User

כניסות: 228

יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא

מֵאֵת: אֲהוּבָה קְלַייְן ©

יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מֵעֲנָתוֹת

טֶרֶם נוֹלַד - נוֹעַד לִנְבוּאוֹת

אָבִיו – נָבִיא - כֹּהֵן גָּדוֹל

עַתָּה בְּנוֹ - נוֹשֵׂא בָּעֹל.

יִרְמְיָהוּ נִסְעָר נִרְגָּשׁ

כֹּבֶד הַמַּשָּׂא חָשׁ

מָה גְּדוֹלָה שְׁלִיחוּתוֹ

אַף לֹא חָזָה בַּחֲלוֹמוֹ!

שׁוֹמֵעַ קוֹל אלוקים

נִרְעַד  נִפְחָד לְיַד הַסְּלָעִים

לְעֵינָיו סִיר - בּוּעוֹת  נָפוּחַ

גּוֹעֵשׁ סוֹעֵר גַּם רוֹתֵחַ.

פָּנָיו צָפוֹנָה מְאוֹתְתִים

חִזָּיוֹן מְזַעְזֵעַ  לַיְּהוּדִים

מֶלֶךְ בָּבֶל מְגַיֵּס חַיִל

כְּנֶשֶׁר עָט עַל יְרוּשָׁלַיִם.

חָזוֹן קוֹרֵם עוֹר וְגִידִים

אוֹיֵב פּוֹרֵץ חִישׁ שְׁעָרִים

מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן  בּוֹכִים בַּשָּׁמַיִם

דְּמָעוֹת נִיגָּרוֹת , כְּמַפְּלֵי מַיִם.

הֶעָרָה: הַשִּׁיר בְּהַשְׁרָאַת הַהַפְטָרָה: [יִרְמְיָהוּ, פְּרָקִים: א-ב] לְפָרָשַׁת "מַטּוֹת" חֻמָּשׁ בַּמִּדְבָּר.    

חיוב תענית בעת צרה

פרטים

קטגוריה: צומות ותעניות

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 17:01

נכתב על ידי Super User

כניסות: 320

חיוב תענית בעת צרה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כתב הרמב"ם (תענית א, א-ד): "מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר "על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות", כלומר כל דבר שייצר לכם כגון בצורת ודבר וארבה וכיוצא בהן, זעקו עליהן והריעו. ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב "עונותיכם הטו" וגו', וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה "והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי", כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו אם תאמרו שהוא קרי אוסיף לכם חמת אותו קרי. ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים", עכ"ל. נמצאו למדים שישנו דין נוסף בחובת התשובה, והוא לשוב בתשובה באופן מיוחד כאשר האדם רואה שמידת הדין מתוחה עליו. ויעויין בס' העקידה (שער ע') שהמתוודה לאחר שלקה ממידת הדין, ומתוודה מבלי שחדל לחטוא, אלא כמתוודה מחמת הכאת הרצועה, עונשו יגדל ח"ו.

והמג"א (סי' תקעו) הקשה מדוע בימינו לא תוקעין בעת צרה, ואפילו אם נאמר דאין תענית ציבור בבבל, הלא מהתורה מצוה לתקוע גם ללא תענית, ונשאר בצ"ע. והמשנ"ב כתב שהנתיב חיים תירץ דמדאורייתא מצוה זו נוהגת רק בארץ ישראל, וכדכתיב "וכי תבואו מלחמה בארצכם" וגו', והפרמ"ג כתב שאפשר שאף בא"י דוקא כשהיה תחת רשותינו, ואפשר עוד שדוקא כשהגזרה היא על רוב ישראל, אז ישנה מצוה לתקוע, אבל בלא"ה לא. (ואכן, שמעתי שהגר"ש דבליצקי שליט"א תוקע בציבור בעת צרה בארץ ישראל, כיון שכאמור הדבר תלוי בתירוצי האחרונים והמשנ"ב הרי לא הכריע בדבריהם).

ב) עוד כתב הרמב"ם (שם ט): "כשם שהצבור מתענים על צרתן, כך היחיד מתענה על צרתו, כיצד, הרי שהיה לו חולה או תועה במדבר או אסור בבית האסורין, יש לו להתענות עליו ולבקש רחמים בתפלתו, ואומר עננו וכו' בכל תפלה שמתפלל". והמגיד משנה כתב שמדברי הרמב"ם נראה שהיחיד חייב להתענות על צרתו, כפי שהציבור חייבים לצום על צרתם,  וכ"פ השו"ע (סי' תקעח) והמשנ"ב כתב: "וכתב הפמ"ג דמשמע שיש עליו חיוב להתענות, וכן מצדד הב"ח", עכ"ל.

ובמקור ד' הרמב"ם כתב המגיד משנה דמכיון דתענית הציבור על צרה הוא מדרכי התשובה, א"כ ה"ה גם ביחיד כן הוא. והגר"א כתב בביאורו בסי' תקע"ח כך: "כשם כו'. כמ"ש בפ"א ת"ר מי שהי' כו' וביחיד איירי", עכ"ל. וכוונתו להא דאיתא בתענית י' ב' "מי שהיה מתענה על הצרה ועברה על החולה ונתרפא, הרי זה מתענה ומשלים". ואולם נראה דגם הגר"א לא סבר שזהו ממש מקור הענין, כיון דלא כתוב שם שהוא חובת היחיד לצום, אלא רק שאם התענה ונתרפא החולה, שצריך להשלים תעניתו.

והנה על עצם תעניות הציבור, אשר לא צמים כיום בימינו, אפ"ל שכיום אין מי שיש בידו כח וסמכות רוחנית לגזור תעניות על הציבור, וחוששים שכל הרוצה ליטול את השם יגזור תעניות על סוגי צרות שונות, וכדי בזיון וקצף וכו', כנודע בשם גדולים בזה, וגם מפני שהציבור חלש והתענית תגרום לחולשה והפרעה בעבודת ה'. אך גם אם אי אפשר לגזור תענית על הכלל, יש להודיע בשער בת רבים שישנו חיוב ליחיד, היכול לצום מבחינת כוחות גופו, להתענות כאשר יש לו חולה בתוך ביתו או צרות אחרות רח"ל.

וכן שמעתי ממו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א, שאכן בודאי צריך לצום בכהאי גוונא, ורק אמר שאין זה חיוב גמור (וצ"ע דהא מד' המ"מ , הפרמ"ג והב"ח הנ"ל נראה דהוא חיוב גמור).

ג) והנה לשון הרמב"ם מורה לכאו' שלא החולה עצמו או הכלוא בעצמו בכלא, צריכים להתענות, אלא רק האחרים. ואולם נראה מסברא שמכיון שבדרך כלל החולה עצמו, או החבוש בבית האסורים, נמצאים במצב של פיקוח נפש, לכן הם עצמם אינם צריכים לצום. אך אם הם יכולים להתענות, בודאי שיצומו, שהרי דבר זה מדרכי התשובה הוא ובודאי שעיקר התביעה היא לחולה עצמו ולא לקרוביו, ושו"מ שבשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' ל"ג דן בזה וכותב שאל להם לצום, כדי שלא יחלישו עצמם, וכמש"כ. אך פשוט שאם מדובר בצרה שאין בה חולשת הגוף, או בחולי שהתענית לא תפריע לחולה, שעליו עצמו לצום ג"כ.

ד) ולשון הרמב"ם והשו"ע הוא: "הרי שהיה לו חולה", ולא כתבו, כמו שמצינו במקומות רבים אחרים, את הלשון של "חולה בתוך ביתו". וא"כ יש לדעת מהי מידת קירבת האדם לחולה, המחייבת אותו לצום בעבורו, וצ"ע.

ה) עם פרוץ המהומות הפלשתינאיות לפני כמה שנים, כאשר המחבלים הערבים, מבוגרים ונערים, רוצחים יהודים, דוקרים ופוצעים, שאלתי את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א (באמצעות ידידי,  נכדו חביבו הרה"ג רבי יעקב קניבסקי שליט"א) האם אנו נמצאים ב'עת צרה', שלפי הרמב"ן ישנה מצוה דאורייתא של תפילה. והשיב מרן רבינו שליט"א: תמיד זה עת צרה.      

&&&&&&

כפועלים ליד בור הביוב

פרטים

קטגוריה: צומות ותעניות

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 06:44

נכתב על ידי Super User

כניסות: 370

כפועלים ליד בור הביוב

הרב ש. ב. גנוט שליט"א

ברחוב המכבים נערך תיקון זמני של נחלי ביוב עכורים. ריח הצחנה הרחיק כל אדם שפוי מהאזור כולו ואלו שנאלצו לעבור באזור בכל זאת, עשו זאת. בחופזה ובמהירות, לבל ידבק ריח הביוב בבגדיהם, בחליפתם, אפילו בנעליהם. הסרחון עולה עד לב שמים ואז נגלה לעיניך מחזה אבסורדי בעליל, הזוי לחלוטין. סמוך ונראה לבור הביוב ישבו להם בנחת שלושה פועלים ערביים, וסעדו את ליבם בערימת פיתות ריחניות, גבינה לבנה וקופסת זיתים שחורים.

-הכיצד?

הפועלים הזרים, הנפגשים כבר 20 שנה עם בורות הביוב מלאי הצחנה האין- סופית, התרגלו אל הריח. הביוב אינו מפריע להם זה עידן ועידנים, ולעיתים, תאמינו או לא, כשבור הביוב לא נמצא באזור ולא ממלא את חוש הריח שלהם, הוא אפילו חסר להם.

ואנחנו, אנחנו שקועים בבור הביוב כמעט 2000 שנה. התרגלנו לריח. לפעמים אפילו טוב לנו איתו. משיח? תילי תילים של הלכות טומאה וטהרה, צרעת ומקוואות, קרבנות וירושלים? גדול עלינו! בוודאי. אין ספק שכולנו רוצים את המשיח. מאד מאד רוצים. אך זה לא כל כך דחוף לנו. לפחות לא בשעתיים הקרובות. לא כעת, כשאנו מתכננים את הנסיעה לצפון הרחוק, שתתבצע כמובן רק לאחר "שלושת השבועות".

ואולי בכל זאת ננסה להעמיק, להבין, לחוש, להרגיש. כי דווקא על הרגש הזה שאין לנו, אנו צריכים להתאבל באמת. כי נהפכנו לקהי חושים, כהים, סומים באפילה, המשתכשכים בבריכת ביוב, רק מפני שכבר שכחנו, ולא הכרנו מעולם, אף פעם, שבשעה הזאת בדיוק היינו אמורים לשבת על כורסת מלכים, כנסיכי הכתר בהיכל הסולטן, בארמונו של המלך. לא כאן. לא כפי שאנו נראים כעת.

רבי אלעזר הקליר, קדוש עליון נורא- הוד, עליו כתבו גדולי קמאי תיאורים שלא מעלמא הדין, כותב בקינתו לתשעה באב, הנאמרת ב"קינות", כי חסרוננו הוא "ועתה- מה לי פה", "מה לידידי פֹה", "ואיה איווי מושב פֹה", "מה לך פֹה ומי לך פֹה", "ונמת ואין פֹה". -מהי כוונת הקליר בקינתו?

רבי אלעזר הקליר מעמיד את כל החורבן על מילה אחת: "פֹה".  המשגיח הגה"צ רבי שלמה וולבה זצ"ל מסביר שבזמן בית המקדש השכינה היתה "פה", איתנו פה, ואין לשער עד כמה צורת כל העולם השתנתה על ידי כך. היה מקום אחד בעולם, בו היה ניכר שהגשמיות אינה מוכרחה להיות מגושמת ומרוחקת, כי הרי השכינה הקדושה מצאה לה מקום כאן בעולמנו, בתוככי כלים גשמיים לכאורה, של זהב, עץ ואבן. וכשחרב בית המקדש השכינה אינה כאן, אין לה, לשכינה, כביכול, עוד מקום איתנו פה!

--- "ואתה למה עזבת את מקומך בתורה, בעבודה, ביראה, והשכינה אינה מוצאת אותך כדי לשרות עליך, וכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כאילו נחרב בימיו!" (הגר"ש וולבה, עלי שור ח"ב שער שלישי).

משפחה וילדים, חברותות טובות, פרנסה טובה, דאצ'ה בצפון הרחוק, "שטעלע" הגון וחיים מסודרים?? עולם כמנהגו נוהג, כלכלה, שלום ובטחון?? כל זה איננו שווה, באם הקב"ה אומר לך, אומר לנו, אומר לי: "אני לא יכול להיות איתך פה ביחד!" אכן, אני איתך, בכל עת ומצב, אך רחוק, רחוק.  אני רוצה אותך- אך לא כה קרוב...

--- "ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים" (ברכות לב, ב).

וכשהשכינה הקדושה רוצה להתרחק מאיתנו, כביכול מכריחה את עצמה להתרחק מאיתנו, כשאבא רוצה להתרחק מבניו אהוביו, מה יעזרו לנו חיי השלווה, ההשקט והבטח?!

********

אם נחשוב על כך יותר, אם נרגיש כך יותר,  נחוש "חורבן" אחר, תמוז ואב אחרים, וגם "בין הזמנים" אחר ו"אלול" אחר.

--- ובא לציון גואל. בקרוב, בעזרת ה'.

דבר החסידות – שבת חזון

פרטים

קטגוריה: צומות ותעניות

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:46

נכתב על ידי Super User

כניסות: 377

ב"ה  

דבר החסידות – שבת חזון

'שובבות' בתשעה באב

הרה"ק רבי ישראל מרוזין (שהיה נקרא בפי ה'צמח צדק' "דער הייליגער רוזינער"), היה מרחיק עצבות ואפילו מרירות.

כתוצאה מזה, נוצר מצב אצל חסידים שלו שהיו עושים מעשי קונדס.

ואפילו בתשעה-באב היו זורקים 'בעראלאך' [הנקראים כיום 'בובקס'] כדי שאנשים לא יפלו לעצבות.

אחר כך הונהג שהיו פותחים את גג בית המדרש, מורידים משם חבל, ומיד כשמישהו עלה עליו – משכו אותו הגגה.

פעם אחת התחילו להגביה את החבל והנה הם רואים שהרבי עומד עליו. מיד הורידו את החבל בחזרה.

-        נענה רבי ישראל ואמר: "רבונו של עולם! אם אין בניך שומרים את היום-טוב שלך – טול אותו מהם"...

 (שיחת אדמו"ר הריי"צ, מוצאי ת"ב – נדחה – תש"א. נד' גם בספר המנהגים חב"ד עמ' 48 . רשימות היומן עמ' תד)

~~~

גלות בירושלים?

הפעם בקשר לתשעת הימים – ייהפכו לששון ולשמחה – נעסוק בנושא הגלות, על קצה המזלג, על פי המבואר בתורת החסידות

ישנם השואלים:

מדוע אנו אומרים "ומפני חטאינו גלינו מארצינו", ומבקשים "ובנה ירושלים עיר הקודש", הרי חלק גדול מעם ישראל כבר חזר לארצו, וירושלים הולכת ונבנית, ומדוע זה נקרא 'גלות' כאשר בני ישראל עוסקים בתורה בתוככי ירושלים עיר הקודש?

להבין את זה צריך לבאר את המושג 'גלות':

גלות אינה רק שבני אדם נאלצים לנדוד מביתם או מארצם למקום אחר, אלא משהו הרבה יותר פנימי: 'גלות' פירושה שדברים אינם נמצאים במצב תקין, כלשון הגמרא (ב"ב י, ב) "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה", היינו שבמקום שהרוחניות תשלוט בעולם – שולטת החומריות. והביטוי הגשמי לזה הוא גם חורבן ביהמ"ק וגלות עם ישראל מארצו.

ובאופן כללי, בגלות הרוחנית (הפנימית) ישנם שלשה מרכיבים:

א)   גלות השכינה – על הפסוק "ושב ה' אלוקיך את שבותך" (נצבים ל, ג) כותב רש"י "היה לו לכתוב "והשיב את שבותך"? רבותינו למדו מכאן (מגילה כט, א) ששכינה כביכול עמהם בצרת גלותם, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם". היינו, אף ש"מלא כל הארץ כבודו" אבל הקב"ה מסתיר עצמו בגלות כמו שכתוב "ואנכי הסתר אסתיר פני גו'" (נצבים לא, יח), והשכינה כביכול גולה ממקומה.

וזה מרומז גם בהלכה "תלמיד שגלה – מגלין רבו עמו" (מכות י, א) – שהקב"ה כביכול יורד לגלות יחד עם בני ישראל, וגם בית המקדש 'גולה' לחו"ל כדברי הכתוב (יחזקאל ) "ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם" ופירשו בגמרא (מגילה שם) "אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל ורבי אליעזר אמר זה בית רבינו שבבבל" – "שנסע מקדש וישב שם" (ערוך וחדא"ג מהרש"א שם).

ב)   גלות הנשמה – המצב התקין הוא שהנשמה תשלוט על הגוף, שהרי הנשמה היא זו שמחיה את הגוף ובלעדה נהפך הגוף לאבן דוממת ר"ל. ובפועל בזמן הגלות אנו רואים, שצרכי הגוף ותאוותיו הם אלה שמעסיקים אותנו בדרך כלל, ואפילו בעשיית מצוה – מתערבים לרוב מניעים זרים של "מה יאמרו" וכדו'. והרי זו גלות פנימית – שהנשמה שבויה ברצונות של הגוף וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי (שערי תשובה ב עמ' סב, ג) את עניין הגלות: שהנפש האלקית הנקראת 'ישראל' מלובשת ו'מפוזרת' ברצונות הזרים של הנפש הבהמית, ויש צורך ב'קיבוץ גלויות' על ידי תשובה. וזהו שנאמר (נצבים שם) "אם יהיה נדחך (לשון יחיד") משם יקבצך גו'".

עניין זה מרומז בתפילה (מוסף יו"ט) "ואין אנו יכולים לעלות וליראות ולהשתחוות לפניך" וידועה השאלה: זה שאי אפשר לעלות ולהיראות מובן, אבל מדוע אי אפשר להשתחוות? ומבאר אדמו"ר הזקן (לקו"ת ברכה צח, ב) שבזמן הגלות אי אפשר שיהיה לנו ביטול גמור אלא תמיד יישאר לנו משהו מרצונות זרים והרגשת עצמו וכו', ולכן אי אפשר "להשתחוות לפניך" כפי שהיה בביהמ"ק, שהשתטחו בפישוט ידים ורגלים שזה מראה על ביטול מציאותו לגמרי (אלא רק מעין זה יש בתפילה, בדרגה נמוכה יותר).

ג)   גלות בתורה – המצב התקין הוא שתורה שבכתב צריכה להיכתב, ותורה שבע"פ צריכה להילמד בעל פה, כמו שנאמר (משפטים לד, כז) "כתב לך את הדברים האלה" – "ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה" (רש"י ע"פ גיטין ס, ב).

אולם בעקבות הגלות נאלץ רבינו הקדוש לכתוב את התורה שבעל פה (כמבואר בארוכה בהקדמת הרמב"ם), ו"רבו מחלוקות בישראל", ואח"כ בתלמוד בבלי היתה ירידה נוספת ונתמלאה התורה בתיובתות וספקות (ו'תיקו'), כדרשת רז"ל על הפסוק (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני כמתי עולם" – "אמר ר' ירמיה זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א).

וככל שחלפו הדורות התגברה הגלות בתורה, היינו פיזור ופירוד ההלכות, עד שאי אפשר למצוא הלכה ברורה, ו"קיבוץ גלויות" פירושו – בירור ההלכות להעמיד כל אחת על מקומה, ולא תהיה לה סתירה וקושיא ממקום אחר (ע"פ שערי תשובה לאדהאמ"צ שם).

ועל כך אנו מתפללים "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", היינו שלא מספיק שעם ישראל ישוב לארץ כי אם שהשכינה תחזור ושוב תתגלה בבית המקדש. וממילא, כשתתבטל גלות השכינה – תתבטל ממילא גם גלות הנשמה וגלות בתורה, וגם כל בנ"י ישובו לארץ הקודש ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם, בקרוב ממש.

שבת שלום!

מבוסס על: מאמרים ושיחות שונים (חלקם צויינו בפנים). בסיוע ספר "מגולה לגאולה" (הרא"א הכהן פרידמן, תנש"א) עמ' 11 ואילך. ספר "ימות המשיח" (ר"מ ברוד, הוצ' חדשה תשע"ד) עמ' 33 ואילך.

דבר החסידות – תשעת הימים ותשעה-באב

פרטים

קטגוריה: צומות ותעניות

פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 20:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 316

ב"ה

דבר החסידות – תשעת הימים ותשעה-באב

לראות את הטוב הנסתר

פעם בעת ביקורו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי בבית מורו המגיד הגדול ממעזריטש, נכנס יהודי למגיד לבקש על ענייניו.

ראה רבי זושא ברוח קדשו, כי עוונותיו של האיש הזה רבו מאוד. וחרה אפו, איך מעיז אדם כזה לעמוד בלי פחד ובלי תשובה לפני איש קדוש כמגיד הגדול.

גער בו רבי זושא ואמר "איש אשר כזאת וכזאת עשה, איך לא יבוש לעמוד מול פני הקודש בלי הרהורי תשובה?"

כשהלך אותו אדם משם, התחרט רבי זושא על שדיבר כך לפני מורו ורבו.

ואז בירך אותו המגיד, שמעתה לא יראה עוד שום רע במישהו מישראל, רק הטוב שבו בלבד יראה.

ומאז והלאה לא היה רואה רבי זושא שום רע באדם, רק הטוב שבו ראה.

(סיפורי חסידים לרש"י זוין, פ' בלק, סיפור 369, בשם הרה"ק רבי ישראל מרוזי'ן)

~~~

בימים אלו אנו מתאבלים על חורבן בית-המקדש והגלות. הפעם הראשונה שמוזכרת בתורה ענין הגלות היא בברית בין-הבתרים, בה הודיע הקב"ה לאברהם "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" – שזוהי גלות מצרים.

במדרש (בראשית רבה מד, יז) מסופר, שהקב"ה גילה לאברהם את כל ארבעת הגלויות, כמרומז בפסוק: "אימה" – זו בבל, "חשכה" – זו מדי, "גדולה" – זו יון, "נופלת עליו" – זו אדום.

ונשאלת השאלה: הרי כריתת-ברית היא חיזוק הקשר בין שני אוהבים, שבה הם מחליטים להיות נאמנים זה לזה בכל מצב. וכיצד ייתכן שדווקא בזמן כריתת-הברית עם עם-ישראל בברית בין-הבתרים באה הבשורה האיומה על הגלות והחורבן, שהםההיפך של אהבה?

[לכאורה היה אפשר לתרץ את זה ע"פ המשך דברי המדרש (שם, כא) "בחר אברהם אבינו שעבוד מלכויות כנגד גיהנום", כלומר שהגלות היא כפרה ותחליף למשהו יותר גרוע – גיהינום. אבל קשה, כי בזמן כריתת-ברית וגילוי האהבה לכאורה אין מקום לדבר לא על גיהנום ולא על גלות!]

אלא, בתורת החסידות מוסבר עניין הגלות, במשל מרב ותלמיד:

כאשר הרב מלמד את התלמיד, הרי פניו מביטות בתלמיד, אבל, כאשר תוך כדי ההסברה לתלמיד, צץ איזה רעיון חדש בשכלו של הרב – או אז מפנה הרב את עיניו מהתלמיד ומתעמק בהברקה החדשה שעלתה למוחו, ורק אח"כ מסביר את העניין לתלמיד.

ככל שהרעיון החדש יותר עמוק ונעלה – כך תידרש תשומת-הלב של הרב לרעיון החדש ולהתעלמות זמנית מהתלמיד.

התלמיד מבחינתו יכול לחשוב אז, שהרב הזניח אותו חלילה, אבל לאמיתו של דבר ברור שזו רק התעלמות חיצונית, כי בגלל אהבתו הפנימית לתלמיד – הוא רוצה להעביר לו משהו הרבה יותר עמוק.

וכן הוא בעניין הגלות: שלמרות שמבחינה חיצונית זהו גלות וחורבן, אבל בפנימיות של הגלות הרי היא הכנה לגילוי נעלה יותר – הגאולה העתידה, שבשבילה 'כדאי' כביכול לקב"ה שתהיה לפי שעה ענין של גלות.

וזהו הטעם שבברית בין-הבתרים דובר על הגלות, שכן בזמן כריתת-הברית האירה הפנימיות של האהבה-עצמית, ובדרגה זו הרי הגלות הוא עניין נעלה, כי דווקא בו ועל-ידו יוכלו בני ישראל להגיע לגילויים של הגאולה העתידה.

על פי זה יובן דבר פלא נוסף:

במדרש איכה (פתיחתא ט. וכן ביומא נד, ב) מסופר, שכאשר נכנסו הנכרים לקודש הקדשים ראו את הכרובים כשהם 'מעורים' ומחובקים זה בזה. ולכאורה, הרי הגמרא (ב"ב צט, א) אומרת שכאשר בנ"י עושין רצונו של מקום אז הכרובים פניהם איש אל אחיו, וכאשר אין עושין רצונו של מקום הם מסיבים פניהם זה מזה! ואיך יתכן שבזמן החורבן היו פניהם איש אל אחיו ומחובקים זה בזה?

אלא, שאמנם זמן החורבן היתה תקופה של "אין עושין רצונו של מקום" וזמן של הסתר פנים ר"ל, אבל זה היה ברובד החיצוני של הדברים, אבל כאשר נכנסו הנכרים לבית קדשי הקדשים, שזהו מקום הפנימיות – שם האירה האהבה העצמית של הקב"ה לכנסת ישראל, כי מטרת הגלות בפנימיות היא לטובתן של ישראל (כמשל הרב והתלמיד הנ"ל) להביאם לדרגה הנפלאה של ימות המשיח.

שבת שלום ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ב, דברים (עמ' 359 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 63 ואילך).