אתר השבת

 

צביעותן של נשים שנלחמות על קריאה מספר תורה, תוך כדי עבירה על מה שכתוב בתוך ספר תורה זה. 

צביעותן של נשים שנלחמות על פולחן כביכול דתי במקום שבו התפללנו אלפיים שנה לבוא הגאולה, והן כלל לא מאמינות בגאולה זו. 

צביעותן של נשים שמדברות על "פלורליזם", אך אוטמות את אוזניהן למשמע איזושהי דעה ששונה מדעתן.  

 

כמה מתוקה היא הצביעות,

צביעותן של כמה נשים שקוראות לעצמן "אורתודוכסיות", אך אומרות נוסח תפילה שהוא עבירה חמורה על כללי הדת, שעובר על "לא תישא את שם ה' אלוקיך לשוא" בלי להניד עפעף. 

וממשיכות לקרוא לעצמן אורתודוכסיות. למה לא, זה נח. ככה מקבלים יותר יחס מהבוסית הגדולה. יחס, ואולי גם שלמונים. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות,

צביעותן של כמה נשים שקוראות לעצמן "לוחמות חרות", ו"משחררות נשים", אך בפועל כובלות את הנשים לפולחנים שאלקים לא ציווה, שאלקים לא מתיר. 

שטוענות שהן "דואגות למעמד הנשים", ובפועל גורמות לנו הנשים להיראות ולהישמע כל כך אידיוטיות, וקלות דעת, ומכעיסות אל אלוקים, כאילו אין מחר. 

אבל, בעזרת ה', מחר יש יום חדש. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות,

צביעותן של מייסדות ומנהלות הארגון ועומדות מאחוריו, שיודעות בצורה מתוחכמת להעמיד פנים של ליברליות, מכילות, "קבוצה של אורתודוקסיות, קונסרבטיביות ורפורמיות", 

כשבפועל בתוך ליבן המייסדות האלו לועגות בכלל לכל המאמינות  ביחד, ולפעמים זה גם יוצא להן החוצה. לא סתם יוצא. משפריץ. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות,

צביעותן של נשים שקוראות לעצמן "נשות הכותל", אבל באמת ראויות להיקרא "נשות האנטי כותל". 

שרואות בכותל קיר ישן ופרימיטיבי  שצריך חלילה להפילו, או אולי קיר תמך לאג'נדה אנטי-דתית קיצונית, שמטרתה עידוד ההתבוללות, הרס הערכים היהודיים, והרס היהדות של מדינת היהודים. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות,

צביעותן של נשים שאומרות "שירת התקוה" בסוף התפילה, למרות שהן גאות בכך שהן משתמשות בכותל ככלי להרס המדינה תוך עבירה על חוקי המדינה, אחרי שהנסיון שלהן עצמן להרוס את המדינה דרך ארגוני שמאל קיצוניים, ודרך תמיכה מאסיבית בארגוני טרור, בינתיים (עוד) לא צלח. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות, 

צביעותם של גורמים פוליטיים שמנסים להיות "פוליטיקלי קורקט", שמפחדים להביע דעה, שמפחדים מה"לובי" של תומכי נשות הכותל. שמעדיפים להצטייר "נאורים" ו"משכילים", על חשבון אמונתם. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות, 

צביעותם של גורמים פוליטיים שמדברים גבוהה גבוהה על שלטון החוק, ובפועל, תומכים בארגון שנלחם בחוקי מדינת ישראל, שדורך ודורס ורומס את חוקי מדינת ישראל ברגל גסה, שדורסים ומבזים את הרבנים שאחראיים, על פי חוק, על המקומות הקדושים,

 

צביעותם של גורמים פוליטיים שמחרימים ראש ממשלה מכהן, שמשכמו ומעלה, רק בגלל סיגריה, אבל מצד שני, הם מאדירים ומפארים ארגון טרור עובר חוק, שמצהיר בעיתונות הכתובה על האידיאולוגיה שלו: "אם חוקי המדינה לא ימצאו חן בעינינו, אז נפר אותם". (ענת הופמן, מעריב, 29.5.19). כי כנראה שבמדינת ישראל, יש מי שמותר לו לעבור על החוק. ויש מי שאסור לו. 

 

כי אם מטרתך לשמור על מדינת ישראל, יחקרו אותך אפילו על סיגריה, אבל אם מטרתך להרוס ולהחריב, אז מותר לך אפילו לשבור את הרמזור. או את הכותל. או את ספר התורה. או את כל ספר החוקים. אבל בתנאי שאתה בא מצד שמאל. ואחר כך גם תקרא לעצמך "מחנה דמוקרטי". 

 

כמה מתוקה היא הצביעות. 

צביעותם של התורמים האנטי ציוניים של ארגון "נשות האנטי כותל", שהקמת מדינת ישראל היתה עבורם משבר חריף: הרי לפי שיטתם, היהודים אמורים להישאר שפלים ונדכאים לעד, ופתאום קם לו עם ומתחיל ללכת, איך זה ייתכן?

 

והנה, הם רואים איך מנגנון ההשמדה העצמית של היהודים קם לפעולה. איך היהודים, בכוחות עצמם, באים חלילה להשמיד את עצמם, את ערכיהם, את אמונתם, את המכנה המשותף היחיד שלהם, ואת השריד היחיד שנותר להם מימי העבר, והכל בזכות כמה נשים טמבליות, עם אידיאולוגיות תימהוניות, שבאות חלילה להחריב את הכותל של עצמן.

 

והם, התורמים האנטי ציוניים, לא צריכים לעשות דבר. רק להזרים כסף, רק לממן את הפעילות הזו, ולשבת להתרווח על הספה ולראות איך היהודים שוב רבים, שוב מסתכסכים, שוב שורפים את מחסני התבואה. שוב מבעירים אש זרה. שוב הורסים את חומות הר הבית. 

 

שוב ושוב, כל פעם מחדש. רבותי, ההיסטוריה חוזרת, ולא למדנו כלום. 

 

כמה מתוקה היא הצביעות, 

מתוקה אבל מרה. 

כי מאחורי חומת הצביעות יש אמת, 

והאמת היא אחת, 

והאמת כבר צורחת. 

 

הצביעות מרה היא, כי גם אותם גורמים לעגניים, כלל אינם מבינים שיש מישהו שהוא גם מעליהם, שהוא עשיר יותר מכולם ביחד, וחכם יותר מכולם ביחד, והוא אינסופי. והוא מעל כולם, והוא מעל כולנו. 

 

"יושב בשמים ישחק. השם ילעג למו". 

 

כמה מתוקה היא הצביעות. 

 

צביעותם של אלו שמדברים על "הזכות לכל אחד להתפלל כדרכו", אך כשהם קוראים את הסיום של המאמר הזה, הם מגחכים קלות. כי באמת הם לא מאמינים בכלום או שהם סתם קטני אמונה.

 

אז אנא, קוראים יקרים, אם אתם לא מאמינים, אנא צאו מהמשחק. צאו כולכם החוצה. הפוליטיקאים/יות, העיתונאים/איות, התורמים/ות, המארגנים/ות, התומכים/ות וההורסים/ות, ובבקשה השאירו כאן רק אותנו, המאמינות, אלו שרוצות באמת להתפלל. 

 

ואנחנו בעזרת ה' כבר נסתדר בינינו. ואנחנו נתפלל אל האלקים, בדרך שהוא ציווה אותנו, בדרך שקיבלנו מאבותינו ומאימותינו. בדרך שכתובה בתורה שבעל פה ובתורה שבכתב. בדרך שהיא היא מנהג המקום מאז ועד עולם. 

 

כי אנחנו בני אדם, יצירי כפיו של אלוקים. אנחנו לא כדור ולא בובה ולא משחק ולא שק איגרוף ולא נושא לשחוק של אף אחד מכם. 

 

כי הצביעות היא אולי מתוקה, אבל היא גם מרה, והיא גם מתקלפת, ומאחורי חומת הצביעות יש אמת, והאמת היא אחת, והאמת כבר צורחת. 

ואלפי שלמונים לא יכבו אותה. 

ואלף אוזניות לא ישתיקו אותה. 

ואלף זרמים לא יכבו אותה. 

את האמת שלנו. 

את האמת של אמונתנו. 

את האמת של קדושת המקום. 

 

לא משחקים באש. שומרים על קדושת הכותל.