movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

דרושה מסירות נפש

דרושה מסירות נפש
הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א

1.מה יותר מסתבר שיקרה במציאות של ימינו, לדעתכם. שפך שמן ידלק במשך שמונה ימים, למרות שהוא אמור להספיק ליום אחד, או שקומץ בני תורה ייצא בחרב ובחנית, להילחם פיזית על הקדוש והיקר להם?

צר לי, אך לעניות דעתי, ישנם סיכויים גדולים יותר שבשנת התשע"ג יידלק נר, המספיק ליום אחד, במשך שמונה ימים רצופים, מאשר שאנחנו, למרות כל התורה שאנו לומדים והמצוות שאנו מקיימים, נצא לקרב אמיתי, עם סיכון חיים אמיתי על אישיות התורה.

שלש עשרה יהודים, שלש עשרה יהודים בלבד, חסרי כל הכשרה צבאית, יצאו למלחמת חורמה כנגד הצבא היווני האדיר והמהולל. שלש עשרה אברכים מהכולל סגרו את הגמרא, נשקו לה בלהט ובאהבה רבה, נישקו את המזוזה בפתח ויצאו החוצה, כדי לחפש כלי נשק מזדמנים, והם יצאו לקרב.

2.בגרסת המדרש המובאת בשאילתות דרב אחאי גאון, מובא שבתו של מתתיהו הכהן הגדול, נכנסה לחופה בכדי להינשא, ומכיון שחששה מגזירת "תיבעל להגמון תחילה", התנהגה בסעודת נישואיה בחוסר כבוד וחילקה משקה לכל המסובים בחוסר צניעות משוועת. כשכעסו אחיה עליה ונזפו בה על התנהגותה המוזרה והלא מקובלת, סנטה בהן אחותן בכעס אין אונים ואמרה: "מדוע תכעסו על מעשי הפעוטים לכאורה? הלא לאחר סעודת הכלולות אצטרך ללכת לביתו של ההגמון הרשע! האם אין בכך חוסר צניעות גדול יותר פי כמה וכמה?!". דבריה הישרים והנכוחים זיעזעו את אחיה, שמיד התעוררו, יהודה ואחיו החשמונאים, לצאת למלחמה, ועל ידי כך פרצה המלחמה, עד לסוף הידוע, נצחון בני חשמונאי. עיקר נס חנוכה, אמר מו"ר מרן המשגיח רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, היה בכך שקומץ יהודים קטנטן החליטו לצאת למלחמה אבודה מראש, כנגד צבא הפלאנגות המסודר, פילי המלחמה ורבבות החיילים המאומנים. רש"י כותב בפרשת "וזאת הברכה" על הפסוק "מחץ מתניו קמיו ומשנאיו מן יקומון,", ש"ראה שעתידים חשמונאי ובניו להילחם עם עובדי כוכבים והתפלל עליהם, לפי שהיו מועטים, י"ב בני חשמונאי ואלעזר, כנגד כמה רבבות. לכך נאמר: "ברך ה' חיליו ופועל ידיו תרצה". 13 יהודים בסך הכל יצאו למלחמת חורמה בצבא היווני. 13 יהודים, שקמו והחליטו להילחם. נס, נס אמיתי!

2. המן הרשע ועימו אחשוורוש וכל חבורתם, רצו להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, ביום אחד. ומה עשו היהודים? הם לא יצאו למלחמה. הם נכנסו אל בתי הכנסיות ובתי המדרשות והתפללו. הם לבשו שק ואפר והעתירו לפני הקב"ה שיצילם. ואילו בגזרות אנטיוכוס, לא הסתפקו היהודים בתפילה ובתענית, אלא חרפו את נפשם למות במלחמה ממש. מדוע?

מסביר הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שבפורים היתה גזירה על הגוף, וכאשר הקב"ה גוזר על הגוף, הגזירה נועדה להשיבנו לדרך הישר, להתעוררות בתשובה ובמעשים טובים. כאן לא יעזור שנצא למלחמה, מפני שהקב"ה רוצה מאיתנו התחזקות רוחנית, ולכן הוא פועל בהנהגה הנקראת "מעשה ה' ". אך כאשר גוזרים על הנפשות שלנו, כשמנסים להעביר אותנו על דתנו, זהו "מעשה שטן" ולא "מעשה ה' ". כשהמאבק הוא מאבק נגד הרוחניות, מגיע הוא מכוחות הסיטרא אחרא, מהשטן הוא היצר הרע הוא מלאך המוות, הרוצה לגרום שעם ישראל יאבד את יחודיותו הרוחנית ויהיה ככל הגויים או ככל החילונים. כדי להחליש את הכח הרע הזה, דרושה מסירות נפש פשוטה, שהחרדים לדבר ה' ימסרו את נפשם להריגה, כפשוטו, בלי פילפולים ובלי דיבורי סרק. לא לשבת בבית בניחותא ולדבר סרה באחרים, או לכתוב נגדם פאשקוילים מתוך הכורסה. אלא רצון למות, למות ממש, על קידוש ה', ואז הקב"ה מצילם מיד אויביהם. מלחמה נגד היבסקים

והגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד מספר שברוסיה החלו הקומוניסטים היהודים, שנקראו "יבסקים", להרים ראש ולגזור גזירות שמד נגד יהדות רוסיה. וכך כתב רבי אלחנן בשם ה"חפץ חיים": "יהודים שגו, בשעה שהתחילו גזירות היבסקים, היו היהודים חייבים לצאת נגדם למלחמה במסירות נפש. נכון, יהודים רבים היו נהרגים. אבל כוחו של השטן היה נחלש. אך כאשר לא מצא מי שימסור נפשו במלחמה, נתחזקו היבסקים".

שמעתי ממו"ר הגרב"ש הכהן דויטש שליט"א, שכאשר נפתחה החנות הראשונה בארץ, באשדוד, לממכר בשר "דבר אחר", אמר מרן הגראמ"מ שך זי"ע שהיה על בני התורה לקום ולצאת למלחמה פיזית, ולא לחוש למות ממש, כדי להפסיק את הפירצה הנוראה הזאת שחדרה לארץ ישראל. והנה, אנו לא נלחמנו במסירות הגוף והנפש על הכנסת ה"דבר אחר" לארץ ישראל, וכיום, לדאבונינו הרב, ישנם עשרות חנויות כאלה, כולל מפעלי יצור של הדבר האחר בארץ ישראל , ולאיש לא אכפת. מתי יוצאים למלחמה

הגר"ש פינקוס זצ"ל עושה בעבורנו הבחנה בין מסירות נפש הנדרשת כדי לקיים כל מצוה ומצוה (כולל קיום מצות "הוכח תוכיח את עמיתך"), לבין מסירות נפש הדרושה כדי להילחם על עצם הקיום שלנו כיהודים. כאשר רבי עקיבא מסר את נפשו והקהיל קהילות ברבים, כדי ללמוד וללמד תורה, הוא לא מסר את נפשו בשביל מצוות עשה של לימוד תורה, אלא הוא מסר נפש על עצם יסוד היהדות, עצם הקיום של עם ישראל. הרב פינקוס מסביר שאנו לא חייבים למסור את נפשנו באופן פיזי למען קיום מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", ולכן אם פניה ליהודי ודרישה ממנו שלא לחלל שבת, עלולה להביא לפיקוח נפש, אנחנו לא חייבים למסור את הנפש. אך כאשר מתנהל מסע מאורגן לגרום ל"חילוניזציה" של כל היהדות, במסע שמעמיד את היהדות בסכנה, כאן אנו צריכים למסור את הנפש. כי כך היא המידה, אמר הגר"ש פינקוס זצ"ל, כאשר התורה עצמה נמצאת בסכנה, חייבים לצאת למלחמה גם שלא בהתאם לגדרים הרגילים של השולחן ערוך. במעשה פילגש בגבעה יצאו בני ישראל למלחמה, להגן על קדושת התורה עצמה, למרות שלפי ההלכה הפשוטה ב"שולחן ערוך" אין היתר לצאת למלחמת אחים. כך גם המלחמה של מתתיהו כהן גדול ובניו, נועדה כדי להג על עצם קיום התורה והאומה היהודית. ואם כיום, אומר הרב פינקוס, כולנו מאויימים על ידי מסע של חילוניזציה, הדבר מחייב אותנו לבחון האם אין חייבים לצאת למלחמה.

בשעה שאנו יושבים שאננים ורגועים, רצים מספר רב-מתמיד של מפלגות לכנסת, במטרה לגייס את בני הישיבות. ההסדר עם הצבא בנושא, הסתיים, וכעת אנו צריכים לקבע את הנושא מהתחלה. איש אינו יודע מה ילד יום בתחום הקדוש והיקר הזה, ויתכן שנצטרך לצאת למלחמה של מסירות נפש.

מרן בעל האבי עזרי זיע"א טבע את הגדרת "יהרג ועל יעבור" בנושא גיוס בחורי הישיבות, וכך הורו יתר גדולי ומאורי האומה. כולנו מקווים שלא נצטרך למסור את הגוף והנפש, כפשוטו, כדי שמוישי ויענקי שלנו לא יתגייסו לצבא וימשיכו ללמוד תורה בטהרה ובקדושה. אך אם אכן נאלץ לעשות זאת. האם באמת אנחנו רואים את עצמנו מוכנים למות? מסירות יומיומית

ובינתיים, כשחרב "למות על קידוש השם" לא מונפת על ראשינו בפועל, אנחנו צריכים למסור את הנפש על הרוחניות היומיומית שלנו.

חשבתי לעצמי דבר מעניין. אברהם אבינו התנסה בעשר ניסיונות קשים ומרים מאין כמותם. יצחק אבינו התנסה בניסיון המוות, כשעקד את עצמו על קידוש ה', והיה הראשון לעשות זאת בעולם כולו, כשכמות המאמינים בהקב"ה היתה אפסית, ובכל זאת, יעקב אבינו הוא זה שנחשב בדברי חז"ל הקדושים, לבחיר האבות. מדוע?

אולי זאת משום שיעקב אבינו מסר את נפשו בכל רגע להקב"ה. יעקב למד במשך ארבע עשרה שנה ברציפות, ללא הפוגה, מבלי לישון. הוא דבק בהקב"ה גם ברגעים הקשים ביותר שליוו את כל מסכת חייו. עשו רדף אותו במשך שנים, לבן התעלל בו, יוסף בנו נעלם ושמעון נשבה בשבי המצרי, אשתו רחל נפטרה בדמי ימיה, וכן הלאה. אי אפשר לנו לדבר ולהגדיר, כמובן, את עבודתם של אבותינו הקדושים. אך ביעקב מצאנו, באופן מיוחד, את סוד הרציפות בדביקות בה', במשך שנים על גבי שנים. (וכמובן, שכך גם נהגו אבותיו, כדברי חז"ל, ובכל זאת מצינו את עניין הרציפות וההתמדה בלימוד התורה אצל יעקב אבינו ע"ה).

ישנו משפט חכם של גדול אחד, שאמר שהרבה יותר קשה לחיות על קידוש השם, מאשר למות על קידוש השם. למות – מתים רק פעם אחת. אך לחיות – חיים בכל רגע, ועוד רגע, ועוד רגע.

להיות יהודי כשר בדור שלנו, זוהי משימה לא פשוטה בכלל, גם לאנשים העובדים לפרנסתם, גם לאברכי הכוללים, וגם לנשים העובדות בבית ומחוצה לו.

העובדים לפרנסתם צריכים במקרים רבים, מתוקף עבודתם, לבוא בדברים עם אנשים הרחוקים מתורה ומצוות. הם נגישים וחשופים יותר לעולם ותלאותיו. וגם אם הם עובדים באווירה כשרה למהדרין, עדיין קל הרבה יותר לשמור על רמה רוחנית גבוהה, כאשר אתה יושב ליד סטנדר, גמרא, ו"משנה ברורה", מאשר כשאתה נמצא מול מחשב עם נתונים, גרפיקה או עסקי נדל"ן. כשאדם עסוק בעסקי עבודתו, מטבע הדברים – העבודה תופסת את מחשבותיו. ועבודה, היא דבר גשמי, לא רוחני בדרך כלל. וכמובן, לא שכחנו את ניסיונות האייפונים, האינטרנט, המשחית ויתר כלי הטכנולוגיה, שהניסיון להשתמש בהם – גדול, והרמה הרוחנית שלהם, נושקת לשאול תחתית...

גם להיות אברך כולל צריך מסירות נפש, בתוך בית המדרש פנימה, התחושה היא של גן עדן עלי אדמות. הגמרא המתוקה, רבי עקיבא איגר, "הדלקה עושה מצווה", "מניחו על שולחנו ודיו" וגם ההבנות העמוקות בדין "אכסנאי". איזה מתוק ונפלא! אך כשמגיעים הביתה עם מילגה בת אלפיים שקל בממוצע, וצריך להצטמצם ולקמץ, לאלתר ולדון על כל הוצאה, הרי שהדבר באמת קשה. וכן, גם בתוככי בית המדרש לא תמיד קל. לא תמיד הסוגיה מאירה פנים, לפעמים הלב חושק לפטפט על אירועי השעה ה"בוערים". לפעמים עייפים מליל בלהות עם הילד הקט, שהיה ער חצי לילה מכאבי שיניים חדשות. ה"טור שולחן ערוך" נכנס לנושא סבוך וקשה להתרכז כעת. והנה, שוב התחושות הקשות על כך שלא ניצלנו כל רגע ועל כך ש"המפסיק מלימודו – מאכילים אותו גחלי רתמים". היצר הרע לא ממתין מחוץ לכולל. הוא נמצא גם בתוכו, אורב, מרחף מעל הסטנדר, ומנסה להפסיק את רצף הלימוד המשכר. וכן, הקשיים של לומד תורה, בכל גיל שהוא, ידועים לכל צורב. לכל גיל ישנם את הכאבים, הניסיונות, הקשיים והתהפוכות שלו.

גם בבית פנימה צריך למסור את הנפש יום-יום. אמא שבה מהעבודה סחוטה מעייפות. היא לימדה בחמש השעות האחרונות כיתה שלמה. הסבירה בגרון ניחר, גערה וליטפה, חיבקה והבהירה, שרה ואיימה, כתבה ולימדה. אם אמא אינה מורה, היא עובדת היי-טק או מנהלת חשבונות, מזכירה או פקידה. גם עליה עבר בוקר/צהריים שלם ומייגע, עם טורי מספרים או טורי לקוחות. והנה מגיעה היא הביתה, ועליה לפתוח במשרה המרכזית, הלא היא משרת האם. להתעלות מעל עצמה, להסביר פנים ולהעניק תשומת לב. להפריד בין הניצים, להכין מטעמים ולכבס כבסים, לטגן ולאפות, לבשל ולהשרות אווירה נינוחה, לתמוך וללהטט כקוסם רב-אמן, לנוע בין הטיפות ולהחדיר אידישקייט ויראת שמים בין השורות. להיות אמא בדורנו שלנו, עם ים המטלות והמשימות האין-סופיות, היא עבודה קשה שבמקדש, במקדש הפרטי שלנו, הבית היהודי. ולכל רגע של התעלות, ובפרט: להמשיך את הרגע ולהתרומם בקביעות, ללא הפוגה, דרושה מסירות נפש תמידית. להיות אב יהודי, אם יהודיה וילד יהודי, כשמחוץ משתוללים חיילותיו של היצר הרע ופותחים את כל אורות הכרך הנוצצים, הם ותאוותיהם, שאונם והמונם, צריך הרבה מסירות נפש.

הנהג שנסע במסלול של קו 277

ועל כולנה, דרושה מסירות נפש להיות אנחנו עצמנו. לעבוד את הקב"ה בצורה ובמסלול הנסיונות שהוא קבע לכל אחד ואחד מאיתנו. כי אנחנו מוכנים לעבוד את ה', אך אנחנו רוצים את צורת החיים שהקב"ה נתן לשני. נשמח לעבוד את ה', אך אם אפשר, נשמח לעשות זאת עם הנוחות והנינוחות שיש לשכן. אנחנו הרי לא מצליחים בכלל. דווקא השכן/ החברותא/ החבר מצליח. בלימוד,בילדים, בחסכונות, ברמת החיים, ובמעמד ובמשרה המשובחת שלו. בכך שיש לה עוזרת פעמיים בשבוע ולי אין, או בכך שהסברות שלו נחשבות לסברות עוברות לסוחר ושלי לא. השכן כל כך מצליח בכל דבר שהוא עושה. ואני? אפר ועפר. היכולות שלו טובות יותר, נקודת הפתיחה שלו מוצלחת יותר והפידבקים שהוא מקבל גדולים יותר. אילו הייתי השכן/ החבר/ החברותא שלי הייתי טוב יותר...

ומעשה שהיה כך היה בנהג קו 280, שהחליט ביום מן הימים שאין לו כח, חשק ורצון להמשיך ולראות את כבישי מסלולו הקבוע. אין לו טיפת סבלנות לנוסעי קו 280 הקבועים שלו, שנוסעים מאלעד לבני ברק ובחזרה. המסלול החדגוני אינו מתאים לו, בבוקר שטוף שמש זה, והוא מעדיף לנסוע הפעם ירושלימה. אמר ועשה. שינה את מספר הקו ל- 277 והחל לעבור בתחנות. בשעה זו לא אמור היה לעלות אוטובוס לירושלים ולפיכך העלה הוא רק שלושה נוסעים, שבמקרה אחרו את האוטובוס הקודם לירושלים. וכך נסע הוא לירושלים, שמח וטוב לב. הכבישים החדשים חייכו אליו חיוך מכניס אורחים. הרמזורים האירו לו באור יקרות מופלא והרי ירושלים כמו נפנפו לו לשלום בדרכו החדשה. הפקקים בואכה ירושלים דווקא חיממו את מצב רוחו, והנסיעה החלקה עברה למישרין. הוא היה מרוצה בעליל.

רק כשהגיע ל"בנייני האומה" הביט נהגנו החביב בסלולרי שברשותו. 38 שיחות שלא נענו. כולם ממנהל סניף אגד המקומי, ממוקד אגד באלעד, מהסדרן, מחבריו הנהגים, ומהרב גרוסברד, שהתקשר אליו 16 פעם. "איפה אתה?", זעקו כולם, "להיכן נעלמת? היודע אתה ש-40 נוסעים המתינו לך בתחנות האיסוף באלעד? אתה מבין שבגללך איחרו 40 אנשים למחוז חפצם? ביטלו פגישות, לא הגיעו לבריתות של אחיינים, איחרו בשלושת רבעי שעה לעבודה!"
– "לא", הצטדק הנהג, "בסך הכל החלפתי מסלול. וכי המסלול לירושלים אינו מסלול מצוין?! מאושר על ידי משרד התחבורה, אגד תעבורה וועדת התחבורה?"
"המסלול מצוין" –השיבו לו בחרון –" אך לך יש מסלול אחר! זה לא המסלול שלך!"
המסלולים של השכנים שלנו, מסלולים משובחים ויפים. אך זהו לא מסלול הנסיעה שלנו בעולמו של הקב"ה. להם דרושה מסירות נפש, די לצלוח היטב את המסלול שלהם, ולנו ישנו מסלול משלנו, בו רק אנחנו אמורים לנהוג. אם נשנה מסלול, יתכן והוא יהיה נחמד וטוב, אך לא לשם כך הביאו אותנו לכאן, לעולם הזה.

מסירות לשמוח עם הנרות

ומשהו קטן למעשה:

כבר שבועיים שאנחנו מחכים לשעת הדלקת הנרות. להדלקה המהודרת, לברכות הנלבבות, לכוונה הגדולה ולרגשת הלב, הפורצת והאומרת שירה להקב"ה. אנחנו מחכים לשבת עם הילדים החמודים ולשורר יחדיו, לשמוע את קולותיהם המתוקים שרים "מעוז צור" ואפילו לרקוד קצת, להתרומם טפחיים מעל קרקע החולין, בדיוק כמו שהיה בהדלקה אצל אבא ואצל סבא. ואז, כשאנחנו מתחילים להכין את השמן, רץ אחד הזאטוטים ושובר את הכוסיות. מהומת אלוקים. שמן זית ושברי זכוכיות מעורבבים בקולות המריבה החדשה שניטשת ברגעים אלו על זהותו של האשם האמיתי. רוגז, כעס ועצבים. ואז, כשכבר התחלנו לברך בקול, בכוונה, בדבקות, נזכר אחד הילדים לדחוף את אחותו והריב החדש פורץ לו באמצע "שעשה ניסים לאבותינו" עד ששרים "מעוז צור", אבל זה בשביל לעשות טובה לאבא, כי בעצם הקומיקס שהוא שקוע בו, מעניין הרבה יותר מ"חשוף זרוע קודשך וקרב קץ הישועה".

"אני מנסה לקבל דעת אלוקות ועליה רוחנית בהדלקת נרות חנוכה שלי, והנה הילדים קופצים כמו תיישים, רבים ומתווכחים, לא משתפים פעולה והופכים לי את האור לחושך", התלונן חסיד אחד בפני "עובד" נודע, מקרב חסידי סלונים בטבריה.

"ואולי הקב"ה רוצה דווקא שתעמוד בניסיון, להדליק נר חנוכה בניחותא, למרות שהילדים מפריעים?!", שאל – ענה לו החסיד הטברייני הישיש.

חנוכה הוא חג החינוך, כפי שמובא בספרים הקדושים. ימי "חנוכת המזבח" ומנהגים רבים בימי החנוכה, נועדו ויוסדו כדי לסייע לנו בחינוך הילדים. וכן, לפעמים צריך מסירות נפש פשוטה, כדי לחנך אותם נכון בחנוכה, להתחבר להקב"ה לאור הנרות למרות הילדים, ולהתחבר אל הקב"ה לאור הנרות יחד עם הילדים. אז אולי נתחיל את עבודת מסירות הנפש שלנו בעבודת ה', דווקא בחנוכה עצמו, ודווקא בשעת הדלקת הנרות.

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17573568

אתר השבת