מאמרים
עריכת והאדרת ספרים בערב שבת / הרב ש. ב. גנוט
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשני, 07 ספטמבר 2020 14:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 423
הרב שמואל ברוך גנוט
מח"ס משנת תפילין, שלהי דקייטא, ויאמר שמואל
עריכת והאדרת ספרים בערב שבת
שאלה: עורכי ספרים תורניים מכל מגוון קשת העריכה וההאדרה של ספרי הקדמונים, מתלבטים רבות בשאלה זו בימי שישי. האם מותר לשכתב ולערוך חידושי תורה ומאמרי הלכה או לערוך ספרים תורניים, בערב שבת אחר זמן המנחה, כשהכותב מקבל במקביל על עריכתו מילגה כספית מהמכון להוצאת והאדרת הספרים?
תשובה: נאמר בפסחים (נ' ב') ונפסק בשו"ע (רנ"א א'- ב') שהעושה מלאכה בערב שבת מן המנחה ולמעלה, אינו רואה סימן ברכה בעבודתו זו, ונחלקו הראשונים האם זמן האיסור הוא מזמן מנחה גדולה או ממנחה קטנה, ומותר לעשות מלאכת ארעי כמו לכתוב אגרת שלומים. וכ' הרא"ש (פסחים פ"ד א') בשם האבי עזרי ש"וכן מי שכותב לעצמו ספרים דרך לימודו, מותר כל היום". והמרדכי (שם רמז תר"ג) כתב: "רבנו מאיר לא מיחה לכתוב בער"ש לאחר חצות, כי אמר במלאכת שמים הוא עוסק, אבל סופרים שכותבים בשביל שכירות, אין להם לכתוב". וכן פסק הרמ"א והמשנ"ב שם.
ובפשטות כוונת ד' המרדכי היא שכיוון שעוסק במצוה (ש"מלאכת שמים" נאמרה בש"ס גבי כתיבת סת"ם, עי' שבת כ"ח א' ועירובין י"ג א' וסוכה כ"ו א' וסוטה כ' א'), ע"כ בכה"ג לא אסרו לעשות מלאכה. שהרי איסור עשיית מלאכה בער"ש עניינו שלא יחלל לבסוף שבת מפני דוחק השעה כמש"כ הכלבו (סי' ל"א), או בכדי שיהיה פנוי להתעסק בצרכי השבת כמש"כ האור זרוע (הלכות ע"ש סי' י"ג), ובכה"ג שעוסק כבר במצוה לא גזרו משום הכי. ואמנם כל זה הוא דוקא בכותב לשם מצות ת"ת, אך כשכותב בשכר ועיקר כוונת אינה למצוה, כמו כותבי סת"ם לאחרים, ל"ח מצוה, וכדמצינו בשו"ע ומשנ"ב וביאה"ל סי' ל"ח ח' שכותבי סת"ם פטורים מהנחת תפילין והיינו שעיקר כוונתם למצוה ולא להשתכר, אך אם עיקר כוונתו להשתכר אינו פטור מהתפילין. הרי לנו שבכתיבת סת"ם לאחרים שייך שהכותבים אינם מתכוונים לשם מצוה, וע"כ לא הותר להם לכתוב בער"ש.
ואולם א"נ כן ייקשה מדוע מצינו היתר רק לכתוב ד"ת ולעסוק בכתיבת סת"ם, ולא מצינו היתר לעסוק בשאר מלאכות, כשעושה אותן לצורך מצוה, כמו לכיבוד אב ואם או לגמ"ח, וצ"ע. והגר"מ טורעצקי שליט"א השיבני דבר שישנו הבדל בין מלאכת כתיבת ד"ת, שכל יסודה היא מצוה, ובין שאר המלאכות, שצורתם אינה מלאכת מצוה ורק הנתונים הנוכחיים, שעושאן לאחרים לגמ"ח או לשאר מצוות,מחשיבים אותם למלאכת מצוה, ודפח"ח.
ואפשר דהביאור אחר הוא בההבדל בין מלאכת הכתיבה לשאר מלאכות דמצווה. דהנה הלבוש בסי' תס"ח כ' בהלכות איסור עשיית מלאכת בער"פ, כך: "וכן מי שכותב ספרים לעצמו דרך לימודו מותר, דכיון דדרך לימודו לעצמו הוא, לא מיחזי כמלאכה, אבל לאחרים אפילו בחינם אסור". וביאר הא"ז שם (והו"ד במשנ"ב שם) דכיון דבדרך לימודו לעצמו הוא כותב, אינה נראית כמלאכה גמורה, שבודאי אינו מתכוין לכתיבה גמורה והגונה והוי כתיקון בעלמא שהתירו לצורך המועד", עכ"ד. הרי לנו דבר חדש, שמותר לכתוב בעצמו ד"ת מפני שכשכותב האדם לעצמו, אי"ז מלאכה גמורה, ומשא"כ כשכותב לאחרים, מהדר יותר וכותב בכתב מתוקן ונאה, שנראה כמלאכה גמורה. ולפי"ז זה שייך רק במלאכת הכתיבה ולא בשאר המלאכות.
ואולם דברי המשנ"ב תמוהים המה וסותרים לכאו', דמחד כ' כנ"ל בהלכות איסור עשיית מלאכה בער"פ, ומאידך כתב בסי' רנ"א ש"לכן יזהר ג"כ הכותב סת"ם שלא יכתוב בשכר", ומשמע מיניה שהוא עצמו יכול לכתוב סת"ם לעצמו, למרות שכתיבה זו מתוקנת והגונה, ובכל זאת התיר, וצ"ע. וצ"ל דבער"ש הקילו יותר מער"פ וכל מה שהתירו לכתוב בער"פ הוא דוקא משום האי סברא דל"ח מלאכה, אך בער"ש התירו לכתוב אף לאחרים משום ש"במלאכת שמים הוא עוסק". וסיבת ההבדל שבין ער"פ לער"ש מבוארת היא טובא בפוסקים, שאיסור מלאכה בער"פ חמור טפי מער"ש, עי' בפסחים נ' ובראשונים ובפנ"י שם, ואכמ"ל.
והנה ישנה לכאו' סתירה בד' הלבוש, שבסי' רנ"א התיר לכתוב לאחרים בחינם בער"ש, ובסי' תס"ח אסר לכתוב לאחרים בחינם. ואולם לפי דברינו הדברים באים בחשבון היטב, שבער"ש התירו לכתוב ד"ת משום "מלאכת שמים" וע"כ כעוסק במלאכת שמים בחינם מותר גם לאחרים (ורק כשעושה בשכר ל"ח מלאכת שמים), אך בער"פ אין היתר זה, וכל מה דהתירו הוא דוקא כשלא עושה מלאכה מתוקנת וגמורה, אך כשכותב לאחרים הרי כותב הוא בבהירות ובתיקון, ואסור, אף בחינם, והפלא ופלא!! (שוב הראוני שכעי"ז כתב הא"ר בסי' תס"ח, יעו"ש ורוו נחת).
ואולם אפשר דההיתר של כתיבת ד"ת היא מפי שעסק התורה וכתיבתה אינו נכלל בגדר "מלאכה", אך כשכותב בשכר, יש בזה כבר "שם מלאכה", שלקיחת השכר מחשיבתו למלאכה.וכן נראה לכאו', שהרי מצינו דמותר לעשות מלאכות מסוימות במועד, אך כאשר עושה אותם לצורך שכר, לא הותר לו לעשותם, והתם לאו משום עוסק במצוה הותר, אלא בפשטות מפני דבכה"ג דעושה מלאכה בשכר, שוב איכא ביה 'שם מלאכה'. ואמנם הא דהותר לעשות מלאכה לצורך המועד ובמקום שכר לא הותר- אפ"ל דהתם שאני, כיון דמוכחא מיניה דלאו לצורך המועד קעסיק אלא לצורך שכר, וע"כ נאסר, ולא בגלל ה'שם מלאכה' שבו. ויש לדון בדבר.
והנפ"מ בין ב' ההבנות בענין היא, שא"נ דהיתר כתיבת ד"ת היינו מפני שבכה"ג מתכוין למצוה, א"כ שפיר י"ל שמותר לעורכי וכותבי חידושים בשכר, לכתוב בער"ש אחר המנחה, כיון שאין הם ככותבי סת"ם שמטרתם בעיקר לשכר, כמש"כ המשנ"ב בסי' ל"ח וכנ"ל, אלא ככל העוסקים בתורה ללמוד ע"מ ללמד, ונהנים מעצם תלמודם ועריכתם, ומחדשים וכותבים הערות, מקיימים מצות תלמוד תורה ומתמוגגים מעצם יגיעתם עלי ספר, ורק מקבלים הם גם ע"ז שכר כספי. אך א"נ שההיתר הוא מפני שכתיבת ד"ת בלא שכר אינה נחשבת "מלאכה", א"כ אפ"ל שעצם קבלת השכר על עריכה וכתיבת חידו"ת, אע"פ שעיקר כוונתם למ"ע דת"ת, מחשיבה את מעשיהם ל"מלאכה", ואסור.
ולענ"ד יתכן להתיר הדבר בג' אפשרויות, כאשר ישנם מקרים רבים ששייכים בהם האי ג' היתרים, וכדלהלן: : א-) הגר"ז כתב בשו"ע דיליה כך: ואפילו מי שאינו צריך כלל להתעסק בצרכי שבת אסור לו לעשות מלאכה מן המנחה ולמעלה לפי שלא רצו חכמים לחלק בגזרתם, עכ"ל. אמנם הערוה"ש כתב: ויש להתפלא מה שבזמנינו אין הבעלי מלאכות מבטלין מלאכתן עד קרוב להשקיעה ומעולם לא שמענו למחות בידם ואולי זהו מדוחק הפרנסה. ועוד י"ל דבח"מ סי' של"א מבואר דהפועל עושה מלאכתו אצל הבעה"ב עד סמוך להשקיעה כדי לצלות לו דג קטן ע"ש, וזהו ע"פ הירושלמי, וא"כ אין דין ביטול מלאכה רק אצל בעה"ב ולא בפועלים, ועכשיו לרוב בעלי מלאכות ישנם פועלים והמה עושים. ועוד י"ל דאינם עושים מלאכה חדשה אלא גומרים איזה מלאכה וקילא טפי. ועוד י"ל דהטעם דביטול מלאכה הוא מפני שצריך להכין לשבת ועכשיו הנשים מכינות הכל. כן נלע"ד ללמד זכות והירא אלקים יעשה כתקנת חכמים וטוב לו, עכ"ל. הרי לנו דנחלקו הגר"ז והערוה"ש האם יש להקל בדבר באופן שהנשים מכינות כבר את כל צרכי השבת, דלהגר"ז לא חילקו חכמים בגזרתם, ואילו להערוה"ש זהו סוג של לימוד זכות.
ומצינו ג"כ בביאה"ל שכתב כך: "ויש מפרשים מנחה קטנה.עיין במ"א שמסכים לדעה זו ומ"מ משמע מיניה דפועלי שדה צריכין לשבות במנחה גדולה, ומבאר בזה מה שכתב הרמב"ם דתקיעה ראשונה שמרמז על הפועלים שיפסקו מלאכתן [כבשבת ל"ה] צריך להיות במנחה. והנה בזמנינו לא נהגו ככה. ואפשר דהטעם הלא הוא כדי שיבואו לעיר ויכינו צרכי שבת. ובזמנינו כ"א מהפועלים אנשי ביתו מכינין צרכי שבת, וכעין שמצינו לענין מה שאמרו חז"ל מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה שכתבו הפוסקים שהוא כדי שישתדלו להכין כל עניניו וע"כ במקום שיש בעיר חבורות מיוחדות לצרכי המת שוב מותרין הכל. ומ"מ כל יר"ש יראה לפסוק ממלאכתו שבשדה עכ"פ בזמן מנחה קטנה [אם לא שהוא דבר האבוד דאז לא עדיף מחוה"מ] ורבים מחמירים אף ממלאכתו שבבית", עכ"ל.
ויש להבין, האם כוונתו היא להתיר כן כהערוה"ש לכולי עלמא, אולם הדעת נוטה שכוונתו היא דהיתר זה שייך רק בפועלים, אשר עליהם כתב המשנ"ב בסק"ג כך: 'וכ"ז בעושה מלאכת עצמו אבל פועל הנשכר אצל בעה"ב בסתם איתא בחו"מ סימן של"א דזמנו הוא סמוך לשקיעת החמה ורק כדי שילך לביתו למלאות לו חבית מים ולצלות לו דג קטן ולהדליק לו את הנר אם לא במקום שיש מנהג קבוע לפסוק מקודם', עכ"ל. וראה בשעה"צ אות ד', וצ"ע.
וגם בדעת הערוה"ש המוצא צד זכות כאשר 'הנשים מכינות כבר את כל צרכי השבת', יל"ע האם כוונתו להתיר דוקא במקום שהנשים ויתר בני הבית מכינים את צרכי השבת ולא בעה"ב, או דשרי גם בכה"ג שהאדם עצמו הוא גם האחראי על הכנת צרכי השבת, וכעת כבר סיים הוא וב"ב את ההכנות. דאפשר דדוקא כאשר צרכי השבת כלל אינם מוטלים על הבעה"ב, כי עם על בני ביתו, ע"כ התירו לו לעשות מלאכתו. אך שכאשר הוא עצמו חייב לדאוג בדרך כלל לצרכי השבת, ורק כעת השתא הכא סיים כבר את ההכנות, דכה"ג לא התירו, מחשש שמא בערבי שבת אחרים גם יעסוק במלאכתו, למרות שלא סיים עדיין את ההכנות לשבת, וצ"ע.
ב-) דברינו הנ"ל, דכה"ג שעיקר העריכה והעיסוק בכתיבה מטרתו למ"ע דת"ת, א"כ דמיא לכותב לעצמו בחינם. ג-) הנה ישנם שני חלקים בחכמת ובמלאכת העריכה והשיכתוב של דברי תורה וספרי קדמונים. חלקו האחד מוקדש לעיון יסודי בכובד ראש בחומר הספר ועיבודו או עריכתו, דבר הדורש ריכוז גדול יחסית. ואילו חלקו השני מוקדש לעיתים לחלקי עריכה קלים יותר, כמו חלוקת קטעים, חיפוש מראי מקומות הקלים לחיפוש, מציאת שגיאות כתיב החוזרות על עצמם, וסידור טכני של החומר, דבר שאינו דורש ריכוז עמוק, והמאפשר לקום בנקל ממקומו ומדפי העריכה ולסייע לצרכי הבית ולטיפול בילדים ומילוי צרכיהם ולסייע לצרכי השבת מבלי לשקוע בכתיבה בכל כובד הראש, כפי הנצרך בחלקו הראשון של העריכה. וא"כ שמא חלק זה של מלאכת עריכת והגהת הספרים דמיא למלאכת ארעי, עליה כתב הרמ"א (רנא,א): 'ודוקא כשעושה המלאכה דרך קבע, אבל אם עושה אותה דרך עראי, לפי שעה, ולא קבע עליה, שרי, ולכן מותר לכתוב אגרת שלומים וכל כיוצא בזה'. והיינו דיש לבאר ד' הרמ"א בב' אופנים: א) שכתיבת אגרת שלומים ישנה קצבה ברורה של זמן ול"ש להימשך אחריה. ב) עצם כתיבת האגרת אינה דורשת ריכוז רב ואינה סוחפת את כותבה בזמנו. וא"כ יתכן שב' צדדים אלו שייכים לעיתים בעריכה, כמו בעריכה קצובה של חומר קל לעריכה, או עי"כ שמלאכתו אינה דורשת מאמץ וריכוז יותר מכתיבת אגרת שלומים, והויא מלאכת עראי.
ד-) הערני חכ"א דיתכן ויש להקל בזה עפמש"כ הביאוה"ל ד"ה ואינו להתיר מלאכת דבר האבד בער"ש. וגבי כתיבת ד"ת מצינו דנחשב להיתר בחוה"מ. ואע"ג דהיינו בלא קבלת שכר. הכא יש לחלק, ואכ"מ.
והצגתי הדברים קמיה מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, אשר כתב לי בזה: "כמדומה שהמנהג להקל בזה". ושוב שמחתי לראות שגם בס' הלכות שבת בשבתו מתיר הגרמ"מ קארפ שליט"א לעורכי ומגיהי ספרי קדמונים לעורכם גם בער"ש אחר המנחה, והוא מבסס את התירו על כך שעורכי הספרים מקיימים בכך מ"ע דת"ת וזוהי עיקר מטרתם, או לפחות שווה היא במטרתם עם מטרת רווח מילגת העריכה, וכד' הביאה"ל שהבאנו לעיל, בסי' ל"ח, גבי מוכרי תפילין ומזוזות, עי"ש. ושמחתי.