movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

מוכרים את החמץ

 

מוכרים את החמץ

* מהי מכירת חמץ ומתי היא נוסדה? * האם כדאי לכתחילה למכור חמץ ומה הם הבעיות העלולות להיווצר במכירת החמץ? * השכרנו את דירתנו לגוי לימי הפסח, האם מותר לנו לבקר בדירה? * ומדוע משלמים לרבנים על מכירת החמץ? * הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א במאמר מקיף על מכירת החמץ, השתלשלותה, הלכותיה ומנהגיה * 

כולנו נעמדים בתור באחד הימים שלפני פסח ומוכרים את החמץ שלנו לגוי התורן של רב העיר או רב הקהילה, מורה הצדק או הדיין. מהי מכירת החמץ? הבה ונקרא ביחד. 
 
מכירת החמץ הנהוגה מאז ומקדם, אינה המצאה של מאה השנים האחרונות. כבר התוספתא (פסחים פ"ב ה"ו) אומרת ש"ישראל ונכרי שהיו מפליגים בספינה וחמץ ביד הישראל, הרי זה מוכרו לנכרי או נותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו אחר הפסח, ובלבד שיתנהו לו במתנה גמורה, ורשאי ישראל שיאמר לגוי: "עד שאתה לוקח במנה, קח במאתיים, שמא אצטרך ואקח ממך אחר הפסח". הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ד) מסייג את המכירה וכותב שזהו בתנאי שהיהודי לא יתנה עם הגוי בפירוש, שהוא מוכר לו את החמץ בתנאי שהגוי יחזיר לו אותו לאחר הפסח, שכן אם יתנה כך, לא תהיה שום תוקף למכירה והיהודי יעבור על איסור "בל יראה ובל ימצא". הראשונים (הריטב"א, המאירי ורבנו ירוחם) גרסו בתוספתא מספר מילים נוספות וחשובות: "ובלבד שלא יערים". והבית יוסף (סי' תמ"ח) תמה, שהרי מותר לתת את החמץ לגוי במתנה לפני פסח ולחזור ולקנות את החמץ ממנו מיד לאחר הפסח, ואם כן, האם אין בכך הערמה גדולה וברורה, ובכל זאת הדבר מותר?!? ומסביר הבית יוסף שיתכן שכוונתם היא שאסור המכירה עצמה תהיה מותנית בכך שהגוי יחזיר לו את החמץ לאחר הפסח, ורק זאת היא ההערמה האסורה.

נמצא שמכירת החמץ אינה פטנט מחוכם שיוצר במרוצת הדורות, אלא דבר המיוסד על דברי חז"ל הקדושים בתוספתא, וכך פסקו הרי"ף והרמב"ן, הטור והשולחן ערוך (סימן תמ"ח). 

התקנה הראשונית של מכירת החמץ היתה שהיהודי לוקח את כל החמץ שברשותו ומוכרו לגוי, כאשר כל החמץ נמצא בחג הפסח ברשותו של הגוי. במרוצת השנים, כאשר היהודים החזיקו ברשותם מחסנים שלמים של חמץ או בתי מרזח (בהם שתו דוקא הגויים...), עמוסים ביין שרף העשוי מחמץ, ולא ניתן היה להעביר את כל תכולת החמץ הגדולה לידי הגוי, הציעו פוסקי ההלכה הקדומים שהיהודי ימכור את החדר עצמו, בו מצויים דברי החמץ, לגוי, ואז החדר או המפעל כולו שייך לגוי ולא ליהודי, ואחרי פסח מכר הגוי בחזרה ליהודי את החדר או המפעל, קירותיו ותכולתו. ליהודי בארץ ישראל אסור למכור לגויים קרקעות ובתים, משום איסור "לא תחנם", ולכן נוהגים בארץ ישראל רק להשכיר לגוי את הבתים או החדרים בהם יש חמץ (ראו בסידור פסח כהלכתו פי"א הערה 2, וכפי שנראה בהמשך). 

המערערים 

מכירת החמץ התפשטה בכל קהילות ישראל וספרות ההלכה והשו"ת גדושה באין ספור נושאים ודיונים, הקשורים למכירה זו. למרות שהמכירה היתה תמיד ועד היום כה נפוצה ומקובלת, בכל זאת עוררו מספר מהאחרונים נגד קיום מכירת החמץ, וביניהם האליה רבא, האורי וישעי והשואל ומשיב. הם טענו שישנה בעיה הלכתית בכך שכל מכירת החמץ נראית כמו עורמה, כיון שהיהודים אינם מתכוונים ברצינות למכור את החמץ לגוי, וגם הגוי, שיודע שאחרי חג הפסח יקנו ממנו הכל בחזרה, אינו מתכוין לקנות את החמץ. ועוד, שהרי אסור ליהודי לרצות שהחמץ שלו יתקיים בפסח, וכאשר היהודי מוכר את החמץ לגוי, רוצה הוא שהחמץ לא יתבער בפסח. טענה נוספת העלו אותם האחרונים היא שמוכרים את החמץ ב"קנין אגב" לקרקעותיו של המשלח, הוא היהודי שמינה את הרב למכור את החמץ, ואילו על שטר מכירת החמץ עצמה חותם רק הרב עצמו, שהוא המשלח, ומצד ההלכה לא מועיל חתימת השליח על השטר, לקנין הנועד לצורך המשלח. הם העלו טענה נוספת, שהמכירה אינה חלה כאשר לא מוסרים את המפתח של החדר המכור לגוי, ולדעתם מכירת חדר עם חמץ, מבלי שמסרנו את מפתחות החדר, מוכיחה שזאת אינה מכירה רצינית. טענה נוספת שהועלתה, לפיה כאשר הקונה הגוי משלם דמי קדימה למכירת החמץ, בסכום שאינו מגיע פרוטה לכל אחד ממאות או אלפי המוכרים, הלא המה היהודים הרבים שמינו את הרב להיות המוכר של החמץ, הרי ישנה בעיה רצינית במכירה. טענה זו מובאת גם בשו"ת אגרות משה (ח"א סימן ק"נ), ומסיבה זו נוהגים בבתי הדין ואצל הרבנים מוכרי החמץ, לקבל דמי קדימה גבוהים מהגוי, בסכום שיש בו פרוטה לכל מוכרי החמץ.

ידועים הם דברי התבואות שור (פסחים פ"ב) שכתב שאכן, מכירת החמץ היא הערמה ואינה נחשבת למכירה טובה, ולכן המכירה מועילה רק לאחר שהאדם ביטל את החמץ, וממילא מהתורה כבר אינו עובר על איסור חמץ, ורק רבנן ציווהו גם לבער את החמץ בנוסף לביטולו, ועל זה חלה מכירת החמץ. אך כאשר לא ביטל את החמץ והחמץ נמצא ברשותו מצד התורה, אי אפשר לסמוך על מכירת החמץ. הגאון הנודע רבי שלמה קלוגר זי"ע כותב (בשו"ת האלף לך שלמה סימן רכ"ט) ש"ובפרט היתר מכירת חמץ הוא היתר התלויה בשערה מכח דחק גדול". 

דנים לכף זכות את מכירת החמץ

ואולם רבים מפוסקי ההלכה הסבירו שלא איכפת לנו כלל שהגוי אינו מתכוין לקנות ברצינות את החמץ ולא מעניין אותנו שמחמוד או ג'ורג' סבורים שכל מכירת החמץ היא פיקטיבית, כענין דתי בלבד. כי העיקר הוא שהיהודי יתכוין בלב שלם למכור החמץ לגוי. ומכיון שכל יהודי יודע שאם לא ימכור את החמץ בלב שלם, אזי יעבור הוא בכל רגע על איסורים מהתורה של חמץ בפסח, לכן כולנו מתכוונים למכור את החמץ באמת ובתמים ובלב שלם לגוי. דברים אלו נכתבו בספרי הפוסקים, כל אחד בסגנונו, וכולם כתבו כך, שמאחר שכל יהודי שומר תורה ומצוות יודע אל נכון שאילולי מכירת החמץ, יהיה בידו איסור חמץ- לכן מקנה הוא לגוי בלב שלם ובנפש חפצה את החמץ, והמכירה חלה. ואולם כותב הגרש"ז גרוסמן שליט"א בספרו "סידור פסח כהלכתו" שאכן יש מקום להחמיר במכירה הנעשית למפעלים השייכים לחילונים, שאיסור חמץ אינו עומד בראש מעייניהם, בלשון המעטה, והם מוכרים את החמץ כאקט דתי בלבד, בלי שיש לו שום משמעות בעיניהם.

מסיבה זו, ככל הנראה, מוכרים את החמץ במפעלים כאלו בשטרות קנין ברורים ונחרצים, שהקנין חל גם על פי חוקי מדינת ישראל וחוקי כל המדינות, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. ומכירה חוקית שכזאת חלה בכל מקרה, כיון שמחשבתו אינה מועילה במקום שישנו אישרור חוקי למכירתו, והדבר דומה לאחד שמכר דירה לפי החוק, בשיתוף עורכי דין ונוטריון וכו', ולא התכוין ברצינות למכור את הדירה, שהמכירה חלה, שרירה וקיימת, ומחשבותיו הפרטיות אינן מעניינות אף אחד.

שיטת החתם סופר וסיעתו היא שמכירת החמץ אינה קשורה כלל לביטול החמץ, אלא כיון שהאדם מכר את החמץ בכל קניני התורה הדרושים, לא איכפת לנו כלל ועיקר מה חושב הוא בליבו, שהרי "דברים שבלב אינם דברים", והרי החמץ הנמכר שייך לגוי, והגוי יכול לאבדו או לאוכלו ולעשות בו ככל העולה על רוחו, אם רק ירצה בכך, ולכן כותב ה"אגרות משה" (או"ח א' קמ"ח) שמכירת החמץ חלה אף כאשר המוכרים הם כאלו שאינם שומרי תורה ומצוות, שכיון שהמכירה חלה מצד ההלכה והחוק, לכן מחשבותיהם והרהורי ליבם אינם מפקיעים את המכירה. ומוסיף ה"אגרות משה" וכותב שגם אלו שמכרו את החמץ שבחנותם, אך הם ממשיכים למכור חמץ בפסח מתוך החנות עצמה, שנכון הוא שעברו איסור חמור של חמץ בפסח על החלק שמכרו, אך על יתר החמץ שנשאר בחנות, אותו לא מכרו, המכירה חלה, ואנו לא אומרים שהנה, מתוך כך שהם ממשיכים למכור חמץ בפסח, אנו רואים שהם מתייחסים למכירה כמכירה לא רצינית, משום שכלל יש בידינו, לפיו יהודי היכול לאכול דבר מותר, אינו אוכל דבר אסור אם אין לו אינטרס בכך. ולכן אמנם על החמץ שמכרו בפסח עברו איסור, אך על החלק הנשאר בחנות, גם הם עצמם רוצים שמכירת החמץ תחול עליה, כדי לא לעבור סתם כך על איסורי חמץ. 

בבית דינו של הגאב"ד הגר"מ גרוס שליט"א נוהגים להוכיח על רצינות המכירה בכך שהם מחייבים את המפעלים שמוכרים אצלם את החמץ, להעביר את כל החמץ שברשותם למחסנים אחרים, השייכים לגוי. בדרך כלל מדובר בהוצאה כספית גדולה ביותר, בה שוכרים די משאיות המובילות את כל החמץ ממחסני המפעל למקומות אכסון שנשכרים ע"י בית הדין ומושכרים לגוי לאחר מכן, ללא שום קשר לבעלי מפעלי החמץ. 

ה"נמוקי אורח חיים" כותב שכאשר יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות מוכרים חמץ, צריכים הם למכור את החמץ שלהם לבית הדין ובית הדין ימכרו את החמץ לגוי, וזאת משום שבכל מכירת חמץ צריך שלפחות אחד מהצדדים יתכוין ברצינות ובגמירות דעת מוחלטת למכירתו, ואם הגוי לא מתכוין ברצינות למכירה וגם החילוני המוכר לא מתכוין ברצינות, המכירה אינה טובה, ולכן החילונים הללו ימכרו את החמץ לבית הדין, המתכוונים ברצינות לקנות מהם את החמץ, וכעת, כשהחמץ שייך לבית הדין, ימכרו בית הדין את החמץ לגוי, וגם אם הגוי אינו מחשיב את המכירה למכירה אמיתית, הרי המוכרים, הם בית הדין, מתייחסים למכירה שלהם ברצינות, והמכירה חלה. 

המשאת בנימין (סימן כ"ט וסימן צ"ז) כתב שלמרות שאנו רואים בעינינו שחסר בסמיכות הדעת של המוכרים והקונים במכירת החמץ, בכל זאת המכירה חלה לכתחילה, משום שמבחינת התורה, החמץ אינו שייך לאדם החל משעה שישית, בהיותו אסור בהנאה, והתורה הקדושה היא זאת שהכניסה את החמץ לרשותו של האדם והחשיבה אותו לרשותו, כדי שיעבור עליו באיסור "בל יראה ובל ימצא", ולכן אמרו חכמים שכל שגילה את דעתו, אפילו בקנין כל שהוא, שאינו רוצה בחמץ, נחשב הדבר לביטול או להשבחת החמץ, ולכן מכירת החמץ מועילה. 

הגר"א: אין למכור חמץ ודאי לגוי 

אם מכירת החמץ היא כה מוצלחת, מדוע רבים מאיתנו מקפידים לחפש אחר הפסח מוצרי חמץ שנטחנו או נאפו לאחר הפסח, ואנו לא סומכים על מכירת החמץ של 'אסם', 'עלית' ויתר המפעלים? 

ידועה היא דעת אדונינו הגר"א מוילנא זצ"ל (כמובא ב"מעשה רב"), שאין למכור לגוי חמץ בצורה שיקנה ממנו בחזרה את החמץ לאחר פסח, אלא ניתן רק למכור לו את החמץ במכירה גמורה לעולם, באופן שהיהודי לא ישוב ויקנה מהגוי לאחר פסח את החמץ שמכר, והורה הגר"א לא לקנות מהשוק לאחר פסח קמח ויין שרף או בירה שהגוי קנה מיהודים לפני פסח, משום שהגר"א לא סמך על מכירת החמץ הרגילה. גם הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל נזהר מלקנות חמץ לאחר הפסח, שיהודים מכרו לגוי לפני פסח, משום שהתוספתא הדגישה שמכירת החמץ חלה רק במכירה מושלמת בלי שום הערמות וחסרונות, והוא חשש שמכירת החמץ לא היתה טובה. גם בשו"ת חוט המשולש (לחתנו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, סימן ב') כתב לפקפק על מכירת החמץ שבזמנינו, בהם הקונה והמוכר לא קונים ומוכרים את החמץ ברצינות רבה והכל נחשב כמין "טכס דתי" וכ"מצוות אנשים מלומדה". הגרמ"מ קארפ שליט"א בספרו "הלכות חג בחג" (פי"א, הערה 14) כותב שבפרט יש לחוש שלא לסמוך על מכירת החמץ של מפעלים שבבעלות חילונים שמכירתם אינה נעשית בלב שלם, שהרי לשיטת ה"בכור שור" שהזכרנו, מכירת החמץ מועילה רק לאחר ביטול החמץ, וחילונים אלו אינם מבטלים את החמץ וכל מעשיהם מהשפה ולחוץ לצורך מסחרם [ואף אם יבטלו בפיהם את החמץ, עדיין אנו חוששים שמא לא יבטל בלב שלם, כפי שכתב הר"ן בתחילת מסכת פסחים והו"ד במשנ"ב ר"ס תל"ט. ודברי הביטול שלו אינם מועילים מצד ש"דברים שבלב אינם דברים", משום שכל הביטול הוא גילוי דעת הלב, וכאשר ליבו אינו שלם לבטל את החמץ, אזי אין תוקף ליבטולו, וכפי שביאר בשו"ת הגרעק"א (קמ"א סי' כ"ג)- שב"ג]. הגרמ"מ קארפ כותב שבמפעלים אלו מקפידים לאשרר את מכירת החמץ בתוקף חוקי עם חתימת עורך דין, שעל ידי כך יידע המוכר שהמכירה היא מכירה גמורה ולא יהיה בכוחו לחזור בו ממנה, גם אם יתעקש בכל כוחו. 

יש להדגיש שלשיטת החולקים על ה"בכור שור" (הם החתם סופר וסיעתו), מכירת חמץ אינה קשורה כלל לביטול החמץ ואם מכר את החמץ בכל הקנינים הנכונים, לא מעניין אותנו האם המוכר התכוין או לא למכור את החמץ, ובפרט בימינו אנו, כאשר מוכרים את כל החמץ שבחנויות בשווים האמיתי, שכתב ה"אורחות רבינו" בשם מרן הגרי"י קניבסקי זצ"ל שבודאי שסוחרי ימינו מוכרים את החמץ בלב שלם, כיון שהגוי קונה את החמץ בשווי האמיתי ואם הגוי אכן יממש את המכירה, הם ישמחו למכור ולקבל כסף על כל החמץ. והגרמ"מ קארפ שליט"א כותב ששמע בשם מרן החזון איש זי"ע שכיון שחמץ שעבר עליו הפסח הוא קנה שקנסו חכמים שלא לאוכלו, לכן כל יהודי שמכר את החמץ כהוראות בית הדין שבעירו, לא איכפת לנו מהי דעתו והחמץ שלו אינו נאסר באכילה לאחר הפסח. 

כיצד מוכרים את החמץ? 

נחלקו הראשונים באיזה קנין קונה הגוי מהיהודי את החמץ, האם בקנין כסף או בקנין משיכה, ולכן המנהג הוא שהגוי עושה את שני הקנינים גם יחד ומתנים עימו שהמכירה תחול באופן המועיל, ושהקנין שאינו מועיל לא יפריע לקנין המועיל (כמובא בביאור הלכה), והגר"מ פינשטין זצ"ל (שו"ת אגר"מ או"ח סימן ק"ז) כתב שעל הרב המוכר לכתוב זאת בשטר וגם עליו להתנות כך עם הגוי בעל פה. וכאשר הגוי קונה הרבה חמץ בהרבה בתים ודירות ואינו יכול למשוך את כל החמץ בעצמו, כתבו הפוסקים שהגוי יקנה את החמץ בקנין כסף ויוסיף על כך קיני אגב וסיטומתא, (הוא קנין כדרך הסוחרים, כמו בתקיעת כף, או באמרית "מזל וברכה" או תשלום דמי קדימה, הכל לפי מנהג הסוחרים באותו המקום) וגם קנין חצר וקנין חליפין (קנין סודר). 

כולנו יודעים שבשטר מכירת החמץ של הרבנים נכתב שאנו צריכים למכור או להשכיר לגוי השייך לנו. את זה אנו עושים משום שהרבנים מוכרי החמץ מוכרים לגוי את החמץ גם על ידי "קנין אגב", שהוא הקנין הטוב ביותר מכל הקנינים, שפירושו שהגוי קונה קרקע, ואגב הקרקע קונה הוא גם את החמץ שלנו. ולכן כל אחד ממוכרי החמץ מוכרים או משכירים לגוי מקום מסוים מרשותינו, כדי שהגוי יוכל לקנות את החמץ אגב הקרקע הזאת שמכרנו (בחוץ לארץ) או השכרנו לו (בארץ ישראל, בה נאסר עלינו למכור קרקעות לנכרים). ה"אגרות משה" (או"ח סי' ק"נ) כותב שמספיק לכתוב בשטר שאנו מקנים לגוי את המקום שעליו נמצא החמץ, והגר"מ שטרנבוך שליט"א (מועדים וזמנים ח"ג קס"ט) כותב שצריך לציין את המקומות המכורים, כדי שיהיה בכך "מקום המסוים", וכך נוהגים כולם בשטרות מכירת החמץ, שמפרטים בדיוק איזה מקום בדירתנו אנו משכירים לגוי (כמו למשל, המקום שמתחת למקרר או מתחת לתנור), וגם מפרטים ככל האפשר את המקומות בהם יש חמץ בדירתנו, אותם אנו מוכרים לגוי (אני, למשל, נוהג לרשות בשטר המכירה שאני מוכר לגוי את כל הארונות עליהם הצמדתי מבעוד מועד פתק או מדבקה עליה רשמתי "מכור לגוי"), ומוסיפים שאנו מוכרים גם את החמץ "בכל מקום שנמצא" (כאשר הכוונה למקומות בהם אנו לא יודעים שיש בהם חמץ, כמו למשל במגירת הצעצועים הנמוכה, בה בננו הזאטוט החביא חתיכת בייגלה אחרי שאבא בדק חמץ...). 

ומה עושה יהודי שאין לו קרקע, כמו בחורי ישיבה וכדומה? לדעת ה"מקור חיים" (סימן תמ"ח סק"ט), הגר"ע איגר (בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' קט"ז), החיי אדם (כלל קכ"ד, ג) והחלקת יואב (סכ"ב) ניתן להקנות את החמץ אגב הקרקע של השליח, הרב המוכר, אך החתם סופר (שם) חולק וסובר שלא ניתן למכור את החמץ אגב קרקע השליח). 

כמה כסף משלם הגוי?

בכמה כסף מוכרים את החמץ לגוי?

התרומת הדשן (וכך פשטות לשון השולחן ערוך) כותב שמעיקר הדין ניתן למכור לגוי את כל החמץ בסכום פעוט, אפילו בפרוטה אחת. זאת מפני שהיהודי מוכן למכור את כל החמץ בסכום קטנטן שכזה, כדי לא לעבור, חלילה, על איסור חמץ בפסח. ה"מראות הצובאות" (בחוט המשולש סי' ה') כותב שאדרבה, צריך למכור לגוי את החמץ בסכום קטן ולא למכור לו בסכום גדול, כי הגוי לא יסכים לקנות את החמץ בסכום גדול. וכתב ה"ביאור הלכה" (סתמ"ח ד"ה בדבר) שבימינו נוהגים למכור את החמץ בסכום הקרוב לשווי האמיתי, אך אין למכור את החמץ בסכום הגבוה יותר מהמחיר האמיתי, ובפרט אם במקום זה נוהגים שאם מוכרים דבר מה בסכום גבוה יותר באופן משמעותי מערכו האמיתי המכירה מתבטלת.

והשאלה עולה כעת מאליה. האם הגרש"ז גרוסמן או הגר"מ מלכא יושבים לפני פסח ומעריכים מהו השווי של כל החמץ שברשות אלפי מוכרי החמץ? מהיכן הם אמורים לדעת כמה חמץ יש בכל דירה וכמה הוא שווה?

אל דאגה. הפוסקים (חיי אדם, הובא בביאור הלכה) כותבים שאין צורך לאמוד את כל החמץ בשעת המכירה, אלא כותבים בשטר המכירה ששוויות המקח הוא כפי שישומו אותו שלשה בקיאים, וניתן לרשום בשטר שאת הבדיקה הזאת ייערכו לאחר הפסח.

מוכרי החמץ לוקחים מעט כסף מהגוי לתחילת קנין הפרעון ואת יתר הסכום צריך הגוי לשלם לאחר הפסח. הרב מוכר החמץ מתנה עם הגוי שבכסף זה קונה את כל החמץ ואת החדרים ומסכם איתו בבירור שהמכירה היא מכירה גמורה ומושלמת, למרות שלא שילם עדיין את כל שווי החמץ. בשטר המכירה שכתב רבינו רבי עקיבא איגר זצ"ל (אגרות סופרים אגרת מ"ו) כתב ש"כל ההפסד בדברים אלו, הן זולא (שמחירי החמץ הוזלו – שב"ג), הן גניבה ושריפה וכדומה, הכל מוטל על הקונה, ואיני מחויב לפצותו אף פרוטה אחת, אף שההפסד יהיה בגרמתי". וכך הודגש בכל שטרות מכירת החמץ החל מה"נודע ביהודה" ואילך, שליהודי אין שום אחריות על החמץ הנמצא אצלו, ואם החמץ הופסד- הגוי חייב לשלם עליו כפי שסוכם בתחילה, למרות שבסופו של דבר לא יקבל את החמץ שהופסד.

לפרט בשטר המכירה איזה חמץ אנו מוכרים 

כפי שהזכרנו מקודם, ראוי לפרט בשטר המכירה את כל סוגי החמץ שאנו מוכרים לגוי, ונרשום שאנו מוכרים לו עוגיות ויין שרף, ליקרים בחשש חמץ, קמח, תרופות וכדומה, ולא כותבים בשטר רק בצורה כוללנית שאנו מוכרים את כל החמץ וחשש החמץ שלנו. ואכן, כך כתב ה"מקור חיים" (סתמ"ח סק"ח), לפי המבואר בשולחן ערוך (חו"מ ר"ט), שהמוכר לחבירו דבר שאינו מסוים, אין המכירה חלה, ולכן המוכר לחבירו ערימת חיטים, המכירה חלה, אך אם מוכר לו את "כל מה שיש לי בבית", הקנין אינו חל, מפני שהקונה אינו יודע מהי תכולת הבית והאם היא כוללת אבני חצץ או קילוגרמים של זהב...

מסיבה זו כתב ה"מקור חיים" שאם נמכור לגוי בכללות את "כל החמץ שברשותינו", הגוי לא יתכוין ברצינות למכירה, כיון שאינו יודע במה מדובר, האם בחפיסת שקדי מרק או בשלוש טון של חבילות ביסלי. דברי המקור חיים הובאו בביאור הלכה, אך הוא מביא את דברי ה"שדי חמד" שכתב בשם כמה מהאחרונים שניתן להקל בדבר בדיעבד. וגם ב"באר יצחק" (סי' ו') והאבני נזר (סימן של"ט) כתבו שבימינו אנו, כשהרב כותב בשטר המכירה לנכרי ששלושה בקיאים ישומו את שווי החמץ הנמכר לאחר הפסח, המקח נחשב למקח קצוב ואין צורך לפרט בשטרות מה מוכרים בדיוק. ומספר פוסקים חשובים (האבני נזר, הדברי מלכיאל והאגרות משה) כותבים שרק מוכר החמץ צריך לפרט לגוי מה הוא מוכר לו בשליחותם של האנשים, אך ב"שטר ההרשאה" שאנחנו, השליחים, ממנים בו את הרב למכור לנו את החמץ, אין צורך לפרט ומספיק שנכתוב שאנו ממנים את הרב לשלוחנו למכור את כל החמץ שלנו, והרב יפרט כבר בפני הגוי ובשטר המכירה שלו, את כל סוגי החמץ האפשריים.

מכירת מניות 

כאשר יש לנו מניות, כתבו הגר"ש קלוגר זצ"ל (בשו"ת האלף לך שלמה סימן רל"ח) ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ס"ו וח"ו סי' כ"ו), שצריך לכלול אותם בהרשאה (במכירה, וכך נוהגים בימינו, שבשטרות ההרשאה והמכירה מוסיפים שאנו מוכרים לגוי את כל המניות והמפעלים הסוחרים בחמץ שבבעלותינו. רוב האנשים חושבים לתומם שבקושי הם מצליחים "לגמור את החודש" ובודאי שאין להם מניות או מפעלים. אך האמת היא שלרבים מאיתנו ישנן קרנות ותוכניות חסכון, קופות גמל או "תוכניות מנהלים" וביטוחים, שחלקם נסחרים בבורסה ויש בבעלות המחזיקים מניות או חלק במפעלי חמץ, הכל לפי הענין והזמן, ולכן כדאי לשים לב שבשטרות המכירה מוזכרים המניות וכל העסקים הלא נודעים שלנו...

היכן מניחים את החמץ? 

הפוסקים כתבו שצריך להוציא את החמץ שמכרנו לגוי מרשותינו ואל לנו להשהותו בבתינו, גם לא על ידי מחיצה. לכן כאשר יש לאדם הרבה חמץ שאינו יכול להוציאו מרשותו, עליו למכור לגוי גם את המקום או החדר שנמצא שם החמץ. ישנם פוסקים הסוברים שהשכרה לא מועילה וצריך דוקא למכור את החדר בו נמצא החמץ, אך גדולים וטובים נהגו להשכיר לגוי את החדרים בהם יש חמץ. (ואגב, מסיבה זו יש פוסקים שכתבו שאין למכור חמץ ודאי לגוי, שהרי במציאות אנו לא מוציאים את החמץ מרשותינו, והתירו מכירת חמץ שכזו, יחד עם החדרים, רק לסוחרים שיש ברשותם חמץ רב ואינם יכולים לכלותם או למוכרם לפני פסח, ראו ב"הלכות חג בחג" פי"א ז'). 

כיצד הגוי יוכל לקחת את החמץ? 

משפחת קיבלביץ מכרה את החמץ והשכירה לגוי את ביתה, וכל המשפחה נסעה לחגוג את חג הפסח בצפת. הגוי מגיע ביומו השני של חול המועד ורוצה לקחת את חמץ המשפחה, אך הדלת סגורה... האם יש משמעות למכירת חמץ, כאשר הגוי לא יכול לקחת את החמץ? 

הט"ז (תמ"ח סק"ב) כתב שפשוט וברור שצריך שהגוי יוכל לבוא ולקחת את החמץ כרצונו ולכן אין לנעול את החמץ הנמכר במנעול או מפתח. מקור דבריו הם מדברי הב"ח, הכותב שצריך למסור לקונה הגוי את מפתחות המקום בו מצוי החמץ שמכר, מפני שאם המפתח נשאר בידי היהודי, עליו לבדוק את החדר הזה כדינו של המשכיר את ביתו והמפתח בידו, ועוד שאם הגוי קנה את החדר והחמץ, אך אין לו גישה אליו, סובר הגוי שהמכירה היא פיקטיבית. ואכן, במקומות רבים בדורות קודמים נהגו לצרף למכירה את מפתחות החדר, אך הערוך השולחן כתב שבימינו הדבר קשה מבחינה מעשית ולכן לא מקפידים על כך, והמשנה ברורה מציע שיאמרו לגוי שכאשר ירצה לבוא ולקחת את החמץ, ניתן לו את המפתחות ונאפשר לו לקחתו כרצונו. והנודע ביהודה כתב שצריך שמפתח החדר יהיה מסור בידי הגוי ותינתן לו רשות להגיע לשם כרצונו ולא ננעל או נעכב בפניו את דרכי הגישה לחדר השכור ולחמץ שבתוכו. 

ואכן, בשטרות המכירה שלנו נוהגים לכתוב במפורש שניתן להשיג אותנו, כדי לקבל את המפתח, במספר הסלולרי שמספרו הוא 054-8418418, או שמפתח הדירה נמצא אצל השכנים היקרים משפחת ויסדרגורן בקומה ראשונה וכדומה, וכך אם הגוי ירצה לבוא ולהיכנס לחדר השכור או לאכול את החמץ שבתוכו, יוכל הוא בקלות להשיגו. (והגרמ"מ קארפ מאריך בענין זה וכותב שישנם המהדרים לצרף לשטר ההרשאה של מכירת החמץ את מפתח הדירה אך ככל הידוע לי, לא נוהגים כך בימינו, אף לא המחמירים, וכנראה כולם סוברים על הדעות הסוברות שאין צורך במסירת מפתח, או שמסתפקים הם בכך שהם רושמים לגוי כיצד יוכל הוא להשיג את המפתח בקלות יחסית- שב"ג). 

בארץ ישראל- לשכור ולא למכור 

משפחת כהנובוב שוכרת דירה ממר יוחנוף וכעת, לפני פסח, הם רוצים למכור את החמץ שבדירתם השכורה ולהשכיר את הבית לגוי. האם הם יכולים לעשות זאת? הדין הוא, כך כותב הנודע ביהודה (בשיבת ציון ס"י), ששוכרי דירה אינם יכולים להשכיר את החדר, שהרי החדר שייך לבעל הדירה והם רק שוכרים. ולדעת המקור חיים והחיי אדם מותר להם להשכיר את החדר לגוי גם ללא רשותו של בעל הבית (וכנראה מפני שמבואר בשו"ע חו"מ שט"ז א' ששוכר יכול להשכיר את הדירה ששכר לאדם אחר, ובלבד שלא יוסיף דיירים בדירה. וכאן השכירות היא רק לימי הפסח ואין בכוונתו של הגוי לגור בדירה), והמשנה ברורה ציטט את דברי ה"שיבת ציון", הכותב שלכן שוכרי דירה יכולים להשכיר לגוי את המקום רק לצורך החזקת כליו שם ולא כדי שיגור בדירה. וכמובן שאם ניתן בקלות להשיג את בעל הדירה, עדיף לבקש ממנו רשות להשכיר את דירתו לגוי לצורך מכירת החמץ.

הנודע ביהודה כותב שלכן עדיף בכל מקרה שהרב מוכר החמץ ישכיר את החדרים לגוי ולא ימכרם, וסיבה נוספת יש לכך בארץ ישראל, כפי שכתב בשו"ת מהר"י אסאד (או"ח סימן קכ"ב), שבארץ ישראל אסור למכור דירות וקרקעות לגויים משום איסור "לא תחנם".

האם מותר לנו להיכנס לבית בפסח? 

ולשאלה המעשית ביותר הנוגעת למכירת החמץ. שכנינו היקרים נוסעים לכל ימי הפסח להוריהם שבמודיעין עילית והם משכירים את דירתם לנכרי וסוגרים את הבית לכל ימי החג. האם מותר לנו לקבל מהם את הדירה לליל הסדר, כדי לאפשר להורינו לבוא אלינו לחג הראשון ולישון בדירת השכנים? השכרנו לגוי את ארון התרופות, בגלל החשש שבחלק מהתרופות יש חמץ, וכעת, באמצע פסח, אנו צריכים כדור אקמול, שאין בו חשש חמץ. האם מותר לנו לפתוח את הארון המושכר לגוי וליטול ממנו דבר מה?

בשו"ת שיבת ציון (סי' י') כתב שבסדר שטר מכירת החמץ של ה"נודע ביהודה" נוספה פיסקה, האומרת כי "התנינו עם הנכרי שיהיה לנו דריסת רגל אף בתוך הפסח בחדרים ובמחסנים והארגזים וכו', בכל המקומות שמונח בהם החמץ", ולכן אם נצטרך להיכנס או לעבור בחדר השכור לגוי, ניתן לעשות זאת. ובאורחות חיים (תמח, ט) ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"א ר"צ) כתב שאין להתנות זאת במפורש עם הגוי, מחשש לחסרון סמיכות דעת מצד הנכרי על כך, אלא יש לכתוב כן בלשון בקשה, "שהנכרי מרצונו הטוב נותן ליהודי רשות דריסת רגל במקומות שנמכרו לו". חכמי זמנינו כתבו שכל זה אמור דוקא כאשר היהודי נכנס לחדר השכור או פותח את הארון השכור רק באקראי אך לא בקביעות, כי שימוש קבוע בחדר או בארון המושכר לגוי, מחשיב את השכירות לחוכא ואיטלולא.

הגר"י פרנקל שליט"א אמר לי שמסתבר שמשפחה שמשכירה את דירתה לגוי (ובדקו שם חמץ כהלכה), יכולה לתת את הדירה לשכניהם ללילה אחד, באופן שבשטר מכירת החמץ יכתוב במפורש שמשכיר לגוי את דירתו, אך הוא יאפשר לשכניו לדור בדירה ללילה אחד, והדברים צריכים שאלת חכם, כל מקרה לגופו. 

למכור את החמץ לשני רבנים 

מעשה שהיה בקבלן בני ברקי שבנה בנין דירות ומכר את הדירות, כל דירה לכמה אנשים... העבריין נתבע בבית הדין וברבים פורסם שהוא גנב ורמאי, שהרי לא יתכן, כמובן, למכור דירה אחת לשני קונים. והנה ישנם יהודים טובים שרוצים להרגיש בנוח עם שני הרבנים שמוכרים חמץ, והם מוכרים את חמצם ל... שני הרבנים גם יחד. האם מכירה שכזו מוכיחה ששתי המכירות אינן רציניות, שהרי אף אדם הגון אינו מוכר את חפציו לשני אנשים?! 

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ו סימן ל"ח) מאפשר למכור חמץ לשני רבנים, בהביאו את דברי השולחן ערוך (חו"מ רמ, יג) שהכותב שטר מכירה ביום אחד, אחד השטרות חל. ובשו"ת פרי השדה (ח"ג צ"א) מצדיק גם הוא את הנוהגים כך, על פי דברי החתם סופר שכתב שחמץ בפסח אינו ברשותו של האדם וכל ענין המכירה הוא גילוי דעת האדם שמסלק את עצמו מהחמץ, ובספר אורחות רבינו (ח"ב מכירת חמץ אות ב') הביא שמרן החזון איש זצ"ל ומרן הקהילות יעקב זצ"ל היו מוכרים את החמץ לכמה רבנים מפני כבודם. ואמנם מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א (תשובות והנהגות ח"א רצ"א) דן בענין וכותב לבסוף שלא כדאי למכור את החמץ לשני רבנים, אלא אם כן כותב בכתב ידו שהוא מבטל את מכירת החמץ שמכר לרב הראשון ומוכר את החמץ אך ורק לרב השני, והוא כותב שיש להימנע מכך, כיון שהדבר נראה כשקר והופך את המכירה לצחוק ושחוק. 

לשלם לרבנים על מכירת החמץ 

אנו מגיעים אל הרב למכור את החמץ ואנו רואים שחברינו מוציאים שטר כסף מארנקם ומניחים כסף בקופסה, המיועדת לרב על טרחתו במכירת החמץ. מנהג זה הוא מנהג עתיק ונודע בעם ישראל, בו מראים בני העיר את הכרת טובתם וחיבתם לרבניהם וגדוליהם. ואמנם ה"שדי חמד" (מערכת חו"מ פי' ט' ו') מעיד על עצמו שהקפיד שלא לקחת כסף על מכירת החמץ, כדי שהבאים יידעו אל נכון שהרבנים מוכרים חמץ לא למען בצע כסף אלא כדי להציל את הבאים מאיסור חמץ בפסח. ומדגיש ה"שדי חמד" שבודאי שהרבנים הצריכים כסף לכלכלת ביתם ולצרכי הפסח, ודאי שיכולים ליטול כסף בשכר מכירת החמץ.

ובשו"ת תשובות והנהגות (ח"ב סימן רי"ח) מביא שני טעמים הלכתיים למנהג זה. האחד, שהרב הוא שליחנו למכירת החמץ, ומהתורה לא אומרים ש"חזקה שליח עושה שליחותו" וכיון שישנם פוסקים הסוברים שמכירת חמץ מועילה לחמץ האסור מהתורה, לכן עדיף לשלם לרב ולהופכו בכך לפועל שלנו, ופועל עדיף משליח. וסיבה שניה, שכיון שחלק מקנייני מכירת החמץ הוא על ידי אגב קרקע, ושכירת קרקעות מועילה רק על ידי שליח, והשטר צריך להיות של האדם המקנה ולא של שלוחו, ולכן אנו קונים מהרב בכספנו את השטר.

--- ושנזכה למכור את החמץ ולעלות משם לירושלים, להקרבת קרבן הפסח.

 

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17579516

אתר השבת