מאמרים
קיום צוואה
- פרטים
- קטגוריה: חסד של אמת
- פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:29
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 494
הרב שמואל ברוך גנוט
קיום צוואה
נהגו רבים וטובים משלומי אמוני ישראל, שכותבים צוואה לפני מותם ומצווים את זרעם אחריהם בהנהגות טובות וישרות. ויש לידע מהו תוקפה של צוואה שכזאת והאם מחייבת היא את זרע הנפטר לציית לדברי הצוואה.
א] דעת ר"מ בכמה דוכתין בש"ס שמצוה לקיים דברי המת, וכ"פ הטושו"ע (חו"מ, רנ"ב) וז"ל: "מצוה לקיים דברי המת, אפילו בריא שצוה ומת, והוא שנתנו לשליש לשם כך".
והתשב"ץ (ח"ב נ"ג) כתב: "שלא בכל דבר אמרו מצוה לקיים דברי המת, שאין אדם בשעת מיתתו נביא ולא מלך ונשיא שיצוה החיים לקיים דבריו, שאין שלטון ביום המוות, ולא אמרו זה אלא כשציוה שיעשו מממונו כלום, שמצוה לקיים דברו, שהרי בממון שלו יכול לצוות, וחייבין הכל לקיים דברו, ונכלל בכלל מצות נחלות", עכ"ל. ובהמשך כתב: "אבל עדיין תוכל לומר דאביו שאני, שאסור לסתור את דבריו כדאיתא בפ"ק דקידושין ל"א ב' ", עכ"ל.
ויסוד זה כבר הובא בתוס' בגיטין (יג,א ד"ה והא) דאמר ר"ת "דבגר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת, דכל דאיתיה בירושה מצוה לקיים דבריו, הואיל ולא פסק כוחו מאותו הממון, דמכוחו יורשין. אבל גר דליתיה בירושה ופסק כחו מממונו, אין מצוה לקיים דבריו", עכ"ל. ועי' בקצוה"ח (חו"מ רמ"ח סק"א וסק"ה) דהיורשים זכו בהנכסים ורק מוטל עליהם חיוב לקיים דברי המת השייכים לנכסיו. ומ"מ היא גופא שיש לו כח לצוות על יורשיו שיתנו לאחר מיתה, לזה צריך זכות בעלות מסוימת להמת בנכסיו, עי"ש במש"כ בשם המהרי"ט.
ונמצא לד' הראשונים הללו דהמצוה לקיים דה"מ שייכת רק בכספי ירושתו, אך לא ביתר נכסיהם ובשאר מילי. וכ"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קס"ח) דמצוה זו שייכת רק בנכסי המת וירושתו, אך לא בשאר מילי. והוכיח כן מציווי יעקב ליוסף לקוברו בא"י, דמשמע דיוסף לא הוכרח לקיים הצוואה ולכן הוצרך יעקב להשביעו. וכ' דמ"מ לפנים משורת הדין צריך לקיים צוואת הוריו.
ובשד"ח (מערכת המ' כלל רי"ט) כ' שכ"כ בס' מעשה איש בשם הריב"ש, והיד מלאכי (כללי הדינים סי' תכ"ב) הביא לד' השבו"י וכ' להוכיח כדבריו מכתובות ק"ג ב' שלא קיבל ר' חנינא לישב בראש, אף שרבי ציוה כן לפני מותו. ובשד"ח שם הביא לד' הספר חסידים (סי' תקל"ח) שא' ציוה קודם מותו לבנו לבל יתן לעבדו ולשפחתו לצאת לחוץ, ואח"כ נעשו סרסורים לעבירה וכו' ואמר לו החכם שאע"פ שבמקום שבאים לעבירה א"א דמצוה לקיים דברי המת. והוכיח השד"ח דנראה מד' הס"ח דאמרי' מצוה לקיים דה"מ בכל מילי. ואולם לענ"ד י"ל דכיון דהתם העבד והשפחה הינם מירושת האב (וכמשמעות הלשון שם: "ובעל הבית צוה לבנו", והיינו דהאב היה בעליהם של העבד והשפחה), וע"כ ביכולתו להביע דעה ותנאי בצורת הורשתם לבנו, ואינו ענין לשאר מילי.
ב] ואולם קשה לי מכמה דוכתין, דמצינו דאמרי' דמצוה לקיים דה"מ גם בשאר מילי. דבדרשות רש"י אבן שועיב כ' בשם הרמב"ן דמצוואת יעקב ע"ה לבניו לקברו בא"י למדנו שמצוה לקיים דברי המת, דכתיב "ויעשו בניו לו כן כאשר ציוום". וכן הרא"ש באורחות חיים (הלכות אבל אות כ"ד) כתב: "ואם ציוה לקברו בביתו ולהעתיקו לבית הקברות, מצוה לקיים דברי המת". והש"ך (יו"ד שס"ג) כ' בענין העברת מת לא"י "וכ"ש כשציווה בחייו, שמצוה גדולה היא לשמוע לדבריו, וגם מטעם דמצוה לקיים דברי המת וכו' והוא חיוב גמור ומצוה לקיים דבריו".
והשד"ח עצמו ציין לד' השו"ע (חו"מ רנג,ל) ששכיב מרע שציוה שלא להספידו, אין סופדין לו. וכ' הסמ"ע דהטעם משום דמצוה לקיים ד' המת, וא"כ מוכח דגם לשאר מילי אמרי' דמצוה לקיים דבריו. והביא דברי מהר"ם תאומים בס' אוריין תליתאי (סי' כ"ד) שדחה דהציווי שלא להספידו כולל שלא להוציא ממון מירושתו לצורך ההספד, וא"כ גם דין זה שייך לירושתו. ואמנם לענ"ד מפשטות ד' הפוסקים נראה דגם בלי קשר לירושתו מצוה לקיים דבריו בענין קבורתו והספדו, ועיין. וכן במשנ"ב כ' בהלכות יו"ט (תקצ"ו סקכ"ב) דאם יש ביה"ק בתוך העיר וציוה לפני מותו להוליכו לקברי אבותיו, מלינים אותו עד אחר יו"ט כיון שמצוה לקיים דברי המת. וכן מצינו עוד רבות בפוסקים דאיכא מצוה לקיים דה"מ בעניני קבורתו, וצ"ע.
ג] ואמנם רבנו ר"ע איגר גלי נהורא בי מדרשא. דכ' (בשו"ת ח"א סי' ס"ח), שכבוד אביו לאחר מותו (שאמרו בקידושין לא,א דמכבדו בחייו ובמותו) הוא דוקא בענין שיש בו כבוד וגדולה בעצמותו, כגון לקרותו "אבא מארי". אך אין חובה, מדין כיבוד אב, לעשות לו נחת רוח ולמנוע צערו, וממילא י"ל שלשמוע בקול אביו ואמו שציווהו בצוואתם הוא משום נח"ר להם שיקויים רצונם, וי"ל דל"ש לאחר מותם, אף דמשמעות ד' השו"ע (ר"ג ס"ט) דמחויב לקיים צוואתו לאחר מותו. אלא דמ"מ צריך לקיים הצוואה מדין מורא, שצריך לירא שלא לעבור על צוואתם, וזהו שייך גם לאחר מיתה. ומש"כ הפוסקים דצריך לקיים רצון אביהם בירושה רק שהושלש הממון, הוא דוקא מדין מצוה לקיים דה"מ וכו', אך מדין מורא אביו (וכבודו, במקום שחושש לכבודו שלא יפרעו חובותיו) מחוייבים הבנים לקיים רצון אביהם. והגרעק"א כ' דאע"פ דהט"ז (יו"ד ר"מ סק"ג) כתב דמורא בסתירת דברי אביו היינו דוקא בפניו, מ"מ "שלא לעבור על צוואתו הוא ענין אחר ושייך בכל ענין אף שלא בפניו".
ולפי"ז אה"נ דכוונת הפוסקים שכ' דבעי' לקיים רצון האב אחר מותו מדין מצוה לקיים דה"מ, הוא לשון מושאל לדין זה הנוהג בירושתו, וחיוב קיום הצוואה הוא מדין מורא אב, הנוהג גם אחר מיתה.
ד] ואמנם אכתי י"ל דעניני הקבורה וההספד מדין כבוד אב הוא, דהאב חישב להתכבד בכך וע"כ ציוה מה שציוה בהאי עניינא. וא"צ לדין מורא. וכל ד' הגרעק"א אמורים רק בענינים שאינם קשורים לקבורתו והספדו.
ה] ולעיל הזכרנו ד' הסמ"ע, וז"ל: "אין סופדין אותו. לשון דאין סופדין משמע דאסור לספוד אותו, והטעם כי ההספד אינו אלא משום כבוד המת וקרוביו, והרי מחל על כבודו, ומצוה לקיים דברי המת". ויש להבין בדבריו. א) דכ' בחדא מחתא דהספד הוא משום כבוד המת ומשום כבוד קרוביו, והלא הטעם ששומעים לו הוא משום כבודו שלו ולא משום כבוד קרוביו. ב) אם טעמו משום דהוא כבודו והרי מחל על כבודו, א"כ לשם מה כתב דגם איכא ביה משום מצוה לקיים דה"מ, וצ"ע. ואולם אפשר וקושיה מתורצת בחברתה, דמכיון וסו"ס איכא ביה גם משום כבוד הקרובים, א"כ אמאי ניזיל בתר כבודו ולא בתר כבודם. וע"ז השיב שסו"ס מצוה לקיים דה"מ ומשו"ה צייתינן ליה. ואולם י"ל בזה בפשטות, דכוונתו דאף אם המת מחל על כבודו, אכתי ס"ד דיוכלו הבנים להספידו, דאף שמחל על כבודו, רוצים הם לכבדו. וע"ז הוסיף דכה"ג אין להספיד, כיון דמצוה לקיים דה"מ. ואולם כ"ז הוא נכון דוקא באופן שהמת חשב שההספד יכבדנו, אך מחל ע"ז. אך במקום שסבר שההספד יגרום לו לבזיון, כגון באופן שסבר שהמספידים לא יידעו להספידו כנצרך, בזה ודאי דא"א להספידו. ואף אם יקרא דחיי הוא, אין לקרובים זכות להתכבד בהספד, שיגרום בזיון לפום דעתיה דהמת.
ואולם ד' הסמ"ע קשים מעצם ד' הש"ס. דהנה מקור דין זה הוא בסנהדרין מ"ו ב'. איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי או יקרא דשכבי הוי, למאי נפ"מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא, ופרש"י: אי יקרא דשכבי כי אמר לא תספדוהו צייתינן ליה ואי לא אמר ואמרי יורשין לא ניחא לן כפינן להו, ואי יקרא דחיי הוא, לדידיה לא צייתינן ליורשין צייתינן, עכ"ל. וא"כ אי הספידא יקרא דחיי אזי לא צייתינן ליה, ואמאי כ' הסמ"ע דהספידא יקרא דקרוביו הוא ולהכי צייתינן להמת, וצ"ע.
והגר"מ טורעצקי שליט"א השבני דבר נאה בזה. דהסמ"ע סבר דמת שנספד כהלכה, מתכבד משום כבודו שלו וגם הוא עצמו מתכבד מכך שקרוביו מתכבדים בהספדו. וזמש"כ דההספד משום כבוד המת וקרוביו, והיינו דהמת עצמו מתכבד מכיבוד קרוביו, וכשמחל ע"ז ממילא א"צ להספידו.
ו] ניתנה ראש ונשובה לראשונה, לדברי השבו"י והגרעק"א. דהנה השבו"י נקיט דיוסף לא נתחייב מדינא לקיים צוואת אביו עד שהוצרך יעקב לבקשו כ"כ בלשון "אנא שא נא", וגם יוסף הוצרך להבטיחו ע"כ ויעקב הוצרך להשביעו, ומשמע דבצוואה לחוד לא מחויב לקיים מצוותו. והשבו"י כתב עוד וז"ל: "והנביא ירמיה סי' ל"ה צווח על בית הרכבים ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו וגו', כי שמעו את מצות אביהם וגו', יען אשר שמעתם על מצות יהונדב אביכם וגו', משמע שהוא רק מצד החסד לפנים משורת הדין לשמוע מצות אביהם ולא מצד הדין וחיוב".
וצ"ע דאם כהגרעק"א דמשום מורא איכא חיוב לקיים רצון אביהם גם אחר מותו, א"כ אי"ז לפנים משורת הדין כי אם מחיוב גמור. [ובשלמא בהא דקבורת יעקב שפיר י"ל דסו"ס הדבר תלוי היה בדעת אחרים, וכמש"כ המדרשים שפרעה התנגד בתוקף להוצאת יעקב ממצרים, ובזה אא"ל דחייבים היו לקוברו בא"י, שהרי אנוסים היו ברצון המלך שלא לקוברו. ולזה הוצרך יעקב להשביעו, כדי שיתאמץ בדבר ביותר גם נגד רצון המלך. אך בהא דיהונדב בן רכב קשה כנ"ל], וצ"ע.
ועוד דהנה המהרי"ק (שורש קס"ו, והו"ד ברמ"א יו"ד ס"ס ר"מ) כ' דאב המוחה בבנו לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב. וכ' המהרי"ק דבמילתא דל"ש בגוויה כי הכא, פשיטא דאין כח לאב למחות בבנו, לא משום כבוד ולא משום מורא, דל"ש כגון אלא כגון מאכילו משקהו מלבישו מנעילו וכו', מורא לא ישב במקומו ולא סותר את דבריו וכן כיוצ"ב דשייך לאב, אבל במילתא דל"ש האב בגווה פשיטא דאין כח האב למחות ביד בנו.
ואולם לכאו' סיתרא"ה נינהו, דהתרומה"ד סי' מ' כתב דתלמיד שרוצה ללמוד תורה במק"א, שם ימצא סימן ברכה בתלמודו, ואביו מוחה בו מפני שחושש שהבן יסתכן שם, דא"צ לשמוע בקולו. וכ' הגר"א בביאורו: "דאמרי' בספ"ק דמגילה גדול ת"ת יותר מכבוד או"א וכו' ואפי' משום כל מצוה שא"א להעשות ע"י אחרים נדחה כבוד או"א". וחזינן דאילולי ביטול תורת הבן והוא דגדול ת"ת שדוחה כיבוד או"א, אזי היה הבן מחויב לשמוע בקול אביו, למרות שהדבר אינו קשור כלל לאב. והפלא בזה הוא שהשו"ע (שם) פוסק את דברי התרומה"ד והרמ"א מוסיף עליו דכן הוא הדין בנידון המהרי"ק, ומשמע דס"ל דדין וטעם שווה הוא, ולכאו' הם ב' דעות החולקות זו על זו, וצ"ע. וכמו"כ צ"ת דלהגרעק"א לכאו' יתחייב לציית לאביו מדין מורא. וזאת ועוד שהשו"ע (שם סעיף טז) פסק ד"האב שצוה את בנו שלא ידבר עם פלוני ושלא ימחול לו עד זמן קצוב, והבן רוצה להתפייס מיד לולי צוואת אביו, אין לו לחוש לצוואתו". וביארו הש"ך והט"ז דהוא משום שאסור לשנוא לשום יהודי ונמצא שהאב מצווה אותו לעבור על איסור, ומשמע מיניה דלולי דינא דא"מ לשמוע בקול אביו שאומר לו לעבור עבירה, היה הבן מתחייב לציית לו ולא לשוחח עם אותו פלוני, וצ"ע להנ"ל, דהא הוי מילתא דל"ש בגוויה דהאב ואמאי צריך לציית לו.
וע"כ דצ"ל דגם להגרעק"א חיוב אי סתירת דברי אביו שייכים רק באופן שהדברים קשורים לצער האב, אף בעקיפין, ובכה"ג שהאב אמור להצטער באיזה שהוא דרך מסירוב בנו, מפני שהדבר קשור לצרכי אביו ומהוויו, נאסר לבן לעבור על דבריו. אך בדבר השייך רק לבן, כמו בשתיית היין דבני יהונדב בן רכב, ובהא דלישא אשה כרצונו, בזה אין חיוב מורא, מפני שאי ציות לד' אביו בנושאים שאינם קשורים ואינם אמורים לצער מצד עצמם את אביו, אינם נכללים בהאיסור לסתור את דבריו. וממילא באופן שהאב אומר לו לא לדבר עם פלוני, אשר פלוני נחשב לשונאו של אביו וכיוצ"ב, שהאב מצטער מדיבורי בנו, וכן כשהבן רוצה לגלות מקום תורה מסוכן, שהאב יצטער ויחשוש כל הימים לגורל בנו, אזי איכא חיוב מורא, ואילולי התירא דביטול תורה ודינא דא"צ לציית לאביו כשמצווהו לעבור על ד"ת, היה איסור לעבור על דברי אביו. ויש לפלפל בזה דאכתי איכא ביה מחלוקת התוס' והרשב"א ביבמות ו' א', ואכ"מ.
ז] וגדר מדויק יותר לזה הראוני שכ' המקנה (קידושין לא,ב ד"ה ת"ר איזהו) וז"ל: "נראה דכל דבר שמצווה לו אביו, אף בדבר שאין לאביו שום הנאה ממנו, שאינו בכלל כיבוד, אפ"ה אם אין לו לבן שום הפסד ממנו, זהו בכלל מורא, שאם לא ישמע לו הוי כסותר את דבריו. ועי' ביו"ד סי' ר"מ בהג"ה אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה הבן, אין צריך לשמוע לו, ע"ש. משמע דלדברים אחרים אעפ"י שאין לאב הנאה הימנו צריך לשמוע לו", עכ"ל. ולדבריו גדר מורא הוא דוקא באופן שאין לבן שום הפסד ע"י קיום רצון אביו, דאזי אף אם אין דעת האב נוחה מכך, סו"ס אא"ל דהבן סתר דבריו, כיון שעשה להנאת עצמו ולא חלילה כדי לזלזל ברצון אביו. וגם ד' הגרעק"א (וגם ד' הנובי"ת חאבהע"ז סי' מ"ה, שהגרעק"א הזכירו, שדן בענין מת אביו וציוה לו לעשות כן ורצון אמו בהיפוך) תואמים לזה, דהגרעק"א והנובי"ת מיירי בצוואת אב המתנגדת לצוואת האם, ולא באופן שהבן מפסיד מקיום א' מהצוואות או שאי"ז ע"פ רצונו, וכל הספק הוא רק לאיזה מב' הצוואות יציית, ובכה"ג איכא חיוב מורא.
ח] ותבנא לדינא דצריך לקיים צוואת המת הנוגעת לירושתו, משום "מצוה לקיים דברי המת", ויתר פרטי הדינים בזה מבוארים בטושו"ע הנ"ל. ויש לקיים צוואת אביו ואמו שאין להבן הפסד מקיומה [או באופן שאינם נוגעים כלל להאב], משום חיוב מורא. ואמנם אפשר דבמקום שהבן מפסיד או מצטער ע"י קיום הצוואה, אין בכה"ג חיוב מורא ואינו מחויב לקיימה [ואולי הוא גם באופן שאיירי בדברים שאינם נוגעים כלל להאב, כשתיית יין דיהונדב בן רכב הנ"ל, דכ' השבו"י דאין מחויב לקיים כה"ג], כי אם לפנים משורת הדין.
ט] והנה כל זה הוא בצוואת אביו ואמו, ויל"ד מהו דין צוואת סביו. וברמ"א (יו"ד רמ, כד) הביא ב' דעות האם חייבים בכבוד אבי אביו או לא. ועי' בספרי שלהי דקייטא שהובא שם דו"ד בד' הפוסקים האם צריך לכבד להורי אמו וכו' וכו', עי"ש. ואכתי כ' הבית מאיר ועיקרי הד"ט (ביו"ד שם) דבאחיו הגדול, אף דחייב לכבדו, אינו חייב במוראו. וכעת לא מצאתי ד' הפוסקים האם מחויבים במורא סביו, וביחוד במוראו אחר מותו. וא"כ לכאו' הדבר תליא בזה, דאם אין מחויבים במורא סביו, אזי אם כהנ"ל שקיום הצוואה דשאר מילי עניינה משום מורא, אזי אין הנכדים חייבים לציית לצוואת הסב. וכמו"כ פשוט הוא דבמקום דצוואת הסב נוגדת לכבוד ומורא דבנו, ה"ה אביהם של הנכדים, דודאי א"צ לציית לרצון הסב, דלכו"ע חייב בכבוד אביו יותר מכבוד סביו, וכמש"כ שם הרמ"א.
י] ואחר חתימת הענין, כשעסקתי בקדשים בעריכת ספר סדר פרשיות לרבנו גאון ישראל האדר"ת זי"ע, ראיתי שהקשה (בפרשת יתרו עמוד קס"ט ד"ה וקשה לי) דבפסחים פ"ו ב' איתא דר' ישמעאל ברבי יוסי איקלע לבי רבי שמעון ברבי יוסי בן לקוניא יהבו ליה כסא קבליה בחד זימנא ושתייה בחד זימנא וכו', אמר להו לא אמרי בכוסך קטן ויינך מתוק וכריסי רחבה. והא בירושלמי בתענית פ"ד ה"ב ובעוד דוכתין אמרינן דהיה מבני יונדב בן רכב, וא"כ צ"ע איך שמע למצוותו שציווה לבל ישתו יין לעולם. והאדר"ת נשאר בתימה. ואמנם הגרעק"א בגליונו שם ציין דבירושלמי סופ"ג דמעשרות איתא דאיירי בר' אלעזר ב"ר שמעון, וממילא לק"מ.
ואאמו"ר הרה"ג רבי יעקב צבי גנוט שליט"א כתב שם בגליונותיו ע"ס סדר פרשיות די"ל דהנה בפסחים שם אמרינן דכל מה שאומר לך בעה"ב עשה, והמשנ"ב סי' ק"ע סקט"ז כ' בשם הפוסקים דבדבר שיש בו סרך איסור אינו מחויב לשמוע לבעה"ב, אך בדבר שנוהג בו רק משום פרישות בעלמא לעצמו, מחויב לשמוע לו. והנה אחר דנתבאר בפוסקים דקיום צוואת אביו אינו מדינא כי אם כהנהגה טובה, (וכמשנ"ת בס"ד בהנ"ל), א"כ הוצרך רי"ש בר"י לשתות יין כצו בעה"ב, דמה שאומר לך בעה"ב עשה.
ועוד תירץ אאמו"ר שליט"א דנראה דיונדב בן רכב ציווה לבניו שלא לשתות רק יין בכמות גדולה, וכמש"כ שם הרד"ק דסיבת גלות עשרת השבטים היתה על הרבות היין. אך כששותה מעט יין (כגון בקידושא והבדלתא, עי"ש בד' האדר"ת ז"ל ודו"ק, וכגון בהא דר' ישמעאל ברבי יוסי דשתה מעט יין, דאמר "כוסך קטן") לית לן בה. ודייקא נמי דבקרא דירמיה נתן לבני יונדב "גביעים מלאים יין וכוסות ואומר אליהם שתו יין", והיינו דמיירי בגביעים גדולים וכמש"כ שם המפרשים, וא"ש.
ואולם הוקשה לאאמו"ר שליט"א מכו"כ דוכתין דחזינן ביה דלזרע יונדב בן רכב היו בתים וכרמים, כבכתובות ק"ה ב' ובמכות כ"ד א' דר' ישמעאל ברבי יוסי הוי רגיל אריסיה וכו', ובשבת קי"ח ואמר ר' יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי, ומשמע שהיה לו בית. ובירושלמי בפאה פ"ז ה"ג מעשה שאמר ר' יוסי לבנו בציפורי עלה והבא לנו גרוגרות מהעליה, ועי"ש שדר בציפורי עוד מזמן אבותיו, שהיו מזרע יונדב בן רכב (וכבשבת קי"ח ב'), וכן לעיל שם מעשה בר"ש בן חלפתא שאמר קלח אחד של חרדל היה לי בתוך שלי, וכן ברות רבה פ"ה י"ב דר"ש בן חלפתא קיבל שדה מר' חייא (ואמנם במתנות כהונה פי' שם לחד פירושא דקיבל באריסות, אולם לאידך פירושא נקיט דקיבל במתנה, והרי כ' המפרשים דיונדב אסר על בניו גם לקבל בית ושדה במתנה), וצ"ע.
ולולי דמסתפינא הייתי מתרץ בזה דהנה בירמיה כתיב: "ויאמרו לא נשתה יין, כי יונדב בן רכב אבינו צוה עלינו לאמר לא תשתו יין אתם ובניכם עד עולם", והיינו דגבי יין אסר עליהם עד עולם, ואילו גבי איסור בתים ושדות כתיב: "ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וכרם לא תטעו ולא יהיה לכם, כי באהלים תשבו כל ימיכם", ומשמע דהאיסור הוא רק כל ימיהם שלהם ולא גם לזרעם אחריהם עד עולם, כמש"כ גבי שתיית יין, וממילא לק"מ.
וכן נראה גם מהמשך הפסוקים שם, דכתיב: "ונשמע בקול יהונדב בן רכב אבינו לכל אשר צונו לבלתי שתות יין כל ימינו אנחנו נשינו בנינו ובנותינו", והיינו דגבי שתיית יין גם בניו ובנותיו מצווים בזה, ואילו גבי יתר איסוריו נאמר שם: "ולבלתי בנות בתים לשבתנו וכרם ושדה וזרע לא יהיה לנו", דבזה לא כתיב דלא יהיה גם לבניהם ובנותיהם, וא"ש.